אַרְיֵה זָלַל טָלֶה לְפַת-הַצָּהֳרַיִם,

וְעָל יָדּוֹ סָבַב כְּלַבְלַב.

פִּתְאֹם תָּפַס גַּם הַשּׁוֹבָב

קְצָת מִן הַטֶּרֶף בַּשִּׁנַיִם.

אַךְ מֶלֶךְ-הַחַיּוֹת נָהַג בּוֹ רַחֲמִים;

קָטָן הָיָה הַגּוּר, פּוֹתֶה וְעוּל-יָמִים.

רָאָה אוֹתָם זְאֵב. מִיָּד הִסִּיק בַּמֹּחַ:

"אִם הָאַרְיֵה כֹּה רַךְ וְנוֹחַ,

סִמָּן מֻבְהָק, כִּי אֵין לוֹ כֹּחַ;

וַדַּאי זָקֵן הוּא אוֹ חוֹלֶה".

וּבְכֵן, הוֹשִׁיט גַּם הוּא כַּפּוֹ אֶל הַטָּלֶה.

אַךְ הָאַרְיֵה מִיָּד דָּרַס אוֹתוֹ בְּזַעַם.

“לַשָׁוְא חָשַׁבְתָּ, יַקִּירִי” –

אָמַר בְלַעַג הָאֲרִי –

"כִּי גַּם לְךָ אֶסְלַח הַפַּעַם:

זֶה הַכְּלַבְלַב עוֹד גּוּר תָּמִים,

אוּלָם אַתָּה – לֹא עוּל-יָמִים.