יצחק כהן נשיא בית המשפט העליון (יו"ר וועדת כהן)

מאת שושנה שרירא

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

את יצחק כהן אחיו הקטן של הרב קלמן כהנא לימים סגן שר החינוך וחבר קיבוץ חפץ חיים הכרתי בשנת 1947 בספטמבר אותה שנה, כמה חדשים לפני החלטת האו"ם בנובמבר על הקמת מדינה יהודית ונפילת הגוש כולו במאי בשנת 48 שלאחר מכן. עורך דין צעיר וצנוע למראה שעלה מפולין מהעיר לבוב. איש ירא שמים, איש מצניע לכת שדבורו מעט. אבל עדינות נפשו מדברת בעדו. עוד בירושלים בתור לאוטובוס סייעו בידי הוא וחברו שנלווה אליו בהעלאת המזוודה על האוטובוס. וכך הכרנו עוד לפני בואנו לבית הארחה בכפר עציון. נהגתי באותם הימים לבקר בבתי הארחה של קיבוצים (בתשלום כמובן) ולכתוב לאחר מכן כתבה על אותו הקיבוץ בעתון “הבוקר” שנמניתי על חברי המערכת שלו באותם הימים.

הימים היו ימי מתח. הזהירו אותנו שלא להרחיק לכת ולטייל למקומות רחוקים אלא לקבוצי הגוש “משואות יצחק” “רבדים” ומאחורי הכפר אל המנזר שבהר מנגד ואל שמורת האבנים המופלאה שקראו לה בני המקום “גן עדן”. היה זה מרבץ אבנים פראי, כל אבן מתנשאה כמה מטרים, כמה מהן מחוררות וכאילו מנהרות קטנות ולבנות בהן ואפשר לשבת על שפתן. היה זה מעין גנו הפלאי של הכפר. גן אבנים יפני בנוסח עציון.

הבקרים בכפר עציון היו קרים אפילו בקיץ. בשעה עשר בבוקר היינו מרקדים בחצר לא הרחק מבית-עובדיה סביב עץ ענף כדי להתחמם. הפליא לשמחנו ולהרקידנו מוהל מפורסם באותם הימים, מלך במוהלים כמו שכינה עצמו שידע נגונים יפים שאני זוכרת עד היום. הוא וצעיר בעל חוש הומור מופלא היו משמחים אותנו בנגוניהם ובמהתלותיהם. שמונה חדשים לפני נפילת הגוש וחדשיים לפני החלטת האו"ם בלייק-סאכסס נראו החיים שם יפים ומלאי נוי של טבע הררי ושל ענבי כרמי חברון הקטנים והמתוקים חסרי הגרעינים. של צרוף מוסיקה יהודית חסידית, נגונים עגומים וצוהלים כאחד. נערה נצולת שואה שעבדה שם כחדרנית אמרה לי: “אני מקווה שהגעתי כאן אל המנוחה ואל הנחלה אבל לבי מנבא לי רע”.

צעיר דרום-אפריקאי שבא לשם והיה מרבה לקרא באהלו והיה יוצא בלילות לשמירה בשוחות בקשני שאשלח לו ספרי קריאה.

בערבים ירדנו לשוחות בשטח הקיבוץ לאחר סגירת שער הברזל של החצר בשעה שש. היתה אווירה של תכונה לקראת הבאות. של חוסר וודאות. של סביבה עוינת. אף שהצטלמנו בחברת שכן ערבי מתחת לעץ על אם הדרך מכפר עציון אל רבדים לא בטחנו באיש.

חבר קיבוץ שהפליא לרקוד עמנו לעת ערב רקודי קראקוביאק ופולקה התבדח שקרובו מאמריקה הגיע בדרך בית לחם לגוש ושאל: “היכן כאן אחוזתו היא חותו של בן אחי משה סרולביץ?”

ערב אחד היה ליצחק כהן ליל זכרון לאביו המנוח. לא היתה זו אותה הליכה שהלכנו בליל שבת לבית הכנסת בבית עובדיה כולנו לתפילה ולרינה. הוא התבודד. השכיח מלבו בקורנו לעת בוקר בגן הילדים המקומי אצל הגננת. השכיח מלבו אותה מנגינה איטלקית שלמדתיו. תרומתי שלי לרינה ולצהלה. מנגינה שלמדוני אכרים איטלקים עניים ברכבת באזור הדרומי של איטליה בדרך מרומא לעיר הנמל ברינדיזי. כל הלילה ישבו אותם אכרים במחלקה השלישית של הרכבת ושרו במונוטוניות מכוונת אותה מנגינה יפה שלמדתיה גם אני. כיוון שהרבו בנגונים הבאתי להם תרומת נגוני שלי ומנגוניו של אבי המנוח שהיה אף הוא איש נגינות וסיפורי עם. הפעם שכח יצחק כהן את שירינו ונגוננו והתבודד כל אותו ערב ולילה בהתיחדות עם זכר אביו. כבר ראיתי אנשים מתאבלים על זכר היקרים להם אולם אבל יחיד זה נראה בעיני כמין התיחדות בלב ונפש עם מי שאיננו עוד.

למחרת קם מאבלו רחץ ולבש בגדיו כאותו מלך מקראי וחזר אל יפי אבני הבר שנראו ככרויים מאיזו תהום לבנה, אל העצים, הנגונים והרקודים. אל המשלים, הדרושים, הצהלות וההומור היהודי שכמו מצא לו שם שדה פריון טבעי.

אותו נגון איטלקי מזה רעב אף על פי שזר היה במקום זה בארץ המקרא בארצם של דוד ושלמה היה בעיני יצחק כאבן מאבני המקום. נגונים של אכרים צומחים בכל מקום.

שושנה שרירא

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.