פגשתי את אחותו בלונדון וכשחזרתי ארצה ופגשתיו בחברת סופרים, כי אז כבר נחשב סופר ופרסם קובץ ראשון. העברתי אליו דרישת שלום זו. התרשמותי מאחותו האכזוטית מצאה חן בעיניו. אני עצמי הייתי קצת מאוכזבת ממראהו. כי בילדותי בשמעי על הליכתו כחלוץ לשבת בקרב הבדואים אשר בקשו אפילו להשיא לו אחת מבנותיהם כדי שישאר לשבת בקרב שבטם. תארתי לעצמי דמות אחרת לגמרי. בו לא היתה כל אכזוטיקה. לא בדואי ולא שחום ולא דל בשר ואיש המדבר, אלא בהיר ומלא גוף במקצת וטפוס של הדוד הטוב פסח.
כיוון שכבר סופר עליו כה הרבה בעל פה ובכתב והוא כבר עזב אז דרכי מדבר וערב ועסק בחפירות ובכתיבה בארכיאולוגיה ובמחקר, לא שמר עוד על תדמית של איש המדבר החי במדבר אלא היה החוקר החופר במדבר.
עמדתי לפניו מאוכזבת במקצת הייתי צעירה מאד לימים ונעם לי לשמע מפיו שהוא מכיר אותי מספורי ומדברי בעתונות ויחסו האבהי והאוהד אלי, ולא ידעתי במה לפתוח. האשאל על המדבר על האהל על הכד או כל החפירות? על הכלים שמצא או החיים שמצא שם במה שנקרא “אהלי קדר” על דרך המליצה?
הוא קרא את מבוכתי בפני ואמר ברוח טובה, חמימה ואוהדת: "אמרי את האמת לא כך תארת לך את הבדואי-היהודי? אֶת חית המדבר והבקעה?
הודיתי במבוכה ובניע ראש בלבד.
“אילו ראית אותי באותם הימים אולי ריח העזים והעדר עוד היה בי, ריח האוהל והקהווה והגללים עוד היה בי. עכשיו אני כאן ככל האדם בארץ”.
לימים הייתי קוראת בג’רוסלם פוסט את רשימותיה של דורותי כהאן. אהבתיה מאד מכתיבתה בלבד מבלי להכירה. שמעתי שהיא רעיתו. כששמעתי על פטירתה בשנת 1952 צר היה לי מאד על שניהם. אף כי לא יכולתי משום-מה לראותם ביחד כה שונים בעיני זה מזה במהותם, בכתיבתם ובאישיותם. ואולי טעיתי ולא הבנתי אז את הקשר בין השניים השונים כל-כך זה מזה.
רציתי לכתוב לו על חיבתי לדורותי. חיבת קריאה, חיבת מלים כתובות בין שתיים רחוקות. אהבתי את ההומור שלה את נוסח דבריה השונה מכל נוסח אחר. בקיצור אהבתיה מאד מבלי להכירה. אבל לכתוב על כך אליו, לא העזתי. לימים הצטערתי על כך מאד.
כעבור זמן רב כשנתפרסם גלוי הכלים במדבר יהודה חשבתי עליו רבות שמגלה הוא דברים יפים במו ידיו, בגופו, בנוכחותו, בחיים עם התגלית הזאת, בקרב השבט הבדואי, עם דורותי המיוחדת במינה ובמערת החפירה במדבר יהודה.
איש התגליות במו ידיו, בגופו, בכפות ידיו, במעדרו, במקושו, בכמיהתו לתגליות לאורח-חיים זר ולחיים עתיקים.
צרוף זה של חיי היום, חיי אתמול וחיי קדם המשיך להלך עלי קסם הכרוך באיש הרך, הנעים, האבהי והנוח הזה שבראשית שמעי עליו הצטייר בעיני כהרפתקן נועז של שנות העשרים השותה חלב עזים באהל, רץ במדבר ברגלי בדואי צנומות, רעה-צאן ומגלה צפונות קדם במדבריות ונראה כאבא טוב ירושלים.
האם חפשה בו דורותי בדואי יהודי או ירושלמי נובר בצפרניו במעבי אדמה ומחפש כלי קודש עתיקים או כלי בשמים קדומים, או בן עיירה קטנה במזרח אירופה שנשבה לבין הערביים ויצא שלם ובריא בגופו ובנפשו?
דורותי עצמה היתה קצרת ימים. וההומור שלה עמד לה לא לאורך ימים. כיוון שלא הכרתיה כלל פנים אל פנים לא חקרתי. פסח בר-אדון במדבר היה בעיני כמו אגדתי במחול. כמו אלתרמן בשיר וכמו שלונסקי בתרגום. או רחל בשיר ומניה שוחט בשומר וזייד בתעלומות. כולם דמויות של יתד. יתד תקוע באדמה הזאת. בלי יתדות אלה אין להבין כאן את החיים בארץ הזאת. אין לומר כי סביב כל יתד כזה קם אהל אבל משענת לפחות היתה. כל שילך היום למדבר ביודעין או שלא ביודעין ילך שמה עם פסח בר-אדון ויתדו.