שֵׁד-בַּיִת, “דּוֹמוֹבוֹי”, שָׁמַר אוֹצָר רַב-עֵרֶךְ
טָמוּן בָּאֲדָמָה. פִּתְאֹם הִגִּיעַ צַו
מִשַּׂר הַגֵּיהִנֹּם – לָצֵאת מִיָּד לַדֶּרֶךְ:
אֵי-שָׁם, בִּקְצֵה תֵּבֵל דְּרוּשִׁים מַאֲמַצָּיו.
נָעִים אוֹ לָאו –
הַצַּו הוּא צַו;
יֵשׁ לְמַלֵּא אוֹתוֹ בְּלִי אֹמֶר.
אוּלָם כֵּיצַד יַפְקִיר הַשֵּׁד אֶת אוֹצָרוֹ?
מִי יִשְׁמְרוֹ? מִי יִנְצְרוֹ?
מַצָּב חָמוּר תַּכְלִית הַחֹמֶר!
לִבְנוֹת מַחְסָן? אַךְ שְׂכַר שׁוֹמְרָיו
יִגְזוֹל מִמֶּנוּ כֶּסֶף רַב.
וְלֹא לִשְׁמוֹר – גַּם-כֵּן עוֹלֶה בְּיֹקֶר:
אַף-הַבְּרִיּוֹת מַפְלִיא לָחוּשׁ,
הֵיכָן טָמוּן מָמוֹן וּרְכוּשׁ.
אֵין לְהַפְקִיר הוֹנוֹ אֲפִילוּ עַד הַבֹּקֶר!
בִּקֵּשׁ הַשֵּׁד עֵצָה – וּבֶאֱמֶת, מָצָא.
בַּבַּיִת גָּר כִּילַי יָדוּעַ לְשִׁמְצָה.
אֵלָיו הֵבִיא הַשֵּׁד זְהָבוֹ מִמְּקוֹם-הַגֹּנֶז
וַיֹּאמֶר: "מִבֵּיתְךָ נִפְרָד אֲנִי מֵאֹנֶס;
לְאֶרֶץ רְחוֹקָה יוֹצֵא אֲנִי, שָׁכֵן;
וּבְכֵן,
כֵּיוָן שֶׁבְעֵינַי תָּמִיד מָצָאתָ חֵן,
אַל תְּסָרֵב עַכְשָׁו אֶת אוֹצָרִי לָקַחַת;
אֱכֹל וּשְׁתֵה וּשְׂמַח, פַּזֵּר הוֹנִי בְּנַחַת!
אַתְנֶה רַק תְּנַאי אֶחָד – קַבֵּל אוֹתוֹ בְּלִי פַּחַד:
הָעִזָּבוֹן שֶׁתַּעֲזוֹב
יָשׁוּב אֵלַי, שְׁכֵנִי הַטּוֹב.
וּלְוַאי שֶׁתְּבֹרַךְ בִּשְׁנוֹת-חַיִּים לָרֹב!"
אָמַר – וְנֶעֱלַם. עָבְרָה תְּקוּפָה נִכְבֶּדֶת.
סִיֵּם הַשֵּׁד מְלַאכְתּוֹ וְשָׁב אֶל הַמּוֹלֶדֶת.
הִגִּיעַ לְבֵיתוֹ – וְשָׂשׂוּ בְּנֵי-מֵעָיו:
עַל הַקֻּפָּה, מְזֵה רָעָב,
אוֹתוֹ קַמְצָן שָׁכַב גּוֹוֵעַ…
וְכָךְ קִבֵּל הַשֵּׁד הוֹנוֹ בַּחֲזָרָה
מִבְּלִי שֶׁהַשְּׁמִירָה
עָלְתָה לוֹ בְּמַטְבֵּעַ.
לְמִי תָּמִיד, אֵיפוֹא, שׁוֹמֵר
כַּסְפּוֹ קַמְצָן, הַחַי בְּלִי נַחַת?
הֱוֶה אוֹמֵר:
לַשֵּׁד מִשַּׁחַת.