הַזְּאֵב – זוֹלֵל, יוֹדְעִים הַכֹּל.

כְּשֶׁמַּתְחִיל הוּא לֶאֱכוֹל,

לִבּוֹ אַף פַּעַם לֹא יָשִׂימָה,

אִם בַּבָּשָׂר אֵין עֶצֶם פְּנִימָה.

וּזְאֵב אֶחָד, אָמְנָם, הֵמִיט עָלָיו אָסוֹן:

עָמְדָה לוֹ עֶצֶם בַּגָּרוֹן –

לֹא לְהָקִיא וְלֹא לִבְלוֹעַ.

אֵינוֹ יָכוֹל לִנְשׁוֹם: אַחַת דָּתוֹ – לִגְווֹעַ!

לְמַזָּלוֹ רָאָה: הוֹלֶכֶת חֲסִידָה.

מִיָּד בִּלְשׁוֹן תְּנוּעוֹת, בִּקֵּשׁ עֶזְרַת-חַסְדָהּ.

תָּקְעָה זוֹ בִּגְרוֹנוֹ חַרְטֹם לְכָל הָאֹרֶךְ,

עָשְׂתָה בַּלֹּעַ כֹּה וָכֹה,

חָלְצָה הָעֶצֶם מִתּוֹכוֹ –

וּלְפִי תֻּמָּהּ בִּקְשָׁה שְׂכַר-טֹרַח.

"הוֹי, חֻצְפָּנִית עַרְלַת-הַלֵּב!

כְּפוּיַת-טוֹבָה!" – צָוַח הַזְּאֵב –

"עוֹד שְׂכַר-טִרְחָה הֵעַזְתְּ לִתְבּוֹעַ?

וְזֶה לֹא-כְלוּם כִּי בְּשָׁלוֹם

חִלַּצְתְּ, שַׁטְיָה, אֶת הַחַרְטֹם

וְאֶת הָרֹאשׁ מִתּוֹךְ הַלֹּעַ?

לְכִי – וְאוֹי לָךְ, חֻצְפָּנִית,

אִם בְּכַפִּי תִּפְּלִי שֵׁנִית!"