מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

טוני האלה

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

טוני האלה היתה מורתי לפסיכולוגיה בגמנסיה “נורדיה” בתל-אביב, בימים שאבי היה מנהלה. לפני שהיתה מנהלת “תיכון חדש”. היא היא שגרמה לי ששניתי טעמי. הפרתי החלטתי להשתלם “כשאהיה גדולה” לא בפסיכולוגיה אלא בספרות.

טוני האלה הופיעה בבית-ספרנו כדמות קטנה, דקה, כחושה, דיקנית ומקפידה על קוצו של יוד. אינני יודעת איך היתה לאחר מכן כמנהלת בית ספר תיכון. אני הכרתיה כמורה.

אבי ז"ל נהג להזמין מורים חדשים לארוחת צהריים בביתנו כדי להכירם ולתת להם הרגשה משפחתית נינוחה. כך מצאתי עצמי יום אחד יושבת אל שולחן האוכל שלנו המשפחתי הגדול והמרווח מול אישיות חינוכית חדשה שצצה בבית ספרנו.

אבי היה איש שיחה ולכן התנהלה תדיר בביתנו ואצל שולחננו שיחה ססגונית, שנושאיה מרובים ומענינים ורצופים אמרי חכמה וצטטות מדברי חכמינו אנו וחכמי העולם.

טוני האלה היתה מסויגת מאד. היא באה מעולם אחר. אף שאבי עצמו היה חניך אוניברסיטאות ברלין ופריבורג היה רווי יהדות מזרח אירופה ותכניה. טוני האלה היתה תרבות גרמניה במיטבה. לא מזרח אירופה אלא מרכזה. גם העברית שלה היתה חדה, נוקשה, מדויקת אף מאולצת. עברית של למוד מאוחר. של אמצע החיים או חלקם האחרון.

טונה האלה מדדה דבריה באמות מידה קפדניות. שוחחו כמובן על בעיות חינוך, על פדגוגיה וקשייה בארץ וברשת החינוך של אותם הימים. אבי היה מורה אידיאליסט. הוא חלם תמיד לעזוב עסקנות פוליטית, עתונאות, אפילו אתנוגרפיה וחקירת המקרא ולהיות למורה, מורה בעל יעוד.

יתכן שחלום זה היה משותף לשניהם, לאבי ולטוני האלה. שניהם ראו יעוד בהוראה. אך כקובעים וכמנהלים ולא כמורים בלבד המקבלים מרות מאחרים. ובאותם הימים היתה רק מורה מתחילה בארץ ועדיין לא הגיעה להנהלת וקביעת שיטות ודרכים בפדגוגיה, מטרה שכנראה השתוקקה אליה כבר אז.

אני שהייתי רגילה במורים חמי מזג יותר, לבביים, בעלי רגשי חיבה וחברות התבוננתי בתמהון בדמות האשה המסוגפה, היבשה, והסחופה הזו. כל העת הטרידה אותי המחשבה מה גרם לה שהיא כשם שהיא. פשוט לא הייתי מורגלת באנשי שכל, ורבליים טהורים, בקפדני מדע ודיוק, בשוקלי משקל דייקנים ומחמירים כמוה.

ומאז היו לי שעוריה בפסיכולוגיה מקור עינוי ודאבון נפש. היא הפכה את חלומי על חקירה דוסטויבסקאית של נפש האדם המעונה במיטב אמצעי הספרות, למדידת חמרים כימיים רוחניים במשורה. היא היתה בעצם הראשונה שהטילה עלי את מורא המדע המדויק.

טוני האלה יצגה בשבילי את המדויק של מרכז אירופה, האחראי לגלוי פצצות הגרעין, סנוניות של איינשטיין, ובת מדדיה של מדם קירי.

מאז נותרה בזכרוני טונה האלה כמושג, כמו קפקא המעיד על מצב קפקאי כך טוני האלה היא מצב מדעי. התגלמות הנעלם המדעי. ואז החלטתי לפרוש מעולם זה.

היתכן שאדם בודד אחד שפגשנוהו באקראי בבית ובכתת בית הספר יקבע לנו עתידנו ובחירתנו לכל ימי חיינו. כזאת היתה בשבילי טוני האלה. לעולם לא אקרא לה טוני בלבד. ואף לא האלה בלבד. אלא טוני האלה. כמו מדם קירי. את אינשטיין קוראים בקצרה אנשים לא תמיד אלברט אינשטיין. אבל טוני היא תמיד האלה.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

בית, סטרופה

מאת שלמה שפאן (עיון)

הבית (יוונית – פניה) הוא צירוף של שני טורים או יותר לחטיבה תוכנית-צורנית אחת. צירוף זה יכול להיות על-פי קשר מקצבי, על-פי קשר תוכני, או על-פי החריזה. מספר הטורים היכולים להצטרף לבתים הוא מ-2 (הדיסטיכון) שבאֶלגיה היוונית, עד 14 (הבית שב“יבגני אוניגין” של פּושקין, 1799–1837, הנקרא “הבית האוניגיני”). הבית השכיח הוא בן ארבעה טורים, בעל חריזה מסוימת. בשירה הקלאסית, שלא היו בה חריזות, היו מפורסמים בתים כיחידה ריתמית מלוכדת, והם נשאו על-פי-רוב את שמות המשוררים שהמציאו אותם או השתמשו בהם. יש בתים הקשורים במבנהו של השיר, כגון הטאֶרצאֶטים – שני הבתים האחרונים של הסונטה, שהם בעלי שלושה טורים כל אחד ובנויים לפי מקצבים קבועים וחריזה קבועה. בית בן שלושה טורים הוא גם הטאֶרצינה, הבאה ביצירה ארוכה, וחריזתה משתלבת מבית לבית בצורת א ב א, ב ג ב, ג ד ג וכו' עד הסיום, שבו יש טור בודד. (“הקומדיה האלהית” לדאנטה, 1265–1321). הסאֶסטינה, או סאֶקסטינה, היא בית בן ששה טורים המתחרזים בסדר מסוים (בשם זה נקרא גם שיר בעל שישה בתים, שבכל אחד מהם יש שישה טורים, והמלים החורזות בבית הראשון חוזרות כחריזות בשאר הבתים). האוקטאבה היא בית בן שמונה טורים בחריזה אב, אב, אב, גג, מקצבו על-פי-רוב חמישה או שישה יאמבים (נקרא גם סטאנצה). הבית הספּאֶנסרי בא מן השירה האנגלית והוא בן תשעה טורים, המתחרזים בסדר אב, אב, באב, אא, מקצבו על-פי-רוב חמישה יאמבים בכל הטורים ושישה בטור האחרון. בצורת בתים אלה כתובה יצירתו של בירון (1788–1824), “צ’יילד הרולד”.

ה“בתים” בשירה העברית

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.