הַנֶּשֶׁר בְּחַסְדּוֹ הִכְתִּיר
קוּקִית בְּתֹאַר שֶׁל זָמִיר.
הַקּוּקִיָּה, הַמְבֻסֶּמֶת
מִכְּבוֹד הַתֹּאַר רַב-הַחֶמֶד,
פָּתְחָה עַל עֵץ גָּדוֹל בְּרֹן,
לְהִתְפָּאֵר בְּרֹב-כִּשְׁרוֹן.
אַךְ מַה זֶּה? צִפֳּרִים קָשְׁרוּ עָלֶיהָ קֶשֶׁר:
בּורְחוֹת מִמֶּנָּה בְּצִפְצוּף
אוֹ לוֹעֲגוֹת לָהּ – עַם חָצוּף!
הִגִּישָׁה הַקּוּקִית תְּלוּנָה מָרָה לַנֶּשֶׁר.
“חָנֵנִי-נָא, מַלְכִּי” – אוֹמֶרֶת הַקּוּקִית:
"הֲרֵי בִּפְקֻדָּתְךָ זָמִיר אוֹתִי הִכְרִיזוּ.
וְאֵיךְ לִלְעוֹג עַכְשָׁו יָעִיזוּ
לְזַמָּרִית כָּל-כָּךְ חֻקִּית?"
– “בִּתִּי” – עָנָה – "מַה אֶעֱשֶׂה לָךְ?
אֲנִי לֹא אֵל, אֲנִי רַק מֶלֶךְ!
אֶת שְׁמֵךְ נִתַּן לִי לְהָמִיר
בְּשֵׁם זָמִיר, אִם כָּךְ רוֹצָה אַתְּ,
אַךְ לַעֲשׂוֹת אוֹתָךְ זָמִיר –
גַּם יְכָלְתִּי אֵינָהּ מַגַּעַת".