רקע
שושנה שרירא
רבקה גובר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

הוזמנתי לטיול סופרים בחבל לכיש ע"י רבקה גובר ואישה מרדכי גובר. באנו למרכז החבל נהוראי, שם מצוי אף בית הסופר על שם דבורה בארון ששם יכול סופר להנפש ולהתגורר כמה ימים בשני חדרים מרוהטים ומסודרים ומטבחון קטן.

הסבנו על הדשא ואז פתחה עמנו רבקה גובר, אשה מלאה כל שהוא ששערה הסב אסוף על ערפה בקפידה יתרה וחלקה, בשיחה. למעשה לא היתה זו שיחה. שהיא היתה משיחה עמנו בחבל ארץ לכיש שהיא ואישה הקדישו לו מיטב כוחם וחילם, ולא בקשה כלל לשמוע דבר מפינו.

כבר הכרתי את ספריה ואת כל המוצאות אותה כאן במלחמות ישראל ולא היתה לי הגישה האוביקטיבית אל האשה עצמה ואל פעלה. אבל התרשמתי מדיבורה החוצב, העז. דיבורה היה בלהיטות של מי שדרכו אצה לו. ואינו מוכן להתעכב אפילו לא לרגע להשיב על שאלה או לעמוד לפוש.

היה זה לפני מלחמת ששת הימים ואזור מושב אמציה שלא היה רחוק משם היה נתון להתקפות מחבלים הם הפדאיון וכל חבל לכיש חי במתח של התקפות לילה ספוראדיות, שכבר לא פעם התקרבו הפדאיון אף למרכז החבל ביחוד בימות הקיץ שאז היו עוזבים שם מקומם מורים, מורות ושאר עובדים מן החוץ והישוב היה מתרוקן במקצת.

שיחתה היתה נתונה בלחץ לילות מתח אלה. היא סיפרה כיצד הגיעה מכפר ווארבורג עם אישה לחבל לכיש. על ראשיתו של החבל. על בניה שנפלו במלחמה שניהם והיא בקשה לפעול ברוחם.

להטה הפך לשיחת היחיד. הסבנו על הדשא הירוק ואיש לא ההין להפסיקה בשאלה או בערעור או בקושיה. התחושה היתה שזה הוא מעשה היחיד בארץ הזאת, ואין לכלל ולא לכלל הספרותי הרשות להקשות ולשאול. מעין יצירת יחיד בעזרת הרבים והעולים של אז, ויחסה לכל בית פאמיליארי משפחתי. כאילו יש לה יד בבנין כל בית.

כבר נתרבו אז המערערים על עצם העובדה שהיא מזכירה תדיר בדבריה את קרבנה האישי במלחמות ישראל הם בניה. היו אפילו מבין הסופרים שכתבו על כך בסיפור והשתמשו בזאת כבחומר ספרותי אף כי הכחישו זאת. ורבקה נעלבה על כך מאד. שהיא מזכירה מה שמזכירה לא מתוך התיהרות אלא כקביעת עובדה פשוטה ולא נדירה בארץ הזאת.

עברנו עמה בכפרי החבל ומצאנו שם את גאיו שילוני המתרגם מאיטלקית וממשפחת קאסוטו המהוללה אשר באיטליה והוא כאן ממונה על הצאן. המושבים עוד היו צעירים אבל כבר מבוססים. ורבקה גובר הוליכתנו על פניהם עד באכה קרית-גג, כאילו היא מהלכת במשקה הפרטי ומראה על גדוליו והשגיו.

כל אותו היום לא נלאתה רבקה גובר מלספר בשבחי החבל ואנשיו. בתלאות החבל בראשיתו ובהחלצותה בכל מקרה של צער והתנגשויות בלתי נמנעות.

ספרו לי שכשהיה בא סופר לשבת ימים מספר בבית דבורה ברון היתה רואה בו אורח החבל כולו ומזמינתהו להרצות בליל שבת כדי שהכל ישמעוהו ויהנו מדבריו. הסופר היה בעיניה נציג התרבות מן המרכז שבבואו לחבל לכיש יש בו כדי להעלות את החבל על מפת הספרות העברית והישראלית. בנאיביות כל שהיא סברה שעצם ישיבתו הקצרה במקום יכולה להוות נטיה להכליל את לכיש בדבר שיר או סיפור. היא גם האמינה במגע הממשי עם הסופר הבא לקבל ולתת. לקבל ולתת רוחני זה היה בעיניה עיקרו של מפגש זה. ולא מעט הצטערה על כי כה מועטים מבין סופרי ישראל היו באים לשבת בבית שנועד לכך.

יום אחד כשהתקרבו הפדאיון כמעט לחלונו של אותו בית סופר שבחבל קבלה זאת רבקה גובר במשנה צער. כאילו היה בכך מן המרתיע לקבל הסופר הבא שיבוא להסתופף בצילה. ומה יהיה על המגע הבלתי אמצעי בין עובד האדמה במושב לבין הסופר מן הכרך?

ברוב תמימותה סברה שמגע קצר זה יש בו כדי להעשיר את שני הצדדים.

המלצות קוראים
תגיות