זמרי ברוד וירושתם / דב סדן

א 🔗

חוקרי תולדותיו של התיאטרון היהודי כתבו לו כתבי-ייחוס שונים, ואם להעמיד את השוני על קצותיו, הרי לפנינו שתיים דוגמאות בולטות – מכאן ספר נודע למדי, והוא ספרו של יצחק שיּפּר “געשיכטע פון יידישער טעאַטערקונסט און דראַמע” (תולדות אמנות תיאטרון ומחזה יהודיים) על שלושת כרכיו; מכאן ספר שכמעט שאינו נודע, והוא ספרו של נח פרילוצקי “פאַרוואָס איז דאָס יידישע טעאטער אויפגעקומען אזוי שפעט” (על שום מה קם התיאטרון היהודי במאוחר כל-כך). ראשון – יריעתו נרחבה ורקם בה כל שנאגר לו בנושא וקירוב-קירובו, ונתלכדה לו שלשלת-יוחסין ארוכה, ואף שחוליותיה פזורות ואפילו בדלות, כפי שמחייב גורלו של עם גולה ומטולטל, עולה כמין דיוקן של רציפות או, לפחות, של כעין-רציפות. אחרון – כבר שם חיבורו מעיד, כי חזר בו מדעתו הקודמת, המרחיבה, והעמיד יריעתו מצומצמת, וממילא חשובה לו שלשלת-היוחסין הרחבה של קודמו, שהיתה לפנים שלו עצמו, כהנחה שתדמיתה מרובה על מציאותה. ודאי, שמחלוקת הפוסקים הזאת צריכה בדיקה מצידי-צדדים, וככל המשוער ניתן להניח, שסופה של אותה בדיקה תערער על התפיסה הקצווית האחת, התופסת מרובה, ותגזור עליה קיצוץ הגון, כשם שתערער על התפיסה הקצווית האחרת, התופסת מועט, ותגזור עליה השלם הגון.

תיאטרון יהודי ממש לידתו בשנת 1876 כמוסד, שמתחילת בריאתו אומנותו-בכך – הרי ההכרזה, היוצאת מלפני אחרון חיבוריו של נח פרילוצקי ואין צריך רוב בדיקה כדי לומר, שהנחה זו צריכה הרחבה, אם במעט ואם בהרבה, בכמה נקודות נחשבות, ונסתפק עתה בנקודה אחת. הלא היא נקודת-הזיקה שבין המוסד, שנברא בידי אברהם גולדפאדן ועוזריו, ובין חבורת הזמרים, שראשיתם בברוד ושאביהם, עד שלא יימצא קודם לו, הוא ברל מרגליות המכונה, על שם עיר מגוריו, ברל ברודר. והדיון בנקודה זו הוא גם, אם כי באיחור-מה, כדבר בעתו – לפני שלוש שנים מלאו מאה שנה לאותה חבורה קטנה, שלאחר הופעתה המרובה בעיר מוצאה, נדדה על פני קהילות-ישראל בקו אודיסה-יאסי-קושטא, והשפעתה נפלגה לשלושה כיוונים שונים. הכיוון האחד, הפשוט ביותר, אלה הם תלמידי-הזמרים ותלמידי-תלמידיהם, לרבות המעמידים עצמם תלמידים, ומהם מחקים ומחקי-מחקים, שנטלו לעצמם את הפירמה הנודעת שהוחזקה כמין קמיע בחון ובודק, ומכאן החבורות השונות של המתכנים זמרי-ברוד, שהיו נוצצים ונובלים וחוזרים ונוצצים במקומות שונים ובזמנים שונים, הללו יורדים תרתי משמע הללו עולים תרתי משמע וחוזר חלילה, וקיימו עצמם עד לדורנו ממש, ורישומם הפציע אילך ואילך כדמות דוכני-פזמונאים ולהקותיהם, וחוקר האמנות הזעירה ימצא יסודם, גם במתכונת-הריפורטואר גם בהרכב-השחקנים, משוקע אף בנסיוני הבימה העברית הזעירה בארצנו. הכיוון האחר, מורכב מקודמו, הוא-הוא תיאטרונו של גולדפאדן וצאצאיו, שמתוך שנזקקו לשילובי פזמונים במחזות, תחילה שילוב מיכני ולימים שילוב אורגאני, נעזרו כממילא במסורתם וכיבושיהם של הזמרים ההם, שדרכם – המונולוג ולכל המרובה הדיאלוג – נתרחבה כדי מחזה רב-עלילה ורב נפשות. והרי, לדקדוקו של דבר, עצם המעבר מדוכנם של זמרי ברל ברודר לבימת שחקני אברהם גולדפאדן הוא המעבר שבין מה שנקרא B ä nkels ä nger, שהופעתו מתנודדת בין ארעי וקבע, באכסניה וביריד, ובין כת-משחקים סדורה ומלוכדת. הכיוון האחרון הוא דיאלקטי, והוא בקו הליכוד של ראשית ואחרית, כמין תשובה מאוחרת לשירתם של הזמרים הראשונים, תשובה במעמד של עילוי, שפירושו גלגול ירישתם ותיקונה ברמת אמנות על דרך העמקת התכנים ועידוני הכלים וליטושם-עד-דק, כפי שמצינו אותה ביחוד בגואל מסורתם ומזקקה, איציקמאנגר, בתחום הליריקה ואף בתחום הדרמטיקה.

ב 🔗

ודאי ששנת המאה ראויה היתה לציון, שהיה בו כדי סקירת הדרך הארוכה והמגוונת למן אותם דוכני-ארעי של ראשוני-זמרים עד קצות-המשכם המשולש, אבל כמה טעמים גרמו, שזכר היובל הכפול עבר כלא היה. הלכך דין שנחזיק טובה לצאצאיו של ר' ברל – נכדתו מרת קרסל ונכדו שמשון, היושבים בניו-יורק, שסייעו בידי אחיהם הנקרא בשם סבם ובחניכתו, ברל מרגליות, והוא שצירף וכתב ספר ששמו “דריי דורות” (שלושה דורות). מתוך הספר מסתבר, כי חלוקתו משולשת – ואמנם חלקו אחד, שני גליונות דפוס, ניתנו לסבם, הוא הזמן הנודע, חלקו אחר ניתן לאביהם, ר' יצחק, סופר-לכשירצה שנודע בפיליטונים שלו בחוגו (ביחוד בכינויו ים הציוני), וחלקו אחרון ניתן לשירי הנכד, הוא העורך עצמו. ודאי, שהקורא היה מעונין בפרופורציה אחרת של חלוקת-הספר, ביחוד מתוך המשאלה להעזר בשעת-הכושר הזאת לקבץ באחת כל שיריו של הזמר, ששוב אינם מצויים, והמבקש לקראם חייב לחטט בבתי-עקד, שגם בהם לא נשתיירו אלא טפסים מעטים, אם בשתי המהדורות שנדפסו בחייו וכנראה אחריותו אליהן, אם במהדורות המאוחרות שודאי אין אחריותו עליהן. אבל גם תריסר השירים שניתנו בספר “דריי דורות” יש בהם משום דורון לקורא בחינת גם זו לטובה.

אפשר לא נטעה אם נניח, כי העידוד לאותו קובץ יצא מלפני ד"ר יוסף טננבוים שפירסם ספר נחשב על גליציה מולדתו – והקדמתו מעידה על כך. בה יאמר, כי בשלושת הדורות האחרונים “זרח עולם ושקע עולם – ובאמצעם – מנוצצות שלוש נקודות זעירות, שניים או שלושה כוכבונים פניניים – שלושת דורות בני מרגליות. ואם אני כותב עליהם הרי זה לא משום כך בלבד, שאני מחובר חיבור אישי בעקביהם של שניים מהם לפחות, אלא משום שכל אחד מהם הוא בחזקת נציגה של תקופה מיוחדת – שלושה סימני דרך במסילה הגדולה של מאת השנים האחרונות”. ולפי שדעתנו נתונה לראש השלישיה, נסתפק בדברי המקדים עליו – כדי להבליט את רקע גידולו, הוא מזכיר את קהילת ברודי כמרכז-ההשכלה ומנסה להעמידנו על כך, כי מתוך שההשכלה היתה בה תנועת-עם התרפקו משכיליה באהבה על לשון-העם וכתבו בה וכתיבתם עסיסית וטובה. הוא מונה משכילים אלה לשמותיהם – מנדל לפין, יעקב שמואל ביק, אייזיק עוזר רוטנברג, ישעיה מאיר פינקלשטיין. ביחוד הוא מניח את הדגש באחרון, שתרם הרבה לתקומתה של יידיש כלשון ספרות. אולם, לדעתו, התרומה הגליצאית המיוחדת לפיוט ולפרוזה ביידיש, בתקופת ההשכלה, היא של הבדחנים והזמרים, ואלופם שהניח חותמו על התקופה, הוא ברל ברודר.

פירשנו דברי המקדים כדי להעיר, שאם כוונתו היתה להסביר את מצע גידולם של חבורת הזמרים ושל ברל ברודר בראשם, הרי לא האיר אלא את האוירה הכוללת, שהיתה עשויה להעמיד את ההופעה המיוחדת הזאת. ודאי, מנדל לפין הוא שם דבר – אותו בן פודוליה שהלך לברלין והתרעה עם חבורת מנדלסון וחזר אל אוכלוסי בני עמו ובאשר הציב רגלו קם מוקד-השכלה, ועקבי-פעולתו ניכרו במעט בפולין והרבה ברוסיה הלבנה ובגליציה, וזכותו בהעמדת שתי לשונותינו גדולה מכפי שהעריכוה גם גדולי משבחיו; וודאי שתלמידיו גם הם שם דבר – אם יעקב שמואל ביק, שנלחם לרביזיה הכפולה בתוך ההשכלה, גם לצד הכרת ערכה של החסידות גם לצד הכרת ערכה של יידיש, והוא כמעט בכור-האידיאולוגים שלה; והוא הדין בחתנו אייזיק עוזר רוטנברג וישעיה מאיר פינקלשטיין, נוצרי זכר לפין שהוציאו גם את “מורה נבוכים” בתירגומו, והראשון סופו פטרון סופרי יידיש ברומניה והאחרון סופו סופר יידיש שכתיבתו כתיבה. ואף על פי כן אין להסביר את ברל ברודר מתוכם, ולא בלבד משום שאין להוכיח קו חיבור של ממש שבין רישומו של מנדל לפין ובינו ואדרבה מתוך לשון פזמוניו ולשונותיו של ברל ניכר, שלא ידע את נחלת ר' מנדל, ויניקתו מלשון הדיבור בבית, ברחוב, בעיר: אלא משום שאין להוכיח קו חיבור של ממש בינו ובין הסופר המשכיל הטיפוסי שכתב מתוך מעטים שכתב גם יידיש. ועיקר הדגשה בתיבה: גם – שכן המשכילים המעטים, שהזקיקו את עטם לכתיבה בלשון דיבורו של העם, אי אפשר למנות את ברל ברודר בכללם. ולא משום כך בלבד, שלא כגידולם גידולו ושלא כהכלתם והשכלתו, אלא ביחוד משום כך, שזיקתו ליידיש כשפת-כתיבתו, ביתר דיוק: כשפת-זמרתו, היתה לו כזיקתו של מי שלשון דיבורו של העם היא אפשרת ביטויו היחידה. מתוך הביוגרפיה שלו, שפתח בה נ. מ. גלבר ואף חזר והשלים אותה, והיא עד עתה מסד ידיעתנו, אנו למדים על המסיבות המיוחדות של גידולו – בן-עניים שנתיתם בילדותו, הקדים לאחוז באומנות של פועל שד"א (שערות דבר אחר) ולימים כשנעשה סוחר פרנסתו מדידה אותו בערי רוסיה, ובין כן ובין כך נגזלה שעתו שהיתה יפה לתלמוד-תורה, וכשרון מוטבע של זמרה כשם שעוררו לחבר פזמונות בשעת עבודתו כך הוא מעוררו לחברם במסעיו וזמרתו באכסניות כובשת לה שם טוב, עד שמתכנסים סביבו מבני-העיר, בעיקר שוליות אומנים, וכך נרקם שפירו של אותו מוסד-לא-מוסד, שנודעו לו גלגולים הרבה.

הבודק במאמרי הביוגרפיה, הן של גלבר והן של אחרים, מוצא כמה חילוקים, אם לענין שנת הולדתו (1815 או 1817), אם לענין מקומה (ברודי או פורקאמין הסמוכה לה), אם לענין מקום מותו (קארלסבאד או עיירה ברומניה) ושארי פרטים, מהם שכבר באו על ביהורם, מהם העומדים עדיין בעמעומם, ומכאן דברי הסתירה או הכפילות בלכסיקאות או באנתולוגיות. אבל הבודק בשיריו אין כל עמעום לפניו – אלו, שהם שלו ממש, והם כנוסים בשני קבציו הנזכרים, ונוספים להם אחרים שנשתמרו בעל פה ונמסרו אם בשלימותם ואם בקטעיותם, מגלים אחידות של מחבר וחיבורו. קוראם מתעורר בסקירה ראשונה על כך, כי קצת שיריו תהילתם שווה ואחת, כגון ששיר הרועה פתיחתו: איך נעבעך, בידנער פאַסטעך, ששיעורו: אני, אבוי, רועה מסכן; ושיר עושה-הרעפים, פתיחתו: איך, נעבעך, שינדל-שלעגער, ושיר החזן פתיחתו: איך, נעבעך געמיינער חזן, ושיר שומר-לילה פתיחתו: איך, נעבעך, אָרעמער וועכטער, והוא הדין בשיר הבעל-דרשן ובעל-עגלה וכדומה, ואפילו שיר המלווה-בריבית פתיחתו; איך, נעביעך, וואָכנגעלטער, ששיעורם כשיעור שיר-הרועה בשינוי שם אומנותם. אין צריך לומר כי הפתיחה הזאת היא אפינית ביותר, שכן כרוחה הוא רוחו של כל השיר, היא רוח הזהות הגמורה שבין המזמר והמזומר. הזהות הזאת בחינתה הפיוטית בולטת מאליה, אבל עיקרה הוא בבחינתה החזיונית, שכן המזמר מבני-העם הסתפק בדבר-שיר, אבל הזמר, אם ברל ברודר עצמו אם מסייעו, הוסיף לו דבר-חזות – המזמר התדמה (אָנשטעל מאַכן) כמזומר; הופעתו של השר בכל שיר ושיר היתה בלבושו של המושר. ואם נסכם את שיריו, בין אלה שתחילתם כך ובין אלה שאין תחילתם כך, כגון שיר הקברן שפתיחתו פניית תוכחה לאדם שיסודו מעפר וסופו לעפר, וכן אם נוסיף מיני הדיאלוגים, כגון השיח שבין חייט וסנדלר שהניח פתח לצמד זמרים ולבושם, הריהם מצטרפים כדיוקן של עמלי-ישראל והוא באמת חידוש גדול במכלול נושאי ספרותו של הדור, ולא מצינו כמותו לא בקודמיו ולא בסביביו. יתר על כן, לא בלבד קודמיו אלא גם הנחשב כראו תלמידיו, וולוול זבאראז’ר, שהעולם נתחלק להם בעיקרו לפי החלוקה של חסידים שכל מיני גנות כרוכים להם ומשכילים שכל מיני שבח דבוקים בהם, לא ידעו רוחב כזה של פרסונאז' שכמותו כרוחב הטיפולוגיה של רחוב היהודים. ודאי, כל אלה הם בחזקת פרימיטיב, אבל הפרימיטיב הזה מקופלים בו בחינת עוברים נפשות הרבה, שהם הם הריקמה הסוציולוגית והפסיכולוגית של ראשית הדראמאטיקה התיאטרלית והמשכה.

ג 🔗

הלכך חשובה הדגשת הזיקה שבין ברל ברודר ובין אברהם גולדפאדן והרי שתיים תעודות לכך, התעודה האחת היא של גולדפאדן עצמו, שתלה חשיבות הרבה בעצם עשייתם של זמרי ברוד לגבי תולדתו של התיאטרון היהודי ואלה דבריו באבטוביוגראפיה שלו: “לפני שנים הרבה לפני התחלת סיפור המעשה שלנו, נגלה בעיר ברודי שבגליציה סוג של “מינזינגער” הידועים בשם “בראַדער זינגער” – כשם שהבדחנים היו בימים ההם משעשעים את הקהל בחתונות, היו “הזמרים”, מחוצה לחתונות, משעשעים את הקהל כמעט כל השנה כולה, משום שהקהל רובו סוחרים זרים, בעיקר יהודי-רוסיה, שהיו בדרכם ליריד שבליפסיה משתהים בברודי, שהיתה בעת ההיא נקודת-ראש של כל מסחרי-חוץ-לארץ – זמרי-הפזמונות היו משעשעים את הסוחרים העליזים, וזה נעשה עסק. אחר-כך, כשברודי נפלה, מחמת התחרות הגדולה, העבירו הזמרים את עסקם לרוסיה”. התעודה האחרת היא של דוד ישעיהו זילברבוש, בכלל זכרונות ימי בחרותו. הוא שמע מפי אברהם גולדפאדן, כי בהיותו בן ארבע עשרה והוא כבר מחבב לחבר פזמוני-בדחנות, בא אל בית מלאכת אביו השען שוליא חדש, יליד ברודי, בן שבע עשרה, ושמו נחמן, שהיה משורר-עזר לחזנים וגם פה,בקונסטאנטין ישן, היה חבר במקהלת החזן (וקהילה זו נשתבחה בחזנותה, ובאותו דור שימש בה אביו אל א. ב. גוטלובר) והוא שהביא ניגוני חזנים ופזמוני ברל ברודר ושירי וולוול זבאראז’ר, והוא גם שזימר את בכורי-פזמוניו של בן-השען, הוא גולדפאדן עצמו. שאר סיפורו של בעל הזכרונות הוא משעשע לגופו אך אינו מעניננו עתה, שדיינו בקביעת קו-חיבור בין מנחיל ונוחלו – בין ברל ברודר ואברהם גולדפאדן.

וקו נחשב כמותו כחברו, הוא קו-החיבור שבינו, הנער גולדפאדן, כמחבר מחזות העתיד לבוא ובין מחבר מחזות לשעבר – הלא הוא שלמה אֶטינגר, אמן הקומדיה והמשל ביידיש בתקופת ההשכלה, שלא זכה לראות בחייו אות אחת נדפסת מכלל יצירתו היידיש המשופעת (מה שנדפס בחייו היה שיר עברי קטן שאינו מעלה ואינו מוריד) והקומדיה שלו “סרקלה”, היתה מהלכת בכתבי יד, ולימים נקבעה בדפוס לפי נוסחאות פגומים, עד שקם להם גואל במכס וויינרייך שהחדיר כתביו בשני כרכים ולימים החרה-החזיק מאכס עריק במהדורה אחרת. אולם בין הכתיבה ובין פירסומה יצאו בינתיים כשלושה דורות, ואנו בדיוננו עתה עומדים בימים, שבהם גולדפאדן הצעיר הניח עיר מולדתו, קונסטאנטין ישן, והלך לז’יטומיר ללמוד בבית-מדרש-הרבנים שבה, וסגולת הזימרה והמשחק שבו והכתיבה הבאה לסייעה ולהסתייע בה, ניתן לה חיזוק גם באוירתה של מסורת לפין, שטיפחה תלמידו-מורה-המוסד ר' מרדכי סוכיסטאבר, שהיה כראש-גשר בין מפעלו של לפין ומפעלו של מנדלי, כשם שניתן לה חיזוק באוירתה של חיבה ללשון דיבור העם שהיתה נטועה בלבם ובעטם של מורי המוסד האחרים, ובראשם גוטלובר וצווייפל ושל תלמידיו מהם י. י. לינצקי ומנשה מרגליות. באוירה זו לא יפלא, כי התלמידים, שהיתה בהם, כדרך תלמידים, חמדת-ראווה ותאוות-שחוק, נעזרו בשעת-כושר מצויינת להפעיל את יצרם, וכשהביאה אשת ר' חיים זליג סלונימסקי שהיה ראש המוסד, מוורשא כתב יד של “סרלקה” ועוררה את התלמידים להציגה, נאחזו בהצעתה ברוב התלהבות. הצגה זו היא כנקודת מיפנה בחייו של גולדפאדן וממילא בחיי התיאטרון היהודי, שכן שתים עשה בה – הוא נעזר בנסיונו שבעל פה של ברל ברודר כדי להחיות נסיונו-שבכתב של שלמה אטינגר, באופן שניתן לומר, כי בריווח הזמנים הקטן שבין יסודה של חבורת זמרי ברוד, שחלה בשנת 1857, ובין הצגת הקומדיה, שחלה בשנת 1862, כלומר במשך חמש שנים בלבד, חל המעבר בין דוכן הזמרים וקרשי-התיאטרון, והוא חל על דרך האוניה הפרסונאלית, המגולמת באותו צעיר זריז ומזורז, גולדפאדן, נושא ירישתו החיה של ברל ברודר ומרחיבה.

ד 🔗

כך נקבעו לנו, בשרטוטים כוללים, שני קוי החיבור מבית: הגל האחד, הנמשך משלמה אטינגר, שכתיבתו נשארה חבויה בינו לבין חבורת קוראים קטנה שכתבי ידו השיגום, ושככל המשוער לא שיער את הצגתה, ואפילו שיערה, לא היה רואה אותה מסד לתיאטרון של ממש ושל קבע, כשם שככל הנכון לא שיער, כי עצם כתיבתו תהא בחזקת מסד לספרות גדולה וענפה, שהרי עם כל דיבוקו בלשון-דיבורו של העם ובכל מסירותו ללוש אותה לישה של אמנות, כרוך היה לתפיסת משכילים רווחת על צורך תמורתה בלשון המדינה או לשון השכנים, ולא בכדי הטיפוס החיובי ביותר שבקומדיה דיבורו גרמנית ספרותי; הקו האחר, הנמשך מברל ברודר, שאמירתו היתה מרובה על כתיבתו, ואך קצת שיריו נשארו לנו לפליטה, ורובם נשתכחו או נשתקעו בכמה וכמה פזמוני-עם ושירי מחברים שונים, ואמירתו-זמרתו נתפשטה בקרב המונים, ואף הוא ככל המשוער לא שיער, כי שעשועיו הם כמזרע שסופו מאה שערים, אם כי עמידתו בתוך לשון דיבורו של העם היתה כדרך הטבע, ובלא צורך של צידוקי-אידיאולוגיה, וככל הנכון לא נשא לבו לתמורתה, ולא פקפק באורך ימיה. הדגשנו הבחנה זו בין בעל הקומדיה, האָמן המושלם, ובין בעל הפזמון, האמן הפרימיטיבי, כדי להאיר את הבדל העמידה של שניהם לא בלבד מבחינתם שלהם עצמם לגופם, אלא גם מבחינת היותם בני שכבות שונות בתוך ההשכלה –, ראשון צאצא מיוחסים, רופא וסופר לפי אומנותו, אחרון, מבני העם, ליצן-לא-ליצן לפי אומנותו, ושניהם מניחים, זה מקצה זה וזה מקצה זה, יסודי אמנות-המחזה של בני עמם: מקצה זה – מעמד של שלימות דרמאטית בלא סיכויי עשייה; מקצה זה – עשייה דרמאטית בלא סיכויי מעמד של שלימות; בא העלם, אברהם גולדפאדן, ומחבר קצה בקצה, והוא ככתוב השלישי המכריע ביניהם.

ומשנקבעו שני קוי החיבור מבית, נראה קו-קו ויחוסו. קו ראשון ייחוסו נודע – שלמה אטינגר קדמו לו בעלי קומדיה שלפניו, ולא עוד בספירתה של השכלה בגרמניה קדמו לו, והזכרת הקומדיות של וולפסון ואייכל כמובנת מאליה, והוא עצמו מספר לנו על גודל רישומה של הקומדיה שקראה בלבוב, היא “גענארטע וועלט” האנונימית, שחסרון ידיעתנו, מי היה מחברה, הוא חסרון ידיעה על אישיות נחשבת בעלת שיעור, כשל המובהקים שבבני דורו וסביבתו. ואם למצות את הדין, הרי כקומתו ממש לא נמצא לנו אלא באישיותו ופעלו של יצחק אֶרטר, ויסלח לי אלוהי-ההשערות, אם האַי סטרא רבא נראה לי בכלל המועמדים למחברותה של אותה קומדיה מצויינת, ואפילו בראשם. קו אחרון ייחוסו אינו נודע – אמנם, ברל ברודר אומרים עליו, והיא אמירה שנשתגרה, שחולל את המעבר שבין הבדחן בחתונות ובין הזמר במסבאות ובירידים, כמעבר שבין מי שקצתו עדיין בתחומו של קודש ובין מי שהוא כבר כולו בתחומו של חול, והמעבר חל בראשית פסיעתו על סיפו של עולם-הזמר. אמירה זו תמיהה בצידה, הרי ראינו בדור שלאחריו את אליקום צונזר בליטא או הירש ליב גוטליב בקארפטורוסיה ודרום-גליציה, שפתחו כבדחנים וסיימו כזמרים ומשוררים, ואילו הוא בדור שלפניהם, פתח במה שסיימו הללו. אבל אמירה שגורה זו בדיקה הגונה היא צריכה – כי הנה המדברים בחבורה הראשונה של זמרי-ברוד, מזכירים כבנשימה אחת את ברל ברודר ואת יוסל ברודר, והנשימה הזאת טעונה פיסוק, כי לא ראי זה כראי זה. ראשון ידענו בימתו – בתי-המזיגה, אף אחרון ידענו בימתו – חצר הרבי מרוז’ין וצאצאיו. לאמור, עיר שהעמידה את מי שבידח ושישע את באי אודיסה או יאַסי, שהיו לא-במעט גרורי ההשכלה ושוליה, העמידה את מי שבידח ושישע את באי סאדיגורא או פוטוק-זלוטי, שהיו בהרבה דבוקי החסידות וטבורה.

יתר על-כן, שניהם שנפלגו לקצות האוריינטציה הרוחנית והמנטאלית של הדור, והיו כיריבים המשמשים אחד אחד את מחנהו, צמיחתם מקרקע אחת, שעליה מעמידים אותנו פירורי המסורת שנשמרו עליהם ועל גידולם. מתוכם אנו למדים על מציאותה של אוירה לוצצת לשמה – והרי שמותיהם של ליצני ברודי, למן שני האחים טשורניק עד ר' משה יאַמפולר ור' אלתר קלייטניק, שחידודיהם פירנסו את ההומור של העיר העליזה, ואף הם אינם אלא מעט מהרבה. לאמור, כבר היתה פה נטועה ועומדת כמין אינסטיטוציה של ליצנות לגופה, שביקשה פורקן לעצמה מעבר לגדרי ביטוייה המסורים, כשעשועי פורים וכבידוחי חתונה וכדומה, ודיינו בציונה של עובדה אחת ואחרת, כדי להעמידנו על גיחתה של הליצנות הזאת לתוך המשחק. העובדה האחת – כינוס של כל מי ששמו שמואל מתושבי העיר ואגפיה בשעת היריד הגדול, שענינו היה כמין ראוות-שחוק גדולה ברשות הרבים, כעין הצגה-רבתי, שלא באה אלא כדי להוכיח בטלותה של המימרה הפשוטה בעם, כי סתם שמואל שוטה. העובדה האחרת – זכר מעשה שהציל א. ליטווין מפי בנו של ברל ברור, והוא מעשה שהתגרה בו בגיסו ר' פייוול מחסידי בלזא, באופן שאמר לה לאשתו: פרומה, היום אעשה, שיהיו לנו שני פייוול, ואת ראי והחרישי. משבאו באותו יום ר' פייוול ואשתו מרת קרסל לבקר בבית גיסו, נקראה היא עד מהרה שתחזור לביתה ומשבאה כבר מצאה בו, לרוב תמיהתה, את בעלה. לא יצאו רגעים מרובים ובעלה אומר לה, כי עליהם לחזור לביתו של ברל ומשהגיעו שם, מצאו את פייוול יושב בנוח ומשוחח עם מרת פרומה. לפנינו מעשה, שמפעילה אותו בדיחת-העם ובעקבותיה הקומדיה, וכינויו הנודע qui pro quo (לא בכדי נקראה בדורנו בימת שעשועים בוורשא בשם זה), שברל ברודר היה נעזר בו גם בהצגותיו ואין בידנו להכריע מה קדם למה, האם המעשה לסיפור מעשה או סיפור המעשה למעשה. על כל פנים עצם מעשה התעתועים הזה מאכלס מסורת וספרות – ראה מזה, אייזיק מאיר דיק וסיורו “אַ פאַרדרייעניש”, הבנוי כולו על המוטיב הזה ופיתוחו כעלילת סיפור נפתלת ומשעשעת, ומזה של ש"י עגנון וסיפורו “הכנסת כלה”, שבו יתאר זימון של שלושה הקרויים ר' יודל נתנזון, כמובן בכוח להטיהם של ליצני ברוד, ומה שהוא עיקר לנו עתה, הלא הוא הדרך הזה בקומדיה הנודעת של גולדפאדן “שני קוני למל”, ובימינו עתה הרחבת קומדיה אחרת שלו על דרך שלושת ההוצמאכים של איציק מאַנגר.

ומשהזכרנו את איציק מאנגר, אנו כנתבעים לעמוד על המרחק שבין ראשית ואחרית, ביתר דיוק: שבין ראשית פרימיטיב ואחרית רפינמאַנט, ועמידה זו מחייבת קודם כל בדיקת ירושתו של ברל ברודר. בחינת אסופו, שיריו ומנגינותיהם, ניתוח מכלו נושאיו ומסכת-כליו, והיא פרשה גדולה לגופה. ועד שנגיע אליה, נחזור ונזכיר רישומו של אותו זמר, על שלושת כיווניו, ונאמר במסוכם, כי הוא וחבריו היו לעם רב, ונסיים בדברי איציק מאנגר בסוניטה על זמרי-ברוד, שבו יאמר, כי קפץ על קרונם, ונסע עמהם כברת דרך, בערים ועיירות, דרך שנים מזמרות, בנדוד, בהפקר וברעב; והוא מסיים:

ביי לאַנגע הילצערנע טישן זיצן פּראָסטע יידן און זיי הערן, אָט זיפצן זיי פאַרזאָגטע און אָט לאַכן זיי מיט טרערן אין דרויסן אויפן רעגן וואָרט אויף אונדז דער וואָגן.

לאמור: ליד שולחנות-עץ ארוכים יושבים פשוטי-יהודים ומקשיבים, הנה הם נאנחים דאוגים והנה הם צוחקים בדמעות: בחוץ ממתין לנו בגשם הקרון. והוא גם מתאר את ברל ברודר בפרק פרוזה בספרו “דמויות קרובות” (בתרגומו של א. שלונסקי, 1941, עמ' 56): “הוא צונח אל המיטה. בעד החלון מציצים בו כוכבים ירוקים, כוכבי כפור, בחלומו מתערבבים עליו עגלה ובעל עגלה, שוט, וערים ועיירות. בלא שיעור, בלא שיעור”.

(כסלו תשכ"ב)