רקע
שושנה שרירא
ירוחם לוריא
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

לוריא היה איש צעיר לימים כשהכרתיו אצל חברתי. הוא בא בחברתו של גיורא אלימלך המשורר ולאחר מכן סיפר לי שידע שיפגשני שם וכבר הכירני בתחילה מסיפורי ב“גליונות” של למדן שאף הוא השתתף בהם.

באותם הימים היה ירוחם הדור בלבושו ומקפיד על מנהגיו הטובים. לא מכבר חזר מלמודיו בבירות, מדברו עברי רך, מראהו כמראה נסיך מזרח מפונק, נעים הליכות ורך דיבור. דמות אצילים ממשפחת שלוש הכבודה מצד אמו ומצאצאי האר"י הקדוש מצפת מצד אביו.

ידיעותיו בלשונות אנגלית, ובעיקר צרפתית שהיתה שפת אהבתו בשירה ובספרות, בספרדית ובערבית, עשוהו לאדם בפני עצמו שאינו דומה לשאר סופרי ומשוררי ישראל. שיריו היו מועטים. אחד לשנה ואף זאת פרסם בהשפעת יצחק למדן שהאיץ בו לפרסמו.

בחברה כחבורת סופרים ומשוררים של אותם הימים שאינה מקפידה על שלל נמוסים היה בבחינת יוצא דופן במנהגיו בחיי יום יום. אף שחזרתי אז משנות למודי באנגליה והבאתי עמי גנוני נמוס משם עדיין היה ירוחם בבחינת פליאה בהקפדה על לבושו בציטטות מן השירה הצרפתית, בהקפדה על מנהגי מזרח במה שמותר ואסור לאשה, כגון שאסור לאשה להציע בביתה כוסית יין לגבר. וכגון שאם יוצאת בחברתו אין היא רשאית לקבל בחברה פתקאות ומכתבונים מגברים אחרים אפילו אלה שולחים לה פתקאות בהחבא.

כל אותה מערכת נמוסים שמקורה באסתטיקה יתרה ובטוב טעם היתה לפרקים מכבידה על אלה שלא הורגלו בכך. שהוא היה טוען תדיר שהצרה עמנו שאין לנו קנה-מדה לא בהתנהגות ולא בשקול דעת ולא ביחסים בין בני האדם.

כיוון שהיה רווק ימים רבים לפני שנשא את תקווה רעייתו היה טוען שרווק הוא מלשון ריק ואין טעם בחיי ריק אלה. אלא שחייב סבו את בני משפחתו המהוללה שהם מתחתנים ונוטלים בנות אשכנזים בלבד כדי להרבות נשואי עדות שונות ואף עליו חל חוק זה.

הוא בקש לו בת מבנות עולי רוסיה או גרמניה ולבסוף עגן אצל יוצאי רוסיה.

זיקתו לתרבות צרפת, לשירת צרפת היתה כה גדולה שאפילו כשהיה מדובר בסוטים כסלין היה לו קשה להחמיר עמו, באשר היה סופר צרפתי והיה נכנס בענין זה בויכוחים סוערים עם מתנגדיו.

הפיוריזם שלו, הקפדתו על נוי והדר אף במראהו של ספר הביאתהו מעבודתו בבנק אל עבודתו בהוצאת הספרים “דביר” ומשם ל“עם עובד”. הקפדתו על נוי חיצוני היתה לשם דבר. נוי לשון, נוי הדפסה, נוי מחשבה, ונוי הגות.

אחיזתו בלמדן הפכה לידידות אמיצה בין השניים שהיא שעודדה אותו לפרסם משיריו היפים ב“גליונות” ולאחר פטירת למדן היה מבקש שנים למצוא לו אחיזה כגון זו בידיד ועורך ואינו מוצא. מרוב הקפדה אחר להוציא ספרו הראשון “ענבר” ושני ושלישי משלים, ואינו רואה עוד בצאתו לאור שאז כבר חלה במחלתו הקשה והממושכת.

הקפדתו על נמוסים היתה אסתטית טהורה בעיקר. פעם פגשני בככר דיזנגוף מחזיקה גביע גלידה בידי. הוא התמרמר עלי:

“רק עכשו הוצאת ספר ב”עם עובד" ואינך מתבישת לאכול גלידה ברחוב?"

הוא ראה בזאת פגם אסתטי מאין כמוהו.

וכשנסע לארץ מן הארץ הביא עמו עולם מלא לספר, מהכל אשר ראה והבין.

וכשסיפר בבנו שכי ובזיקתו ליוון ולתרבותה שוב סיפר עולם מלא. בקש להיות ראוי לבנו זה והצטנע שאינו מספיק.

“העגורים השלוני שווא” אחד משיריו הראשונים שכתב בטיולו לקפריסין ששם היה מכרה למשפחתו ומטעים, ומשם שלח לי בדאר שניים משיריו, היה שנים רבות מעין מוטו שלו. העגורים השלוני שווא.

רוח תור הזהב של שירת ספרד היתה טבעית לו כחלק מעצמו. מעטה זה היה לו בבחינת שלמה טבעית. מערב ומזרח ובקשת תכלית החיים וההשליה שאינה מניחה.

המלצות קוראים
תגיות