אָצִיל (אוֹ אַף נָסִיךְ), שֶׁשָּׁב מִמַּסָּעָיו,
הִתְחִיל לְהִתְפָּאֵר, בִּשְׁעַת טִיּוּל עִם רֵעַ –
וְעַל אֲשֶׁר רָאוּ עֵינָיו
הוֹסִיף תִּלֵּי־תִּלִּים כָּזָב:
"לֹא, יְדִידִי, אֲנִי יוֹדֵעַ:
מַה שֶּׁזָּכִיתִי לַחֲזוֹת –
שׁוּב לֹא אֶרְאֶה בְּאֶרֶץ זֹאת.
מַה יֵּשׁ פֹּה אֶצְלְכֶם? תַּהְפּוּכוֹת וָתֹהוּ:
אוֹ חֹם קָשֶׁה מִנְּשׂוֹא – אוֹ חֹרֶף מְמֻשָּׁךְ;
אוֹ זֹהַר מְסַנְוֵר – אוֹ חֹשֶׁךְ מְחֻשָּׁךְ.
אַךְ שָׁם גַּן־עֵדֶן אֵין כָּמוֹהוּ:
אֵין אִישׁ יוֹדֵעַ, מַה צּוּרָה
לִמְעִיל־פַּרְוָה אוֹ לִמְנוֹרָה:
בֵּין יוֹם לְיוֹם אֵין כְּלָל שׁוּם חַיִץ,
וְהַשָּׁנָה כֻּלָּהּ אֵינֶנָּה אֶלָּא קַיִץ.
וְגַם לַיְבוּל
אֵין קֵץ וּגְבוּל:
אֵין אִישׁ נוֹטֵעַ אוֹ זוֹרֵעַ –
וּמַה גָּדוֹל כָּל פְּרִי שָׁם, רֵעַ!
בְּרוֹמָא, לְמָשָׁל, רָאִיתִי מִין יָרָק –
מְלָפְפוֹן־עֲנָק!
הוֹ, אֵל־אֱלֹהַּ!
גָּדְלוֹ – הֲתַאֲמִין? – הָיָה כְּהַר גָּבֹהַּ".
– “הַפְלֵא־וָפֶלֶא בֶּאֱמֶת!” –
עָנָה רֵעֵהוּ – "אַךְ הַבֵּט:
רַבִּים הֵם הַפְּלָאוֹת, שֶׁלֹּא זָכוּ לְשֹׁמַע.
הִנֵּה בְּרֶגַע זֶה נִקְרַב
אַף אָנוּ כָּאן אֶל פֶּלֶא רַב:
כָּמוֹהוּ, חֵי רֹאשִׁי, לֹא תַּרְתָּ אַף בְּרוֹמָא!
רוֹאֶה אַתָּה, יַקִּיר, הַגֶּשֶׁר הָאָרֹךְ,
שֶׁגַּם אַתָּה, אַגַּב, מִיָּד עָלָיו תִּדְרוֹךְ?
פָּשׁוּט הוּא, לִכְאוֹרָה, לְכָל מֶבָּט וָסֶקֶר,
אַךְ יֵשׁ בּוֹ סוֹד כָּמוּס: יַכִּיר דּוֹבְרֵי־הַשֶּׁקֶר.
שַׁקְרָן, שֶׁלְּתֻמּּוֹ יָעֵז בּוֹ לַעֲבוֹר,
אַחַת דָּתוֹ – לִפּוֹל לַיְאוֹר;
אַךְ לְדוֹבְרֵי־אֱמֶת אֵין פַּחַד
אִם יַעַבְרוּ גַּם אֶלֶף יַחַד".
– “וּמַה טִּיבוֹ שֶׁל הַנָּהָר?” –
שָׁאַל לְפֶתַע הַתַּיָּר,
וְעָל פָּנָיו נִרְאָה קְצָת סֹמֶק.
– "רַב־עֹמֶק, יְדִידִי, רַב־עֹמֶק.
אָכֵן זֶה נֵס כַּבִּיר – מְלָפְפוֹן כְּהָר…"
– "אוּלַי הִגְזַמְתִּי כָּאן כַּזַּיִת:
הוּא לֹא כְּהַר – הוּא רַק כְּבַיִת".
– "אָכֵן גַּם זֶה דָבָר מַפְלִיא!
אַךְ, בְּלִי סָפֵק, תּוֹדֶה אַף לִי,
כִּי גֶּשֶׁר זֶה מֻפְלָא כִּפְלַיִם:
פָּשׁוּט יַטִּיל אֵימָה עַל כָּל הַבַּדָּאִים:
רַק לִפְנֵי חֹדֶשׁ אוֹ חָדְשַׁיִם
נָפְלוּ מִגֶּשֶׁר זֶה לַמַּיִם
חַיָּט וּשְׁנֵי עִתּוֹנָאִים.
אָמְנָם בְּאֶרֶץ זוֹ עֲדַיִן
מְלָפְפוֹן כְּבַיִת אַיִן…"
– “אַל נָא תַּגְזִים בְּרֹב גָּדְלוֹ” –
שׁוּב הַתַּיָּר אוֹתוֹ שִׁסֵּעַ:
"לֹא כְּאַרְמוֹן הוּא, לֹא וָלֹא!
אַתָּה צָרִיךְ לָדַעַת, רֵעַ,
כִּי הַבָּתִּים שָׁם קְטַנְטַנִּים:
בְּמִין בַּיְתוּת כָּזֶה בִּפְנִים
יֵשְׁבוּ בִּדְחָק רַק שְׁנֵי שְׁכֵנִים.
כָּל־כָּךְ בּוֹ הַמַּצָּע קָצָר מֵהִשְׂתָּרֵעַ".
– "גַּם זֶהוּ נֵס מֻבְהָק: מְלָפְפוֹן־עֲנָק,
אֲשֶׁר יֵשֵׁב בּוֹ זוּג, אַף יְשִׁיבָה שֶׁל דְּחָק.
אַךְ מַה תֹּאמַר עַל דְּבַר גִּשְׁרֵנוּ?
בִּדְרוֹךְ עָלָיו שַׁקְרָן חָצוּף,
יִצְלוֹל בַּיְאוֹר – וְלֹא יָצוּף!
מָה טּוֹב, כִּי אָנוּ, לְאָשְׁרֵנוּ,
מִפְּנֵי הַגֶּשֶׁר לֹא נִירָא…"
– “שְׁמַע, יְדִידִי” – שִׁסְּעוֹ לְפֶתַע תַּיָּרֵנוּ:
“בּוֹא נַעֲבוֹר הַמַּיִם בְּסִירָה!”