אַרְיֵה רָעֵב דָּלַק אַחְרֵי אַיֶלֶת-תֹּם:

וַיַדְבִּיקָהּ כִּמְעַט – וּבְמֶבָּטֵי-עֵינַיִם

טָעַם כְּבָר טַעַם פַּת-הַצָּהֳרַיִם;

דוֹּמֶה, כְּבָר בָּא הַקֵּץ לַצַּיִד הָאָיֹם:

דַּרְכָּם הִגִּיעָה אֶל פִּי-תְהוֹם.

אוּלָם הָאַיָֹלָה, בְּהִתְאַמְּצוּת נוֹאֶשֶׁת,

קָפְצָה וַתַּעֲבֹר הַתְּהוֹם כְּחֵץ מִקֶּשֶׁת

וַתֵּתַצֵּב עַל סֶלַע רָם.

וְהָאַרְיֵה עָמַד נִכְלָם

פִּתְאֹם לְעֶזְרָתוֹ יְדִיד מָסוּר הוֹפִיעַ:

אוֹתוֹ יְדִיד הָיָה שׁוּעָל.

“מַה???” – כְּנִדְהָם אוֹתוֹ שָׁאַל:

"אַיֶּלֶת חֲלוּשָׁה אֶת הָאַרְיֵה תַּכְנִיעַ?

אַתָּה תִּסּוֹג? עַל אַף אוֹנְךָ

וּזְרִיזוּתְךָ וְכִשְׁרוֹנְךָ?

אִם כִּי הַתְּהוֹם הַזֹּאת הִיא רַחֲבַת-יָדַיִם,

עָלֶיהָ תַּעֲבוֹר חִישׁ קַל כְּעַל כּנָפַיִם.

סְמֹךְ, יְדִידִי, עַל מַצְפּוּנִי:

כִּי לוּלֵא שַׂמְתִּי בִטְחוֹנִי

בְּקַלּוּתְךָ זוֹ הַמֻּפְלֶגֶת,

הָיִיתִי גַם אֲנִי מַפִּיל אֶת תַּחְנוּנִי:

“אַל נָא תַּשְׁלִיךְ, יַקִּיר, אֶת נַפְשְׁךָ מִנֶּגֶד!”

דָּמוֹ שֶׁל הָאֲרִי רָתַח בּוֹ וַיִּשְׁאַג

וַיְזַנֵּק בְּעֹז עַל פְּנֵי-הַתְּהוֹם קָדִימָה.

אַךְ לֹא יָכֹל לַתְּהוֹם: נָפַל וְנֶהֱרַג…

וּמַה יְדִיד נַפְשׁוֹ? הוּא, בְּמִשְׁעוֹל מֻדְרָג

בְּשִׁפּוּעֵי-הָהָר, יָרַד לַבֶּקַע פְּנִימָה.

וְכַאֲשֶׁר רָאָה, כִּי אֵין עוֹד לַלָּבִיא

שׁוּם צֹרֶךְ בְּעִדּוּד וְסַעַד לְבָבִי,

הִצִּיב לוֹ יָד וָשֵׁם כְּפִי מִצְוַת הַקֹּדֶשׁ:

הִתְחִיל עוֹרֵךְ יוֹם-יוֹם וְאַף שָּעָה-שָׁעָה,

לְזֵכֶר יְדִידוֹ – סְעוּדוֹת-הַהַבְרָאָה,

וְכִרְסְמוֹ בְּמֶשֶׁךְ חֹדֶש.