“תמצאי לי אשה” – כך חלפי אברהם.

“אני מכין לי אצלך נקרולוג” – כך שלונסקי אברהם.

אברהם שלונסקי ואברהם חלפי שני משוררים חברים, שניהם ידידי. לא בני דורי. בני הדור שקדם לנו. האחד מצייר מלים בחלל בתנועת יד עם אצבעות מזדקרות מחפשות את הקצב, את הצליל הנעלם, והשני מצייר מלים ברוח, מחפש בתנועת מחול תעלומת אלוהות סמויה. חלפי איננו מתלוצץ על המוות וירא אותו בפחדי ילד מיותם, אף כי היה ליצן גדול ויעיד על כך “המלך ליר”. היתה לי הזכות הגדולה אצלם בצורת תורה שבעל פה, לאחר למודים אקדמיים בספרות ובעיקר בשקספיר, לימודי שנים אינטנסיביות במה שקרוי משום מה “למוד גבוה בחו”ל", בשעה שתעלומות השירה וגנזיה היו בידי אצבעותיו המגששות של שלונסקי החש את השפה, מקצביה וזמרתה, בידיו המביעות וברגלי המחול הגמישות והחגות של חלפי. בלמדנותם הטבעית, הבונה תוך כדי תחושה ולא על ידי כללי הספרות הנוקשים, האקדמיים, ועל ידי ספונטניות המגלה בעצמתו של רגע, את הקסם האמיתי והכן של רעיון מחותל במלה היאה רק לו.