לוגו
בעל "חבצלת"
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

בעל “חבצלת”: על ישראל דב פרומקין / דב סדן

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.

 

מאמר א': ספר הטעון הגהה    🔗

א    🔗

אכן, ספר חשוב ונכבד, הטעון הגהה, הוא ספר-תולדתה של קדמת-הציונות, מקוריה ודרכה. ואין הכוונה לגילויים של חיבת-הלב וקישור-הנפש של העם המפוזר והמפורד לארצו, שכן תולדת-הגילויים האלה כתולדת-הגולה; וכן אין הכוונה לניסויי-ההפעלה של החיבה הזאת ושל הקישור הזה על דרך חידושו או חיזוקו של הישוב בארצנו, שכן גם תולדת-הניסויים האלה, אם כי לא היו יכולים להיות רצופים כרציפותם של החיבה והקישור, כתולדת-הגולה; אלה כן אלה אין עדיין מושגה של קדמת-הציונות ומונחה חופפים אותם וחלים עליהם. כי גם קדמת-הציונות כציונות גופה יסודה בתפיסה, תחילתה עמומה וסופה ברורה, שביטויה תחילתו להלכה וסופו למעשה, הלא היא התפיסה של חידוש-בנינה של ארצנו כמיפנה מוּדע ומכוון בגורל-עמנו ושינוי הווייתו ובסיסה מן הקצה אל הקצה; שינוי כמעשה-העם עצמו לטובת-עצמו ובכוחות-עצמו בהנהגת-עולם טבעית, ובמתאים למסיבות המציאות ואמצעי-זמנה. חמש התיבות האחרונות באות להגדיר את השוֹני שבינה ובין התנועה המשיחית הגדולה האחרונה על מעפלה ומפלתה שמשברה רב-המעברים סיומו בהתגברות תלת-זרמית, אלו שלוש התנועות השונות, שצמחו ועלו באזורו הער ביותר של עמנו בדורות ההם, במרכזה ומזרחה של אירופה ושכל אחת ואחת מהן ביקשה, על פי דרכה, את חידוש-כוחו ומקורו של ישראל. לשם הארה חטופה של השוני שבין שלוש התנועות האלו, יורשה-נא להיעזר בדרוש שנדרש לענין המאמר: יש עין רואה ואוזן שומעת וכל דבריך בספר נכתבים: התנועה האחת, היא החסידות, ביקשה את בחינת העין וכינוייה – רואה מראה, חוזה, חזון; התנועה האחרת, היא המתנגדוּת, היתה צנועה מקודמתה, וביקשה את בחינת האוזן וכינוייה – בת-קול יוצאת ומכרזת, אך היתה גם גאה מקודמתה, שהרי מתוך שכיוונה לשמועה ולשמעתתא היתה בוטחת, כי היא עצמה כביכול בחינת בת-קול המכריזה באזני עצמה: הלכה כמותך; התנועה האחרונה, היא ההשכלה, היתה צנועה משתיהן, שלא נשאה נפשה לחידוש-הנבואה ולחידוש הבת-קול והסתפקה בספר, בדעת, עך היתה גם גאה משתיהן, שכן דעתה שלה נתפרשה לה כדעת עליונה שאינה צריכה, בעצם, לא עין של מעלה ולא אוזן של מעלה.

וסופה של כל תנועה ותנועה, שהגיעה על פי דרכה, למסילה, ששורת-הגיונה מוליכה אל הציונות. ומלאכת-ההגהה הנדרשת בספר-התולדה שלפנינו היא: איך ומתי הגיעה כל תנועה ותנועה למסילה ההיא. שאלת איך עיקרה שאלת-ההלכה; שאלת מתי עיקרה שאלת-המעשה. לכאורה שאלה אחרונה התשובה לה קלה וכניתנת מאליה – טוֹל את לוח-הכרונולוגיה ואת הרואה את גלי-העליות הראשונים לארצנו וסדרם: ראשונים תלמידי-הבעל-שם-טוב המאמינים בו; בריווח-ימים לא-גדול אחריהם תלמידי הגאון מוילנא הנאמנים לו; בריווח-ימים גדול ביותר אחריהם תלמידי תלמידיו של מנדלסון הסוטים ממנו. ולא היא, כי השאלה אינה לכרונולוגיה של העליה אלא למשמעותה, עד מה היא כרוכה בהפיכתו של סולם-הגאולה, רצונך: עד מה היא כרוכה בשיבה לסולם-גאולה קדום וזנוח. שכן סולם הגאולה המקובל היה: ביאת-המשיח, קיבוץ-גלויות, בנין-בית-המקדש. הפובּיה מפני חזרת הגאולה שנתכזבה היא שקבעה סימני-היכר חמורים ביותר לתחנת הגאולה הראשונה, בשורת ביאת-המשיח, (למשל, התקבצות שבעת כוכבי-הלכת מסביב לשמש לעין-כל), שפירושם למעשה דחייתה הגמורה של הגאולה אל מעבר לממשות ההיסטורית. והנה נאמר, כי ההתגברות על סולם-הגאולה המקובל והפיכתו, לא היתה באפשר לא בחסידות הנמשכת מבחינה גיניטית מתנועת-השבתאות ולא בהשכלה הנמשכת מבחינה דיאַלקטית ממנה, אך היתה באפשר ואפילו במוכרח במתנגדוּת, שכן שתים ראשונות היתה זו להן פובּיה פנימית, ואילו האחרונה היתה זו לה פובּיה חיצונית בלבד. ואף זאת, גם החסידות שהלכה מחיל אל חיל ונכבשו לה מחוזות במסע-נצחונה ממיז’יבוז' עד ליאדי; גם ההשכלה שהלכה מחיל אל חיל ונכבשו לה ארצות במסע-נצחונה מקניגסברג עד אודיסה, הרגשת-תגבורת היתה בהן והאופטימיות-שבהשקפה ניזונה מכיבושים-מעשה, מה שאין כן המתנגדות, שנמצאה בחפירת-ההגנה ומתוך שחלל-מחייתה באופק-זמנה הצטצמצם והלך, נתחדד בה חוש-הראייה מעבר לאופק-זמנה. חוקרינו עודם חייבים לנו חוב נכבד וכבד – בירור קווי-האידיאולוגיה, שנרקמה עם הפיכת סולם-הגאולה: קיבוץ-גלויות, בנין-בית-המקדש, ביאת-המשיח, ובירור הפראקטיקה שנכרכה לה, הזזת המשיחיות מנקודת-קפאונה הניכרת יפה-יפה בעלייתם של שני גלי-המתנגדים, גל מוקדם של תלמידי הגאון מוילנא וגל מאוחר של תלמידי החת"ם סופר, כשם היא ניכרת בראשוני-הוגי-חיבת-ציון, שמחצבתם מחצבת-מתנגדים מובהקת.

ב    🔗

אולם עד שהחוקרים יטרחו וישיבו לנו על שאלה גדולה זו, נוסיף שאלה אחרת: אם וכיצד הגיעה החסידות או, לפחות, חבורות-חסידים להפיכת-סולם-הגאולה, ואף נציע להם לעיין במיוחד בפרשה חשובה, פרשת “חבצלת” וסביביה. כי היא, כמדומה, נקודת-הקפיצה או, לפחות, נסיונה הברור לשם שילובה של החסידות במערכה, המחוייבת על פי הפיכת-הסולם. ההתבוננות ב“חבצלת” ועורכה מגלה לפנינו חזיון מיוחד במינו – כתב-העת ההוא על מתכונתו ותכנו, הרכבו וצירופו, לא היה שונה משאר עתוני-ההשכלה בכלל, וההשכלה המאוחרת בפרט. כאן וכאן פובליציסטיקה לוחמת; כאן וכאן בלטריסטיקה מגמתית; כאן וכאן ציצים ופרחים של מדע או כמו-מדע, ביאורי לשון ודקדוק, מקרא וחז“ל. יתר-על-כן, למחיצתה של אכסניה זו נמשכו עוזריהם של שארי-העתונים, – “המגיד”, “המליץ”, “הצפירה”. ואף-על-פי-כן היה כתב-עת זה שונה, ושונה-במכריע, משארי העתונים, שכן הבסיס שלו לא היו משכילים, אלא חסידים, כולליהם בישוב, באופן שהאוניה הפרסונאלית של העורך, ר' ישראל דב פרומקין, כבנו של ראש חסידי-חב”ד עולי-ליטא ורייסין וכחתנו של ראש חסידי-רוז’ין עולי-ווהלין ופודוליה, היתה כקו-חיבור של שני סוגי-חסידים נחשבים ובולטים ביותר. משמם דיבר בעל “חבצלת” ולשמם עשה מלחמתו. היתה זו קואליציה מיוחדת במינה, ואף בת יחידה בימים ההם, קואליציה בין השכלה ובין חסידות; ביתר דיוק: קואליציה בין דרך הראייה והשיטה של השכלה ומשכילים ובין ההווי והמצע של חסידות וחסידים. מבחינה דיאלקטית היתה “חבצלת”, ביחוד בימי-זהרה, כמסה נכבדה לדינאמיזאציה של החסידות ברוח פראקסיס חדשה, כדי להניח פתח להמשך-החסידות ואפשרותו בתחומה של המציאות החדשה ותנאיה.

איך תבואר הקואליציה הזאת, שלא מצינו כמותה בימים ההם לא במתנגדוּת ולא בחסידות באשר הן, – היא שאלה גדולה. דומה, כי קצה-ביאור לה הוא מעמדם של החסידים בישוב, מעמד של מיעוט מקופח; והרחב-ביאור לה הוא איחורה של החסידות בהבנת משמעותה של עליות הראשונים, בהבנת הפיכת-סולם-הגאולה. ההווייה של מיעוט, מעמד של קיפוח, סיטואציה של איחור, אין גורמים עזים מהם לחידודה של הרגשת-הזמן.

ג    🔗

אבל הבסיס הזה היה לו לבעל “חבצלת” לא בלבד כוח-מרוץ, אלא גם כוח-מעצור. אנו רואים אותו כמי שנאמן כל ימיו לדרך-המסורה, למשטר-התורה והמצוות, והוא רתום ורותם במרכבת רעיונות ומעשים, היונקים מסיסמאות משכיליות בעיקרן, ביחוד פרודוקטיביזציה ולאבוריזציה, נלחם לשימוש בשיטות מודרניות בחינוך ובהוראה; נלחם תחילה בסדרי-החלוקה ואחר-כך בעצם-החלוקה, ועושה שותפו אפילו חפשי בדעות כאליעזר בן יהודה ונעשה אח למאמציו להחיות את העברית כלשון-דיבור, אך אינו שומט את בסיסו, את המצע שלו, כוללי-החסידים. אבל כאן גם המחיצה, כאן גם הגבול. ושעל-כן לא כתחילתו והמשכו הוא סופו – בתקופת-חייו האחרונה חזר בו, אם מותר לומר כן, מעצמו; חזר למציאות ולהווייה, שנלחם בה כל ימיו. התמורה הזאת, שהיתה חידה בעיני עצמו וזולתו, חידת-הנסיגה, יש לה צד של הקבלה לנסיגה אחרת, נסיגתם של תלמידי החת“ם סופר ואחרים, שהקימו בת-יחידה, היא אם המושבות, ועמדו מלדת. מה שאירע לר' הילל ל”ש, לר' עקיבא יוסף שלזינגר, אירע בעצם גם לר' ישראל דב פרומקין. הפגישה עם העליה החדשה ואפיה הרתיעתם. קשה ענין ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף; קשה ממנו ויקם אפרים או מנשה אשר לא ידעו את יוסף. האופי החילוני-בעיקר של העליה החדשה, למן ימי ביל"ו ואילך, ובכלל החזיון של אהבת-ציון לא-דתית, וכמעט אנטי-דתית, התנועה לתחית-לשון-התורה בלא התורה עצמה, וביחוד החינוך העברי החדש ברוחו של אחד-העם, שניסה ואף הצליח לחַלן את היהדות, שבה ירד אלהים לתפקיד לא-נחשב, ואפילו מיותר, הוא תפקיד של אחד האטריבוטים לקיום האומה, ולא נשתייר בו מקום למצוות מעשיות – כל אלה הציבו את הגבול. אפשר וזו היתה חולשתו – הוא לא ציפה, לא יכול היה לצפות, למקום שהדת והמסורת עשויות לתפוס בהתפתחותה של התנועה הציונית, אם כי אין ודאות, שאילו ציפה ואפילו חזה חזיונות כטירת-צבי או כפר-עציון, לא היה, בהגיונו החד הדוחה השליות, פוסק: מעט מדי ומאוחר מדי. והרבה גם תכונתו עשתה, תכונה של תגובה אקטיביסטית, שאין בה מכוח ההמתנה הפרוגנוסטית. משראה, עם תגבורת החילוניות המיליטאנטית, את עולמו מצטמצם והולך, הסיק את המסקנות ההגיוניות, אם כי טראגיות: באין מעמד במציאותו של היום ובאין ביטחה במציאותו של מחר-מחרתיים חזר למציאותו של תמול-שלשום, ובדימדומי-מסקנותיו אלה, שהשיבו אותו להווייה, שבה נלחם כל ימיו לערערה ולשנותה, נפטר, נוגה וקודר, לעולמו.

אולם מה שעשה לפני נסיגתו, כלומר מה שעשה רוב ימיו, הן במלחמתו נגד החלוקה ובעד פרודוקטיביזציה, ביחוד חקלאית, הן במלחמתו כנגד מלכודת המיסיון ופיתוייה ובעד חינוך דתי-לאומי-חילוני רחב יותר; ובעיקר מה שעשה לחיזוקה של דעת-הקהל כגורם ציבורי, מה שעשה להגברת הביקורתיות על האבטוריטה; להגברת השכל הישר על גזירות, להגברת הוויכוח הגלוי על נכלי-גבאים ומשטר-סודות, כל אלה נצטרפו לחשבון, שהוא גדול לא בלבד מנסיגתו בסופו, אלא אפילו מכוונותיו בתחילתו ואמצעו. ועל כל אלה מספרים כתביו, שמבחרם יצא על ידי מוסד הרב קוק בירושלים, במלאות ארבעים שנה לפטירתו, בסידורו ועריכתו של ג. קרסל שכבר נתמחה בתחום חקר הישוב והעשיר את ידיעתנו בו, והקדמתו המחכימה היא כספר לעצמו. לכבוד הכתבים האלה נערכה זה מקרוב חגיגה מפוארה ונטל בה את רשות-הדיבור נשיא ישראל, יצחק-בן-צבי – הוא הדגיש את גודל החשיבות של ר' ישראל דב פרומקין, החלוץ הבונה של ירושלים, העושה למען ירושלים, הקורא אל ירושלים, ודבריו החמים היו כקידה סמלית של מדינתנו, של ישראל, בפני אחד מכרוזיה האמיצים ביותר.

[ג' סיון תשי"ד]

 

מאמר ב': זכרון לראשון    🔗

א    🔗

הוודאות, בין כהכרה בין כמציאות, במרכזיותה של תקומת עמנו בארצו נותנת, כי התעניינותנו בתולדות בניינו של היישוב בדורות אחרונים תתגבר ותלך, שכן מעשי-בניינו, בין היו מכוונים בין לא היו מכוונים לכך, שימשו מסד של ממש לעצם התקומה ודרכה. שעל-כן נחזיק טובה לכל המסייעים בהרחבת-ידיעותינו ובהשלמת-דעתנו בתחום הנחשב הזה. בכללם בולטת, בשנים האחרונות, יגיעתו של ג. קרסל, המאיר את עינינו בפרשה זו לפרקיה, בכמה וכמה דרכים – אם בחידוש מהדורות (ספרו של ר' מנחם מנדל מקאַמיניץ), אם במונוגרפיות קטנות על בוני-הישוב מחוצה לו (חיים לוריא) או בו גופו (ר' יהוסף שווארץ), אם באנתולוגיות של אבות-חיבת-ציון, המלוות מבואות נאותים וביבליוגרפיה ראוייה (ר' צבי הירש קאַלישר, ר' יהודה אלקלעי, ר' דוד גורדון, ר' יחיאל מיכל פינס); אם בתרגום תעודות לתולדותם ומעשיהם של ראשוני הוגים ועושים (אגרות משה הס, בייחוד אל ר' יוסף נאטונק); אם בספרים מקיפים על ראשי בונים (הנדיב הידוע, אם המושבות). ואלה משיצטרפו להם חיבורים שהם תחת מכבש הדפוס, (ספר כולל על תולדות הפרודוּקטיביזציה ביישוב, מהדורה חדשה של כתב העת “יהודה וירושלים”, אסופת אוטופיות ציוניות) וניתנה משענת הגונה לאוריינטאציה מספקת.

ובינתיים טרח והביא לפנינו ספר חשוב, – מבחר כתבי ר' ישראל דב פרומקין (הוצאת מוסד הרב קוק), והקדים לו מבוא, שהוא כספר בעצמו, והוסיף הערות נחוצות. הספר יצא למלאות ארבעים שנה לפטירת מחברו, ואך נקרא בעמוד-השער ושמענו, כי היה האיש מחלוצי-העתונות העברית בארצנו, מאבות-הפובליציסטיקה ביישוב, שידע, במשך עשרות שנים, בחומרת תנאים וכמעט בבדידות, להילחם לדעותיו. ומתוך המבוא אנו שומעים תולדות האיש ודרכו – מחצבת משפחתו היא הקהילה הנודעת ברוסיה הלבנה, שקלוב, שזיקה מיוחדת לה לראשית העליה המחודשת לארצנו, בין כדמות חבורה גדולה יותר, חבורת מתנגדים, בין כדמות חבורה קטנה יותר, חבורת חסידים. עם האחרונים נמנה ר' אלכסנדר סנדר פרומקין, ממיוחסי חב“ד, סוחר זריז ובעל נסיון, שעמד על רגליו, בשנת 1860, ועלה, ועמו משפחתו, לירושלים. צעיר-בניו, ישראל דב, היה אז בן תשע שנים, גדל בירושלים, למד לא בלבד לימודי-קודש אלא גם לימודי-חול, ונתפרסם בשקידתו ובקיאותו. מה תימה ובעודו צעיר נלקח חתן לבית אחד מיקירי העיר – חותנו היה איש רב-פעלים, ר' ישראל ב”ק, בן ברדיטשוב, מחשובי חסידי רוּז’ין, שהיה חלוץ בכפל-המשמעות: הוא שחידש, לאחר הפסקה של דורות, בית-דפוס בצפת, כשם שיסד ראשון-בתי-הדפוס בירושלים; הוא שניסה במעשה התישבות חקלאית בסביבי-צפת, דור קודם שראשוני-חובבי-ציון חלמו חלומותיהם. בדרך-כך נעשה ביתו של ר' ישראל דב פרומקין כתחנת-זימון של שני סוגי חסידים עולים, מצפונה ומדרומה של גולת-רוסיה, והיא היתה גם בסיס-פעולתו.

ב    🔗

ועיקר פעולתו – שבועונו “חבצלת”. הוא אינו אבי העתונות בירושלים, כי ה“חבצלת” קדם לה “הלבנון”, אך עורך ה“חבצלת” הוא שידע לקיים את עתונו, לטפחו ולהרחיבו, ולעשות בו, במשך ארבעים שנה, מלחמה עקיבה ונמרצת לרעיונותיו. כנגד מה נלחם ועל מה נלחם? קודם כל כנגד החלוקה, שהיתה יסוד-קיומו של הישוב, והיא עשוייה מוסדות גדולים וקטנים, הכל לפי מידת עשירותו או עניו של כולל וכולל, והצד השוה שהנהגתם היתה נתונה בידי גבאים, שנהגו מדיניות-צדקה אוטוקראטית, ולא ראו עצמם מחוייבים בכללי סולידיות חברתית והגינות ציבורית, וממילא לא ראו עצמם מחוייבים לגלות ברבים, כמה ממון נכנס לקופתם וכיצד – אם לפי עקרונות אם לפי פנייות – נתחלק או לא נתחלק לזקוקים לו. פרומקין הוא שלא נלאה לדרוש ולחזור ולדרוש דין-וחשבון גלוי ומלא, לתבוע ביקורת ציבורית תקיפה ומתמדת, באופן שהממונות הנצברים לשם הרבים ישמשו באמת את הרבים וצרכם. כדבר המובן מאליו הוא, כי הדרישה הזאת והתביעה הזאת נעשו לו מקור סבל ויסורים, בהתגולל עליו שנאת הגבאים, שהיו רודפים אותו ולא היו בררנים באמצעי-הרדיפה, אם איומים אם הלשנות, ועד פתח בית-האסורים ומעבר לו הגיעוהו. אולם כל אלה לא היה בהם כדי לכפות או לכופף את אָפיו הנועז והלוחם, ואדרבה מלחמתו החריפה והלכה – כי אם תחילתה היתה מכוונת כנגד הסדר, ביתר דיוק: כנגד אי-הסדר, של החלוקה, הרי סופה היתה מכוונת כנגד החלוקה גופה.

המלחמה הזאת נצמחה מתוך הכרה בריאה, כי אין זה מן הדין ואין זה מן האפשר לקיים ישוב, הרוצה בגידול עצמו, על מעשי-נדבות ששימושם על דרך עקרה, ומן המוכרח לקיים פרודוקטיביזאציה מחושבת ומכוונת על דרך המעבר לקיום בריא יותר, מתוקן יותר, שיסודותיו צמד-התעסקויות מכריעות – חקלאות ומלאכה. כך הביאה שורת הגיונה של המלחמה את לוחמה לעשייתו החיובית, ונמצאנו רואים לא בלבד כנגד מה נלחם אלא גם, ובייחוד, על מה נלחם. כי לא הסתפק האיש בביקורת, ואפילו לא בהצעת תקנות ותיקונים, אלא הוא עצמו ניסה לקיים כוונותיו ותכניותיו. יפה סייועו למעשיהם של אחרים – אהדתו לתכניותיו של ר' שמעון ברמן, מראשוני גלויי העיניים שהתריעו על הפורענות העתידה לנו באירופה ועל דרך ההצלה ביישובה של ארצנו; התפעלותו לבכור-בתי-הספר החקלאיים שלנו במקווה ישראל; התלהבותו לקולוניה הראשונה פתח-תקווה; עידודו לקניין שטחי קרקעות, בייחוד בסביבי ירושלים, והסבת הדעת על הנסיונות של התישבות מודרנית בארצות אחרות; אבל יפה מכל אלה היא דרכו לדרוש בעצמו הלכה למעשה, לפעול פעולות של ממש: הרי ייסוד החברה “תפארת ישראל” לחיזוקו של כלל-היישוב; הרי ייסוד החברה “עזרת ישראל”, לשם אירגונה המחודש של החלוקה מעל ראשי הגבאות השלטת; הרי ייסוד בית ספרים, שנעשה כראשית שלב לרעיון הספריה הלאומית; הרי עזרה פעילה ומסורה לגל עולי תימן הראשונים, שישתקעו בירושלים ויתישבו בקירבתה. ואחרון אחרון, מלחמתו לתמורת החינוך ודרכו, באופן שיהא מסוגל לשמש את הרעיונות והתכניות של שינוי פני היישוב, כלכלתו ומשטרו.

ג    🔗

כי לא הכיר, לא יכול היה להכיר, בבאים אחריו את המשכו שלו – תוגה היא שכבר היתה לעולמים. כמעט שאין לך יסוד מיסודות בניינה של תקומתנו, שהוא לא הגיע אליה ולא טרח להגיע אליה את קוראיו. ומשנתלכדו היסודות האלה במוצאי-תנועת-חיבת-ציון ובמובאי-תנועת-הציונות ונעשו מסד של מחנה שדרכו מודע ומגובש, לא יכול האיש להימנות עם המחנה, וחזר בו בעצמו. אבל תקופת חייו האחרונה על תסוגתה אין בה כדי להאפיל על מה שעשה, פעל והפעיל כשני דור, וכל אלה צרורים בצרור חיי ארצנו, בניינה ותקומתה.

[א' תמוז תשי"ד]

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירה שימוש מסחרי.