זְאֵב לִמֵּד לְבֶן־זְקוּנָיו
אֶת תּוֹרָתוֹ – תּוֹרַת גַּנָּב.
בְּיוֹם מִן הַיָּמִים נִשְׁלַח אֵפוֹא הַנַּעַר
לִרְאוֹת, אִם יֵשׁ סִכּוּי (כָּשֵׁר אוֹ לֹא כָּשֵׁר)
לַאֲרֻחָה יָפָה אֵי־שָׁם סָמוּךְ לַיַּעַר.
שָׁב הַתַּלְמִיד הַבַּיְתָה וְאוֹמֵר:
"קוּם, אַבָּא, בּוֹא אִתִּי מַהֵר!
סְעֻדָּתֵנוּ נֶאֱמֶנֶת:
כְּבָר מוּכָנָה הִיא וּמְזֻמֶּנֶת.
הַבֵּט: לְיַד מַעְיָן, לְמַרְגְּלוֹת הָהָר,
יֵשׁ עֵדֶר מְצֻּיָּן – כְּבָשִׂים לְאֵין מִסְפָּר!
אֲנִי נִשְׁבָּע בְּהֵן־שֶׁל־אֹמֶן:
אֵין כַּכְּבָשִׂים הָהֵם לְשֹׁמֶן.
אִם רַק רוֹצֶה אַתָּה – הִנֵּה:
חֲטֹף, אֱכֹל וְהֵהָנֵה!"
– “חַכֵּה” – אָמַר הַזְּאֵב: "נַחְקוֹר לְפִי הַסֵּדֶר:
רֵאשִׁית, מַה טִּיב רוֹעֵה־הָעֵדֶר?"
– "אוֹמְרִים, זָהִיר וְגַם חָכָם;
אוּלָם כְּלָבָיו – לֹא רַב כֹּחָם.
רָאִיתִי אֶת כֻּלָּם רוֹבְצִים כָּל־כָּךְ בְּשֶׁלֶו –
וּמָה רָזֶה וְדַל כָּל כֶּלֶב!"
– “וּבְכֵן” – אוֹמֵר הַזְּאֵב – "קְלוּשִׁים הַסִּכּוּיִים!
לָלֶכֶת שָׁמָּה לֹא נִפְתֵּיתִי:
אִם הָרוֹעֶה אָמְנָם לֹא פֶּתִי,
לֹא יַחֲזִיק כְּלָבִים גְּרוּעִים.
בּוֹא וְאַרְאֶךָּ, בְּנִי, סָמוּךְ לְיַעֲרֵנוּ,
מָקוֹם הַרְבֵּה יוֹתֵר בָּטוּחַ לְעוֹרֵנוּ:
אָמְנָם, כְּלָבִים שָׁם יֵשׁ וָיֵשׁ,
אַךְ הָרוֹעֶה עַצְמוֹ טִפֵּשׁ;
וְאִם טִפֵּשׁ רוֹעֵה־הָעֵדֶר,
גַּם הַכְּלָבִים אֵינָם בְּסֵדֶר".