אותו פגשתי בראשית שנות העשרה שלי. היינו כבר בבחינת נערות קטנות המהדרות בעצמן. שבת אחת בקרנו שלוש ילדות מתבגרות אצל מורתנו לאנגלית מרת פרוינד.
אינני יודעת אם השם פרוינד מבטא את כל היובש המקסים שהיה בבתולה מזדקנת זו. אמרתי יובש מקסים כי היא היתה אנגלוסכסית. שבמקום להוסיף ולהתיבש בארץ מולדתה אנגליה עלתה ארצה והלכה ללמד בבית ספר יסודי אנגלי, אף שהיתה בעלת השכלה אקדמאית נרחבה ואשה מענינת ונאורה עד מאד ויכלה ללמד בהצלחה יתרה אף בתיכון. אולם שם כבר היו המקומות תפושים.
מרת פרוינד קצצה שערה עד כדי תספורת של גבר בשעה שלכל הנשים בתל-אביב הקטנה היה שער ארוך. לשמלותיה היו צווארוני גולף המסתירים את הצוואר המצומק אף בקיץ, בחום. וסיכה עתיקה משנהב היתה צמודה תדיר לצווארון זה כדי להבדיל בינה לבין גבר. סיכה זו ומראה זה היו מוסיפים לה איזו רומנטיקה וויקטוריאנית של המאה הקודמת.
היא היתה דקה, גבוהה וקצת צמוקה ובכל זאת בהופיעה בשמלות התכלת אשר לה, המתנפנפות כל שהוא על רגליה הדקות והארוכות הילכה איזה קסם יבש על סביבותיה כמו יין לבן יבש שאף הוא משכר במקצת ומרענן במרירותו.
היה רצון להגיש לה משהו. ברוב תמימותנו הבאנו לה אקליפטוס פורח. היה חודש נובמבר, סתיו, על סף החורף. והאקליפטוס פרח. כרתנו כמה ענפים והבאנו לה. פרחים אחרים לא היו לנו בתל-אביב הקטנה. לא חנויות פרחים וכמעט שאף לא גינות פרחים. חצרותינו היו ערית חול גדולה אחת עם עץ פלפל עלוב אחד. אולם מולנו, בבית שמנגד פרח עץ האקליפטוס האהוב על כולנו. לא היה לנו אחר. גם בחורשת שרונה היו רק אקליפטוסים וגם על שפת הירקון היו אז אך ורק אקליפטוסים שנטעו בשמינו הבריטים.
איך שהוא ענפי האקליפטוס ופריחתם הלבנה מצהיבה ואבקניה בריחם המריר החריף והמגרה הלמו את מרת פרוינד ובוודאי היתה אז בעשרים ושבע שנותיה די צעירה, אולם בעינינו היתה בבחינת ישישה שהגיעה מזמן לפרקה.
נכנסנו והענפים בידינו. כל אחת הביאה ענף (איזו תמימות) ובחדר היתה הפתעה. היה שם איש לא בעל קומה. כמעט גוץ. בלונדי מקריח. עם מקל בידו וכובע בידו השניה כמקובל באותם הימים. שמבלי להכירנו הקביל את פנינו בברכה ובשובבות כאילו הוא הוא שהזמין שלוש גרציות קטנות מתוך איזה ציור של בוטיצ’לי לצאת מן הצדפים אשר על שפת הים ולבוא אליו. הוא אפילו הניף בכובעו ובמקלו בברכה. איש מבוגר ושובב זה היה תמוה מאד בעינינו. הוא דבר עברית קלילה, לא עמומה, אורירית שנראתה לעומת העברית הגמלונית של מרת פרוינד כאצה קלילה על סלע של ים.
כשנטלה מרת פרוינד שלושת ענפי האקליפטוס הפורחים מידינו נצבה עמהם כשהם צמודים אל מתניה בשמלתה בעלת השרוולים הארוכים תדיר (כדי שלא יתגלה רזונן הצמוק של זרועותיה) ככלה צעירה ופורחת. “מה שפרחים יכולים לעשות לאשה!” חשבתי. “פרחים ואיש המביט בה”. הוא התבונן בה בפליאה כאילו שער שכך הוא הדבר אלא שהיה זקוק להוכחה שאשה נאורה ומענינת זו היא אף נאה ומקסימה. ופתאום ניטלה ממנו שובבותו, קלילותו, ליצנותו והתחכמותו עמנו הקטנות שמהרה להציגנו כתלמידותיה שסרו לבקרה. הוא היה לבוש כבר חליפה עם צווארון פתוח וכובעו ומקלו עשוהו לאביר. הוא החווה קידה לעומתה למראה התמונה, הפסל ההופעה שנוצרה בהיעלם רגע ומלמל מלים כל שהן שלא קלטתי. אם היה מצטט שיר או מפייט שיר או סתם ממלמל מלים של כלום, ברור שבלם לרגע את שובבותו, את קלילותו, חברמניותו ו…. מהר להפרד מעלינו.
כשהלך אמרה: היה זה הסופר והמשורר אביגדור המאירי. היא התנערה מעמדה כי היתה לרגע כנעוצה במקומה וחשה לבקש צנצנת ומים לשים בה את ענפי האקליפטוס הפורחים שנתנו בידיה. אבל היא ידעה שעמדה כך עם ענפיה לא במקרה וכי לא במקרה הבאנו לה דווקא ענפים פורחים מרירים אלה, ההולמים אותה כל כך. וכי לא במקרה הצמידה אותם בשתי ידיה אל מתניה בצפייה משונה.
האמת היא שלא ידענו מי הוא אפילו אם שרנו בשעורי זמרה כמה משיריו. מי שם לבו אל שם מחבר השיר? הלחן, הלחן היה העיקר.
מאין הכירה דווקא אותו מכל משוררי וסופרי ישראל אינני יודעת. גם הפעם, כשפגשתיו לאחר שנים בכנוסי סופרים לא הזכרתי לו מעמד זה. כאילו היה זה נושא פרטי שלו שאני נוצרת עמי בזכרוני. אבל תמיד התבוננתי בו כאילו אני מכירה אותו משכבר הימים מאיזה גלגול אחר זר ורחוק של פריחת האקליפטוסים על שפת החורף, בחיק נשים דקות, נעריות ורמות-קומה.