מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

מכס ברוד

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

אם כי מכס היה מידידי בית אביו של אישי לא פגשתיו מעולם דווקא בביתם. בזמנו למד עם חותני אביגדור כהן דודנו של פרנץ קפקא בכתה אחת בבית הספר והיו חברים וידידים. הם והוגו ברגמן ואחרים כולם יוצאי פראג. בטיול סופרים להר הצופים בירושלים, לאוניברסיטה של אז מלפני מלחמת השחרור פגשתיו. היה יום סגרירי. וכשפסק הגשם היתה רוח עזה במרומי הר הצופים ומטרייתי התהפכה כליל ונתקערה כלפי על. זה היה מראה מצחיק. בשעת מעשה נצב על ידי איש גוץ ודק פנים שפרץ בצחוק רם ובקש לסייע בידי להחזיר את מטרייתי לתקנה. ידעתי שהאיש הוא מכס ברוד. תוך כדי מעשה המטריה נכנסנו לאולם וישבנו סביבו בכסאות עץ. הייתי אז צעירה מאד בשנות העשרים הראשונות ולא העזתי להמרות פיו, ישבתי לצדו.

הטיול היה אמור לספק לנו גם ארוחה קלה ומרחוק ראינו שאנשים מתגודדים ומקבלים מזונות. כיוון שלא מהרנו שמה לא קבלנו מאומה. כשהגיעה המגישה אלינו וראתה את מכס ברוד מהרה להגיש לו כוס לבן אחרונה שנותרה בידה ולחמניה וכשראתה אותי נקפה לבה ונתנה לי לחמניה.

מכס ברוד מהר לבקש מיד כוס והפריש לי לתוכה את מחצית כוס הלבן אשר לו. “אנחנו נחלוק בינינו” אמר, “לא יתכן שלא תאכלי כלום”.

כאלה היו אותם הימים כוס לבן אחת לשניים. כשסיימנו לאכול אמרתי לו על קשרי המשפחה בינינו לבין פרנץ קפקא ועל קרבתי המשפחתית אל ידידו מילדות.

“אהה” שמח “זה מענין”. הוא התכווץ בתוך כסאו שמט עוד יותר גבו וקטן כפליים והתחייך אלי במאור פנים רב אבל לא אמר דבר. אולי בשל העברית ואולי בשם הנסיבות המשונות שאנו חולקים כוס לבן ביחד ואולי בשל הרוח העזה בחוץ, ההר הגבוה, הנוף למטה והישיבה כאן בצוותא.

ואולי לא אמרתי לו כלום ולא ספרתי לו כלום וסתם ישבתי על ידו וחלקתי עמו כוס לבן אחת קטנה (אז היא היתה מזכוכית), סתם שני אנשים שאין ביניהם כל קשר ושלא אומרים כלום והאחת נהנית מטוב לבו של השני, כי הייתי רעבה עד מאד בטיול ובאויר עז זה, ושמחתי לחלוק עמו את מזונו.

“ד”ר ברוד", אמר לו מישהו “אכלת לשבעה?” (המושגים של אותם הימים על שובע! יושבים על כסא של עץ בלי שולחן ואוכל באוכל שבשתי הידיים, הלחמניה על הברכים).

“כ—–ן” האריך בכן בחשיבות יתרה כאילו קבל סעודת מלכים.

רציתי לדבר עמו על ראובני שר היהודים על “דוד מולכו” על “טיכו ברהה” רציתי…

אבל איך מתחילים להשיח עם סופר קשיש על ספריו, על מעשהו בספרות. איך בכלל פותחים פה בנדון. כאמור הייתי צעירה מאד ורעבה ואכלתי ושתקתי ומכס ברוד גחן אלי ואמר:

“את בוודאי עוד רעבה, נכון? גם אני”.

כך רעבנו בצוותא ביום ירושלמי סגרירי ונשוב רוח על הר הצופים.

כשתמה הארוחה הצנועה יצאנו החוצה. את המטריה כבר לא שבתי לפתוח. אולם היתה רק רוח. הגשם פסק.

הסתכלנו בים המלח ובהרי מואב והרוח מלאה את הריאות מלאות עזה של הרבה הר והרבה סלעים והרבה ירושלים ואיש בעצם לא רעב ללחם. אלא שלא אמרנו הרבה אפילו לא “מה נאה המראה הזה” פשוט אכלנו מעט ודברנו מעט.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

חלוצי הגלות – משה הגדול

מאת נחום סוקולוב (זכרונות ויומנים)

א.

משה הגדול

[א]

יש זכרונות כדלף טורד וכנהר שאינו פוסק. על סביבותיהם הם שבים ועולים במחשבה, באופן נפלא ובעקשנות נמרצה, מבלי אשר ידע בעליהם, במה כוחם גדול להאריך ימים, מה סוד עלומי-נצחם ומדוע הם מתעוררים פעם בפעם, מלאי חיים, – ויתר על כן: מחודשים ומזהירים ביתר-עוז, מאשר היו בימים הראשונים… וראה זה פלא, שלפעמים הם דברים, שבאו לו לאדם בדרך מקרה, חסרי-ערך – בהשקפה ראשונה, בלי קשר כל שהוא עם שאר חייו של האדם די-הצורך לקבעם ולהשרישם בכוח גדול שכזה. ובכל זאת אינם כלים, בעוד אשר הרבה מעשים ומראות ומקרים נכבדים צוללים בתהום השיכחה, והרבה מאלה שנחשבו לפנים כדברי עדי-עד, אשר זכרם לא יסוף, הולכים ומתעטפים בצעיף של העבר הרחוק.

אחד מזכרונותי אלה קשור ב“משה הגדול”. הוא ישב בתור חוכר-אחוזה בכפר. עשיתי שם אני וביתי, שתי תקופות של ימות החמה, לקיים מצות-עשה של קייטנים.

הוא היה אז כבן שבעים. קומתו של בשר-ודם זה היתה לערך שבע רגל. זרועות עצומות כמטילי ברזל, רגליים של פיל. גליית יהודי שכזה לא ראיתי מימי עד אז. לפיכך היו קוראים לו “משה הגדול”. הנני זוכר גם את שאר פרטי פרצופו: הפנים עור-קלף שזוף פרוש על מפלי בשר גושיים ומצקים; עיניים בולטות-עגולות, תכולות-אפורות, ענקיות, מפיקות תום כביר, עם חנינה וחביבות מיוחדת; צורת חותם של תקיפות ומרץ בלתי-רגיל. הזקן – על גוף אחר היה נראה כארוך, אבל, על פניו של “עוג מלך הבשן” זה נראה כפחות מבינוני. זרקה בו גם בבלורית ראשו – עדיין זקופות היו הבלוריות! – שיבה קצת, שהדהתה את הצבע הצהבהב הטבעי שמכבר ותעשהו צבע-ספק, בין-השמשות של צהוב ושחוף. בפה הרחב נראו שיניים מועטות, אבל חזקות מאד. השיניים ההן היו טוחנות חבילי-חבילין של ירקות, ככרות לחם, דייסות של גבינה, ובשבתות וימים טובים גם ראשי דגי-אברומה ותרטימר של בשר. “משה הגדול” אכלן היה, והיה אוכל לתיאבון, לפנים משורת הדין; הקערות הגדולות והגדושות היו חוזרות אל המטבח – ריקניות, כאילו לחָכתן החתול.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.