אַבָּא כוֹשֵׁל נוֹעֵל נַעֲלֵי-הַלֶּבֶד.
הָאָח הַגְּבַר – אֶת מַגָּפָיו הַמְּרֻפָּטִים.
לְאָן?
– בּוֹרְחִים אֲנַחְנוּ מִן הָעִיר,
מִבַּנְקְרוֹטִים אָנוּ נִמְלָטִים – – –
אֵיכָה תֵלֵךְ, אַבָּא, וְהַמִּגְבַּעַת נִבְקְעָה כַמֹּחַ,
אַדַּרְתְּךָ – בְּלוֹיֵי-סְחָבוֹת!
– אֲנִי אֶבְרַח וּבְעוֹרְקַי-אוּדִים הָעֲשֵׁנִים אַצִּית יְקוּם –
וְעָלָה בְלֶהָבוֹת!
הָהּ, אֶחָא, עַל מִי תֹּאמַר לְהִשְׂתָּעֵר?
זְרוֹעֲךָ עַל קָדְקֹד מִי הַיּוֹם תִּנְחַת?
– הֵן לִי חֶבְרַיָה מְחַכָּה: בַּמַּשּׂוֹרִית, בַּמַּחֲצָבָה וּבַשָּׂדֶה
לָהֶם יָדַי אוֹבִיל מַתָּת – – –