מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

על אפוס חדש

מאת: יאנוש קורצ'אק , תרגום: דב סדן (מפולנית)

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

סוגה:

שפת מקור: פולנית

על אפוס חדש / יאנוש קורצ’אק / דב סדן

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

מה הרשות שבידי לבוא ולהשמיע דעתי בענין זה? אין אני יודע לא את הלשון העברית, לא משורריה ולא סופריה. אין אני יודע אפילו את הספרוּת באידיש. תייר אני, שביקש לראות בעבודה ובמאמצים כרואה דרך חור-המנעול ובנסיונו הזעיר עומדים לו למפגע גם השרב והשמש, גם הרוח, והוא מבין, אמנם, שהרוח הזה ברכת-הארץ הוא, אך הוא מרגישו כקושי נוסף שעליו להתגבר עליו באקלים שאינו מוכן לו מבחינה ביולוגית.

ואף על פי כן…

המחשבה מתגלגלת לאטה, אני רושם את המלים בעצלתים: החלטתי בלבי לכתוב בקיצור ובלא כל תיקונים, שאם לא כן היתה בי יד-האימה ולא הייתי מסיים את המאמר הזה, שאני רוצה בכתיבתו.

שלושה מומאֶנטים מטיולי הקודם בארץ לפני שנתיים:

א. מורה-מדריך, שהראה לי את מצבת חללי תל-חי אמר לי: “קוראים לזה מצבה או פסל של טרומפלדור. והרי לא הוא בלבד נפל פה חלל”. דומני שאמר לי דברים אלה בצער, ואוסיף: בצער שנימוקו עמו. זוהי הקלה לזכרוננו, כשאנו עוברים בשתיקה על עלומי-השם הרבים לזכותם של יחידים, שלחמו לטובת הענין. מבחינה פדגוגית יש בזה צד גדול של היזק. אילו שאלוני הייתי מבאר מה רב כאן גודל-ההיזק, עיווּת הצדק והמעילה מצד ההיסטורי.

ב. הייתי בקיבוץ, בבית-ספר, בשעת שיעור התנ"ך. השיעור נמשך בלא הפסקה מאה דקות תמימות. התנהגות הילדים בלא כל פגם, ההתענינות גדולה. אמרו לי עוד קודם, שהילדים מחבבים הרבה את המקרא. אך האם אין כאן מדרך-ההפלגה? אמר לי המורה: שאלתים שלוש פעמים, האם עלי להפסיק; אך הילדים ביקשו לסיים את כל הפרק כולו. אכן: בהפסקות שאל המורה את הכיתה שאלה, שלא הבנתי אותה. סקרנות היתה בי לדעת מה שאל, אך לא רציתי להפסיק את השיעור. אודה: היתה בי הרגשת קנאה, קינאתי בספרים אלה, בני אלפים שנה. אם יש שפע כזה של תשומת-הלב והתמדה, כלום לא מן הראוי הוא, שייהנה הימנה לא בלבד העבר הרחוק אלא גם העתיד, גם העבר הקרוב, ואף הדרך למחר, דרכם של ישראל ושאינם ישראל, של האנושיות. כלומר, ייהנה הימנו גם זמן שיש בו עוד משהו, אם לא יותר מאשר בספר הזה, שהוא אמנם כולו אומר כבוד, אך בעיקרו הוא דבר-קדומים.

ג. בכלל-פגישותי הרבות, רבות עד שאין זכרוני עלול לשמור רישוּמן, נתקעה בי פגישה אחת: נודד ותיק שעבר את הארץ כולה, לארכה ולרחבה. איש-סיביר הילמאן -מכונאי. הוא ראה ויודע. נצנצו בי מחשבות הרבה והנה אחת: לבקשו, שיהא מורה דרך, ליטול תרמיל ואם ירצה, לילך עמו ולשוט בארץ. בסיכומו של דבר אולי רובינזון ארצישראלי לילדים? ושמא לצרף לזימון את משה כרמי, היודע את הטבע והמקום. יש רוֹבּינזוֹן שוייצארי, יש רובּינזון מכסיקאי, יש רובינזון פולני– על מה לא יהא רובינזון ארצישראלי?

ואולי שגשגה בי עוד מחשבה על מעשה גדול יותר. קראתי בדרך, על האניה, לסירוּגים בתנ"ך ובאודיסיאה. ספרים אלה נראו לי כקריאה הנאותה ביותר על הים האֶגאֶאי, בין המערב היווני והמזרח. הפעם לקחתי לדרכי באניה את האיליאס, את נאל וראמאיאנטי מתוך המאהאבאראדז’א ההודית, ואת הפואֶמה “פאן באַלצאֶר בבראזיל” של מריה קונופניצקה. והנה מתבשל בי רעיון ואני מוסרו לכם:

בכוחות משותפים של משוררים, מוסיקאים, בני-נעוּרים, זקנים וטף – לבנות אֶפּוֹפּאֶאַה על השיבה השלישית של ישראל לארצו… כמה יהיו ספרים, שירות, מה תהא צורה, מה המשקל והחרוז ומתי תהא העבודה נחשבת כעומדת בגמר-סיוּמה?

אך ברגע זה עלה לפני זכר דאַנטאֶ. זוהי ראייה עד מה לא התקנתי עצמי כראוי ועד מה איני מוּסמך לדוּן במפעל ששיעורו גדול.

"תארי גבר זה, מוּזה (אוֹדיסאַה).

"שירי בת-אלים חרון-אף אַכילאֶס, בנו של פאֶלאוס (איליאַס).

“ויהי מלך ושמו נא בן ויראסאֶנאַ”.

כיצד לפתוח כאן?

ויהי עם…

(רוצה הייתי, שהקורא העברי יחבב את השיר של טירטאֶאוס: אשפרתא, צרו עליה המאֶסינים ובעצת-האלים היא קוראת לעזרה את אתונה השנואה עליה. אשפרתא אדירת-ברזל ושרירים משפילה עצמה, בקראה לעזר את אקרופוליס יפת-השיש, הרוח והשירה. ואתונא – אינה שולחת חיל וצי, כי אם את הזמר החיגר טירטאֶוס. ושירתו פותחת במלים:

– הידעת את הארץ.)

ודאי שפתיחת האֶפּוֹס אפשר שתהא שונה. דרכו של הנהר שהוא מאסף מימיו ממעינות הרבה. כל קבוצה, כּל ישוב יכול לרצות בגיווּן-נוסח משלו בפואֶמה הקיבוּצית. מאורע זעיר, ציון קצר של שיר אחד אפשר שיצמח ויגדל לפואֶמה עצמאית, שאינה מוּשרת אלא בחלק קטן של מחוז אחד.

הבאר הקיבוּצית מתפרדה לסיפוּרי-מעשיות שונים ורבים על בקשת-המים. כל אחד זוכר את הילד שנולד לראשונה, סעוּדת-ערב שהוּתקנה לראשונה מתוצרת חלב עצמית, זוכר ראשוני הישגים וראשוני-כשלונות, ראשוני קברים בבית-הקברות החדש.

אין אני יודע ואיני יכול לדעת כיצד ובאיזה קצב. אחת ידעתי: מחשבה ערה ובלא משוא-פנים חייבת לבדוק תמיד את מרוּצת העבודה היוצרת. איני סובר כי משחק-אמבּיציות וחפציות אישיות עלוּל להרוס או להרעיל את מרוּצת המפעל והתפתחוּתו, הוא עלול לאחרן, ואפשר שהתסס הזה היה בו דוקא כדי להועיל?

מי? קלוּבּ פּאֶן, האוניברסיטה? איני יודע מי אבן המוּסמכת להרכיב את מערכת הפסיפס ומה צריכה להיות התבנית המוּקדמת והתכנית. אם הזכרתי ענין תבנית מוקדמת – לא היתה לעיני דוגמת הומירוס או וואֶרגיל. אחת – שירת מלחמה וכלייה וחורבן וגזל, ואחרת – שירת הבנין.

"הידעת את הארץ אשר נרדמה ותישן דורי-דורות? הידעת את הארץ כרם ד' אשר זאת גאותה כי בישׂרה את האלוהים לעמים ונטעה אמונה חדשה בגויים וניבאה לאור-כוכב חדש ולצליל רעיונים חדשים?….

הנעשות הן כפתח-החפץ והוא בן-אלמות כי דגלו עליו אחוה וחופש. ואשר נואשו רואים באשמתם ואומרים: גבהה למדי משאת-הנפש, כבלנו בה רצון-האדם ועיקלנו את אורח-התולדות?".

הנודה בתפקיד המביש, שהוטל עלינו Latrones cruci signati (מלסטמי-דרכים המסומנים בצלב) – כדי להדגיש בזה הדגשת-יתר את עוצם הכיסופים לתחיה, להזדככות והתעלות? – וההתאבדויות, כמחאה וכביטוי החולשה וטירופי-הדעת בהתמוטות מערכת העצבים – ולא קברים בלבד?

העין נשואה לשמים ולמחר.

שאֶכספיר אחז בתולדות אנגליה ושיקען בגדות-הדראמה, דוסטוייאֶבסקי הראה בסיפורו בחתך את הנפש הרוסית, ראסין לעג, ס’אֶנקאֶביץ גמר את ההלל הגדול, פאוסט ולפניו אוידיפוס המלך ואנטיגונה תפסו את הבעייה הפילוסופית של ההוויה. יוספוס פלאביוס דן בשעה טראגית בתולדות, כהאֶרודוטוס, כיוליוס קיסר. חוקי חמורפי ולוחות חוקי רומי ניסחו נוסחות-משפט בלא עירובי פיוט.

לא כן התנ"ך. לא כן הנביאים. יותר משאני יודע אני מרגיש, כי כאן לידת שירה שלימה. קדושת-הספר נגוזה, ערכו בעינו עומד. היה זה מוזר, אילו הלשון העברית החדשה היתה מסתלקת מזכותה ויכלתה ליצור אֶפוס חדש – לא המשך להיום, עד עתה – כהשלם לטרילוגיה, לאחר כתבי-הקודש והברית החדשה.

הרצל? אַקורד אחד בלבד בסימפוניה הפאַתאֶטית. התוכן – לא בני-אדם, כי אם עם, המחבר – כל אחד ואחד אשר המזלות והגורלות (ולא המפעלות בלבד) של ארץ-התחיה ובניה נתנו בו תעצוּמות-עוז להיות במשוררים.

בהקדמה לתרגום כותב סופר פולני (אני מביא דבריו, כי אין בידי מקורים אחרים):

“האֶפּוֹס ההודי בנוי סלוקים, אלה הם דוּ-טורים, בני שלושים ושתים תנועות. צורה זו נקראת אַנוּשטוב. כל סלוקה נתנת להחלק לשתי שורות בנות שש עשרה תנועות. תכונת בנין השיר ההודי היא, שהמחצית האחת של מחצית הסלוקה הריתמוס שלה חפשי ואינו מוגדר, ואילו המחצית האחרת היא יאַמבית וסיומה של השורה אפשר שיהא דאקטילי… במחצית הראשונה מצויים כרגיל כוראֶיאַמבים או פאֶאוֹנים”.

במדריך קצר אפשר לקבוע את הכללים שאינם מחייבים ודוגמאות או דוגמות כפרי של ויכוחים ואפילו פולמסאות של משוררים או בלשנים ומוסיקאים. אחד הוא הריתמוס של קונצרט-צרצרים בשדות העמק ואחר הוא הריתמוס של הירח המשוטט בשמים ואחר ממנו ריתמוס הרוח, הצאן, הברושים. יש מנגינה בדממת היער (שמעתיה בגניגר עם שחר, נפלאתי, כי יש מנגינת הדממה).

אזכיר, כי שמות המשפחה צריכים גלגול עברי. צריך לקבוע את הכללים שהעורכים יתנהגו על פיהם. ואולי לא לחדש שמות משפחה אלא להוסיף על השמות הפרטיים את שם האב, שם המקום, אולי כינוי אופיי וכדומה.

ובאחרונה – מה כלי-נגינה ייבחר, אם מיתרים או כלים אחרים שיהיו בני-לויה נאים לקריאת השירים?

שתי תמונות לפני:

שיעור בבית-הספר. ויכוח: איזה אֶפּזוד לקבוע וכיצד לקבוע בשיר. חלופי-דעות ברוב חיות וערות, פולמוס על ברירת-ביטוּי, ניב, מוּנח היאה לאבן שתהא קבועה בו במערכת הפסיפס.

והנה בא הזמר, מתקין את כלי-נגינתו. דממת-צפיה. הוא מתחיל: שיר שהלב צוהל לו, שיר שהלב נמשך לו – הכל לפי הלך-הרוח – הוּמור, התבוננוּת ביעוּד-האדם, שבח-הגבורה, שיר המנשא למרומי-על, או מכוון את העין לעמקי-הנפש.

© כל הזכויות על התרגום שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

יאנוש קורצ'אק
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראות וקוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יאנוש קורצ'אק (מחבר)
עוד מיצירותיו של דב סדן (מתרגם)
רקע
דב סדן

יצירותיו הנקראות ביותר של דב סדן

  1. כאשר אשוב ואהיה קטן (מאמרים ומסות)
  2. אגרות (מכתבים)
  3. על ספרותנו: מסת מבוא (מאמרים ומסות)
  4. אבי המשחק (מאמרים ומסות)
  5. זכות הילד לכבוד (מאמרים ומסות)

לשאר תרגומי דב סדן

לכל יצירות דב סדן בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות דב סדן

יצירה בהפתעה
רקע

נאום הפתיחה לקונגרס השלישי

מאת בנימין זאב הרצל / מיכל ברקוביץ (מאמרים ומסות)

בשעה הנהדרה הזאת, כשמתאחדים פה צירי העם היהודי, שבאו ממרחקי ארץ, תהא מלתנו הראשונה הכרת-תודה לעיר היפה והחפשית, שקבלתנו גם הפעם בפנים יפות. ותודה זו אינה מורגשת רק מאלה הנאספים פה, אלא גם משולחיהם בקצוי-ארץ רחוקים מאד. בזיל, הקונגרס הבזילאי, הפרוגרמה הבזילאית – המלים האלה מצלצלות כבר היום צלצול יפה ונעים באזני בני עמנו, ויש להן ערך של נֹחם ותקוה.

בפעם השלישית באנו הנה, כדי לברר וללבן את תלונותיו ודרישותיו של לאום מתעורר לתחיה. בתחלה יכול היה להֵראות, ואפשר שעוד נראה גם היום בעיני מי שהוא, שלא הועלנו בזה הרבה, כשאנחנו באים הנה ונואמים נאומים, נאומים מלאי-אנחות. אבל בעלי-הספק האלה אינם שמים אל לב, כי גם באספות-צירים אחרות אינם אלא מדברים. ומי זה יכחיש בדבר, כי לנאומים יוצאים ממקום כזה יש השפעה כבירה מאד על ההווה ועל העתיד של העם? מתוך ההכרה הזאת עמלנו ליצור בימה, אשר מעליה נשמיע את דברינו: את הבימה העברית.

ומכיון שאין לעמנו לשוב אל חיי העבר, כי אם אל חיי ההווה, צריך היה קֹדם כל למוסד מודרני כזה, כדי שיוכל להביע את רצונו לחיים. ולפיכך הבימה הזאת היא קנין יקר, שרכשנו לנו. אותו נשמור מכל משמר! אם תתנהלנה מועצותינו בכֹבד-ראש ובמתינות, נוכל להגדיל את כבודה של הבימה הזאת מיום ליום. בפזיזות ובמריבות נהרוס אותה במהרה. הבימה הזאת תגבה כגבה הנאומים, אשר ישמעו מעליה. דברינו אינם נסמכים על שום תֹקף מן החוץ; ולפיכך כל ערכם אינו בא אלא מתוך העֹז הפנימי וטהרת המחשבה, היוצאה מן המקום הזה. דבר זה מחויב לשוות לנגד עיניו תמיד כל אחד מאתנו, כשהוא רוצה לדבר על העם היהודי ואל העם היהודי. זאת ועוד אחרת. לא באנו הנה, כדי לדון על הענינים הפרטיים של הארצות המיוחדות, שבהן אנחנו יושבים. כל נסיון שכזה היה חטא גדול מנשא, ויכול לגרום רק לדעות-שקר שתפוצינה על אֹדות הקונגרס שלנו. לא באנו הנה, אלא כדי להתיעץ על המצב הכללי, וכדי להכין תחת השגחת דעת-הקהל פתרון, אשר יתאים עם המשפטים ועם חוקי האנושות. כי אין אנו מתכונים לשום מטרה אחרת, זאת הוכחנו בכל מה שעשינו ושלא עשינו עד היום הזה. באֹפן זה אנו מגבילים בעצמנו את הגבולות, שאין לערער עליהם. חפצים אנו לדאוג לטובת העם היהודי. רשות היא בידינו. גם חובתנו היא.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.