רקע
שושנה שרירא
אברהם חלפי
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

עברתי עם הסופר והמתרגם י. סערוני בככר דיזנגוף של אז בתל-אביב וראינו בבית קפה איש קרח במקצת בעל פנים כה עזות ומשונות ונועזות עם לחיים צמוקות, סנטר חד ומבע עז בעינים, וסערוני אמר לי: “בואי תכירי איש מענין מאד אברהם חלפי, השחקן”

אז עוד היה רק שחקן לאחר מכן היה אף למשורר.

סרבתי. לא יכולתי להתרגל לפנים האלה מיד. הייתי צריכה לנוח מהם ולאחר מכן אולי אפשר לשוב אל המשונות הזאת. הוא ישב בחברת אשה ססגונית, בעלת בשר, לבושה בתלבושת כפרית מרוקמה כאכרה אוקראינית. בכל זאת לא יכולתי לסרב ונגשנו. הכרתיו ובקשתי להתרחק מהם מיד. כביכול אפשר לקבל את ההכרות עם אדם כחלפי במנות קטנות.

הפילוסוף. הפיטן. מבקש האלהים הנצחי. בעל הרחמים הגדול. האנושי במשוררי ואמני ישראל עד היום.

לאחר מכן כשהיטבתי להכירו לא ידעתי להסביר את רתיעתי הראשונה. אולי הפחד מפני המוסרניק. מפני איש הרחמים המבקש לסייע בידי כל נרדף, בידי כל החלכאים והנדכאים והמעונים והסובלים כאחד.

על הבמה, כשראיתיו, היה לפרקים משחקו ממוסגר באיזו מוכניות, במסגרת נתונה שכמו חשש לחרוג ממנה ולחשוף עצמו יותר מדי. בקלות תנועותיו ברגליו הזריזות והמרקדות ובהומור הטבעי ששפע מעיניו היה האיש הנאנק בקרבו מתחבא מתחת למעטה של מוקיונות נעלה. של מוקיונו הבוכה של אמן הקרקס מתחת למסכתו הצוחקת.

היה זה עוד בימים שלפני “האדרת” שלפני “פלוך”, של לפני רבי יודל. היה זה בימי “המכשפה”, בימי מבצעיו בדרמתורגיה הרוסית והאמריקאית העכשוית.

אבל לקהלו בתיאטרון נתן תמיד את ההרגשה שאיננו מוכן לחשוף עצמו ולתת עצמו כולו. עד שהגיע ל“אדרת” ונתן גם נתן. כאן מצא תקונו, כאן נתן אף מפן שני שלו, מן השירה שלה הניח את אנושיותו ואת פילוסופית העולם שלו.

ב“אדרת” לגוגול שראיתיה פעמים רבות בנתינה ראשונה ובחדוש ההצגה, השקיע עלבונו של אנוש מזה, צער מזה, בדידות ומזה רגש.

הקהל העממי חבבו בדמותו היהודית מעוררת הצחוק העז של הוצמך ב“מכשפה”. הקהל האחר, אוהב התיאטרון אהבו ב“אדרת”. מי שלא ראה את חלפי מתהדר באותה אדרת בתנועות קטנות, חסכוניות, קצרות המעידות על תנועה נפשית ארוכה עמוקה, מופנמה, לא ראה דמות האדם הקטן הנאבק על נפשו בכל מאודו. ורואה במעטה של כלום כלפי חוץ גאולת חייו ונפשו. ומי שלא ראה בצערו כשזו נגזלה ממנו והוא ערום ועריה מכל תקווה ומכל חיות, לא ראה אדם ביאושו באבדן משענתו בשיבה אל ערירות ומסכנות אנוש.

לא לחנם הודו לו אנשים שלא הכירוהו כלל, זרים לחלוטין: “תודה בעד האדרת”.

בביתנו ראה עצמו בטלביזיה במחזהו של בן ציון תומר שהוצג בתחילה ב“הבימה”.

הוא היה מאופק. ראה עצמו וכמו רואה אדם אחר ושחקן אחר. אבל היה מהלך בכל זאת על פני החדר בהלוך של במה. עומד וחוזר ויושב. קם וחולף בצעדים ספורים על פני החדר הגדול וחוזר ויושב. היו יושבות עמנו בנות צעירות וחלפי המבוגר האוהב נעורים היה מהלך על פני הרצפה שאינה במה כפיגורה בימתית בפני עצמה.

מי שנדד עמו בחפושיו אחר האלהים והאדם, בכל מכמני המחשבה האנושית ביאוש מן האדם, מן המוצאות את האדם ואת טבעו במאה שלנו, בצערו על מלחמות ישראל ואבדן צעירים, שארי בשר ושאינם שארי בשר, התנסה בדרך קשה שהמהלכים אמנם אינם נגפים בה אבל מתנסים בעצב רב. ביגון שאין משלו. כי עצמת היגון האנושי שלו ועצמת אהבת הילדים העמוקה שלו בשיר ובאומר ובתנועה, עדיין לא נאמרו בקהלנו. פשוט אין מי ששערה ויכילנה להביעה במלים.

אמנם ראש החוג לספרות באוניברסיטת לונדון אמר לנו בטקס הגמר, הפרידה: “עכשיו אתם כבר יודעים שאינכם יודעים כלום! התחילו ללמוד!” אבל הוא לא ידע שאשוב הביתה ואמצא לי מלמדים מכושפים בכשופי הלשון, כשני מסוממי קצב ומלה שאמנם לא נולדו בלשון ששרו בה אבל סבאו אותה כשכורי קונדסות וקסם עם המקורות, כגון שלונסקי וכמו חלפי, כשכור השותה מן הלשון החדשה – הזרה, כמעט בפחד הכליון.

המלצות קוראים
תגיות