הַנֶּשֶׁר, בְּזַנְּקוֹ מֵרוֹם בִּמְלוֹא־הַכֹּחַ,
חָטַף טָלֶה מֵעֵדֶר־צֹאן.
רָאָה זֹאת בֶּן־עוֹרֵב – וְנִתְמַלֵּא רָצוֹן
גַּם צִפָּרְנָיו שֶׁלּוֹ לִשְׁלוֹחַ בַּמַּלְקוֹחַ.
“אוּלָם” – חוֹשֵׁב אוֹתוֹ עוֹרֵב:
"אִם לַחֲטוֹף – חֲטֹף הֵיטֵב:
מָנָה שְׁמֵנָה, מְלוֹא־חָפְנַיִם;
וָלֹא – חֲבָל עַל צִפָּרְנַיִם!
אָכֵן, בֵּין נְשָׁרִים גַּם־כֵּן יֵשׁ סוּג נִקְלֶה:
מֵעֵדֶר שֶׁכָּזֶה לִבְחוֹר דַּוְקָה טָלֶה!
בִּזָּה אַחֶרֶת לֹא מָצָא לוֹ!
לֹא, אִם אֲנִי אֵרֵד – זְמַנִּי לֹא אֲאַבֵּד:
תָּפוֹס אֶתְפּוֹס שָׁלָל רָאוּי לְהִתְכַּבֵּד".
כָּאן הָעוֹרֵב סָקַר מִלְמַעְלָה
אֶת כָּל הַצֹּאן בְּתַאֲוָה:
בֵּרַר, בָּחַן, שָׁקַל, הִשְׁוָה –
וּלְּבַסּוֹף בָּחַר לוֹ אַיִל.
אַךְ אֵיזֶה אַיִל: כְּלִיל שֻׁמָּן!
גָּדוֹל, עָבֶה – לֹא יְאֻמָּן!
סָפֵק אִם יְרִימוֹ אֲפִילוּ זְאֵב בֶּן־חַיִל.
וּבְכֵן, זָנַק
אוֹתוֹ דַּרְדַּק
זִנּוּק־בָּזָק מִן הַשָּׁמַיִם
וּבְצֶמֶר קָרְבָּנוֹ נָעַץ הַצִּפָּרְנַיִם.
וְאָז, רַק אָז הַפֶּתִי בָּן,
כִּי לֹא לְפִי כֹּחוֹ בָּחַר אֶת הַקָּרְבָּן.
וּמַה שֶּׁעוֹד גָּרוּעַ,
צַמְרוֹ הָיָה כֹּה רַב, סָבוּךְ, עָבֹת, פָּרוּעַ,
עַד שֶׁנִּבְצַר מִן הַגַּנָּב
אַף לַחֲלוֹץ אֶת צִפָּרְנָיו.
וְאֵיךְ כָּל זֶה נִגְמַר? אוֹי לְאוֹתוֹ הַגֶּמֶר:
אָמְנָם רוֹעֵי־הַצֹּאן חִלְּצוּהוּ מִן הַצֶּמֶר,
אַךְ קִצְּצוּ אֶת שְׁתֵּי כְּנָפָיו –
וְהוּא נִמְסַר, כֻּלּוֹ פָּצוּעַ,
לַתִּינוֹקוֹת כְּצַעֲצוּעַ.
זֶה גַּם אֶצְלֵנוּ כְּלָל יָדוּעַ:
מַה שֶּׁמֻּתָּר לְ“לִוְיָתָן” –
עַל כָּךְ לוֹקֶה גַּנָּב קָטָן.