לוגו
הַדָּגִיג
תרגום: חנניה ריכמן
פרק:
מיקום ביצירה:
0%
X
F
U

אָמְנָם אֵינִי נָבִיא, אַךְ אִם אֶרְאֶה פַּרְפָּר

חָג סְבִיב הַנֵּר כִּקְסוּם־קַרְנַיִם,

הֲרֵי מֵרֹאשׁ אוּכַל לוֹמַר:

סוֹפוֹ לַחְרוֹךְ אֶת הַכְּנָפַיִם.

הַנָּה, יְדִיד חָבִיב, מָשָׁל פָּשׁוּט מְאֹד:

יָכוֹל אוֹתוֹ לִלְמוֹד

גַּם מְבֻגָר, גַּם יֶלֶד.

“זֶה מְשָׁלְךְ כֻּלוֹ?” – אֶשְׁמַע קֻשְׁיָה נִשְׁאֶלֶת.

לֹא, יְדִידִי! זֶה רַק מָבוֹא –

וְהַמָּשָׁל גַּם הוּא יָבוֹא.

רֵאשִׁית־חָכְמָה, אַקְדִּים מוּסַר־הַשְׁכֵּל כַּצֹּרֶךְ.

עַתָּה, אֲנִי רוֹאֶה, תַּבִּיט עָלַי בְּמֹרֶךְ:

חָשַׁשְׁתָּ לְקִצּוּר – עַכְשָׁו תַּחְשׁוֹשׁ לְאֹרֶךְ.

וְיִתָּכֵן, עִמְּךָ הַדִּין

מַה לַּעֲשׂוֹת? אֲנִי מַזְקִין:

הַסְּתָו מֵבִיא טִפְטוּף שֶׁל מַיִם

וְהַזִּקְנָה – פִּטְפּוּט שְׂפָתַיִם.

נַחְזוֹר אֶל הָעִנְיָן. גְּדוֹלַת הַתַּקָלוֹת –

כִּי אִישׁ אֵינוֹ נִזְהָר בַּעֲבֵרוֹת קַלּוֹת.

לְבַעַל חֵטְא קָטָן אֵין הַרְגָּשָׁה שֶׁל אֹשֶׁם –

וּלְשֵׁם צִדּוּק עַצְמוֹ וְהַמְתָּקַת הָרֹשֶׁם

בְּנַחַת הוּא גּוֹרֵס:

“זֶה מַעֲשֵׂה־קֻנְדֵס”.

אַךְ מַעֲשֵׂי־קֻנְדֵּס אַגַּב רִבּוּי וָכֵפֶל,

הוֹפְכִים עַד־מְהֵרָה רֵאשִׁית מִדְרוֹן וָשֵׁפֶל.

הֵם נַעֲשִׂים הֶרְגֵּל. הַיֵּצֶר מִשְׁתַּלֵּט

וּבְכֹחַ־אֵיתָנִים מוֹשֵׁךְ לִתְהוֹם הַחֵטְא,

בְּלִי שֶׁיִּתֵּן שְׁהוּת לַחְשׁוֹב וּלְהִתְחָרֵט.

וְשֹׁרֶשׁ הַצָּרָה – בִּטְחָה־עַצְמִית מֻפְרֶזֶת.

עַתָּה אֶמְשׁוֹל מָשָׁל, שֶׁמִּתּוֹכוֹ תִּרְאֶה זֹאת:

            יוֹצֵא הוּא מֵאֵלָיו מִתַּחַת הַקֻּלְמוּס.

           שַׁנֵּן אוֹתוֹ הֵיטֵב, כִּי לֶקַח בּוֹ כָּמוּס.


עַל חוֹף נָהָר רְחַב־יָדַיִם

שָׁכְנוּ עוֹכְרֵי מַלְכוּת־דָּגִים –

הֱוֵה אוֹמֵר, הַדַּיָּגִים.

וְלא הַרְחֵק מִשָּׁם בַּמַּיִם,

שׁוֹטֵט דָּגִיג אֶחָד עַלִּיז,

מְאֹד עָרוּם, מְאֹד זָרִיז.


אַמִּיץ הָיָה הַקָּט. הוּא לֹא יָדַע שׁוּם פַּחַד

וּסְבִיב וָוֵי־חַכּוֹת כִּרְכֵּר כְּמוֹ סְבִיבוֹן.

לֹא פַּעַם עַל הַחוֹף, בִּגְלַל הַשּׁוֹבָבוֹן,

קִלֵּל דַּיָּג יוֹמוֹ וּמִקְצוֹעוֹ גַם־יַחַד.

הִנֵּה הִשְׁלִיךְ לַיְאוֹר חַכָּה –

וְתוֹךְ תּוֹחֶלֶת אֲרֻכָּה

אֵינוֹ מֵסִיר אֶת הָעֵינַיִם

מִן הַמָּצוֹף עַל־פְּנֵי הַמַּיִם;

פִּתְאֹם בְּעֹז לִבּוֹ דוֹפֵק:

“הִנֵּה! תָּפַסְתִּי! אֵין סָפֵק!”

אֶת הַחַכָּה יוֹצִיא בְּרַעַד –

אֲבוֹי! הַוָּו כְּבָר בְּלִי תּוֹלַעַת…

לוֹעֵג לוֹ הַדָּגִיג: לְיֶתֶר בִּזָּיוֹן,

הוּא גַם מִוָּו שֵׁנִי קוֹרֵעַ פִּתָּיוֹן

וּמִתְחַמֵּק, חָצוּף, מִתּוֹךְ בְּדִיחוּת־הַדַּעַת.


שְׁמַע!" – סָח לוֹ דָג אַחֵר: "יָדַעְתִּי בְּבִטְחָה:

מָרָה, מָרָה מְאֹד תִּהְיֶה אַחֲרִיתְךָ!

הַאִם אֵין דֵּי מָקוֹם בַּמַּיִם,

שֶׁתִּסְתּוֹבֵב בֵּין חַכּוֹתַיִם?

כָּל הַקָּרֵב אֶל הַחַכָּה –

צָרָה צְרוּרָה לוֹ מְחַכָּה!

הַיּוֹם וּתְמוֹל הִצְלַחְתָּ, אַחָא –

אוּלָם מָחָר תִּפּוֹל הַפַּחָה".


הַמְשַׂבֵּר אָזְנֵי־טִפֵּשׁ

כִּמְדַבֵּר אֶל הַחֵרֵשׁ,

– “שְׁטֻיּוֹת!” – עוֹנֶה הַמִתְעַקֵּשׁ:

"אָמְנָם הַדַּיָּגִים – אַנְשִׁי עָרְמָה וָנֵכֶל,

אַךְ גַּם אֲנִי אֵינֶנִּי תָּם,

וְיֵשׁ לִי דֵי בִּינָה וָשֵׂכֶל

לָשִׂים לְאַל תַּחְבּוּלוֹתָם.

הִנֵּה, יַקִּיר, הַבִּיטָה הֵנָּה:

כָּאן שְׁתֵּי חַכּוֹת – וְכָאן שָׁלשׁ.

עַכְשָׁו רְאֵה נָא, הִתְבּוֹנֵנָה,

אֵיךְ תּוֹלָעִים מֵהֶם אֶתְלוֹשׁ!"


הוּא עָט עַל הַשָּׁלָל וֶהֱסִירוֹ בִּן־רֶגַע

מִוָּו רִאשׁוֹן, שֵׁנִי, בְּלִי יֶגַע וּבְלִי פֶּגַע…

אַךְ לְבַסּוֹף נִתְקַל בְּוָו,

שֶׁהִסְגִּירוֹ בְּיַד אוֹיְבָיו.

רַק אָז הֵבִין הַלֵּץ, מָה רַב הָיָה הַטֶּפֶשׁ

לְהִתְגָּרוֹת בְּלִי קֵץ בְּסַכָּנַת־הַנֶּפֶשׁ.