מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

אביגדור סטימצקי

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

עוד לפני שהיינו כמעט שכנים בקרית הציירים בצפת, בסמוך למסגד, הוא מצדו המזרחי ואנחנו מצדו המערבי, הכרתיו פה ושם בבית קפה או במועדון “מילוא”. תמיד נגש לשולחן, בקש לשבת, לא הכביד. לא הכביר במלים. היה חביב, נאה, צעיר, נערי, מוחה עצמו כאילו לא היה ורק הוויתו יֶשנה ויושבת על הכסא.

כשהיינו שכנים בקרית הציירים בצפת, אצלו ביתו השני בצפת או השלישי, אצלנו הראשון והאחרון, הכרנו יותר מקרוב. בליל שבת נכנס לבקר את בני ביתנו. והלכנו יחד למעלה למועדון “מילוא”. שבת אחת בא להשתתף עמנו בטיול של ירידה למטה לוואדי למון וטבאחין, אל המעינות, עצי אגוז המלך, הענבים ושאר עצי הפרי הגדלים שם. יצאנו אותו היום בקבוצה לטיול אל צפת הדרומית וממנה ירדנו לוואדי לשוב ולעלות ממנו באזורו הצפוני הסמוך למורד ההר שעליו יושבים בתינו. הלכו עמנו רבים וטובים: הסופר יהושע בר-יוסף, הצייר מרדכי לבנון רק בא ללוותנו, אף הוא שכן שלנו ממול, באותה ככר בצפת שאף בר-יוסף התגורר בה, כי חשב שהדרך מיגעת מדי. א. סטימצקי ירד עמנו לוואדי והשתתף בכל הטיול. בדרכו השקטה, השליווה, המצניעה לכת ומצניעה דבר. נהנינו מאד מחברתו באותו טיול. ה“פיטן בצבע” כפי שכנוהו, המוסיקאי בצבע כפי שהכתירוהו, היה מה שקראו במליצה: איש חמודות. כשם שזכרתיו מטיול אחר שבספינה קטנה של חיל-הים עם רעיתו הקודמת תקווה וינשטוק, צעיר, רענן ופיוטי כן אף בטיול זה היה שוקט, נאלם דום. רואה ושותק. נהנה ושותק. ועל עץ ופרי ונחל זורם וכל אשר אינם מביאים אותו לידי דיבור אלא לידי שתיקה בלבד.

בתערוכה שהציג פעם יחד עם לבנון שכנו בגלריה קטנה של סוכנו ברחוב של"ג בתל-אביב כמעט שלא היה. אנשים באו ונהנו והוא לא היה. כאילו לא רצה להפריע בהתיחדות של המסתכל עם יצירת אמנותו. לא לערער את האינטימיות שבין התמונה והמסתכל בה. ממש ההפך הגמור מג. שופמן שהיה תאב לראות את הקורא מעיין לנגד עיניו ברשימתו ובנובלה האחרונים שלו כאילו נוכחותו מסייעת ועושה משהו נוסף ליצירתו.

אנינותו של סטימצקי הרחיקתהו תמיד מתערוכתו, מתמונותיו.

לימים התגורר בדירה בעלת דיוטותיים בקרבת נהר הירקון. אמרתי לו: “מכרת את ביתך בצפת?” בצער. לימים גם אנחנו עזבנו את צפת שלא יכולנו לעמוד בתלאות של מגורים בשכונה מתרוקנת, מדרדרת, ומתחסלת. השיב: “מה יכולתי לעשות? הייתי צריך לעבור עם משפחתי לדירה כאן בתל-אביב? הייתי מוכרח למכור”. הוא עוד ישוב לשם. אמרתי בלבי. כשם שחזר תמיד. הכל כבתחילה. כיוון שאנו מתגוררים היום בתל-אביב לא הרחק זה מזה, אני רואה אותו לפרקים מטייל בגפו. מעט שחוח, מעט מהורהר ובודד אבל עדיין יפי תארו ומראהו עומד לו גם היום.

תערוכתו האחרונה בתל-אביב היא שוב מעשה פיוט ומוסיקה וצבע כדעת רואיה. כתמי הצבע הפיוטיים שהוא מעלה על הבד ועל הנייר עומדים לו לטובתו גם היום.

שלוש מחברותי היו נשואות לו. לא עמדו בפני חינו העדין. הוא היה נער חלומותיהן שאת פשרו לא הבינו וביום-יומו לא יכלו לעמוד. רק אחת מהן ילדה לו בת. האחרות באו בגפן ויצאו בגפן. אבל נותרה בהן חיבה כלפיו או מאיסה במקום מגוריו היא צפת שאליה הוא בא והולך בא והולך. אולי אין לו דרך אחרת אלא לבוא וללכת. לצאת בבדידותו. להגיע בבדידותו. ולצאת באותה בדידות שמקומה יכירנה רק בציוריו, ושם תמצא את פורקנה.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. ש"י עגנון (מאמרים ומסות)
  5. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

האשה מרת חנה

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

(צרור מכתבים)

א: שלושה מכתבים שקבּלה האשה מרת חנה, שנַים מאחיה, מנחם מנדיל, ואחד מגיסתה חוָה גיטל

מכתב א

החיים והשלום לאחותי הצנועה מרת חנה תחי'.

את יקרתך קבלתי, ובוַדאי זלגו עיני דמעות ואנחותי שברו חצי גופי, אבל הקב“ה יודע ועד, כי קצוֹר קצרה ידי מהושיע לך ברב או במעט. ומה שאת כותבת על דבר העזבון, דעי לך, אחותי היקרה, שזה הבל גמור. על פי דין ישראל אין לך שום מענה וטענה על הירושה; שאלי את בעלך מופלג ויגד לך, ומבלי אשר יגיד תדעי זאת מה”צאנה וראינה“, שבנות צלופחד לקחו ירושה אך להקים שם המת על נחלתו, אבל במקום שיש בנין דוכרין אין הבנות יורשות. ושטר חצי-זכר אין לך; ומה שאת אומרת שלא קבּל בעלך את הנדוניה שלך משלם, גם זה אין לו יסוד, כי גם אני לא קבּלתי את הנדוניא משלם, ולא באתי חס ושלום בטרוניא על אבא ז”ל. – ובאם לא סילק אבא ז“ל את כל הנדוניא מצדו, שיקול הדעת הוא, שאבי בעלך, המחותן ז”ל, לא סילק גם כן את כל הנדוניא, והיה הדבר שווה לתרוייהו, ומחלו זה לזה, כנהוג בישראל; ושאלתי את פי הדיין והרב, ואמרו שניהם שכן הוא ושהצדק אתי, ומה שאת טוענת שהיית סמוכה על שולחן אבא אך חצי שנה ולא שנה תמימה, על זה לא פקדני אבא ז“ל, ואני, כמו שאַתּ יודעת, הייתי אז פרוש, וישבתי אז אצל הצדיק שיחי' ולמדתי שם תורה, ואשתי חוָה גיטל תחי', מספרת לי שנפלה אז קטטה ביניכן על דבר המקום של אמא נ”ע, בעזרת הנשים, ועלתה למעלה ראש, והיו מזה יסורים קשים לאבא ז“ל; ואַתּ לקחת את בעלך במוצש”ק ונסעתם לעירו – ואם כן הוא, למה תלינו עלי? היה לכם לאכול כמו שאכלתם, ולא לברוח. אבל אני חס ושלום איני יורד עמך לעומקא דרינא; כל איש מישׂראל חייב להתנהג לפנים משורת הדין. ובפרט לגבי אחותו. אבל חפץ אני ואיני יכול. דעי לך, אחותי חנה, שאבינו החסיד ז“ל עשׂה צוָאה, ונתן את הש”ס הגדול לבית-המדרש הגדול, ואת הש“ס הקטן לבית-המדרש הקטן, והמשניות והעשרים-וארבע אל השטיבּ”ל שהיה, ז"ל, מתפלל בו, ובעד הקבורה שילמתי שתי מאות, והפרשתי לצדקה חמשים זהובים ויותר, ואת הבגדים של אבא ז “ל חילקתי לעניים, מלבד הבגד-משי שלו, שהשארתי כמצוַת אבא ז”ל, בשביל בני משה שיח' שיכּנס בו, בשעה מוצלחת, לחופּה, במהרה בימינו, אמן.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.