נָקְבוּ בַּטַּחֲנָה הַמַּיִם חוֹר בַּסֶכֶר.

אֵין הַפִּרְצָה מְסֻכָּנָה

אִם מִזְדָּרְזִים בְּתִקּוּנָה,

אַךְ לַתִּקּוּן – אֲבוֹי! – אֵין זֵכֶר.

אֵין הַטֶּחַן דּוֹאֵג לִשְׁמוֹר

עַל רְכוּשׁוֹ מִפְּנֵי הַהֶרֶס,

וּבֵינָתַיִם מִן הַחוֹר

זוֹרְמִים הַמַּיִם כְּמִבֶּרֶז.

"הוֹי, קוּם, טֶחָן: הִגִּיעַ זְמַן!

אַל נָא תָּנוּם וְאַל תִּישַׁן!"

אַךְ הַטֶּחָן טוֹעֵן בְּשֶׁקֶט:

"כַּמּוּת הַמַּיִם עוֹד מַסְפֶּקֶת:

לִי לֹא נָחוּץ, חָלִילָה, יָם –

וְלָרֵחַיִם יֵש דַּיָּם".

הוּא שׁוּב יָשֵׁן, וּבֵינָתַיִם

כְּמֵעָבִיט שׁוֹטְפִים הַמַּיִם.

וְיוֹם אֶחָד קָרָה אָסוֹן:

עָמְדוּ מִנּוֹעַ הָרֵחַיִם,

הַטַּחֲנָה חָדְלָה מִטְּחוֹן.

רַק אָז עֵינֵי הָאִישׁ נִפְקָחוּ:

עַתָּה בּוֹכֶה וְנֶאֱנָח הוּא.

פִּתְאֹם רָאָה: בָּאוֹת לִשְׁתּוֹת

מִן הַנָּהָר תַּרְנְגוֹלוֹת.

“שַׁטְיוֹת!” – הִתְחִיל צוֹעֵק: "כְּסִילוֹת! מְנֻוָּלוֹת!

הֵן גַּם בִּלְעֲדֵיכֶן לֹא נִשְׁאֲרוּ לִי מַיִם –

וְעוֹד אַתֶּן בָּאוֹת לִשְׁתּוֹת אֶת הַשִּׁירַיִם?!"

תָּפַס בּוּל-עֵץ כָּבֵד – וְהַךְ!

וּמָה הִשִּׂיג עַל יְדֵי כָּךְ?

נִשְׁאַר, הַגֹּלֶם, בֵּינָתַיִם

גַּם בְּלִי עוֹפוֹת וְגַם בְּלִי מַיִם.

יֵשׁ אֲדוֹנִים,

הַמּוּכָנִים

לִזְרוֹת מֵיטַב-כַּסְפָּם לָרוּחַ –

וּבוֹ בַּזְמַן לִבָּם בָּטוּחַ

כִּי כָל הַמֶּשֶׁק יִתְעַשֵּׁר

אִם יַחְסְכוּ זְנָבוֹ שֶׁל נֵר.

אַחְרֵי הָאֲלָפִים שֶׁבִּזְבְּזוּ בְּלִי בֹּשֶׁת,

יָקִימוּ רִיב סוֹעֵר בְּשֶׁל פְּרוּטַת-נְחשֶׁת.

מוּבָן, מַה סּוֹף לָהֶם יִצְמַח

מִקִּמּוּצִים יָפִים כָּל-כָּךְ!