מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

ש"י עגנון

מאת: שושנה שרירא

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

לא ראה אור

סוגה:

שפת מקור: עברית

את עגנון הכרתי בטיול סופרים בהרי יהודה. לא טיול הליכה מרובה כי רוב המשתתפים כבר היו בגיל העמידה. ואני שהייתי בשנות העשרים שלי התבוננתי בהם כבמונומנטים ספרותיים. פיכמן, ברש, יעקב כהן, קרני, הזז, עגנון, ועוד. ראיתי דמות בעלת קומה בינונית, איש פוסע ברגישות על אדמתו. אדמת ההר. כאילו ראשיתו באדמת השפלה כאן. ועדיין הוא פוסע באדמת ההר מתונות, מעדנות, לא פסיעה גסה אלא פסיעה נוגעת ואינה נוגעת.

הושיט לי יד מצומצמה, גרומה. ומאז היה נוהג בי בלבביות יתרה. תמיד פצר בי שכשאבוא ירושלימה אכנס לבקרו. אמרתי לו: “הרי אתה מתאונן שהבאים מבטלים אותך מעבודה וחלילה לי לעשות כמוהם?”

“אמנם”, השיב, “אמנם ואף על פי כן את רשאית לבוא”. לא עשיתי זאת. התלונה היתה מכובדת מדי בעיני ולא רציתי להיות גורם המבטלו אפילו ממלה אחת בכתיבתו. לא ספרתי לו שהייתי מחסידותיו המושבעות עוד מנערותי. בכתות התיכון האחרונות הייתי צריכה לכתוב עבודה בספרות. חפשתי לי סופר בלתי ידוע שלא נכתב עליו כמעט מאומה כדי שאוכל לכתוב עליו כחפצי. ואז גליתי את “הכנסת כלה” של עגנון ספר שיצא בהוצאת שוקן. שני החלקים הקסימוני כל-כך שכתבתי עבודתי עליהם. ומאז אהבתיו. וקראתי כל אשר כתב. אלא שהתבישתי לומר לו זאת. כיצד אומרים שבחו של אדם בפניו חששתי שיהיה זה טעם לפגם להצהיר בפרהסיה. וכשהחילותי לכתוב בעתונות חפשתי לי דרכים לומר זאת בכתב, במאמר וברשימה.

פעם באה הזדמנות מענינת לידי. הוזמנתי לבית הנשיא בן-צבי ורעיתו רחל ינאית למסיבה. בדרכי לשם אחר הצהריים בפנותי לתוך רחוב אלחריזי פגשתי את עגנון הולך אף הוא לאותה מסיבה. שמח לקראתי והלכנו יחד. להכנס עמו לבית הנשיא כאלו הלכנו יחד מלכתחילה היה ענין שהלך עלי קסם מיוחד. הוא היה מוכר לשומרי הבית ואילו אני נדרשתי להזדהות. בפנים, בתוך הקהל הרב עדיין לא נטשני והיה משתהה לצדי. ולפתע אזרתי עוז בתוך מהומת הקהל הרבה ואמרתי דבר שאולי לאחר ימים ושנים לא הייתי אומרת כי אז כבר לא חשבתי בדיוק כך. אמרתי לו בהתלהבות של צעירים, הרהבתי עוז: “אני אוהבת כל מלה שאתה כותב”.

הוא נזדעזע תפש אצבע מידי הימנית ואמצה בכוח כה עז עד כי חששתי ששברה. זו היתה כל תשובתו. עצמת הכאב היתה כה רבה עד כי נאלמתי דום. אבל תודה זו שהעביר לי בצבט זה של אצבעותיו המחישה לי יותר מכל את תגובתו למלים שאמרתי. לאחר מכן אהבתי את כתביו אבל לא כולם באותה מידה. ובוודאי שכבר לא הייתי יכולה לומר בלב מלא שאהבתי כל מלה. אבל באותה שעה שאמרתי אמנם חשבתי כן. אני וכל דורי קשה היה לנו להשתחרר מהשפעתו העצומה של עגנון. החל מ“תמול שלשום” התחלנו להשתחרר ממגיה זו. כשהחילונו להבחין במעשי האמנות ולראותו כסופר מודרני בן זמנו לכל דבר פג במקצת גם אותו הקסם רב ההומור, הקונדסי וה“ממזרי” שנאחזנו בקוריו.

פגשתיו לאחר מכן פעמים רבות בהתוועדויות של סופרים. אולם מגע שובר עצמות זה שהיה לי עמו נשאר בזכרון יותר משאר פגישות שונות ומרובות.

שושנה שרירא
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיה של שושנה שרירא
רקע
שושנה שרירא

יצירותיה הנקראות ביותר של שושנה שרירא

  1. והיו הנעליים מאושרות (פרוזה)
  2. אהבה וגאוה (פרוזה)
  3. נתן אלתרמן (מאמרים ומסות)
  4. אברהם לווינסון (מאמרים ומסות)

לכל יצירות שושנה שרירא בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות שושנה שרירא

יצירה בהפתעה
רקע

יְהוּדָה-לֵיבּ קַנְטוֹר

מאת דוד פרישמן (מאמרים ומסות)

מאמר שני

„היום"

(31 ינואר 1886–31 ינואר 1911)

האם עלי לכתוב מלמעלה בשני חצאי לבנה ובאותיות פּטיט גם את המלה הקטנה „זכרונות”? רק לא זכרונות! נפשי סולדת עלי מפּני מלה זו. אפשר יפה היא לאנשים שהגיעו לגבורות, לישישים היושבים לפני התנור החם במסבת דור שִׁלֵּשִׁים וְרִבֵּעִים. אבל אני הרי אני מרגיש בי סוף-סוף רק את ה „המשך יבוא” של אותו הנער הצעיר, אשר כתב אז ה „אותיות פורחות” שלו ואת יתר הדברים התוססים והרותחים והמטֹרפים שבאותו „היום”. תאמרו: כבר עשרים וחמש שנה? לא יער ולא דֻבּים! רק זה אתמול היה הדבר. הן הכל עוד חי ורענן וירוק כל-כך בזכרוני… הנני נוסע רק זה עתה בפעם הראשונה לפּטרבּורג, למקום „היום”. הנני רואה רק זה עתה בפעם הראשונה את יהודה-ליב קַנטוֹר, אותו החי והרענן והפורח תמיד עם כח-הענקים אשר בשריריו, אותו האיש אשר יצר את היצירה היותר גדולה שבספרותנו הַמּוֹדֶרנית. הנני כותב רק זה עתה את הפיליטון הראשון. הנני מדַבֵּר רק זה עתה אותם הדברים על אותה אימתא דצבורא הנופלת עלי לרגלי הגליון הראשון של העתון היומי הראשון נגדה-נא לכל הקהל הנפלא אשר לנו, והנני מתחזק פתאום וכותב אותם הדברים: „מדוע זה תפול אימתה ופחד עלי ומדוע זה לא אפיל אני את חתיתי ואת פחדי עליהם? הלא אני היושב בקתדרה בראש והם הם השומעים את לִקחי! אני הנני בעל הלשון והם בעלי האזנים! האִם באשר הם הרבים ואני היחיד, לכן אירא?… אבל האִולת הקשורה בלב רבים” – „האם מפניה אזחל? האם משום שהיא של רבים? אוי, יודע אני את הקהל הקדוש היטב, יודע אני את תכונתו ויודע אני עד כמה כח משפטו מגיע!” – – האם לא רק זה אתמול היה הדבר?

ובכל-זאת – עשרים וחמש שנה. פה ושם על-גבי רַקּוֹתי כבר נראית איזו שערה שאינה שחורה עוד כל-כך. האחד וגם השני וגם השלישי, אשר ישבתי עמם אז בכנופיה אחת, כבר ישֵׁנים את שנתם הגדולה. אחרים כבר הזקינו, עיפו ויגֵעוּ. קַנטוֹר בעצמו, זה אשר מִיָדוֹ לנו כל אשר יש לנו כיום הזה בספרותנו, יָרד מעל הבמה והתחבא אל הכלים. הוי, איזו חלום נפלא הם החיים!

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.