את יוסף נדבה פגשתי בלונדון בשנת 1935 כסטודנט עני למשפטים המקיים עצמו בקושי מהוראת עברית ומכתבות שהוא שולח לעתונות בארץ. גרנו, קבוצת סטודנטים ארץ ישראליים בשכונת סטאמפורד-היל הצנועה בדרום-מזרח לונדון שמתגוררים בה הרבה יהודים מהגרים שעדיין שפתם מחציתה אידיש ומחציתה אנגלית. שכרנו חדרים בפנסיונים פרטיים של שתי נשים יהודיות שאכסנו שני סטודנטים לחדר. רק אני שהייתי בת יחידה קבלתי אצל מרת פרסקי חדר קטן לעצמי. שלמה אבן-שושן, לימים מחבר הלכסיקון הנודע וחברו אברהם מלמד הדתי היו שני מורים שבאו במלגת השתלמות מטעם משרד החינוך ללונדון התגוררו בפנסיון שלי ואילו נדבה וחברו העו"ד הנודע לימים בהגנה על אנשי המחתרת (ממשפטי המחתרות) התגוררו בפנסיון הקטן הסמוך.
אף תשלום צנוע זה היה קשה מנשוא לנדבה שנתיתם בילדותו מאמו ואביו כנראה נישא מחדש ולא קיים את בנו מבחינה כלכלית בלונדון. הבדיחה בפי נדבה הצעיר באותם הימים היתה: “הלוו לי ארבע לירות (אנגליות) או שאני הולך להשתמד, להתנצר רחמנא ליצלן.” כי זה הוא המחיר שמשלמים מסיונרים למשומד.
בשכונה צנועה זו הרבו להופיע הפשיסטים הבריטיים מאנשי מנהיגם מוסלי, לנאום בימי ראשון אחה"צ מעל ארגז עץ נגד הזרים בעיקר היהודים שהגרו ממזרח-אירופה והתישבו בהתחלה בוַואִיצֶ’פֶל ולאחר שהשתפר מעט מצבם הכלכלי עברו לשכונה זו לבתי קוטג’ים נפרדים למשפחה אולם דבוקים זה לזה בשורה ארוכה אחת, כולם דומים זה לזה וכמעט שאין להבדיל ביניהם.
נדבה וחברו הרבו ללכת בימי ראשון לשמע נאומי נאצה אלה. פעם אפילו הלכנו בחבורה ארץ ישראלית רובנו שחורי-שער רק נדבה היה בהיר שער והבריונים צעקו לעברנו “ג’וּ!!!” בקולי קולות.
כשהיו שבים השניים מנאומי-רחוב אלה של יום ראשון בשבוע היו נמשכים הוויכוחים הפוליטיים עם באי ואורחי הפנסיונים, מן היהודים המקומיים החייטים העמלים לפרנסה, המתגוררים בסביבה ועובדים בוואיצ’פל.
י. נדבה שכבר היה אז שרוף ונלהב בהערצתו לז’בוטינסקי לקחני פעם לאולם קטן שבבירה האנגלית שבו נאם ז’בוטינסקי. אני נשארתי אדישה. הוא היה נלהב מאד. כבר אז שם לעצמו למטרה לחקות את ז’בוטינסקי בכל. ולא הסתיר כלל את כוונתו זו. ראשית לכל ללמוד משפטים אולם לא לעבוד במקצוע. אלא כהכנה לקריירה פוליטית גדולה של נואם ומדינאי. לשפר את כושר הנאום. מכאן הספרים לאחר מכן על תורת הנאום שפרסם. הוא עצמו לא ניחן להוותו בכושר נאום. דבורו היה שוטף אולם מאולץ, פיו סגור למחצה במתח כחושש להתגלות. לא היתה לו הנאת הדיבור ולא קסם בחירת המלים המתגלגלות לעצמן. לא ציוריות ולא חן של איש שיחה.
בשובנו ארצה הזמינני פעם לקולנוע אלנבי לשמע אותו נואם בפני חניכי בית"ר. הופעתו היתה חפוזה, מאולצת, מנוכרת וענינית מדי. הוא פשוט לא היה נואם מחונן.
חבריו היו אומרים שמחמת התיתמותו המוקדמת מאמו היה מנוכר לבני אדם בסביבתו.
היה פעם מוסד “עתון העתונאים” בלילות שבת בקולנוע מוגרבי מיסודם של קרליבך והפטמן. מכיוון שהפטמן היה עורכי הראשי ב“הבוקר” בקשני לדבר עמו שיזמינו לנאום באחד מעתונים אלה שבעל פה. הפטמן לא התלהב, כי כתיבתו בעתונות היתה יבשה ושטוחה ללא צבע או הומור או העמקה כל שהיא.
לימים כשנישא לרעיתו שושנה העממית, הביתרית השרופה המסורה עד אין קץ (לפי דבריה בביתי: “מוטב שאני אצטנן במקומו ובלבד שיוסף יהיה בריא”.) מצא לו רעיה ואם חמה שכה היה זקוק להם. אפילו ההפרזה שבדבר למד לסבול בסבלנות. רמבה העתונאי אמר פעם: “אנחנו עומדים להנשא לשתי שושנות”.
בשיחה בטלביזיה כשאיש הפלוגתא שלו הוא הפרופ' ליבוביץ אמר האחרון: “אני והפרופ' נדבה הננו שני סוגי ציונים שונים לחלוטין זה מזה”. ואמנם לאחר שנתמנה לראש הקתדרה לציונות באוניברסיטת=חיפה ומבחינה פוליטית הגיע ל“התחיה” והיה אחד ממקימיה נרגע והשלים עם העובדה שלא יהיה ממלא מקומו הפוליטי אם לא הספרותי של ז’בוטינסקי. אולם עד סוף ימיו לא היה מסוגל, למרות אכזבתו המרה מן התנועה שבראשה עמד ז’בוטינסקי לשוחח על נושא כל שהוא מבלי להזכיר את מורו ורבו זַ’בו.