רקע
שושנה שרירא
יצחק דנציגר
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

את הפסל יצחק דנציגר פגשתי באניה איטלקית בשנות השלושים בדרכה מחיפה לטריאסט. האניות האיטלקיות היו אז קטנות, בהירות למראה, ועליזות בלבנוניתן הצבועה תדיר, לובן על ים כחול.

דנציגר הופיע על הסיפון באור השמש בסנדלים פתוחים (דבר נדיר אז בנסיעה לאירופה) בחולצה קיצית פתוחה וגולשת על מכנסיו. נוסח זרוק של היום שבאותם הימים היה נדיר ומקובל בארץ בלבד ולא ביציאה לאירופה. הוא נסע אז ללמוד בסלייד-סקול בלונדון וכששמעתי מפיו שהוא לומד בבית ספר זה אמרתי לו שאף אני למדתי שנה ראשונה באותו קולג' של אוניברסיטת לונדון שבית הספר לאמנות סלייד מצוי בו. כך הסתבר שאנו נוסעים לאותו מקום ולמטרת למודים דומה אך לא שווה.

יצחק דנציגר משך עין כל ביפי תארו. גבה-קומה, איתן, רענן, שער שחור ועינים תכולות, לא היה אדם יפה ממנו למראה באניה כולה. גברים ונשים לא גרעו עין ממנו. אבל בנגוד לחבריו האמנים האחרים לא היה צעיר זה שהיה כנראה כבן גילי מוכן לדבר על אמנותו (אז עוד לא נודע כפסל וכאמן). שתיקותיו ופיו הקמוץ ומבטו השלוח למרחוק בכחול בהיר הנשלח לכחול של מים הפכוהו הוא עצמו לפסל.

בכל חנוכנו עוד מילדותנו בארץ סגדנו ליופי. בתינו לא היו יפים. דלים היו למראה. חצרותינו היו חצרות חול. עצינו מועטים, אקליפטוס אחד לרחוב ועץ פלפל אחד לרחוב. רק עציצים היו לנו. ואז סגדנו ליפי תארו של האדם. היו אנשים יפים מועטים מאד בארץ בשנות העשרים והשלושים. אבל היפים, יפי התאר המועטים הרהיבו לבותינו כמעט עד כדי עבדות. היינו משועבדים ליפי האדם והמלכנו מלכות יופי. מלכי יופי לא המלכנו. אילו המלכנו מלכי יופי היה דנציגר מלך בעמו.

ליפי תארו של האדם כתבו אז שירים. שירים עבריים צנועים, ענווים, סוגדים, מבטלים ישותו של הכותב הנמס ברוב חיבתו לנושא היופי הגופני. אני עצמי ברוב עוונותי זכיתי פעם לשיר כזה מנוסע באניה אחרת שנסע עמי בדרכי בשנות למודי שהגיש לי שיר מעין זה. קבלתי את השיר בתודה אבל כמי שחי בארץ שמורגלת בכגון דא. אנשים כתבו שירים לאנשים יפים בעיניהם, והיפים קבלו זאת כמובן מאליו.

ורק צחקתי ל“תלתלי העורב” שהתקנתי לי ב“פרמננט” חשמלי לפני צאתי חוצה לארץ כי שערי היה שחור אך חלק לגמרי.

יצחק דנציגר היה מושא כזה לסגידה ליופי. עד כדי כך ראיתי בו רק נושא ליופי, כמעט מופשט, תמונתי או מפוסל, מצויר או מכוייר שכאשר התחבר לצעירה נכרית למראה והיה משוחח עמה באנגלית לא קנאתי בה כלל. הוא היה בבחינת אוביקט ליופי ולא אדם חי.

לימים כשתמו למודינו שלי ושלו פגשתיו לא פעם בארץ. שמעתי הרצאותיו ראיתי את עבודותיו, קראתי דבריו ודעותיו פה ושם. תמיד נפגשנו בלבביות יתרה ותמיד היה בעיני יפה שבעתיים ככל שהתבגר והזקין והלך. כי הוא לא זכה להזקין כלל.

על יופיו אפשר לומר שלא נמר כלל. העינים הרואות לא רק המביטות היו תכולות ומביעות להפליא.

ויש לי מתת זכרון ממנו. בכל עת שאני נוסעת בדרכי הארץ, בדרך לירושלים או לא הרחק ממחצבות הכרמל ואני רואה את נתח ההר הגזור לשניים והכביש עובר בתווך וההר הולך ומתכסה ירוקת וכבר איננו אבן חשופה אלא אבן הר המצמיחה צמחים ירוקים, אני נזכרת בחלומו להוריק את גב האבן החשוף של ההר בנטלו ממנו המחצבות כדי שהגניבה תתכסה בירק ולא יוודע החמס.

יצחק דנציגר הוא בשבילי ירוקת יפהפיה זו שבאבן ההר, שאולי יהבהב בה פעם אף תכוסה כלה.

המלצות קוראים
תגיות