רקע
שושנה שרירא
עזרא זוסמן
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

את עזרא זוסמן פגשתי בבית אורן כמה ימים לפני השבת השחורה ימי חפושי הנשק שערכו האנגלים בקבוצים ומעצר מנהיגי הישוב. אותה שבת שמענו על החפושים ביגור. לא היינו רחוקים משם.

עזרא היה ידוע לי כמשורר וכמבקר תיאטרון. ידעתי שקודם לכן היה משורר בשפה הרוסית. מאבקו עם העברית בשיריו הלאה אותי מאד. הרגשתי אצלו את לחצי הלשון שבעיני היתה קלה ונוחה וטבעית, והנה היא בקונפליקט מתמיד עם מלים וקצב נעימה ואותה גמישות מתמשכת המחברת בין המלים ומפשילה קצותיהן החדים להחליקם.

לאחר ימים ושנים. כשהוא כבר איננו. לאחר שיחות אין ספור כשהוא היה יוצא מבנין “גבור” והיינו יושבים באיזו בית קפה קטן ברחוב שינקין והוא מתנה באוזני דאגותיו לבריאותה של אשתו שאז שלחה לריפוי בשווייץ, לאחר שהביא לי משיריה של המשוררת הצ’יליאנית אלזה מיסטראל בצרפתית שזכתה אז בפרס נובל, היום ראיתי במפתיע את תערוכת ציוריו (לא ידעתי שהיה מצייר בחדרי חדרים) בבית “אריאלה” ספרית שער-ציון. התבוננתי בדיוקנאות עצמו: פנים מאורכות, מסוגפות. שכן הרבה תהה על עצמו. הרבה תהה על דרכו אל עצמו באמצעות המוסיקה. הרבינו לדבר על מוסיקה. והנה עזרא בציור מתגלה לי אפילו יותר מאשר עזרא בשיר הנפלא “גשם בטבריה”.

נופיו המצוירים בצבעים רכים מתמזגים, חשאיים מעודנים, כמו חבויים בתוך עצמם הזכירו לי אותו איש דק גזרה, סגפן למראה בעל הפנים הנאות והסגופות, האגרונום החי בחוות אביו, מרוחק מעט מן העיר שהוא בא אליה לרגל עבודתו, והנה ציוריו מסייעים בידי להגיע אל שיריו. אותם שירים ענוגים שסבלו נוראות מחרצובות ואזיקי הלשון העברית שלא היתה נהירה לו כלחבריו שלונסקי או אלתרמן.

עזרא זוסמן בדברו חיפה תמיד ביד ימין על פיו. אם מחמת אנינות הדעת, אולי משום שחש בשיניו או שחסרו לו שיניים או כאותה נערה בדווית המכסה על מחצית פניה. אותו עזרא שהתפאר לפני שמשקלו רק ארבעים ושניים קילו והוא אז במיטב ימיו בעל לאשה ואב לילדה, היה מסתיר בידו חלק מפניו.

תמיד בקש שאספר לו על כנורי ועל שנות למודי הנגינה בכנור. בנות לוויה אלו של השירה, המוסיקה והציור היו בעיניו אחיות, מעין שני עמודי תווך שהשירה נתמכת בהם וגיא החזיון שלה התיאטרון.

אחוד אמנויות זה בשיחתי עמו הזכיר לי תמיד פרופסור שלי איזק בלונדון, שאצלו למדתי כמה שנים שהיה דוגל תדיר באחוד האמנויות. וטוען שאין אדם רשאי ללמוד שירה, שקספיר, קיטס או שלי, אפילו לא ייטס או ט.ס. אליוט בלי ציור, מוסיקה, ארכיטקטורה, פסול ושאר מכמני האמנות.

אבל היה לנו נושא קבוע: מדוע אינו מקבץ שיריו ואינו מוציאם בתור ספר. שכן אז טרם כינס שיריו בקובץ אחד. גם תרגומי השירה לא כנס. גם המאמרים. כולו היה מפוזר על פני ירחונים, עתונים, קבצים ואנטולוגיות ושאר כתבי עת, והיה ירא את הספר המקובץ שכולו שלו.

הבנתי את מוראו. את גודל האחריות. הפחד מפני קבלת הפנים, אי-ההבנה, הניכור מצד הציבור. הציבור שאין הוא ירא אותו בשיר יחיד מוצנע אולם מוראו עליו בהופעה של “כל כתבי” של כל השירים יחד ביריעה אחת.

תמיד אמר, אני עוד אוציא, עוד מעט. כשאחליט מה כן ומה לא. פעם לקח ממני את “שיירה של חצות” לס. יזהר. לא החזיר. גם לא בקשתי. מה פתאום נוף הנגב היזהרי לאיש השקוע כולו בנופה הלח והקר של רוסיה? אני חושבת שהוא בקש להתערות בטבע הארץ בעזרתו של יזהר. יזהר נראה לו האוטנטי ביותר מבין בני הארץ המתארים נוף הארץ.

המלצות קוראים
תגיות