מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יעקב כהן

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

היום צריך לומר המשורר. כבר אין מכירים אותו. ביחוד שלא השתייך אל תנועת העבודה וזרם העובדים והיה מזוהה עם התנועה הלאומית, עם הרביזיוניסטים ואנשי הימין. המקפידים קראו לו ד"ר יעקב כהן.

איש עדין ורך. שהיה מדפיס לי את סיפורי שלא היו די לאומיים ובכלל לא לאומיים לדעתו של יצחק למדן ב“גליונות”, היה הוא מקבל ומפרסם ב“כנסת” על שם ביאליק.

בביתו המרווח בבית הישן והנאה ברחוב ביאליק היו רעיתו והוא מקבלים צעירים בודדים שוחרי ספרות על כוס תה ועוגת שמרים קנויה, פשוטה. הם לא היו מורגלים בשוחרים צעירים רבים לפתחו. הוא פשוט לא היה מקובל על הרוב השמאלי. ואף שיריו ומחזותיו לא היו כה מקובלים אף כי בחוגי הספרות היה כבודו רב.

רכותו ואיכות תרבותו האירופית השרו סביבו אוירה מיוחדת במינה. הוא הבין כבר באותם הימים שצעיר המחבר דברי שירה ופרוזה אינו כותב על בעיות עמו וארצו אלא על עצמו ועל נפשו שלו. שהכתיבה היא על רגשות ולא על בעיות. הוא נתן מקום בספרים ובקבצים שערך לנסיונות הצעירים בספרות הן מבחינה אישית ופרטית בלא המשא הכבד של דת ולאום והגות וחברה. הוא היה איש היחוד, ואפילו התפאר שקרא לדברים הללו: נסיונות. כלומר עבודת נסיון ברוח, במילים. את המושג הומורסקות או נובלות הוא תרגם לנסיונות. מצא חן בעיניו הנסוי… החפוש, חוסר הוודאות הן מבחינת הצורה והן מבחינת התוכן.

“המספר או המשורר הצעיר” הסביר “מנסה. עושה נסיונות ולכן אני אוהב לקרא לדברים נסיונות”. ועוד “הם עדיין מחטטים, מפשפשים, אינם בטוחים. אלה הם נסיונותיהם הראשונים בדרכם הספרותית”.

נסעתי עמו ועם רעיתו לזכרון יעקב בהזמנת אלכסנדר אהרונסון ואחותו רבקה לארוחת צהריים בביתם ולבקור בראשיתו של המוזיאון על שם אביו אהרון ואחותה שרה המנוחים. הייתי אז עתונאית צעירה ב“הבוקר” עתון שמצא לנכון ונחוץ כנראה שתכתב כתבה על המוסד החדש. יעקב כהן היה אורח הכבוד. אלכסנדר פרסם אז “הגיגים” בעלום-שם. נדמה לי שהספר נקרא “מחשבות” ואנשים בחוגי הספרות התווכחו מי מסתתר מאחרי שם המחבר הבדוי. מסיבת הסעודה היתה אולי לכבוד הספר לא רק לכבוד המוזיאון. הארוחה היתה חגיגית ויפה מאד ובעיקר הצטיינו היינות. יתכן שהיו מיקבי המקום כלומר מחביות היקב המקומי אשר ריחו נודף סביבותיו על פני שכונות זכרון-יעקב הקרובות.

יעקב כהן היה באותה סעודה הסמכות הספרותית העליונה. והוא שהיה מנוכר מן הקהל במידה מסוימת אף שכבר פרסם את תרגומו לגיטה, שבע נחת מעם המצאו במושבה הוותיקה בחוג חסידיו כביכול הצעירים.

תמיד היה יעקב כהן רעב לקהל צעיר. הקהל הקשיש לא השביעו נחת. הוא היה רחוק מווכחנותם מהשכלתם המקוטעת והבלתי סדירה, אפילו בהצהרתו “בדם ואש יהודה נפלה בדם ואש יהודה תקום” נהג קריאה בנחת ולא בצווחנות. הוא סבל מאד מדעת הכלל שמחזותיו הם מחזות ספרותיים, לא נועדו להצגה על הבמה של אותם הימים. הם לא הוצגו אלא בידי חובבים. התיאטרונים הממוסדים הסתייגו מהם בטענה שהם פיוטיים מדי והקהל לא יבין סוד פיוטיותם. האמת היא שלא השתייך מבחינה פוליטית אל הצד הנכון כלומר למחנה העבודה.

צער רב ומועקה נסתרת חש הזוג כהן בשל בנם שככל שגדלה גאוניות כשרונותיו כן גדלה הערבוביה בנפשו.

היה זה סוד כמוס האמור בבנם יחידם שאיש לא דן בו בפרהסיה אולם הכל חשו במועקת הסוד בביתם. באותם הימים היה בביתם בחדר בירכתיים ולא יצא אל אורחים ובאי הבית. עוד צער כמוס שלא היה לו צרי.

בהוולד בתי אילת בבית החולים אסותא שלח לי יעקב כהן זר פרחים מפואר. הייתי גאה בו מאד. במה זכיתי. לא די שהדפיס את המשונים בספורי שאף עורך אחר לא אבה להדפיסם ועתה יחשבו אולי כטובים מבין כתבי?

דווקא יעקב כהן הקשיש היה קשוב אל לבו ורגשותיו הסמויים של הסופר הצעיר. לא נגע כהוא זה בכתב-היד ואם העיר הערה היתה זו הערה שהאיצה במחבר עצמו לתקן ולערוך את שלו.

הוא היה העדין בעורכים. הקשוב שבהם ושלא עשה בשפתו של המחבר הצעיר כבתוך שלו כשם שעשו האחרים.

הוא יצג בקרב הסופרים והמשוררים הקשישים של שנות הארבעים והחמישים את תרבות אירופה במיטבה. ידע לשונות אירופה ולא היה מעוגן כמו האחרים בתרבות הרוסית בלבד. הוא שמע גם על התרבות האנגלוסכסית ולא הסתייג משירת ולבטי יחיד. גם סמבוליקה ודמיון פראי לפרקים נתקבלו על דעתו.

בהיותו עורך שמש מעין מפלט לצעירים שכבר בעטו אז בממסד הספרותי הלאומי-חברתי השקוע בפוליטיקה ובבעיות חברה מזה ובתלאות שואת אירופה מזה.

צעירי הסופרים של אז שרצו לכתוב בלשון חדישה של יום יום ולא בשפת מליצות ספרותית מזה מצאו בו אוזן קשובה יותר מאשר אצל עורכים צעירים ממנו בהרבה.

אלא שנטיותיו הפוליטיות היו בעוכריו. כמעט שהיה מודה תדיר, אף שבקש שחדריו יתמלאו במעריצים וחסידים צעירים רבים.

למדתי ממנו. למדתי ממנו סובלנות ספרותית. חרדה לדעת יחיד בעת אשר שלטה דעת הרוב והמפלגה והחברה. מראהו המעודן והנאה אף הוא שיווה לו תבנית פיטן אירופאי שרוחו מתענה ביסוריה שלה. נושאיו המשנתיים והמקראיים נאבקו באבק שירה מרכז אירופית מופתית.

הוא בקש להעשירנו בכל אלה אלא שלא ידענו לטול ממנו.

בוועידות הסופרים של חנוכה אחת לשנה, בימי גשמים וחורף היה מהלך בינותינו כסמכות אירופית המיצגת את גיטה ואת ההגות הארופית במיטבה. את וורטר הצעיר ואת קלרמן, את היער השחור והצווייגים לפני שסטיפן הפך לנחלת הכלל.

בשובי מלמודי בלונדון בסוף שנות השלושים ובפרוץ מלחמת העולם נראה לי יעקב כהן כנציג יחיד ומעולה של תרבות הקונטיננט אף שדומני שהיה יליד גליציה פולין וידע פולנית. אלא שרוחו היתה במרכז ובמערב אירופה. היתה לי יראת-כבוד לתרבותו לאיכות ידיעותיו שאינה אוטודידאקטית. לפתיחותו אל הסופר הצעיר המחפש את דרכו בעת שנושאי הגולה המעונה נתקדשו לפתע ולא היו עוד נדחים ומעוותים.

“ברוריה” שלו נראתה לי אשה מודרנית במלא מובן המלה. כשנתתי לו את ספורי “היאור הירוק” ששום עורך לא הבינו ולא רצה בו על שום סגירותו וכמיסותו קבלו יעקב כהן כסודי הכמוס שיש לפרסמו ולא להקשות עליו כל קושיות. הוא חש שאני מיחסת לסיפור זה חשיבות אישית רבה וכמוסה.

הוא לא הקשה קושיות ולא שאל שאלות. הוא כבד את פרטיותי ואת קשיי הספרותיים האישיים מאד.

מבחינה זו היה אז יעקב כהן העורך המתקדם ביותר. הוא פשוט לא נגע בנו לרעה. כי כבד את שלנו ואת אשר אנו מסוגלים לומר.

כמה היו אז כמותו בממסד הספרותי של אז? אחד יחיד ומיוחד. ד"ר יעקב כהן בשני פתחים בשם משפחתו. הוא הקפיד על כך שלא יקראו לו כהן בחולם ובצרה. לא הוא. הוא אחר.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

על הסופרים שמתו בשלש השנים 1914-1917

מאת חיים נחמן ביאליק (מאמרים ומסות)

(באספת “חובבי שפת עבר” באודיסה, ניסן תרע"ז)

מזלנו הרע גרם שאפילו להספיד את הנפטרים כהלכה לא היה בידינו. כשאנו חוזרים עכשיו לבית-המדרש שלנו אנו מוצאים כמה מקומות פנויים בכתל המזרח. הנה נפקד מקומו של פרץ, זה המורד הגדול בספרותנו, שמאס בדרכים הכבושות שהיו לפניו ובזמנו וסלל לו מסלות חדשות. ולא דרך אחת היתה לו, כי אם דרכים ושבילים עקלקלים היה מבקש כל ימיו. הוא היה יסוד האש בספרותנו. במרכבת-אש וסוסי-אש עבר בסופה וסערה דרך ספרותנו, וניצוצות הבריקו מאחריו. לא תמיד היו הניצוצות מחממים, אבל תמיד היו מדליקים אש בלב אחרים. וכך היה פרץ אחד ממחיי התרבות. הוא התחיל כמשכיל, כרציונליסטון, כבן תקופת ההשכלה, אבל לא עמד בדרך זו, אלא היה הולך ומגלה אופקים חדשים במקצועות שונים. ובכל מקצוע ומקצוע, ב“חסידות”, בספור העממי, בליריקה הפרוזאית והשירית, היה מחדש ולא נתן לאחרים לעמוד על מקומם.

והנה שלום-עליכם, סופר העם, שהמשיך את שורת הטפוסים הגלותיים של מנדלי מוכר-ספרים, לפי השנויים הרבים שחלו בהם במשך המן. שלום-עליכם נתן לנו את הטפוס הקבוצי של היהודי בתקופה של אחרי מנדלי. אתה מוצא אצלו גלריה שלמה של כל טפוסי היהודים בכפר ובכרך, ודרכו היתה המסלה הרחבה. הוא היה בעל “רחבות” מיוחדת. היהודי שלוֹ אינו יהודי בית-המדרש של מנדלי. רגלו האחת עומדת בבית-המדרש והשניה ברחוב. הוא מדבר כבר רוסית מגומגמת ונוסע בדרך לא בעגלתו של ר' מנדלי אלא בקרון מסלת-הברזל. היהודי של שלום-עליהם הוא היהודי הקבוצי בפקחותו וטפשותו המיוחדת לו. מתוך הז’רגון של שלום-עליכם, כמו מתוך לשונו של פרץ, עולה לנו רוח הלשון העברית, זהו הז’רגון של החדר, ז’רגון שנולד בין שני פסוקים עברים, בחינת “שנים מקרא ואחר תרגום”. בתרגומו הנפלא של ברקוביץ מצאו ספורי שלום-עליכם את תקונם ועליתם. והנה נתיתם גם מקום זה שבכתל המזרח של בית-המדרש שלנו, אותו המקום שממנו יצא צחוק לכל העולם העברי במשך שלשים השנים האחרונות, שנות עמל ויגון, ודוקא עכשיו כשיש מקום לצחוק עליז נאלם אותו צחוק לנצח – ועל זה דוה לבנו.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.