את ד"ר משה זילברג פגשתי לראשונה בקפה מלון פלטין באחד העם פינת נחלת בנימין בשעת צהריים שהיו מזדמנים לשם עתונאים ואנשי עת ותלמידי חכמים לשתית קפה של צהריים ולפטפוט קל. לא הרחק מאגודת העתונאים. היה זה בבחינת מפלט לכל בימים שלפני קום המדינה.
כיוון ששאל עלי מי ענה והכירני כנראה מכתיבתי בעתון “הבוקר” בקש שיציגוהו. שמעתי עליו רבות, עליו ועל חכמתו, פקחותו ושנינותו ושהוא בבחינת עלוי שאבי היה מרבה לספר בביתנו בשבחו של תלמיד חכם זה. שהיה אומר “זכה אותו איש ממיודעי שזה נטל בתו לאשה ויש לו חתן בר אורין כזה!” לימים נתגרש מאותה בת וכבר לא היה במה לקנא. אלא שזכרתי את הדברים ובקשתי לראות את האיש.
כבר לא היה צעיר אז לימים ושבע סבל כי כבר נתגרש מאשתו והיה שרוי בבית עם בנו היחיד אלא שנשתיירו בבלוריתו הכהה ובפניו המוורידים כל שהוא רעננות של איש צעיר, וזריזות המחשבה היתה משווה לכולו רעננות כל שהיא שנשתיירה עמו מנעוריו.
מאז היינו נפגשים ויושבים בבתי קפה והוא מספר לי תולדות חייו בהמשכים. בכל פגישה פרק שהוא בחר בו. תולדות אהבתו לנערה מקרובות משפחתו, לדתה את בנו הבכור ועזבה אותו בשל אחר. ואיך נלחם מלחמה משפטית להשיג את בנו שישב בביתו והוא יחנכו.
המאבק לא עורר בי אהדה יתרה כי זכרתי שהארץ רעשה כולה בשל אותו משפט שבו נאבק משפטן מובהק על שלילת זכות האם לחנך את בנה וכולנו אהדנו את האשה היפה והצעירה שנלחמה על הזכות להחזיק את בנה בביתה אף כשהיא נוטשת את אישה.
אבל כשהוא סיפר לי את תולדות המאבק מבחינה נפשית שלו וכל אשר עבר עליו ראיתי במקצת צדו השני של המטבע, שבעיניו לא היתה האשה כשירה בנפשה ביציבות רוחה לחנך ילד בביתה. הוא ראה בה נפש מעורערת.
ד"ר זילברג אף כתב לי מכתבים רבים אף כי ישבנו בעיר אחת. משום מה לא כילה מעולם לדבר והיה מבקש למלא את החסר בדרך הכתב.
משסרבתי להנשא לו בקש להחזיר לו את כל מכתביו. החזרתים לו. ונשארנו ידידים טובים.
זכרתי את הגדרתו לפני תקופה קצרה שאמר: “או שאקח אחת ששווה משהו או שאקח בחורה פשוטה ביותר”
הוא נשא לאשה את המטפלת בבנו עמוס.
ובאה המדינה והוא נתמנה לשופט ולשופט בית המשפט העליון ולפרופסור ונולדו לו שאר בניו ובנו הבכור נפל או שלח יד בנפשו. בכל אופן בנו הבכור עמוס שהכרתי בילדותו שהיה בא עם אביו לבית הקפה לא היה עוד בין החיים. מות הבן הבכור עשה שמות בלב אביו.
כתבתי לו מכתב וקבלתי תשובה.
כשקבל פרס ביאליק על ספרו בחכמת ישראל לא הלכתי לטקס כי חליתי. ואולי לא רציתי ללכת. אבל ברכתיו בכתב.
את ספרי שלחתי לו וקבלתי תדיר תשובות יפות והערכות בכתב.
ראיתי בעליתו האקדמית והמשפטית עליות המגיעות לו בהחלט. היום היה נחשב לנמנה על הממסד הרביזיוניסטי אולם אז היה בשל השקפותיו מרוחק מן השלטון של אז.
כשפגשתיו פעם באקראי בבית פרטי עם אנשי מפא“י היא המפלגה השלטת, פרצה מריבה גדולה וויכוח עז על הנושא:… משפט ארלוזורוב. צד השלטון היה בטוח שרוצחי ארלוזורוב היו אנשי הימין ואילו ד”ר זילברג נלחם בחרוף נפש על צדקת הימין היהודי שהואשם לדעתו על לא עוול בכפו.
היום היה הוויכוח נראה כמשונה למדי. אז נראתה מלחמתו העזה להצדיק את בני מפלגתו הימניים כענין יוצא דופן ולא נאה לתלמיד חכם שכמותו. הוא עשה זאת ברתחנות יתרה ובקושי הוצאתיו מן הבית כדי להרגיעו.
בקשתי אפילו לזמנו שם עם משוררת אידית יפה אלא שרתחתו חבלה בסכוייו.