הָאֵם קָנְתָה לִבְנָהּ

מַסְרֵק בְּמַתָּנָה.

הַחֵפֶץ הֶחָדָשׁ לֹא זָז מִיַּד הַיֶּלֶד:

בֵּין אִם יִלְמַד אוֹ יְשַׂחֵק,

תָּמִיד מַחְלִיק הוּא בַּמַּסְרֵק

בְּלוֹרִית-זְהָבוֹ הַמְסֻלְסֶלֶת.

שְׂעַר רֹאשׁוֹ שֶׁל הַקָּטָן

עָדִין וָרַךְ כְּרֹךְ פִּשְׁתָּן,

וּמִתְפַּעֵל מִמַּסְרֵקוֹ הוּא:

מָה בְּנָקֵל הוּא מְפַזֵּז –

לֹא יִתָּקֵל, לֹא יֵאָחֵז!

מַסְרֵק-פְּלָאִים שֶׁאֵין כָּמוֹהוּ!

אַךְ יוֹם אֶחָד – אֲבוֹי! –

אָבַד מַסְרֵק הַנּוֹי

רֹאשׁ הַשּׁוֹבָב נִפְרַע כְּמוֹ גָדִישׁ בַּגֹּרֶן.

אוּלָם אִם אוֹמַנְתּוֹ רוֹצָה אוֹתוֹ לִסְרוֹק –

“אֵי מַסְרְקִי הַטּוֹב?” – צוֹוֵחַ הַתִּינוֹק,

וְאֵין לִנְגּוֹעַ בּוֹ אֲפִילו בְּצִפֹּרֶן.

אַךְ הַמַּסְרֵק נִמְצָא. וּפֶלֶא: הוּא כָּעֵת

דּוֹקֵר, שׂוֹרֵט, תּוֹלֵשׁ, מוֹרֵט

וְאַף נִתְקָע לְפֶתַע פְּנִימָה –

לֹא לְאָחוֹר וְלֹא קָדִימָה.

– “רָשָׁע!” – הַיֶּלֶד לוֹ צוֹעֵק –

“אֵיךְ נַעֲשֵׂיתָ כֹּה גָרוּעַ?”

וְזֶה עוֹנֶה: "יַלְדִּי, אֲנִי – אוֹתוֹ מַסְרֵק!

אֲבָל עַכְשָׁו רֹאשְׁךָ פָּרוּעַ".

אַךְ בַּחֲמַת הַהִתְרַגְּזוּת

הַזַּאֲטוּט

זְרָקוֹ הַיַּמָּה.

עַתָּה סוֹרְקוֹת בּוֹ תַּלְתַּלִים

יְפֵהפִיוֹת מִבְּנוֹת-גַּלִּים.

רָאִיתִי, רַבּוֹתַי, אֵי-שָׁמָּה

(וְהַאֲמִינוּ: לֹא הַרְחֵק),

כִּי דִּין אֱמֶת כְּדִין מַסְרֵק.

כָּל עוֹד טָהוֹר מַצְפּוּן-הַנֶּפֶשׁ,

קְדוֹשָׁה אֱמֶת וַחֲשׁוּבָה –

מַטִּים לָּהּ אֹזֶן קַשּׁוּבָה.

אַךְ רַק יַתְחִיל אָדָם לְהִתְלַכְלֵךְ בְּרֶפֶשׁ,

מִיָּד, דֻּגְמַת אוֹתוֹ תִּינוֹק,

אֶת הָאֱמֶת יִרְצֶה לִזְרֹק:

כִּי רֹאשׁ שֶׁנִּתְפָּרַע אֵין אִישׁ אוֹהֵב לִסְרוֹק.