את משה לנדוי הכרתי בצעירותו לאחר שובו מאנגליה וגמר חוק למודיו במשפטים שם. עוד לפני שנשא את לאה דוכן לאשה. ישבנו אז ברחוב הים הוא רחוב הרב קוק היום בתל-אביב. והיה לנו חדר להשכיר, אחד מתוך ארבעת חדרנו.

בבית משפחה מדנציג, אמידה, שהיתה בעלת בנין מלון סן-רמו על שפת הים שהתגוררה בדירה מרווחה מעל למלון בקומה העליונה הנשקפת כולה אל הים, פגשתי צעיר זהוב שער כמעט אדמוני ופניו זרועות בהרות. גבה קומה וכבד תנועה במקצת. שעט מיד אל הפסנתר שבבית והחל מנגן. היה כנראה כבר גם אז פסנתרן מחונן. הסתבר שסיים למודי משפטים באנגליה והיה מתכונן אז לבחינותיו במשפט הטורקי היא “המג’לה” וחיפש חדר למגוריו יחד עם חבר. כי מי הרשה לעצמו אז לשכור חדר לעצמו במחיר שהיה נהוג אז של ארבע לירות לחודש שהיה כמעט מחיר משכורת מקובלת שקבל אדם בשכר עבודתו החדשית?

אני שהייתי תלמידת תיכון ובאתי לבקר אצל בתם הדסה של בית המשפחה האמידה, שמעתי שהבחור האדמוני מחפש חדר ובאתי הביתה וספרתי על כך.

לא עברו ימים מרובים והשכרנו חדר חצוי במחיצה למשפטן משה לנדוי ולחברו. היתה זו בעצם השכרת חצי חדר עם מחיצה כיוון שאנו שדרנו בשאר שלושת החדרים היינו חייבים לעבור על פני החדר המושכר והחצוי במחיצה בדרכנו החוצה ואל המטבח והשרותים. ומשום כך היתה המרפסת הענקית הפתוחה לשלש רוחות השמיים ומחופה בסדינים לבנים ומוקפת ארגזים ירוקים ובהם צומח גירניום, למרכז המגורים לנו ולשכננו. במרפסת זו הכינותי אני שעורי לתיכון ובמרפסת זו ישב משה ולמד את החוק הטורקי.

למודים אלה בצוותא עם אבי שישב בקצהו השלישי של השולחן ובהיותו מורה בדק מחברות ובחינות תלמידיו היו בבחינת אולפנא לכל. לא די שראינו מרחוק את מסגד חסן בק ואת לשון יפו היורדת לים אלא שעוד הנעימה לנו מרננת מן הבית הסמוך בשיריה הערביים.

כי בבית הסמוך הושכרה דירה לערביים. המעשה החריד את שכונתנו כולה כי זו הפעם הראשונה שברחוב יהודי על גבול יפו שהיה מועד תמיד לפורענות כי בימי מאורעות 29' חדרו כמעט הערביים הפורעים מיפו עד שם, הושכרה דירה לבני העם השכן.

ולא עוד אלא שמאותה דירה עלו זמירות ערביות בכל שעות היום והלילה. והיה מנגן פונוגרף ואשה שמנה ומעכסת היתה נבטת בחלון, וחשדות נתעוררו בלב הכל שאין זה אלא בית פגישות ערבי שנפתח בלב השכונה היהודית.

וכך היינו לומדים כולנו במרפסת מנגד לקול צליליה המזרחיים בקולה הערב של המרננת השמנה.