מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יצחק דנציגר

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

את הפסל יצחק דנציגר פגשתי באניה איטלקית בשנות השלושים בדרכה מחיפה לטריאסט. האניות האיטלקיות היו אז קטנות, בהירות למראה, ועליזות בלבנוניתן הצבועה תדיר, לובן על ים כחול.

דנציגר הופיע על הסיפון באור השמש בסנדלים פתוחים (דבר נדיר אז בנסיעה לאירופה) בחולצה קיצית פתוחה וגולשת על מכנסיו. נוסח זרוק של היום שבאותם הימים היה נדיר ומקובל בארץ בלבד ולא ביציאה לאירופה. הוא נסע אז ללמוד בסלייד-סקול בלונדון וכששמעתי מפיו שהוא לומד בבית ספר זה אמרתי לו שאף אני למדתי שנה ראשונה באותו קולג' של אוניברסיטת לונדון שבית הספר לאמנות סלייד מצוי בו. כך הסתבר שאנו נוסעים לאותו מקום ולמטרת למודים דומה אך לא שווה.

יצחק דנציגר משך עין כל ביפי תארו. גבה-קומה, איתן, רענן, שער שחור ועינים תכולות, לא היה אדם יפה ממנו למראה באניה כולה. גברים ונשים לא גרעו עין ממנו. אבל בנגוד לחבריו האמנים האחרים לא היה צעיר זה שהיה כנראה כבן גילי מוכן לדבר על אמנותו (אז עוד לא נודע כפסל וכאמן). שתיקותיו ופיו הקמוץ ומבטו השלוח למרחוק בכחול בהיר הנשלח לכחול של מים הפכוהו הוא עצמו לפסל.

בכל חנוכנו עוד מילדותנו בארץ סגדנו ליופי. בתינו לא היו יפים. דלים היו למראה. חצרותינו היו חצרות חול. עצינו מועטים, אקליפטוס אחד לרחוב ועץ פלפל אחד לרחוב. רק עציצים היו לנו. ואז סגדנו ליפי תארו של האדם. היו אנשים יפים מועטים מאד בארץ בשנות העשרים והשלושים. אבל היפים, יפי התאר המועטים הרהיבו לבותינו כמעט עד כדי עבדות. היינו משועבדים ליפי האדם והמלכנו מלכות יופי. מלכי יופי לא המלכנו. אילו המלכנו מלכי יופי היה דנציגר מלך בעמו.

ליפי תארו של האדם כתבו אז שירים. שירים עבריים צנועים, ענווים, סוגדים, מבטלים ישותו של הכותב הנמס ברוב חיבתו לנושא היופי הגופני. אני עצמי ברוב עוונותי זכיתי פעם לשיר כזה מנוסע באניה אחרת שנסע עמי בדרכי בשנות למודי שהגיש לי שיר מעין זה. קבלתי את השיר בתודה אבל כמי שחי בארץ שמורגלת בכגון דא. אנשים כתבו שירים לאנשים יפים בעיניהם, והיפים קבלו זאת כמובן מאליו.

ורק צחקתי ל“תלתלי העורב” שהתקנתי לי ב“פרמננט” חשמלי לפני צאתי חוצה לארץ כי שערי היה שחור אך חלק לגמרי.

יצחק דנציגר היה מושא כזה לסגידה ליופי. עד כדי כך ראיתי בו רק נושא ליופי, כמעט מופשט, תמונתי או מפוסל, מצויר או מכוייר שכאשר התחבר לצעירה נכרית למראה והיה משוחח עמה באנגלית לא קנאתי בה כלל. הוא היה בבחינת אוביקט ליופי ולא אדם חי.

לימים כשתמו למודינו שלי ושלו פגשתיו לא פעם בארץ. שמעתי הרצאותיו ראיתי את עבודותיו, קראתי דבריו ודעותיו פה ושם. תמיד נפגשנו בלבביות יתרה ותמיד היה בעיני יפה שבעתיים ככל שהתבגר והזקין והלך. כי הוא לא זכה להזקין כלל.

על יופיו אפשר לומר שלא נמר כלל. העינים הרואות לא רק המביטות היו תכולות ומביעות להפליא.

ויש לי מתת זכרון ממנו. בכל עת שאני נוסעת בדרכי הארץ, בדרך לירושלים או לא הרחק ממחצבות הכרמל ואני רואה את נתח ההר הגזור לשניים והכביש עובר בתווך וההר הולך ומתכסה ירוקת וכבר איננו אבן חשופה אלא אבן הר המצמיחה צמחים ירוקים, אני נזכרת בחלומו להוריק את גב האבן החשוף של ההר בנטלו ממנו המחצבות כדי שהגניבה תתכסה בירק ולא יוודע החמס.

יצחק דנציגר הוא בשבילי ירוקת יפהפיה זו שבאבן ההר, שאולי יהבהב בה פעם אף תכוסה כלה.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

אַדְמַת קֹדֶשׁ

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

א.

גרדה פון-מיראך שכבה במיטה הלבנה והניקה את תינוקה, שהחזירוהו לה לפני רגעים מזרועות הסנדק והמוהל. היא כבר הרגישה בזוועה הקרב והולכת בלי רחמים, אך התאמצה בשארית כוחה לחזק את לבבה ולהיות עליזה. אסור לה לאם לתת חלב עצוב ומר לתינוקה. עליה להיות בריאה, שמחה ומתוקה. היא סיבררה לעצמה את כל רגעי-האושר של חייה הצעירים שעד הנה, חייתה אותם, עצמה את עיניה וחידשתם בזכרונה, בלבה, בדמה שהפך לחלב לבן לבנה הבכור הזה, שחיכתה לו כל כך. שוב קפצצה בדמיונה בשדות הרהיין מגבעה לגבעה צחקה, השתובבה בזכרונה, התרפקה על שכמו של פאול, הביטה בעיניו האפורות, משכה אותו בחבלי-החן העדינים שלה –עד שלבסוף זכתה בהסכמתו: “השבוע נלך אל הנוטריון”. –

והתינוק ינק, מצץ, בלע את נוזל-האושר עד ששבע ונרדם.

וכשהדד יצא מפיו –שוב יכלה גרדה להמשיך במאמציה העל-אנושיים והזוועה הקרבה שוב אחזתה.

–אני רוצה לדעת, ותיכך ומיד, מה על פאול!? –אמרה כמעט בצעקה אל אחיה, שעמד לפניה במדי-קצינים, השנואים עליה כל כך –מה לפאול?!

–הוא נאסר –ענה האח בקול יבש.

גרדה פשטה את ידה החלשה-הלבנה  תפשה את יד אחיה, משכתו אליה ואמרה:

–אריך! אני יודעת, שלא רק אני אוהבת אותך, אלא גם אתה קשור בנפשי. ובכן, דע לך, שברגע שיוודע לי, שפגעו בחיי פאול, אמות יחד עם ילדי! אתה מכיר אותי, אריך!

–למה נתת למול את הילד?

–לא עסקך ולא עסקם שלהם. ורק הערה קצרה: אני רציתי זאת ולא פאול. יותר אין לי מה לומר. גם לאמה הודעתי זאת. אני אך רגע לא אחיה בלי פאול.

–גרדה… אמא…

–אף לא מלה!

–גרדה… הם מסכימים לשחרר את פאול… במחיר חיי הילד… הכתם הזה יימחק…

את דבריו האחרונים כבר לא שמעה גרדה. ערפל אדום עלף את מוחה וראשה נשמט הצדה. אריך אחיה לקח את התינוק מבין זרועותיה המרושלות ויצא.

ב.

–גברתי מסכימה?

גרדה לא ענתה.

–אין לי פנאי למשא ומתן, גברתי! –אמר אחד הקצינים. –שמחי שנתתי לך ברירה!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.