אברהם נתון איש “אופקים חדשים” היה בשנת 50–49 בשיא פרסומו. האיש עם הברט מגבעתיים שהיה מתלוצץ “שהצייר שמי הוא היחידי שאינני אנטישמי כלפיו”, שהיה מורה ומדריך בציור כפי שמעיד עליו תלמידו יאיר גרבוז ב“דבר השבוע”, נחשב לאיש קשוח העומד על דעתו. איש המופשט. איש המבקש לחדש ולא לדרך בדרך הסלולה שסללו לפניו ראובן וגוטמן. שהייתי פוגשת בו בתערוכות כלליות ופרטיות, במועדון “מילוא” לסופרים ולאמנים, ב“כסית” ובשאר מקומות שנפגשים בהם עם אמנים. נראה לי האיש המתאים לצייר ציור, או תרשים, לעטיפת ספרי השני הרומן “לחם האוהבים”. נתון לא קרא את הספר. ישבנו ב“כסית” ואני ספרתי לו שזה הוא רומן על מלחמת השחרור, קרוב מאד ללבי ואני מקווה שידבר אולי גם ללב אחרים.

ספרתי לו את תכנו של הספר שהוא לא על “גבור מלחמה” אלא על איש שולי אנטי-גבור אבל בעל נשמה ולב, איש המתגורר בירכתי הכרך ואף על פי כן מעורב בכל המתרחש בכל פלגי החברה, המפלגות, המחתרות, מעשים שבחשאי ובגלוי, בקצור הגבור שאיננו גבור כלל. וזאת אמור כלפי אלה הטוענים שאנשי דור הפלמ"ח כתבו על גבורים בלבד, גבורים תרתי משמע.

התבוננתי בפניו החזקים, הקשוחים של נתון, בעיניו הגלויות והעזות וקויתי למצא בהם הבנה לעניני. כי הגבור לא היה הרואי אולם התקופה היתה הרואית והיה צורך בצייר בעל יצרים ולהט. יתכן שהיה לו קשר עבודה עם הוצאת “דביר” ההוצאה שהוציאה את ספרי או שטעמי שלי קבע בכל אופן א. נתון שב לביתו והתחיל לעבוד על הנושא שלי.

והתוצאה: מופשט של קוי דרך פתלתלה שחורים ברק לבן של מלחמה ופיגורטיב של סטר ורמזי חומה לבנים. רמזי בית אבן ישן עקול של סמטא וברק יריה רקושטית.

שחור ולבן והעטיפה רקע יין אדום.

התרשים נראה לי מענין מאד מרמז על הבנה של ענין מבלי להיות מודע לפרטים פיגורטיביים. אינני בטוחה שהנושא הובן על ידי הקוראים. הסורג שבין יפו לתל-אביב על הגבול, היריה הלבנה הנוחתת על העיר, הדרך המוליכה עקלקלות בכל זאת דרומה ושתי לבנים רמז לחומה כביכול אדירה המגוננת על עצמה ואף יורדת דרומה היה בה צרוף מענין של ביתיות מזה העזה מזה ומאבק של אש וברק ברקיע משותף.

הסכמתי לציור זה. קויתי שהקורא יראה בציור מה שאני רואה בו. בשוחחי עם נתון אמר לי מה שכתב לי בזמנו אף עמוס עוז לאחר שכתבתי בקורת על ספרו הראשון: “אשרי האמן שיש לו מבקר היורד לסוף דעתו.” נתון אמר לי זאת במלים אחרות, אבל באותו ענין.

פניו הקשוחים שליד רעיתו היפה התרככו תמיד, נתנו לי לשמע דברי רמזי רכוך גם הפעם.

בזוויות עיניו אפילו התגנב חיוך מה קלוש. הוא אפילו הצטחק בצחוק רם וחזר באותה תנופה לדבר על ציור בכלל ו“אופקים חדשים” בפרט. המורה והמדריך, המאייר והמרמז הפך לפתע ללוחם ונאבק על שלו.

חבריו לענין לא נראו לו די עקשנים ולוחמים על שלהם. קנאותו דרשה יתר קשיחות ויתר עמדה עזה. נתון כפי שנראה לי היה צרוף של עמידה על שלו שרככה אותה בוהמיות שובבה וגברית מאד.