מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עזרא זוסמן

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

את עזרא זוסמן פגשתי בבית אורן כמה ימים לפני השבת השחורה ימי חפושי הנשק שערכו האנגלים בקבוצים ומעצר מנהיגי הישוב. אותה שבת שמענו על החפושים ביגור. לא היינו רחוקים משם.

עזרא היה ידוע לי כמשורר וכמבקר תיאטרון. ידעתי שקודם לכן היה משורר בשפה הרוסית. מאבקו עם העברית בשיריו הלאה אותי מאד. הרגשתי אצלו את לחצי הלשון שבעיני היתה קלה ונוחה וטבעית, והנה היא בקונפליקט מתמיד עם מלים וקצב נעימה ואותה גמישות מתמשכת המחברת בין המלים ומפשילה קצותיהן החדים להחליקם.

לאחר ימים ושנים. כשהוא כבר איננו. לאחר שיחות אין ספור כשהוא היה יוצא מבנין “גבור” והיינו יושבים באיזו בית קפה קטן ברחוב שינקין והוא מתנה באוזני דאגותיו לבריאותה של אשתו שאז שלחה לריפוי בשווייץ, לאחר שהביא לי משיריה של המשוררת הצ’יליאנית אלזה מיסטראל בצרפתית שזכתה אז בפרס נובל, היום ראיתי במפתיע את תערוכת ציוריו (לא ידעתי שהיה מצייר בחדרי חדרים) בבית “אריאלה” ספרית שער-ציון. התבוננתי בדיוקנאות עצמו: פנים מאורכות, מסוגפות. שכן הרבה תהה על עצמו. הרבה תהה על דרכו אל עצמו באמצעות המוסיקה. הרבינו לדבר על מוסיקה. והנה עזרא בציור מתגלה לי אפילו יותר מאשר עזרא בשיר הנפלא “גשם בטבריה”.

נופיו המצוירים בצבעים רכים מתמזגים, חשאיים מעודנים, כמו חבויים בתוך עצמם הזכירו לי אותו איש דק גזרה, סגפן למראה בעל הפנים הנאות והסגופות, האגרונום החי בחוות אביו, מרוחק מעט מן העיר שהוא בא אליה לרגל עבודתו, והנה ציוריו מסייעים בידי להגיע אל שיריו. אותם שירים ענוגים שסבלו נוראות מחרצובות ואזיקי הלשון העברית שלא היתה נהירה לו כלחבריו שלונסקי או אלתרמן.

עזרא זוסמן בדברו חיפה תמיד ביד ימין על פיו. אם מחמת אנינות הדעת, אולי משום שחש בשיניו או שחסרו לו שיניים או כאותה נערה בדווית המכסה על מחצית פניה. אותו עזרא שהתפאר לפני שמשקלו רק ארבעים ושניים קילו והוא אז במיטב ימיו בעל לאשה ואב לילדה, היה מסתיר בידו חלק מפניו.

תמיד בקש שאספר לו על כנורי ועל שנות למודי הנגינה בכנור. בנות לוויה אלו של השירה, המוסיקה והציור היו בעיניו אחיות, מעין שני עמודי תווך שהשירה נתמכת בהם וגיא החזיון שלה התיאטרון.

אחוד אמנויות זה בשיחתי עמו הזכיר לי תמיד פרופסור שלי איזק בלונדון, שאצלו למדתי כמה שנים שהיה דוגל תדיר באחוד האמנויות. וטוען שאין אדם רשאי ללמוד שירה, שקספיר, קיטס או שלי, אפילו לא ייטס או ט.ס. אליוט בלי ציור, מוסיקה, ארכיטקטורה, פסול ושאר מכמני האמנות.

אבל היה לנו נושא קבוע: מדוע אינו מקבץ שיריו ואינו מוציאם בתור ספר. שכן אז טרם כינס שיריו בקובץ אחד. גם תרגומי השירה לא כנס. גם המאמרים. כולו היה מפוזר על פני ירחונים, עתונים, קבצים ואנטולוגיות ושאר כתבי עת, והיה ירא את הספר המקובץ שכולו שלו.

הבנתי את מוראו. את גודל האחריות. הפחד מפני קבלת הפנים, אי-ההבנה, הניכור מצד הציבור. הציבור שאין הוא ירא אותו בשיר יחיד מוצנע אולם מוראו עליו בהופעה של “כל כתבי” של כל השירים יחד ביריעה אחת.

תמיד אמר, אני עוד אוציא, עוד מעט. כשאחליט מה כן ומה לא. פעם לקח ממני את “שיירה של חצות” לס. יזהר. לא החזיר. גם לא בקשתי. מה פתאום נוף הנגב היזהרי לאיש השקוע כולו בנופה הלח והקר של רוסיה? אני חושבת שהוא בקש להתערות בטבע הארץ בעזרתו של יזהר. יזהר נראה לו האוטנטי ביותר מבין בני הארץ המתארים נוף הארץ.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

סַעַר

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

רוח בין-ערבים, הממטיר צבעי מנוחה רחוקה ואובדת, היה מנגן ממעל לראשינו בתוך האויר המשוגע – ואני ודוקטור שׁאיר, רופא הפצועים, ישבנו בתוך החפירה ודברנו על אודות השלום.

הוי, על השלום, שנתייתמנו ממנו. על השלווה היפה, האנושית, המתה, הנפלאה, התרבותית, האובדה – לעולמי-עד.

דברנו ודברנו, במנוחה, בעצב, בתקוה רחוקה, בעינים עצומות ובאהבת-החיים החולה והמתגעגעת, בהדוק-שפתים.

ודוקטור שאייר נזדעזע באי-סבלנות, קם ממקומו ואמר:

– אי, ידידי, זה לא ענין בשבילי! לשבת פה ולהתפלסף. בטלה זו מטמטמת את הלב ומוציאה מן העולם! שם, “במקום העזרה”: רבבות מחלות עושות שמות במחנה – ואני יושב פה בחפירות ומדבר על השלום. דברים בטלים!

רק כשבועים, שדוקטור שאייר נכנס אל תוך המערכה. עד הזמן האחרון היה עובד בעיר. רופא היה בבית-החולים הצבאי, עבד-כנעני מסור בכל עולמו לחולים שלו. כל ימי חייו ביחד עלו סך-הכל לעשרים וארבע שנים וכבר זרקה בו שיבה. בריאותו לא נחשבה כלל לרעננה, אלא שאותו מעט הכוח שהיה לו, היה כולו מוקדש לעבודתו: למלחמת-המזיקין, הבאקטריונים הפעוטים והנוראים, שבה, במלחמה זו, היה רופא צעיר זה – ואפילו לא רופא עדיין, אלא רק סגן-רופא – עושה נפלאות ממש.

ואף-על-פי-כן לא היו מביטים עליו שם בעיר בעין יפה: זה יותר משנה, שהמלחמה נמשכת והולכת – והוא עודנו “בבית”. יותר מדי נשאר הוא אחורי המערכה.

– מתלבט הוא פה – אמרו הבריות שמסביבו – במקום ללכת אל המלחמה, להגן על המולדת!

ומלמול זה היה דוקטור שאייר שומע לא פעם. אלא שהוא לא השגיח בזה. לא היה לו פנאי. המחלות המידבקות הארורות לא נתנו לו להשגיח באלה. אותן המחלות, שדוקטור שאייר היה אויבן בנפש מסוכן מאוד.

האמת ניתנה להיאמר: היה על פניו של הדוקטור שאייר דבר-מה, המעורר במסתכל-בו כעין – כעין אַנטיפּאתיה, כעין אי-נועם. – אולי החוטם שלו, – או אפשר המשקפיים שעל גבי חוטם זה, או אולי השפתים העבות קצת יותר מדי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.