רקע
שושנה שרירא
ברכה פלאי המול"ית הראשונה שראיתי בעיני ממש
xמוגש ברשות פרסום [?]
aמאמרים ומסות
פרטי מהדורת מקור: לא ראה אור

להוצאת “מסדה” הגעתי באמצע שנות הארבעים על סף גמר מלחמת העולם השניה כדי להוציא ספרו של אבי שמואל שרירא ז“ל “מבוא לכתבי הקודש” שהשאיר לי בכתובים לפני פטירתו ובקשני להוציאו לאור. הגעתי לחנות “מסדה” שהיתה אז אף בית ההוצאה בפינת הרחובות הרצל ואחד-העם מול הגמנסיה “הרצליה” שעוד עמדה אז על תלה. היו אלה ימים קשים שלאחר הוודע דבר השואה. אני הייתי באבל על פטירת אבי בשנת 1944 ולאחר שהוצגתי על ידי ידיד בטלפון לפני מרת ברכה פלאי הוזמנתי לבוא שמה. הייתי סופרת צעירה שעדיין לא פרסמה את ספרה הראשון אולם מאמצע שנות השלושים כבר נדפסו סיפוריה בין אלה שנשלחו מלונדון ליצחק למדן ל”גליונות", “כנסת” בעריכת יעקב כהן ובשאר קבצים כגון “ספרות צעירה” “גזית” ועוד. הגב' פלאי קבלתני בפינת החנות באיזה כוך קטון שבו נצב שולחן כתיבה והיא יושבת מאחרי מכתבתה כשבעלה מר פלאי גבה הקומה והנאה למראה מהלך בחנות לאורכה ולרוחבה ומקדם כל אדם בחביבות גלויה.

הגב' פלאי החמיאה לי שקראה כמה מסיפורי. אולי כדי להחמיא לי, להקל על מבוכתי, על בישנותי ועל עקת אבלי.

היא אפילו הכריזה שהיא נכונה להוציא את ספרו של אבי ולהפיצו ולא טרחה להחתימני על חוזה כל שהוא. לימים נודע לי שיש חוזים בהוצאות ספרים ויש תנאים ויש תגמולים וכו'. באותם הימים לא ידעתי כל זאת. הייתי צעירה מאד ואסירת תודה לגברת דקת הפנים ועתירת הסמכות המוכנה לסייע לי במלוי בקשתו של אבי המנוח שלא זכה לראות את ספרו האחרון יוצא לאור.

באותו מעמד נסב אף מר צבי ברגמן אמן האות העברית כפי שכנוהו אז שעבד ב“מסדה” ובהוצאות אחרות בעצוב האות העברית לפי צרכי ההוצאה ואותיותיה השונות. והוא שהיה אף מעט קרוב משפחה שלי רצה להפיג את המבוכה והמורא שהטילה עלי הגברת הכבודה ואמר:

“את רואה. זה לא נורא כל-כך, הגב' פלאי לא כל-כך מפחידה”.

היא הוציאה מהדורה שאזלה מהר. מהדורות אחרות הוצאתי בהוצאות אחרות שהראו יותר נטיה לשלם אף שכר סופרים אמנם זעום. ומאז הזהירוני תדיר ידידי הסופרים: היא תוציא לך ספר אבל כסף לא תראי אף פרוטה. כך אמר גם אמיר גלבע שעבד בהוצאתה שנים רבות בעריכה ספרותית.

בכל עת שפגשתיה בשנות ישישותה כשעוד ראתה בעיניה היתה שואלת: “מדוע לא חזרת אלי? מדוע לא הבאת לי כתב יד משלך? תביאי לי כתב יד ונוציאו לאור.”

בפעם האחרונה ראיתיה בקבלת פנים בעיריה ביום הספר העברי במעמד ראשי המו"לות בארץ מובלת בידי בתה שרה ברש. כיוון שהכרתי את אשר ברש ובקרתי בביתו בתל-אביב הרגשתי אף קרבה אל הבת שנשאה לבנו של ברש.

אמרתי לגב' ברכה מי אני.

מיד סנטה בי: “את לא באת אלי יותר. הרי הבטחת להביא לי כתב-יד? את הוצאת ספרים בכל ההוצאות האחרות רק אצלי לא!”

מסתבר שהכל היא יודעת והכל היא שומעת והכל היא זוכרת ויודעת בדיוק מה הוצאתי ואצל מי!

אשה מיוחדת במינה. קשוחה, אשת עסק קשה ואף על פי כן יודעת לשוחח לתומה ברוב חן וחביבות וידידות.

לא האמנתי להרגשתי: היה נעים לפגוש בה למרות שהיתה אשת עסקים קשוחה ועזת רוח. אולי פלאי אישה הוא אשר הפיג תמיד את הרוח המסחרית הגלויה והכניס אוירה חמימה ופתוחה יותר. אבל הוא כבר מזמן לא היה בין החיים. היא שרדה שנים רבות אחריו.

[…]ברכה פלאי למרות כל אסונותיה במות בנה ונכדתה החזיקה מעמד כאחת מ[…] העיר תל אביב כמרכז לספרות ודעת.

היא נתנה לסופר את ההגשה שהוא ראוי לתשומת לב אם לא ללחם, כביכול הוא יכול להתקיים גם בלי לחם ומים אלא מאותיות בלבד וממלים בלבד.

המלצות קוראים
תגיות