סוֹחֵר אֶחָד מָצָא בַּדֶּרֶךְ יַהֲלֹם.

לִפְנֵי יָמִים רַבִּים אִבְּדוּהוּ בַּמָּקוֹם,

וְאֶבֶן-צוּר סְמוּכָה זִיווֹ הָיְתָה מַסְתֶּרֶת.

מָכַר אוֹתוֹ מוֹצְאוֹ לַמֶּלֶךְ – וּמֵאָז

הָיָה הַיַּהֲלֹם, הַמְּשֻׁבָּץ בְּפָז,

פְּאֵר נִזְרוֹ, גֻּלַּת כּוֹתֶרֶת

אַבְנֵי-הַחֵן שֶׁבָּעֲטֶרֶת.

כְּשֶׁנּוֹדַע פִּתְאֹם

לָאֶבֶן הַפְּשׁוּטָה גּוֹרָל הַיַּהֲלֹם,

חָשְׁקָה מֵרֹב-קִנְאָה גַּם הִיא לָבוֹא הָעִירָה,

וּבִרְאוֹתָהּ עֶגְלוֹן, דָּבְקָה בּוֹ וְהִפְצִירָה:

"קָחֵנִי, יְדִידִי, הָעִירָה, מְהֵרָה!

הַיַּהֲלֹם שְׁכֵנִי יוֹשֵׁב לוֹ בַּבִּירָה –

וְלַמָּה זֶה אֲנִי אֶמַּק בְּבֹץ וָגֶשֶׁם?

בִּין לֹא אָבִין, עַל מָה כְּבוֹדו כֹּה נַעֲלֶה שָׁם?

הֲרֵי יַחְדָּו אִתִּי מוּנָח הָיָה מִכְּבָר;

הוּא אֶבֶן כְּמוֹתִי, אָחִי לְכָל דָּבָר.

קָחֵנִי-נָא אִתְּךָ! כִּי מִי יוֹדֵעַ, אַחָא:

אוּלַי גַּם אָנֹכִי לְמַשֶּׁהוּ אֶצְלָחָה".

הֵרִים אוֹתָה הָאִישׁ וְשָׂם בַּעֲגָלָה –

וְהִיא אֶל הַבִּירָה נָסְעָה בְּצָהֳלָה.

בְּהַגִּיעָהּ לְשָׁם, קִוְּתָה הַמְחֻצֶּפֶת

לֵישֵׁב עַל יַד שְׁכֵנָהּ בְּכֶתֶר הַמְּלוּכָה:

אַךְ טָעֲתָה מְעַט: הִיא בֶּאֱמֶת צָלְחָה –

וּבְלִי דִחוּי גַּם נִלְקְחָה,

אַךְ לֹא לַכֶּתֶר – לַמִּרְצֶפֶת.