לוגו
שרה לוי תנאי
מיקום ביצירה:
0%
שושנה שרירא
שם היצירה...
mנחלת הכלל [?]
שפת מקור: רוסית
פרטי מהדורת מקור: עם עובד; תשס״ד 2004
תוויות:

את שרה לוי תנאי פגשתי בבית דניאל בזכרון יעקב. היא ירדה מחדרה אל החורשה היא חורשת הארנים הנשקפת לעבר צפון ובידה כרך של מאסף הסופרים האחרון באותה עת. כשהוצגנו זו בפני זו על ידי מי מבין האורחים אמרה:

“מענין. הנה מאסף הסופרים בידי ובמקרה קראתי זה עתה את ספורך שנדפס שם”.

שתינו צחקנו לסמיכות פרשיות משונה זו, מקריות נפוצה בחיים אלא שבאמנות היתה נראית מלאכותית למדי.

שרה לוי תנאי באה אז ל“בית דניאל” עם להקת ענבל לנוח שם לתקופת הבראה קצרה. להמצא עם להקה זו בצוותא שבוע ימים ויותר עם מנהלתו, במאיתו והרוח החיה בו שרה לוי תנאי היתה בבחינת זכות מיוחדת. כי מדי יום ביומו הופיעו לפנינו, שרו ורקדו וכל אותו שבוע חיינו בעולם תימני מופלא זה. באשר ראינום לא על במה אלא בינינו ויכולנו לעקוב אחר כל תנועותיהם, סלסולי קולם וחינם מדי שעה בשעה ומדי יום ביומו.

אז עוד היתה ביניהם הרקדנית המחוננה והדמות הדקה רבת החן והנוי מרגלית עובד לפני שנישאה וירדה לארה"ב. היא בקטנותה, דקותה ומבנה גיווה העדין והמחוטב שבתה לב כל רואיה. אף שהיתה הפרימה בלרינה של הלהקה וכולה נצבת על דמותה הקטנה וקוסמת לא התנשאה והיתה כאחת מהם. וזאת בזכותה של שרה לוי תנאי שנהגה בכולם בשווה ובלא לבכר את האחת על האחרים.

מדי ערב בערבו לאחר פת ערבית היתה הלהקה מופיעה בפנינו. אם משום שלא רצו להגמל לשבוע ימים מהרגלי תנועה ושיר ואם משום ששמחו לשיר ולרקוד אף בפני באי בית ההבראה ועובדיו.

לעתות בוקר כשחברי הלהקה ירדו לימה של דור להתרחץ שם היתה שרה לוי תנאי מתבודדת בחדרה או יורדת עם ספר לחורשה לקרוא בו. על זיקתה לספרות ולספרות מקור בעיקר לא ידעתי לפני שפגשתיה. שמורגלים אנו שאין מרבים בקריאה בקהלינו אלא סופרים קוראים זה את זה ותו לא.

ולכן כה הופתעתי כשהיתה עמי באותו שבוע והיתה אומרת מה מחשבתה ומה דעתה על דבר מן הדברים שקראה. אף שאמרה שקראה סיפור שלי לא שאלתיה לדעתה שאין אני נוהגת כך אלא אם רוצה הקורא לומר דבר אומר. לא לפי בקשתי ולא לפי שאלתי.

כיוון שהיא ראתה שאני נבוכה מענין זה שמספרת לי שקוראה דווקא אותי שאלה רק אחת:

“זה מעשה שהיה?”

“לא”. השיבותי. אף שידעתי שלא היטבתי להשיב. שסיפור לעולם אינו מעשה שהיה ולעולם אינו מעשה שלא היה ובעיקר שלא יהיה. שאין לו ענין למציאות של ממש ולא למציאות של לא ממש. כשהכל משמש כאן בערבוביה גדולה של לא מכאן.

השיבותי באי רצון תשובה של השתמטות. והיא הבחינה בכך. כיוון שראתה במבוכתי שמעדיפה אני שלא לשוחח על ענין זה שלי ולא בעצמי ובאשר אני כותבת, עברה לשיחה על סופרים בכלל ועל ספרות. והורגש בה איזה חיפוש ואיזה גישוש אחר כל שנכתב ונאמר בכתב. שחיפשה לה אחיזה באיזו מציאות של אחרים ושל אף על פי כן מציאות של עצמה.

היום שאני יודעת שהיתה בבקשה מתמדת של חומר תיאטרלי, פולקלורי ומציאותי ישראלי לקוח ממקורות ואף על פי כן מתקבל על דעת צופה התיאטרון של עכשו, אני מבינה גישתה אז.

הוקסמתי מן הפשטות והכנות שבה היתה משוחחת בגילום המציאות של חיינו כאן בארץ על דרך הספרות.

“גם אני כותבת” אמרה לי בפשטות. “גם אני מחברת” המשיכה להסביר. אף כי היתה בבחינת מורה ומדריכה ללהקתה, במאית ומפעילה את כל הצעירים הנתונים לפקוחה ולהדרכתה נהגה עם עצמה פשטות ועניוות.

היא נשארה בזכרוני כאדם המחפש את האמת האמנותית חיפוש קדחתני למדי.