אם כי מכס היה מידידי בית אביו של אישי לא פגשתיו מעולם דווקא בביתם. בזמנו למד עם חותני אביגדור כהן דודנו של פרנץ קפקא בכתה אחת בבית הספר והיו חברים וידידים. הם והוגו ברגמן ואחרים כולם יוצאי פראג. בטיול סופרים להר הצופים בירושלים, לאוניברסיטה של אז מלפני מלחמת השחרור פגשתיו. היה יום סגרירי. וכשפסק הגשם היתה רוח עזה במרומי הר הצופים ומטרייתי התהפכה כליל ונתקערה כלפי על. זה היה מראה מצחיק. בשעת מעשה נצב על ידי איש גוץ ודק פנים שפרץ בצחוק רם ובקש לסייע בידי להחזיר את מטרייתי לתקנה. ידעתי שהאיש הוא מכס ברוד. תוך כדי מעשה המטריה נכנסנו לאולם וישבנו סביבו בכסאות עץ. הייתי אז צעירה מאד בשנות העשרים הראשונות ולא העזתי להמרות פיו, ישבתי לצדו.
הטיול היה אמור לספק לנו גם ארוחה קלה ומרחוק ראינו שאנשים מתגודדים ומקבלים מזונות. כיוון שלא מהרנו שמה לא קבלנו מאומה. כשהגיעה המגישה אלינו וראתה את מכס ברוד מהרה להגיש לו כוס לבן אחרונה שנותרה בידה ולחמניה וכשראתה אותי נקפה לבה ונתנה לי לחמניה.
מכס ברוד מהר לבקש מיד כוס והפריש לי לתוכה את מחצית כוס הלבן אשר לו. “אנחנו נחלוק בינינו” אמר, “לא יתכן שלא תאכלי כלום”.
כאלה היו אותם הימים כוס לבן אחת לשניים. כשסיימנו לאכול אמרתי לו על קשרי המשפחה בינינו לבין פרנץ קפקא ועל קרבתי המשפחתית אל ידידו מילדות.
“אהה” שמח “זה מענין”. הוא התכווץ בתוך כסאו שמט עוד יותר גבו וקטן כפליים והתחייך אלי במאור פנים רב אבל לא אמר דבר. אולי בשל העברית ואולי בשם הנסיבות המשונות שאנו חולקים כוס לבן ביחד ואולי בשל הרוח העזה בחוץ, ההר הגבוה, הנוף למטה והישיבה כאן בצוותא.
ואולי לא אמרתי לו כלום ולא ספרתי לו כלום וסתם ישבתי על ידו וחלקתי עמו כוס לבן אחת קטנה (אז היא היתה מזכוכית), סתם שני אנשים שאין ביניהם כל קשר ושלא אומרים כלום והאחת נהנית מטוב לבו של השני, כי הייתי רעבה עד מאד בטיול ובאויר עז זה, ושמחתי לחלוק עמו את מזונו.
“ד”ר ברוד", אמר לו מישהו “אכלת לשבעה?” (המושגים של אותם הימים על שובע! יושבים על כסא של עץ בלי שולחן ואוכל באוכל שבשתי הידיים, הלחמניה על הברכים).
“כ—–ן” האריך בכן בחשיבות יתרה כאילו קבל סעודת מלכים.
רציתי לדבר עמו על ראובני שר היהודים על “דוד מולכו” על “טיכו ברהה” רציתי…
אבל איך מתחילים להשיח עם סופר קשיש על ספריו, על מעשהו בספרות. איך בכלל פותחים פה בנדון. כאמור הייתי צעירה מאד ורעבה ואכלתי ושתקתי ומכס ברוד גחן אלי ואמר:
“את בוודאי עוד רעבה, נכון? גם אני”.
כך רעבנו בצוותא ביום ירושלמי סגרירי ונשוב רוח על הר הצופים.
כשתמה הארוחה הצנועה יצאנו החוצה. את המטריה כבר לא שבתי לפתוח. אולם היתה רק רוח. הגשם פסק.
הסתכלנו בים המלח ובהרי מואב והרוח מלאה את הריאות מלאות עזה של הרבה הר והרבה סלעים והרבה ירושלים ואיש בעצם לא רעב ללחם. אלא שלא אמרנו הרבה אפילו לא “מה נאה המראה הזה” פשוט אכלנו מעט ודברנו מעט.