חַיּוֹת רַבּוֹת חָבְרוּ עַל דֹּב –

וְהוּא הֻכְרַע בְּכֹחַ־רֹב.

הָרְגוּ אֶת הַמִּסְכֵּן עַל פְּנֵי שָׂדֶה פָּתוּחַ –

וְתוֹר הַחֲלֻקָּה הֵחֵל, אַגַּב מִקּוּחַ.

פִּתְאֹם רָאוּ שֶׁגַּם אַרְנָב

בְּאֹזֶן־דֹּב נוֹעֵץ שִׁנָּיו.

“הֵי, הֵי!” – קָרְאוּ כֻּלָּם: "אַתָּה פַּזְלָן, מִנַּיִן?

הֲרֵי בִּשְׁעַת מָצוֹד לֹא רָאַתְךָ פֹּה עָיִן!"

– “אִי, יְדִידַי” – בַּחֲשִׁיבוּת

עָנָה לָהֶם הַזַּאֲטוּט

עַל כָּל הַלַּעַג וְהַגַּעַר –

"וּמִי זֶה אֶת הַדֹּב הִבְהִיל מִתּוֹךְ הַיַּעַר?

לוּ חַי הַדֹּב, הָיָה מוֹדֶה

שֶׁרְדַפְתִּיו עַד הַשָּׂדֶה".

דְּבַר הָאַרְנָב הַמִּשְׁתַּבֵּחַ

אֶת הַחַיּוֹת כָּל־כָּךְ בִּדֵּחַ,

עַד שֶׁהֻחְלַט גַּם לוֹ לִנְדּוֹב

אֶת קְצֵה־הָאֹזֶן שֶׁל הַדֹּב.

אָמְנָם לַמִּתְהַלֵּל תִּלְעַגְנָה כָּל שְׂפָתַיִם,

אוּלָם בַּחֲלֻקָּה גַּם לוֹ יֻתְּנוּ שִׁירַיִם.