מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

רבקה גובר

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

הוזמנתי לטיול סופרים בחבל לכיש ע"י רבקה גובר ואישה מרדכי גובר. באנו למרכז החבל נהוראי, שם מצוי אף בית הסופר על שם דבורה בארון ששם יכול סופר להנפש ולהתגורר כמה ימים בשני חדרים מרוהטים ומסודרים ומטבחון קטן.

הסבנו על הדשא ואז פתחה עמנו רבקה גובר, אשה מלאה כל שהוא ששערה הסב אסוף על ערפה בקפידה יתרה וחלקה, בשיחה. למעשה לא היתה זו שיחה. שהיא היתה משיחה עמנו בחבל ארץ לכיש שהיא ואישה הקדישו לו מיטב כוחם וחילם, ולא בקשה כלל לשמוע דבר מפינו.

כבר הכרתי את ספריה ואת כל המוצאות אותה כאן במלחמות ישראל ולא היתה לי הגישה האוביקטיבית אל האשה עצמה ואל פעלה. אבל התרשמתי מדיבורה החוצב, העז. דיבורה היה בלהיטות של מי שדרכו אצה לו. ואינו מוכן להתעכב אפילו לא לרגע להשיב על שאלה או לעמוד לפוש.

היה זה לפני מלחמת ששת הימים ואזור מושב אמציה שלא היה רחוק משם היה נתון להתקפות מחבלים הם הפדאיון וכל חבל לכיש חי במתח של התקפות לילה ספוראדיות, שכבר לא פעם התקרבו הפדאיון אף למרכז החבל ביחוד בימות הקיץ שאז היו עוזבים שם מקומם מורים, מורות ושאר עובדים מן החוץ והישוב היה מתרוקן במקצת.

שיחתה היתה נתונה בלחץ לילות מתח אלה. היא סיפרה כיצד הגיעה מכפר ווארבורג עם אישה לחבל לכיש. על ראשיתו של החבל. על בניה שנפלו במלחמה שניהם והיא בקשה לפעול ברוחם.

להטה הפך לשיחת היחיד. הסבנו על הדשא הירוק ואיש לא ההין להפסיקה בשאלה או בערעור או בקושיה. התחושה היתה שזה הוא מעשה היחיד בארץ הזאת, ואין לכלל ולא לכלל הספרותי הרשות להקשות ולשאול. מעין יצירת יחיד בעזרת הרבים והעולים של אז, ויחסה לכל בית פאמיליארי משפחתי. כאילו יש לה יד בבנין כל בית.

כבר נתרבו אז המערערים על עצם העובדה שהיא מזכירה תדיר בדבריה את קרבנה האישי במלחמות ישראל הם בניה. היו אפילו מבין הסופרים שכתבו על כך בסיפור והשתמשו בזאת כבחומר ספרותי אף כי הכחישו זאת. ורבקה נעלבה על כך מאד. שהיא מזכירה מה שמזכירה לא מתוך התיהרות אלא כקביעת עובדה פשוטה ולא נדירה בארץ הזאת.

עברנו עמה בכפרי החבל ומצאנו שם את גאיו שילוני המתרגם מאיטלקית וממשפחת קאסוטו המהוללה אשר באיטליה והוא כאן ממונה על הצאן. המושבים עוד היו צעירים אבל כבר מבוססים. ורבקה גובר הוליכתנו על פניהם עד באכה קרית-גג, כאילו היא מהלכת במשקה הפרטי ומראה על גדוליו והשגיו.

כל אותו היום לא נלאתה רבקה גובר מלספר בשבחי החבל ואנשיו. בתלאות החבל בראשיתו ובהחלצותה בכל מקרה של צער והתנגשויות בלתי נמנעות.

ספרו לי שכשהיה בא סופר לשבת ימים מספר בבית דבורה ברון היתה רואה בו אורח החבל כולו ומזמינתהו להרצות בליל שבת כדי שהכל ישמעוהו ויהנו מדבריו. הסופר היה בעיניה נציג התרבות מן המרכז שבבואו לחבל לכיש יש בו כדי להעלות את החבל על מפת הספרות העברית והישראלית. בנאיביות כל שהיא סברה שעצם ישיבתו הקצרה במקום יכולה להוות נטיה להכליל את לכיש בדבר שיר או סיפור. היא גם האמינה במגע הממשי עם הסופר הבא לקבל ולתת. לקבל ולתת רוחני זה היה בעיניה עיקרו של מפגש זה. ולא מעט הצטערה על כי כה מועטים מבין סופרי ישראל היו באים לשבת בבית שנועד לכך.

יום אחד כשהתקרבו הפדאיון כמעט לחלונו של אותו בית סופר שבחבל קבלה זאת רבקה גובר במשנה צער. כאילו היה בכך מן המרתיע לקבל הסופר הבא שיבוא להסתופף בצילה. ומה יהיה על המגע הבלתי אמצעי בין עובד האדמה במושב לבין הסופר מן הכרך?

ברוב תמימותה סברה שמגע קצר זה יש בו כדי להעשיר את שני הצדדים.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

מה היא נשמה

מאת יצחק ליבוש פרץ (זכרונות ויומנים)

א

זוכר אני את אבי. הוא היה קצר-קומה, דל ורזה, בעל זקן ארוך וחד. רואה אני אותו מתהלך אנה ואנה וניגש אלי מפעם לפעם להרימני מעל הרצפה ולנשקני.

אחרי כן נפל למשכב. אנחותיו מלאו את הבית, ואמי עמדה ליד מיטתו, גוֹעה בבכי ומכּה באגרופיה על ראשה.

פעם אחת הקיצותי בלילה והנה החדר מלא אנשים, ומן החוץ חודר הביתה ילל נורא. נבהלתי ואזעק בקול גדול. אז ניגש אלי אחד האנשים וַילבישני, ויוציאני מן הבית, וַיביאני אל בית אחד השכנים, וָאישן שם הלילה. בשובי למחרת היום לא הכרתי את החדר. על הרצפה קש, הראי נהפך אל הקיר, מנורת הנחושת, התלויה מעל התקרה, מכוסה במפה שחורה, ואמי יושבת על השרפרף ורגליה יחפות, בראותה אותי זעקה בקול נורא: היתום, היתום!

על איצטבת החלון דולקת מנורת-שמן קטנה. סמוך אל המנורה עומדת כוס מים, ועליה תלויה חתיכת בד ככף איש.

ואמרו לי אז, כי אבי מת וכי נשמתו טובלת בכוס המים, ומתנגבת בהבד, ואם אומר קדיש בכוָנה, תתנשׂא הנשמה ותעוף למרום.

וַאומַר בלבי, כי הנשמה היא עוף מתעופף בשמים.

ב

הנני שב מן החדר הביתה והריש-דוכנא אוחז בידי.

לפנינו מתנשׂאות מעל פני האדמה צפרים קטנות, ועפות ומדדות.

“נשמות פורחות, נשמות פורחות!” – קראתי באהבה רבה.

והריש-דוכנא צחק ואמר: אין אלה נשמות, כי אם צפורים, צפורים פשוטות.

וָאשאל אחרי כן מאת אמי סימן, להכיר בין הנשמה והצפּור.

ג

כבר מלאו לי ארבע-עשׂרה שנה והנני לומד גמרא, תוספות ומהרש"א אצל זרח הצובט. עד היום הזה אינני יודע, אם “צובט” היה שמו או כינוּיו, אשר נתנו לו תלמידיו, שהתענו תחת ידיו וצפּרניו. וצובט היה זרח בלי חמלה, בלי רחמים. הוא אינו ממתין עד שתחטא; הוא משלם מראש, נותן להבא. “תזכירני – היה אומר – ואנַכּה לך בשעת-הכושר”. וכיוָן שהיה מלמד וגם מוהל, עשׂתה צפרנו שַׁמות בעור בשׂרנו.

– ולמה תצעק? – הוא שואל את הילד המוכה – הלא אך את גויתך אני צובט, ומה יזיק לך אם ימעט המאכל לתולעים?

ואומר זרח שהגוף הוא אך עפר ואפר; וזה האות: שׁחוק יד ביד – ומה אתה רואה?

ואנחנו מנסים ורואים בחוש, שהגוף מתקלף ונהפך לעפר ואפר.

– והנשמה מה היא? – שאלתי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.