רקע
אחד העם
שתי רשויות
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

משנתפרסמו חזיונות ההיפּנוֹטיסמוס אנו יודעים, כי בתנאים ידועים אפשר להפיל על האדם תרדמה ממין מיוחד, וכשמצוים עליו אז לעשׂות לאחר יקיצתו בשעה פלונית איזה מעשׂה זר לרוחו ולרצונו, הרי הוא מקַיֵם אחרי כן את המצוה בשעה הקבועה לו, מבלי שידע עם זה בנפשו, כי אנוס הוא לכך על פי רצונו ומצוָתו של איש אחר, אלא (כמו שמעידים החוקרים הבקיאים בענינים אלו) מאמין באמונה שלמה, כי מדעתו ומרצונו החופשי עושׂה מה שעושׂה וכי כך גם נאה לו לעשׂות, מפני טעמים שונים שבורא לו בדמיונו, כדי לישב הדבר בעיני עצמו.

דוגמתו של החזיון הזה, שבצורתו הנזכרת יעורר תמהוננו כדבר יוצא מן הכלל, אנו מוצאים באמת בכל אדם ובכל זמן, רק בצורה בלתי בולטת כל־כך, ועל כן – בלתי מעוררת תמהון והתבוננות. כל בן־תרבות, שנולד וגדל וחי בתוך איזו חברה מסודרת, הרי הוא נמצא כל ימיו במצבו של אותו האיש המשועבד לרצון אחרים שלא בידיעתו. החברה הסובבת אותו מפילה עליו תרדמה היפּנוֹטית עוד בראשית ימיו, ובתמונת החנוך היא ממלאה אותו חבילות של מצוות שונות, המגבילות מראש את תנועות רוחו לעתיד ונותנות צורה קבועה לשׂכלו ולבו לנטיותיו ובחירותיו; ואחרי כן, בהיותו לאיש, היא הולכת ומחדשת בו בלי הרף את פעולתה זו בדרכים שונים. הלשון והספרות, הדת והמוסר, החוקים והמנהגים – כל אלה ודומיהם אמצעים הם בידי החברה, שבהם היא מישנת את האיש הפרטי ומשננת לו מצוותיה בתמידות, עד כי לא יוכל למלט נפשו מהן.

ולפי שהחברה עצמה, הפועלת על אישיה הפרטיים, אינה בריה מיוחדת הנמצאת מחוצה להם, אלא כל מציאותה ופעולתה היא רק בם ועל ידיהם, במסרם אלו לאלו את מצוותיה ובפעלם אלו על אלו ברוחה על ידי דבּור ומעשׂה, לכן אפשר לאמור בצדק, כי במעמקי לב כל אחד מאישי החברה יושבים אלפי היפּנוֹטיזוֹרים נסתרים, המצוים עליו בחזקה: ‘כך וכך תהיינה דעותיך, כך וכך מעשׂיך!’ – והוא שומע, מבלי דעת כי שומע הוא; הוגה דעות ועושׂה מעשׂים כמצוּוה עליו, מוצא עם זה גם ראיות נכוחות לדעותיו וטעמים נכונים למעשׂיו, ולא ירגיש שרוח אחרים חושב מתוך מוחו ומעסיק את ידיו, בעת שרוחו העצמי, ה’אני' הפנימי שלו, זר לפעמים לגמרי לכל אותם ההגיונות והמעשׂים, אלא שאין קולו נשמע מפני קול המונו של ה’אני' החיצוני, ‘אני של דברים’ – כמו שקורא לו אחד מפלוסופי צרפת ( Bergson ) – אשר הלבישתהו החברה.

ולפי שאין החברה בוראה לה בכל דור מחדש את קניניה הרוחניים וארחות חייה, אלא דרכם של דברים אלו להוָלד בה בראשית ימיה, על ידי תנאי החיים, וללכת אחרי כן הלוך והתפתח במשך דורות רבים עד שמקבלים צורה מוגבלת נאותה לה, ואז הם נמסרים בירושה מדור לדור בלי שנויים עיקריים, – לכן אפשר לאמור עוד יותר, כי גם החברה כולה בכל דור אינה בעיקרה אלא כלי־תשמישו של רצון הדורות שקדמו לה, וההיפּנוֹטיזוֹרים הראשיים, המושלים בלי גבול ברוח היחיד והצבור, הם איפוא בני עבר רחוק, שכבר עלו עשׂבים בלחייהם לפני מאות או אלפי שנה, ועדיין קולם נשמע ומצוותיהם נשמרות ונעשׂות באהבה וכבוד, מבלי שידע האדם או הדור, איה הגבול בינו ובינם, בין שלו ושלהם.

כשאנו שומעים איפוא בני אדם מדברים גבוהה על אדות ‘ההכרה הפנימית’ שבלבם, אשר לפיה יוציאו משפט על אמת ושקר, טוב ורע, יופי וכיעור, – יש לנו צדקה לחשוב אז, שאם היינו יכולים לנתח את ה’הכרה' הזאת ולמצוא את היסודות שהורכבה מהם, לא היינו מוצאים בה על הרוב אלא מצוות שונות של היפּנוטיזורים שונים מזמנים שונים, שעל ידי הסתבּכות סבּות שונות בחיי החברה נזדמנו יחד בנפשוֹת בני האדם הללו ולבשו צורת ה’אני' שלהם. – בשעה שהכהן הנודע ‘מורטארא’, למשל, שולח את רעמיו מעל הבמה על ראש מתנגדי האמונה הקתולית וממעמקי ‘הכרתו הפנימית’ משתדל להוכיח ישרה ואמתּה, – יש לנו צדקה לחשוב אז, שאִלו לא חטפוהו הכהנים הקתולים בילדותו מזרועות אמו היהודית ולא הביאוהו ביד חזקה תחת שלטון היפּנוטיזורים ידועים, קדמונים ואחרונים, היתה הכרתו הפנימית מורכבת עתה מיסודות אחרים לגמרי, והיפּנוטיזורים אחרים, משוּנים מאד מאלה, היו מדברים עתה מתוך גרונו באותו החום עצמו.

כשהשנים כתקונן, כלומר: כשהחברה בהוה הולכת בכל הדברים בדרך שסללו לפניה אבותיה לשעבר, אז משתתפים שניהם, העבר וההוה, בעבודה אחת: משננים יחד להאיש הפרטי את המצוות החברתיות בשׂפה אחת ובדברים אחדים. ועל כן יכול אז האיש הפרטי לחיות בשלוה ונחת במצב תרדמתו, להתנועע כל ימיו בתוך החוג הצר אשר חגו שניהם מסביב לו, ולהשיב עם זה בעיני עצמו כבן־חורין, מבלי דעת ומבלי הרגש עד מה מאותן השלשלאות של ברזל שהוא אסוּר בהן.

אבל לא תמיד השנים הן כתקונן, יש אשר (מסבּות שונות, שאין כאן מקומן) תנשב פתאום רוח חדשה באויר החברה מאיזה צד ותביא אל קרבּה רעיונות וחפצים אשר לא שערום אבותיה. האורחים הזרים האלה באים ודופקים על פתחי הלבבות ומבקשים להכּנס, ומיד יוצאים לקראתם מכל חדרי־הלב האזרחים ‘בני העבר’, בוחנים ובודקים אותם, אם לשלום או למלחמה באו, וכשאינם מוצאים בם שום פסוּל אלא זרותם בלבד, נותנים להם רשות, אם גם לא תמיד בעין יפה, להכּנס ולשבת במנוחה באחת הפּנות, באופן שלא יפריעו אותם, את האזרחים, מעבודתם וממשלתם. בראשונה מקַימים האורחים תנאי זה, יושבים לבדד בקרן זוית ואינם לוקחים חלק בהנהגת החיים הפנימיים. אבל לאט לאט הם מרחיבים גבולם יותר ויותר, שרשיהם מתחזקים וענפיהם מתפּשטים, וברבות הימים, והנה גם הם היו לבעלי כוח, למושלים ומצוִים, לאזרחי ההוה. אז הם יוצאים ממחבואם, מתיצבים על שׂדה החיים בכל קומתם וצביונם, ובמצבם החדש הם פוגשים עוד הפעם באזרחי־העבר.

הפגישה הזאת, של שני מיני האזרחים, מביאתם לפעמים לידי אחוה ורעוּת, כשהם מוצאים תועלת אלו באלו (כמו שכּן כרתו ברית ביניהן תורת ההיפּנוֹטיסמוס ואמונת הספּיריטיסמוס בלבות אנשים חכמים ידועים). אבל יותר רגיל הוא שתהיינה תוצאותיה איבה ותחרוּת, בהגָלוֹת אז פתאום סתירה פנימית בין תכוּנותיהם ומגמת פניהם של אלו ושל אלו, סתירה שנתעלמה מן העין בעת הפגישה הראשונה, כשההוה היה עוד קטן ודל ותכוּנותיו לא התפּתחו עוד כל צרכן.

לאושר האדם, דרכה של סתירה זו להתפּרץ בגָלוי לאחר שכבר נגמרה בסתר, כלומר: לאחר שכבר הספיק ההוה לא רק להכות בעצמו שורש עמוק בלב, כי אם גם לחתור בחשאי, בלי דעת נפש, חתירה עמוקה תחת שרשי אותו ה’עבר' המתנגד לו, ורק כאשר כבר הקיפה החתירה את זה האחרון מכל צדדיו ואין לו עוד על מה להשען, יפקח האדם את עיניו ורואה מה שכבר נעשׂה בו בלי ידיעתו, רואה חורבה נוטה לנפּול במקום שהאמין עד כה לראות בנין חזק. ואף אם ידאב לבו למראה עיניו, הנה מוכרח הוא אז להכיר ולהודות, כי הנעשׂה אין להשיב. ובכן יתנחם בעל כרחו, ופצעיו הפנימיים ירפאו בזמן קצר.

חזיונות מעין זה מצויים הרבה בחיי האומות הנאורות, והם המה ביחוד מה שרגילים הסופרים לקרוא ‘רוח העת’, אשר בשמה הם דורשים ולה הם מיחסים שנויים שונים בחיי החברה. הרוח הזאת נולדת תמיד על ידי חדושים קטנים שמחדש ההוה, אשר בראשיתם אינם נראים כנוגעים בנחלת העבר, ועל כן יכבשו להם דרך בנקל, אך מכיון שנכנסו ללבבות ונתאזרחו שם, אינם נסוגים אחור עוד, אף אם יפגשו על דרכם באיזו מבריותיו של העבר העומדות לשׂטן להם, אלא אדרבא, לאט לאט הם מוצצים לשד הבריות האלה, עד שנעשׂות ‘עצמות יבשות’, ואז די בנשיבת ‘רוח’ כל שהיא להרחיקן לגמרי, בפעם אחת, מעל דרך החיים.

כך היא המדה כשהחיים מתפתחים מאליהם, בלי דחיפה פתאומית, מלאכותית; אבל לפעמים יקרה, ביחוד בשאלות רבות־ערך, שאנשים חכמים הרואים את הנולד יקדימו לראות ולהראות גָלוּי לכּל את הסתירה שבין העבר וההוה באיזה מענפי החיים, בטרם עוד הצליח ההוה להחליש במסתרים כוחו של העבר. מגלי־סוד האלה הם תמיד מבעלי הקצוות, כלומר, הללו שמַהלך־חייהם גרם להם שתהא ‘הכרתם הפנימית’ בענין זה מורכבת רק מיסודות של עבר בלבד או של הוה בלבד, ואלו דנים גזרה שוה מנפשם על החברה כולה ורואים על כן גם בה רק חצי דבר: כוח העבר בלבד או כוח ההוה בלבד; וכשם שהם עצמם דחו בנקל את האחד מפני השני, כך הם מאמינים, שלא יִכבד לגרש את החלק השׂנוא להם גם מתוך חיי החברה על ידי גלוי הסתירה שבינו ובין החלק האחר.

ובין שנתעוררה תנועה זו מצד בעלי העבר ובין מצד בעלי ההוה, מביאה היא את החברה במבוכה רבה, בהכריחה אותה לבקש תשובה על השאלה: ‘מי נדחה מפני מי?’ בעת שנפשה קשורה עוד בשניהם יחד ואין בה כוח לדחות לא זה ולא זה. לפעמים תנסה אז אמנם להשתיק ביד חזקה קולו של זה או זה, העולה ממעמקי לבה, ולחיות איזה זמן רק על פי מצוותיו של אחד מהם בלבד; אבל עד מהרה ישוב גם השני להרים קולו בכוח, והחברה מוכרחת לשמוע, לא תוכל להתעלם. השאלה הגדולה, הדורשת תשובה בחזקה, היא אז איפוא: איך אפשר לעבוד כאחד שני האדונים האלה המתגרים זה בזה?

ומה לא יעשׂה ההכרח! גם לשאלה קשה כזו הוא מוצא תשובה. חכמי החברה מתחילים אז לפַשר ולתַוך בין העבר וההוה, מלבישים את הראשון מחלצות חדשות או שׂמים מסוה על פני השני, למען לא יראו זה את זה בצורתם האמתית. ואע"פ שמחלצות העבר אינן מכסות מערוּמיו אלא בדוחק והמסוה שעל פני ההוה מלא נקבים נקבים, הנה יספיק לה להחברה גם המוּעט הזה, בתור אמצעי זמני, אשר ימציא לה מנוחה עת ידועה ויתן לה להתרגל מעט מעט בעבודת שני האדונים כאחד, עד כי תגיע השעה שלא תצטרך לשום אמצעי מתוך ביניהם. כי אמנם, על ידי ההרגל יכול האדם להגיע למצב זר ונפלא כזה: הקרעים שבנפשו לא נתאַחו כלל, אבל כעין מחיצה קמה ונצבה במקום הקרע ומבדילה בין העבר וההוה, באופן שכל אחד מהם פועל פעולתו במחיצתו, מבלי להפריע גם את האחר מלפעול במקום המיוחד לו.

בימינו אלה – אומר פלוסוף אמריקני ( John Fiske ) – קשה עלינו לצייר לנו את הרושם האדיר שעשׂה הדבר, כשנודע פתאום שאין הארץ מרכז הבריאה ואין האדם אלא אזרח אחת הנקודות הקטנות והאפלות של החומר העולמי. אבל בעיני בני־דורו של קוֹפּרניקוּס היתה התורה הזאת החדשה כהורסת את הדת עד היסוד. כי בעולם כזה, המלא המון חזיונות שאין להם כל יחס אל האדם וחייו, מה תהא עוד על ההצלחה הנצחית שהדת מבטיחה לבעליה, המיוסדת בעיקרה על הרעיון, שהשתלמותו של המין האנושי היא היא תכלית כל הבריאה ומטרת ההשגחה התמידית? ובזכרנו זאת, נבין, כי לפי טבע הענין, צריכים היו כהני הדת לרדוף בחמה עזה את גלילי וברוּנא ודומיהם. אבל יחד עם זה נראה עוד חזיון אחר הראוי להתבוננות, והוא: כי אף על פי שקמה והשתכללה האסטרונומיא על יסודות חזקים, למרות התנגדות הכהנים, הנה גם יסודי הדת נשארו קימים ועומדים ולא נהרסו על ידי זה. ‘לא שהשאלה ההיא, אשר הפריעה אז מנוחת האדם, מצאה לה אחרי כן תשובה הגוּנה, אלא שתש כוחה מרוב ימים’.

כלומר, בתּחלה, כשגִלו הכהנים את הסתירה האיומה שבין העבר וההוה, ובנפש בני הדור ההוא נצבו כצרים שני כוחות חזקים זה לעומת זה, אז מוכרחת היתה החברה לבקש איזו תשובה על השאלה ההיא, ‘אשר הפריעה מנוחת האדם’; ועל כן נכתבו אז באמת ספרים שלמים, שמטרתם היתה ‘לכסוֹת מערוּמי העבר או לשׂום מסוה על פני ההוה’. אבל במשך הזמן התרגלה נפש האדם לראות בתוכה ‘שתי רשויות’ הללו, ומכיון שהורגלה בשתיהן, אינה מרגישה עוד צער והפרעת מנוחה בסבּת הסתירה שביניהן, וממילא אינה מוצאה עוד צורך לחבּרן יחד על ידי אמצעים מלאכותיים, אלא מניחה לכל אחת לתפּוֹס מקום ולמשול בו כרצונה, ואין מלכות נוגעת בחברתּה.

פרי השנוי הזה בכל שלמותו אנו מוצאים באנשים כסקי ( Secchi ) האיטלקי, שהיה אַסטרוֹנוֹם מצוין וכהן אדוק כאחד, ועל השאלה, איך הוא מאַחד בנפשו שני אלה ההפכים, היתה דרכו להשיב: ‘כשאני עוסק באסטרונומיא אשכח את כהונתי, וכשאני עושׂה מעשׂי כהן אשכח את האסטרונומיא’.

אבל גם בשוק החיים של יום יום יש אשר נפגוש במצב נפשי כזה, אלא שנעבור עליו בלי התבוננות. כמה פעמים אנו רואים אנשים מתוַכּחים. זה מוכיח בראיות, שאיזו דעות מקובלות או מנהגים קבועים אינם יכולים לעמוד בפני ‘רוח העת’, וזה, תחת לסתוֹר את הראיות, מסתפּק בתשובה קצרה: ‘טענה ישנה היא זו’. בעלי שׂכל בריא תמהים ולועגים על תשובה כזו וחוזרים ושואלים: ‘וכי מפני שטענה ישנה היא תש כוחה?’ ומצד ההגיון אין ספק שהצדק אתם. אבל חיי הנפש יש להם חוקים לעצמם, שאינם נשמעים תמיד לחוקי ההגיון, ומצד החוקים האלה, הפסיכולוגיים, הדין עם המשיב, אף על פי שעל הרוב אינו מבין בעצמו כוָנת תשובתו. והכוָנה היא זו: הסתירה הזאת שבין העבר וההוה כבר נודעה בין החיים, ובכל זאת שניהם קימים ועומדים. אות הוא, כי כבר הורגלו בני אדם לראותם יחד זה בצד זה למרות התנגדותם, ועל כן אין פגישתם רעה עוד לשום אחד מהם.

הכהנים בימי קוֹפּרניקוּס וגַלילי, שעיקר התנגדותם אל ההוה היה רק בשביל קיומו של העבר, היטיבו איפוא לעשׂות במה שמהרו להביא את שניהם לידי פגישה גלויה, בזמן שכוח העבר היה חזק עוד. ואע"פ שלא הצליחו לגרש את ההוה כחפצם, אבל את מטרתם העיקרית השׂיגו: העבר נשאר בתקפוֹ בצד ההוה, למרות הסתירה שביניהם.

ומכאן אנו למדים, שבעלי הקצה השני, כהני ההוה, הרוצים בבטול העבר, צריכים להשתדל בשביל מטרתם, להפך, להרחיק זמן הפגישה הגלויה עד לאחר שהשלים ההוה את מלאכתו בסתר, לאחר שכוח העבר נחלש כבר בעמקי הלבבות במדה הדרושה למפלתו הגמורה. ואם אינם עושׂים כן, אלא הם מצדם מקדימים לגלוֹת את הקרע שבנפש החברה קודם שנתרחב כל צרכו, בתקותם להחיש על ידי זה קץ העבר ולהעביר ממשלתו בלא יומו, – הרי הם טועים בחשבונם, ולא לבד שתקותם לא תבוא, אלא שבמעשׂיהם אלו הם מאריכים עוד ימי העבר ובידיהם הם בונים חַיִץ סביבו לשמרו מפני ההוה, בהביאם את החברה להתרגל בפגישתם ולהביט על הסתירה שביניהם כעל ‘טענה ישנה’.

ובדבר הלכה זו נכשלו טובי עמנו בדורות האחרונים, ועד עתה לא עמדו עליה והולכים ונכשלים בה.

השׂנאה לישׂראל היא אחת ממצוות העבר היותר חזקות, שנשתרשה עמוק עמוק בלבות עמי אירופא. ירושלים ורומא, הדת והחיים, שהפילו יחד תרדמה היפּנוֹטית על ה’ברברים' כובשי אירופא והרבו להם תורה ומצוות, השתתפו יחד גם במצוה זו ומסרוה בהרבה דרכים שונים ליורשיהם אלה. והדורות שאחרי כן הוסיפו גם הם מצדם לחזקה ולשננה לבניהם אחריהם, עד שהיתה באמת כעין ‘מחלת־הנפש העוברת בירושה מאבות לבנים’1. כלומר, לא שמראשית ברייתה היתה מחלה; אדרבא, במשך הרבה דורות, עד סוף ימי הבינים, יכלה להחשב כסימן בריאות להחברה האירופית, בהיותה מתאימה היטב לכל יתר הדעות וההרגשות ששלטו אז בעולם – ומה בריאות החברה, אם לא הרמוניא שלמה בכל הליכותיה? – אבל בעת החדשה, מאז נולדו והתפּתחו הדעות וההרגשות ההוּמניוֹת והחברה התחילה לתקן חייה לפיהן, ראויה היא שׂנאת ישׂראל באמת לשם ‘מחלה’, בשביל שהיא מתנגדת לאותם היסודות שעשׂתה החברה לבסיס לה.

ואולם, יהיה השם מה שיהיה, העיקר הוא, כי שׂנאה זו, מצות העבר, נשארה בכל עצם תקפּה, היא ותולדותיה המעשׂיות, גם בעת שההוה התחזק והתפשט כבר במדה הגונה ובהרבה מענפי החיים כבר נסו צללי העבר מפניו. אות הוא כי שרשו של העבר הזה היה מונח עמוק מאד בלב, עמוק כל־כך, עד שההוה בדרך התפשטותו לא הגיע אליו עדיין ולא הספיק עוד להחליש כוחו במסתרים.

אם היו גדולי עמנו, לוחמי מלחמת האימַנציפציא בראשית המאה הזאת, שׂמים לבם להאות הזה, היו מזדַינים בסבלנות, כלי זינו של עמנו מעולם, והיו ממתינים לו לההוה עד שיתפשט ויתחזק עוד יותר, ומעצמו, בלי רעש מלחמה, יחתור חתירה גם תחת שרשי העבר הזה ויהפוך את תולדותיו המעשׂיות ל’עצמות יבשות', ואז תהיה העת מוכשרת להתנפל על שארית העצמות האלה בגָלוּי, כדי ‘להרחיקן כליל מעל דרך החיים’. אבל גדולי עמנו ההם היו ‘בעלי הוה בלבד’ ומנפשם דנו על החברה כולה. בהכרתם הפנימית לא היה מקום עוד לקנאה דתית ושׂנאה לאומית, ועל כן האמינו, כי כך נחלש כבר העבר גם בלב יתר החברה, ואם עודנה מַחזקת במצוָתו בנוגע לישׂראל, אין זו אלא שגיאה הגיונית בלבד, כי לא תשׂים לב אל הסתירה שבין העבר הזה ובין רוח העת; צריך איפוא רק לגלוֹת את הסתירה הזאת, ומיד ינוסו הצללים וליהודים תהיה אורה.

ובאמת באה החברה מתּחלה בין המצרים ולא יכלה למצוא מַענה על טענותיהם ותביעותיהם של היהודים, אשר עלו פתאום מן הגֶטוֹ לקרוא בשם ההוה ההוּמני, שהיא מתפארת בו. ועל כן נסתה באמת ‘להשתיק ביד חזקה את קול העבר העולה ממעמקי לבה’ והסכימה, אולי באנחה מסותרת, לכלול גם אותם, את השׂנואים לה, בתוך האידיאל הגדול של ‘חירות שווּי ואחוה’. אבל המצב המלאכותי הזה לא יכול להאריך ימים. עוד חזק היה העבר יותר מדי, וכל מה שהוסיפו להשתיקו ביד חזקה, כן הוסיף לקרוא בכוח בעמקי הלבבות, – וסוף סוף נשמע קולו גם החוצה.

ואנחנו גם על האות הזה האחרון אין אנו משגיחים. עודנו קוראים מן המצר ל’רוח העת' ומזכירים את הסתירה הגדולה שבינו ובין מצבנו. ועל ידי ההזכרה הגלויה והתמידית הזאת עצמה אנו מכריחים את החברה, לא לעקור משורש את העבר – מה שאין ביכלתה עוד לעשׂות, אף אם תחפוץ – כי אם לבקש אמצעים מלאכותיים, איך לעשׂות שלום בנפשה פנימה: למצוא איזו אמתלא, אשר תתן לה האפשרות להחזיק בהאידיאל של ההוה החביב עליה, רק עם ההוספה הקטנה: ‘חוץ מן היהודים’, אשר ידרוש העבר מאתה. אמצעים מלאכותיים כאלו ימצאו לה בתמונת אותן העלילות הזרות והמתמיהות, ההולכות ומתחדשות עלינו מזמן לזמן, למרות כל המופתים הנאמנים המראים שקרוּתן, שכבר נתפרסמו פעמים אין מספר. העלילות האלה, כמו אותן החקירות של גלילי וחבריו על דבר יחס הדת לשיטת קוֹפּרניקוּס, אינן אלא תולדות ההכרח הפּסיכוֹלוֹגי, לאַחד באיזה אופן שיהיה שני כוחות פנימיים חזקים המתנגדים זה לזה. ועל־כן, כל זמן שתמצא החברה צורך באמצעים כאלו, כדי להמציא מנוחה לנפשה בנדון זה, עתידות הן העלילות האלה להתקים ולהתחדש תמיד, ואין חכמה ואין עצה להכחידן.

ואולם, על יסוד האמור אפשר לחשוב, כי הצורך הזה באמצעים מלאכותיים אינו אלא זמני, כי מעט מעט, על ידי פגישתם התדירה של העבר וההוה, שאנו בעצמנו משתדלים בה, תתרגל החברה במציאות ‘שתי רשויות’ אלו בקרבּה, ויש יום אשר הסתירה שביניהן, אחר ‘שתש כוחה מרוב ימים’, לא תרגיז עוד מנוחת הלבבות גם בלעדי כל אמצעי מתוך.

ואם כן, אין הדבר מן הנמנעות, שבמשך הזמן תתחזק ותתפשט ה’הוּמניוּת' יותר ויותר, עד שתקיף באמת כל בני האדם: לבנים, שחורים, אמוּצים וכו', עד שתפרושׂ כנפיה גם על החוטאים היותר גדולים, כחפץ ‘קרימינוֹלוֹגים’ ידועים, והעולם ימלא צדק ויושר, חמלה וחנינה, ביחס לכל הבריות, וגם על קן צפור יגיעו רחמיו, – רק ‘חוץ מן היהודים’. ואם יקום אז אדם וישאל: ‘איך יתכן הדבר, והלא הסתירה גלויה ובולטת?’ ישיבו לו חכמים כסֶקי: ‘כשאנו עסוקים בהוּמניוּת נשכח את היהודים, וכשאנו עסוקים ביהודים נשכח את ההוּמניוּת’. ואנשים פשוטים ישיבו בפשיטות: ‘טענה ישנה היא זו’.

תרנ"ב

המלצות קוראים
תגיות