מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

בין השמשות

מאת: דב סדן

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

בין השמשות: עם כל שירי נפתלי הירץ אימבר / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

א

הערכת ספרותנו בדורות האחרונים נטפלה לה שיטה שסופה נעשתה מטבע קבוע. שיטת-המעגלים היא, והיא בולטת בייחוד בהערכת-השירה. עיקרה של שיטה זו היא תפיסה של מעגל, שמרכזו מאור גדול ומסביבו פמליה של מאורות, שאפילו הם קטנים, הרי זיקתם למאור הגדול ושייכותם למערכתו נותנות להם מגדלו ומגדלותו. מטבע קבוע זה הוא אבי שיגרת הלשון על שמש וכוכבי-לכת סביבה, ובדורות אחרונים נעשה כנוסח המקובל הדיבור על השמש האחת וכוכביה – יל"ג והפמליה שלו ועל השמש האחרת, הגדולה ממנה, וכוכביה – ח. נ. ביאליק והפמליה שלו.

וכל עוד הערכה זו בתקפה, לא טוב היות בין-השמשות – אוי לו למי שנועד להיות מבני-הדימדומים, כלומר שהוא כבר מחוצה למעגל האחד ועוד אינו מפנים למעגל האחר. כי כזה שירתו חשובה כאותה תפילת-ביניים, האובדת בין תפילות ראשיות שלפניה ולאחריה ושעל כן אמירתה ברישול והבלעה, אם לא נגזרת עליה פסיחה גמורה. וביותר ימר גורלו של מי שנוהגים לפרשו או כהד גדוש ומאוחר מדי של המעגל שהיה או כבשורה קלושה ומוקדמת מדי של המעגל שיהיה ואפילו כמין ציץ מוזר שהוא כספיח ובכורה כאחד, בעוד אשר באמת אינו אלא גידול לעצמו.

צא וראה בספרי חקר ולימוד, באסופה ואנתולוגיה ותראה כמה לקו בהם בני-בין-שמשות אלה – דומה החוקרים והמבקרים והמלקטים נוטלים להם להללו וצוררים אותם, מעשה-סיטונות, צרור אחד ונפטרים מהם בהזכרה חטופה, שמורגשת בה בפירוש הבהילות של יציאת-חובה בעלמא. ספרותו של דור ודור הוא כיער גדול על קרקעו המצמיח עירוב של קבוצות אילנות גדולים וציבורי אילנות קטנים ושרשיהם סמוכים, צמרותיהם נושקות ובינותם עדת קנים תמירים וזקופים, מהם רמים ביותר, ושפעת קנים בינונים ונמוכים, מהם גחונים במעט או בהרבה, גדלים ומשתרגים, סבכי שיחים ורוב עשבים וטחב, והכל יונקים זה מזה ומיניקים זה את זה, וכל-כולם כחטיבת חיים גדולה ואחת השרוייה ברצועת אדמה אחת ותחת חופת צל אחת. אבל מה תעשה וחקר הספרות וביקורתה אצלנו הרגילוך, ברוח התפיסה ההירואיסטית הנושנה, לתפוס אך את קבוצת האילנות הנראים אדירי קומה וסיעת האילנות המועטת אשר בחוג חסותם ולימדוך להכריז עליהם: הנה היער, כשם שלימדוך להתעלם מחורש אילנות בדל, הנצמח אי-שם בין יער ליער.

ב

והנה נפתלי הירץ אימבר הוא מבני-בין השמשות, ולא בין-השמשות כדרך ההגדרה של חכמינו, כלומר כחזיון של הרף-עין, זה נכנס וזה יוצא ואי אפשר לעמוד עליו, אלא כחזיון של שעה ארוכה עד שהוא קובע זכות של מועד לעצמו. כי אי אתה יכול לראות שירתו כהיבהוב-אחרית של שקיעה, שקיעת שמשו של יל"ג, כשם שאי אתה יכול לראותה כזהרור-ראשית של זריחה, זריחת שמשו של ביאליק; היא כאותה פרובינציה השוכנת בין מלכויות גדולות ועם זאת אינה אלא היא עצמה.

אולם עד שלא תלמד לראות במפת השירה פרובינציה וערכה תהא עמידתו של אימבר ושירתו עמידה יתומה, ולא עוד אלא יתמותה יתמות כפולה, שכן אימבר נולד וגדל בבין-שמשות כפול. טיבו של בין-השמשות האחד כבר ראית – הלא היא רצועת-הביניים הבדלה שבין מעגל-שירה ומעגל-שירה והיא רצועה רחבה וצרה כאחת. רחבה – לפי ריבוי המשוררים הצפופים על כל אמה ואמה; צרה – לפי מיעוט זכרונם בנפש הדור ושאחריו, שלא מעט בו ממצוַת-שיכחה כדין והרבה בו ממידת-השכּחה שלא כדין. טיבו של בין-השמשות האחר תראה עתה – ארץ-גליציה, מולדת אימבר, העמידה אותו מתוכה באותה פיסת-זמנים הנחשבת כעונת-בצורת ארוכה בחיי-העבריה בה. עומק-ההגות של רנ“ק, רוחב החקר של שי”ר, מאזני-הפרוזה של ארטר, פלס-המזמור של לטריס לא העמידו פה יורשים כמותם ואף לא כקירובם. דומה, עם עקירת מרכז ספרותנו מתוכה מזרחה, נעקרה גם מורשת-רוחם ונדדה לעורר, ואף עוררה כוחות נרדמים, ברחבי פודוליה וולין, אוקריינה וליטא. רק לאחר ימים רבים-רבים יתחוור, כי מורשת-רוחם היתה כמעין חתום שחילחל מתחת לקרקע וסופו פרץ בעוז סגולות וכשרונות, כאשר ראינו בדור אחרון. אולם בימים ההם, תקופת-הזוהר האחת של גליציה העברית היתה מכבר מעבר לאופק ותקופת הזוהר האחרת שלה לא נראתה אפילו בקצה קצו של האופק, וכל שהיה בו מניצוצה של סגולה עקר עצמו מערבה או דרומה, ובבית נשארה סיעה של שומרי גחלת עוממת, שההערכה הסיטונית כוללתם בנוסחה המבליעה: אפיגונים. כדרכה של כל הכללה יש גם בהכללה זו ממידת העיוות ורק משתיעשה בדיקה נכונה של נחלת-הדור הזה וידעת, האומנם צדקה הנוסחה המקובלת שפסלה כמעט הכל, ולכל המוטב זרקה גבעול-אהדה לאחד (נפתלי קלר), אלומת-שבח לאחר (נ. נ. סמואלי); והרי ריביזיה קטנה שנעשתה זה מקרוב (לגבי משולם זלמן גולדבוים) הצליה מבאר-הנשייה דמות שלימה של משורר נחשב. ומי יודע, כמה תגליות צפונות לך, אם חקר ספרותנו וביקורתה ייגמלו באמת מדרך-שיגרתם ויעלו על מסלול הבדיקה ודקדוק-העיון.

כי גם בין-השמשות יש בו אורות, ולא עוד הם אורות מיוחדים במינם, ובבין השמשות הכפול שראית עתה בולט, נהיר ומיוחד, אורו של נ. ה. אימבר.

ג

בספר-שיריו הכולל ניתנו, בשלושה תצלומים, שלושה דיוקנאות של המשורר – דיוקנו של עלם יפה-הפנים, חד-השרטוטים שמתוכם ניבטת העזה והזייה של אדם אשר כל עולמו לפניו; דיוקנו של אברך שישיבתו במולדת המתחדשת היא כנקודת-מרגוע קטנה בחיי אדם נע ונד, תאב-מראות וצמא-הרפתקה, שכבר גימא מרחקים ועוד יגמא מרחקים, אבל עתה הוא, תם ומחוכם כאחד, כינור למפעלות תחייה ושוט לבוזיה; דיוקנו של זקן-בטרם-עת נעוה-פנים ומר-נפש, למוד-יסורים ושבע-גורל. אך אם תצא ותבדוק ברוב המאמרים שנכתבו בו, תמצא רובם שברי-זכוכית שעוּקצם מרובה ודבשם מועט, עיקרם בדל-הערכה ושק-רכילות, וכל-כולם סובבים על הדיוקן האחרון, ותיאורו כחזרה משעממת על תמונת-אדם שעניותו אכלה בדי-גוו וניוונו עד נפשו הגיע ואילולא גאונו וחורכה גם היא עד תומה.

התיאור הזה על אביזריו, מהם שחינם מפוקפק ורשעתם הוא ודאי, נתקבל כמטבע העובר מיד ליד ודיוקנו הטבוע בו השתחק והלך, עד שנעשה כקאַריקאטורה, ורק זעיר-שם זעיר שם טרחה יד נאמנה להסיר את אבק-השיגרה ולגלות את הדיוקן לאמיתו ולהתחקות על יסוד-דמותו ודמות-יסודו. וכגורל האדם גורל שירתו – אך בימינו אנו ניתנה הדעת על יצירי רוחו הזרויים וליובל “התקוה” ניתנה להם גאולה-פורתא, ורק עכשיו נקבצו בתריו המפוזרים והמפורדים, שגם יוצרם לא חננם כאשר לא חנן את חייו, והריהם, צמודים ודבוקים, מסכת שירתו צרורה במגילת-ספר.

ד

מגילת הספר, שבה נאספה בראשונה שירתו של אימבר בשלימות שבגדר-האפשר, יש בה כדי להראות, איך אפשר ומשורר יהא בבת-אחת גם ברום-הזכרון וגם בשפל-השיכחה. כי מי כיום אדם בישראל ואינו יודע את שירו, שכל בית שבו מסיים בהדרן: עוד לא אבדה תקוותנו. הלא השיר הזה נעשה הימנונה של האומה, הוא נשמע בעצרת גלויה ובמחתרת סמויה, הוא בן לויה נאמן לתרועה ויגון, הוא נספח בכמה סידורי-תפילה ובארצנו יסיימו בו תפילות הימים הנוראים, הוא היה אחרון-שיריהם של רבבות מקדשי השם בגלות אירופה והוא ראשון-שיריהם של רבבות העולים בשער ציון והוא שבקע כראשית תגובה לבשורת התקומה של מדינת-ישראל ונעשה הימנונה. אך מה מעטים בין מיליוני מזמרי השיר הזה היודעים מה על מחברו, הגותו ושירתו. כבר אמרנו, כי חייו המוזרים, חיי צועני ובוהמיין, שחושיו הגועשים טילטלוהו על פני עמים וארצות ומזגו המסוער ביקש הרגעה באלכוהול, שונא כל דפוס וסולד מכל קבע, סטרא רבא, זורק מרה על כל סביבותיו, מבזה פיליסטריות ופיליסטרים, מדבר לשון אתה אל גדול וקטן, עקשן גחמן, בקי במסכת-עוקצין – חייו המוזרים האלה כבשו את מיטב ההתעניינות ולא שיירו אלא פירור ממנה לשירתו, אשר לתוכה לא מילט אלא מכיתת-רוחו והוא מילטה עד-ארגיעה, כי לא איש כמותו יתייחד עם יצירי-עטו להרבות מירוט וליטוש, לא כל שכן קישוט וסילסול, וכבר נמצא מי שאמר: אילו אימבר האדם לא היה שונא גדול כל כך לאימבר המשורר, אהה איזה אימבר גדול היה לנו (יעקב קירשנבוים). ולא די שחייו התנכלו לשירתו להסיחה, בא אחד שיריו, זה שנעשה המנונו, והתנכל לה להאבידה. הוא עלה ועלה ומחברו שקע ושקע, כי ההימנון דיכא בכבדו את בעליו (א. שטיינמן). ואכן, הגיעה מכבר השעה להציל את שירתו משני יריביה הגדולים האלה.

ועתה, בבוא לפנינו שירתו, ונראה רוב פניה וגודש-מגוונתה, עושר-המוטיביקה ושפעת-הסממנים, נלמד שני דברים. הדבר האחד: אם כי האדם היה גדול מביטויו, הרי ביטויו גדול בהרבה-בהרבה, מאשר ידענו עדנה ומאשר היינו עשויים לשער על פי שיגרת ההערכה המקובלת. הדבר האחר: שירו, שזכה להיות הימנונו, אינו בן בלי בית, כי הנה אתה רואה אותו אח בין אחיו הרבים, בחורים וטובים כמותו וגם ממנו, וודאי הוא שמח עתה, בהיקבץ נפוצות רוחו של אביו-מחוללו, לראות את עצמו שתול ועומד באדמת-מטעו ותחום-גידולו בין אחיו הבכירים והצעירים, חיל השירים הרב.

ה

כי, באמנה, עוול כפול נתעוול משוררנו. העוול האחד, שנעשה לאדם, נתגלה בעוד מועד. כבר היה מי שאמר, בסמוך לפטירתו, דברים בוטים ונמרצים. הוא אמר: משתי הרבבות, שהלכו אחרי מיטתו, לא היה אפילו אחד שדאג לו יום אחד לפני פטירתו או שבוע אחד אחרי קבורתו. וכן אמר: שתי רבבות אלה באו קצתם לשם ספורט, קצתם לשם ראווה, קצתם לקבור את החלק בן-החלוף של “התקוה”. שהרי לגבי אלה נגרר אחרי ההימנון איזה סרח עודף של שתי רגליים – משוררו, ועתה כשניתן להם להיפטר ממנו, שקדו להניח את הסרח העודף ביתר עומק באדמה שיוכלו להרים ליתר גובה את “התקוה” לשמיים. ואף זאת אמר: אחרי כן זרקו לו בחטיפה מעט רחמנות צבועה, קצת בדחנות חסודה ומנה הגונה של ליצנות גסה והקהל התחיל לשכוח את האיש שלא ידעו מעולם (מוריס וינטשבסקי). מאז נאמרו דברים אלה נשתנה משהו – אמנם השיגרה עושה את שלה ואתה מוצא רישומיה עד עתה (ראה ב“משפחת האדמה” למ. סמילנסקי), אבל ביצבוצי הרביזיה מבליחים ומוסיפים וכבר הגיעה השעה שקהל הקוראים יוכל לראות את האיש על שלושת דיוקנאותיו, הן בפיזיוגנומיה והן בפסיכוגנומיה שלו.

העוול האחר, שנעשה למשורר, נגלה באיחור-מועד. כי צא וראה, שנים נכתבו בו מאמרים, רשומות, זכרונות ומחבריהם טורחים על משל למי האיש דומה. זה נוטל קו השיכרות ואומר: כמותו כבודלר, כמותו כפּו, כמותו כוורליין, ויש המוסיף משל רחוק יותר: כמותו כעומר-כאַיאם. ויש המוסיף משל קרוב יותר: כמותו כראובן אשר ברוידס. זה נוטל קו הנדודים שלו ומפרשו או כתכונת טעמו ואומר: כמותו כג’ק לונדון, או כאהבת המזרח ואומר: כמותו כרימבו, או כאופי-עמו ואומר: כמותו כישראל, אין מקל הנדודים מש מידו. ויש המערב התכונות ואומר: צועני עברי. זה מנסה ליטול סגולה אחת מסגולות שירתו ואומר: כמותו כוולוולה זבּאַראַז’ר, כמותו כאֶליקום צונזר, כמותו כמיכל גורדון, כמותו כאברהם גולדפאדן, כמותו כמ.מ. וורשבסקי ואינו נותן לבו על כך, עד מה הגזים-למיעוטא, וזה מנסה ליטול כלל סגולות אישיותו ושירתו והוא אומר: חולם כשלמה מולכו וסוער כבן-גבירול והראב"ע, ואינו נותן לבו על כך, עד מה הגזים-לרובא. וכבר היה מי שאמר כי הוא לא היה ענק כפי שנראה לרואה-מרחוק ולא היה ננס כפי שנראה לרואה-מקרוב (אב. כהן), הוא היה אדם-אספקלריה ומשורר-בבואה שהוא עצמו, על גרעינו הגניאלי, מידת עצמו. אך מה לך דברי משל והשוואה, אם העיקר חסר מן הספר – הספר עצמו. והרי רוב הכותבים עליו לא קיימו בו את החובה האלמנטארית: ניתי ספר ונחזי, וסמכו מי על פירור אחד ומי על פירור אחר. רק זה מקרוב נתקיימה קצת אותה חובה ובמידה שנתקיימה נשתנתה גם השיגרה המקובלת, ואם תשמע מה נאמר עתה, וידעת כי כבר נחרשה כברת-הערכה הגונה למצויו של דין. ובאמת, קרא בטובך מה שאמרה בו פמליית-סופרים בימינו, שטרחה לחדש זכרונו וזכרו כאמיתם (ר' בנימין וש. שטרייט, א. שטיינמן וא. שלונסקי, ה. ייבין ומ. ריבולוב, שמואל יקב אימבר ויהושע טילמן ואחרים) ותשווה דבריהם לנוסח-הכתיבה לפני דור וידעת, כי הרביזיה היא בעצם התעוררותה ועוד היד נטוייה.

[תש"ט].

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

דב סדן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של דב סדן
רקע
דב סדן

יצירותיו הנקראות ביותר של דב סדן

  1. על ספרותנו: מסת מבוא (מאמרים ומסות)
  2. אגרות (מכתבים)
  3. כאשר אשוב ואהיה קטן (מאמרים ומסות)
  4. אבי המשחק (מאמרים ומסות)
  5. זכות הילד לכבוד (מאמרים ומסות)

לכל יצירות דב סדן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דב סדן

יצירה בהפתעה
רקע

עברים אנחנו!

מאת אליעזר בן יהודה (מאמרים ומסות)

עֹני עם בני ישראל במצרים היה גדול מאד; נוגשיו הכבידו עליו עלם ויעבידוהו בפרך; שרי מסים שמו עליו לענותו בסבלותיהם, וישקיעוהו בחמשים שערי טֻמאתיהם וישכיחוהו את חירותו, – וישכיחוהו כי בני חורים ולא עבדים באו מצרימה, – שכח העם הזה כל אלה ויט שכמו לסבול.

אך דברים שלשה לא שכח העם גם בימי חייו המרים האלה: את שפתו דבר, שמותיו שלא שִנה ולבושים כלבושי אבותיו לבש. נחלת אבותיו זאת היתה שמורה אתו, ולכן לא חדל מהיות “עם בני ישראל”, אף כי טֻמאת מצרים דבקה בו ותטמאהו, ועל כן מהרה ישועתו לבא ויצא מעבדות לחירות!

כי שמע אלהים את נאקת בני ישראל מפני נוגשיו וידע את מכאוביו הרבים והעצומים, ויחוש אלהים להצילם ולגאלם, ויֵּרא אל משה בלבת אש ויקרא אליו מתוך הסנה לאמר: “לכה ואשלחה אל פרעה והוצאת את עמי בני ישראל ממצרים”.

לו השכיל משה כמונו היום, כי אז ענה לאלהים הדובר אליו כדברים האלה:

“הקצר קצרה ידך, אהיה, מהושיע את עמך במצרים, ארץ מולדתם? הטה את לב פרעה לטוב והקל עֻלו מעל עמך, ונתן לו זכיות שוות את יתר אחיו המצריים, ואנכי אקרא באזניהם קול גדול לבנות להם בתי ספר, ללמוד את שפת ארצם, להסיר מעליהם את בגדיהם אשר יבדילו בינם ובין אחיהם המצריים, והיה כל עמך, אהיה, משכילים!”

אהה! בימים ההם לא זרחה שמש ההשכלה (אחת אמרתי" נשכיל אנכי!) על אופק השמים, וכל משכיל טרם יהיה בארץ. גם אדון הנביאים לא היה משכיל, ולכן אחרת ענה אל שולחו: “והן לא יאמינו לי” – קרא איש האלהים בלב נשבר “והן לא יאמינו לי ולא ישמעון לקולי!”

אל העם הזה, אל עם בני ישראל, שולחים גם אנחנו.

מי שולחנו?

אהבת הלאם.

“לכו ואשלחכם אל עמכם” – תלחש באזנינו בלבת אשה, – “דברו על לבו, עוצו עצה, דברו השכם ודבר, והושעתם את עמכם, וחייתם את העצמות היבשות, ונפחתם בהן רוח חיים, וחיו”.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.