כּיצד קוֹלטים / משה בילינסון

אשר אמרנוּ על דפי עתוֹן זה בּימים הראשוֹנים לשלטוֹן היטלר בּגרמניה – עוֹד לפני היוֹם ההוּא של אחד באַּפּריל ועוּד בּטרם חדר “הסעיף הארי” לכל תאי החברה הגרמנית, - הוֹלך וּמתאמת לעינינוּ. גזירוֹת הממשלה הנאצית אינן משאירוֹת ליהוּדים כּל מוֹצא אחר מאשר "יציאת מצרים”. רבבוֹת יהוּדי גרמניה כּבר יצאוּ. רבבוֹת ילכוּ בּעקבוֹתיהם, אם מתוֹך רצוֹן ואם מתוֹך אוֹנס.

אלא ש“יציאת מצרים” אין פּירוּשה עדין “שיבת ציוֹן”. אפשר להתעכּב עוֹד בּמדבר. אפשר גם לנסוֹת לבנוֹת את החיים על חוֹלוֹת-המדבּר. נסיוֹן שאין לוֹ שחר ואין לוֹ עתיד – ואוּלם כּלום תמיד עוֹשׂים בּני-אדם רק דברים שיש להם שחר ונשקף להם עתיד? ואם אין ציוֹן מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה – מה נשאר להם, אם לא חולות-המדר?

וציוֹן אינה מקבּלת את השבים לגבוּלוֹתיה. והכּוַנה הפּעם לא למשמר החמוּר שהקימוּ פּקידי-העליה הממשלתיים, כּי אם לציוֹן ממש, לציוֹן שלנוּ. המשמר הוּא – ענין לחוּד. הוּא חמוּר שלא כּדין. הוּא בּלתי מוּצדק. הוּא אכזרי. בּוֹ מצוַה להילָחם. ואוּלם גם ציוֹן שלנוּ אינה מקבּלת את בּניה. והדבר הזה אסוּר לוֹ שידאיגנוּ פּחוֹת מאשר המשמר מבּחוּץ.

יאמרוּ: הן קבּלנוּ את העליה הגרמנית. הלא נכנסוּ כּמה אלפי עוֹלים לארץ. אוּלם אין כּל התאמה בּין האלפים המעטים האלה שבּאוּ וּבין מידוֹת האסוֹן הגדוֹל. אין גם התאמה בּין מספּר האנשים שעלוּ לארץ וּבין מספּר הפּליטים המנסים עוֹד לבנוֹת את חייהם החדשים על חוֹלוֹת-המדבּר. כּאן – אלפים, שם – רבבוֹת.

ואין לתלוֹת את הקוֹלר בּ“חוֹסר ההכּרה הציוֹנית”של היהדוּת הגרמנית אוֹ בּ“חוֹסר ההכנה הארצישׂראלית” של הציוֹנוּת הגרמנית. זאת נחלת-העבר היא, זכרוֹנוֹת התקוּפה הפֶּרי-היסטוֹרית. כּי התפּתחוּת-הענינים בּקרב הציבּוּר היהוּדי וּבקרב הציבּוּר הציוֹני בּאשכנז הוֹלכת בּצעד-ענק והתקוּפה ההיא. שבה אפשר היה לדבּר על “ההכּרה” ועל“ההכנה”, כּבר מאחוֹרינוּ. התקוּפה הנוֹכחית שמה: הכרח החיים. והכרח זה – פּעוּלתוֹ מהפּכנית. תפיסת השלטוֹן הגרמני על-ידי היטלר אינה מהוַה מהפּכה חברתית אוֹ סוֹציאלית, אוּלם בּשטח אחד, בּשטח היהוּדי, אכן התחוֹללה מהפּכה. לאן מכוּוָנוֹת פּניה? טרם נדע את הסיכּוּם. בּתקוּפה זאת עוֹד מהוַה מהפּכת היהדוּת הגרמנית “חוֹמר גָלמי”. אפשר שהסיכּוּם יהיה: התנוונוּת, דלדוּל חמרי וּבזיוֹן נפשי, ואוּלי גם מִקסַם-שוא של בּנין על חוֹלוֹת-המדבּר. אפשר שהסיכּוּם יהיה – יצירה כּבירה בארץ-ישׂראל. ועל סיכּוּם זה אוֹ סיכּוּם אחר אנחנוּניתן את הדין, בּמידה גדוֹלה הרבה יוֹתר מאשר נוֹשאי-המהפּכה, יהוּדי גרמניה, עצמם, בּנוּ תלוּי הדבר אם “יציאת מצרים” תיהפך ל“שיבת ציוֹן”. כּאן בּארץ, תבוֹא ההכרעה. ציוּוי השעה איננוּ רק לפקוֹח עיני היהוּדים הגרמנים וּלהסבּיר להם את דבר הציוֹנוּת וארץ-ישׂראל – זאת עשׂוּ עכשיו החיים בּאכזריוּת-יֶתר ועל כּן גם בּהצלחה יתירה מאשר יכוֹלים אנחנוּ לעשׂוֹת בֹהטפתנוּ.

ציוּוי השעה הוּא: לקלוֹט את העליה הגרמנית בּארץ-ישׂראל. בּמידה מרוּבּה תלוי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּציבּוּר היהוּדי בּגרמניה בּשאלה, כּיצד תקבּל הארץ את פּני האלפים הראשוֹנים האלה בּחדשים הראשוֹנים לעלייתם. לעת עתה אין קבּלת-הפּנים מעוֹדדת, כּלל וּכלל לא. אדרבּא: לעיתים אין היא גם מבשׂרת טוֹבוֹת, האלפים המעטים שכּבר בּאוּ אלינוּ, מעטים מהם נקלטוּ כּראוּי (הכּוָנה כּאן היא לא לעליה החלוּצית המאוּרגנת, אם כּי גם לה יש דאגוֹת משלה). הּוכרזה מגבּית בּארץ לטוֹבת הפּליטים הגרמנים – וּמה היוּ תוֹצאוֹתיה? כּלוּם 12 אלף לא"י (מהן רק פּחוֹת מהחצי בּמזוּמן) היה צריך להכניס הישוּב הזה, שכּיוֹם אין אוּלי בּכל תפוּצוֹת הגוֹלה שני לוֹ לבּיסוּס וּלשׂגשׂוּג? והלא פּוֹעלי ארץ-ישׂראל בּלבד ידעוֹ לאסוֹף, בּאוֹתו הזמן בּערך, לטוֹבת מפעל התישבוּתי שלא נוֹעד לאכסן פּליטים דוקא, סכוּם העוֹלה על זה בּהרבה. והיכן הם כּל בּעלי-הבּתים וּבעלי-המגרשים וּבעלי הפּרדסים וּבעלי-העסקים, אשר בּקרב הישוּב? והלא הם-הם הנהנים קוֹדם כּל מהעליה הגרמנית, ועוֹד כּיצד הם נהנים! בּרעבתנוּת בּלתי מרוּסנת התנפּלוּ ממש, על העוֹלה החדש שאת שׂפת-הארץ לא ידע ואת דרכּיה לא יכּיר ועל כּן הוּא הפקר בּידי “אנשי-הישוּב”. ממנוּ מוּתר לקבּל תשלוּם כּפול בּעד כּל שירוּת, למן הרגע הראשוֹן שדרכה רגלוֹ על אדמת הארץ. כּאילו רק לכך ציפּה יצר-הבּצע הזה שהיה כּלוּא פּנימה, והנה ניתק את השלשלת וּפרץ להשתלט על לב יהוּדי שיוֹשב בּציוֹן, ואין מי שירסן אוֹתוֹ.

זאת ועוֹד אחת: טענוֹת לנוּ נגד העליה הגרמנית. למה התבּוֹששה לבוֹא ורק לאחר היטלר הוֹפיעה? יש קוֹראים אחריהם מָלֵא: “ציוֹני היטלר”, כּאילוּ לפתע שכחנוּ, כּי מתוֹך יסוּרים וחבלי גוֹלה קמה התנוּעה כּוּלה. לפתע נהפכנוּ ל“ציונים רוּחניים” וּתלוּנה בּפינוּ – מדוּע לא הביאה “הרוּח” את יהוּדי גרמניה לארץ-ישׂראל, כשטוֹב היה להם בּארץ מוֹצאם. ואפשר לחשוֹב, כּי אם אנשי-בּיל“וּ לא בּאוּ לארץ לאחר הפּרעוֹת של שנוֹת השמוֹנים. ואנשי העליה השניה לא קמוּ לאחר חוּרבּן המהפּכה הרוּסית הראשוֹנה והפּרעוֹת בּרוּסיה, ואנשי העליה השלישית לא הגיעוּ אחרי מלחמת העוֹלם וּפרעוֹת אוּקראינה, ואנשי העליה הרביעית לא היה להם כּל קשר עם התמוֹטטוּת היסוֹדוֹת של חיי היהוּדים בּפוֹלין המחוּדשת. אפשר לחשוֹב שלאיגַנטיֶב לטולוסטוי, לסטוֹליפין ולגרבסקי לא היה כּל חלק בּעליית הציוֹנים, ורק היטלר הוּא השליח הראשוֹן לכך? והתלוּנוֹת הנשמעוֹת פּה ושם רבות הן: “בּגרמניה לא היוּ אלה ציוֹנים כּלל”, ארץ-ישׂראל היא רק ארץ מפלט בּעיניהם”. “למנהגי הארץ אינם מסתגלים”, “אין הם אידיאליסטים”. אין כּוָנת הדבר כּאן ללמד סניגוֹריה. יתכן שהתלוּנוֹת צוֹדקוֹת, אוּלם כּלוּם כּל אלה הטוֹענים זאת הסתגלוּ יפה למנהגי הארץ וּלדרישוֹתיה? הם עצמם אידיאליסטים טהוֹרים הם? כּלוּם הניצוּל המחפּיר הזה אשר בּוֹ הם מנצלים את העוֹלה הגרמני, הוּא עדוּת לאידיאליזם שלהם? ואם אמנם העוֹלים האלה “לא היוּ ציוֹנים”, הרי מוּטב שנטען נגד הציוֹנים המוּשבּעים הממשיכים לשבת בּגלוּת, מאשר נגד היהוּדים האלה, אשר רק אתמוֹל נפקחוּ עיניהם לראוֹת היכן מקוֹמם בּעוֹלם, ועד אתמוֹל גם שֵמע הארץ הזאת לא שמעוּ ואת מקוֹמה על המפּה הגיאוֹגרפית לא ידעוּ ורבּים מהם גם שכחוּ כּמעט, כּי יהוּדים המה, הציוֹנים “שלנוּ”, אלה שישבוּ בּגוֹלה כּשכאן היה מחסוֹר רב בּכל רוֹפא טוֹב וּבכל מהנדס הגוּן וּמוֹרה מוּכשר ולא היוּ בּקרבּנוּ לא בּעלי-מלאכה מנוּסים ולא אנשי-כּספים מחוּננים ואלה הממשיכים לשבת בּגוֹלה גם עכשיו. אם רק הגזירה לא נגעה בּהם, משוּם חשש בּכל זאת פּריחה כּלכּלית זוֹ שבּארץ-ישׂראל מסוּפּקת היא – את אלה דוקא אנוּ בּוֹחרים, בּלב שקט, לקוֹנגרס הציוֹני, אוֹתם שוֹלחים אנוּ ליצג אוֹתנוּ בּמוֹסדוֹת שלנוּ, ולא-שלנוּ, וּכשהם בּאים לבקרנוּ כּאן אנוּ מקבּלים את פּניהם בּכבוֹד. ואוּלם היהוּדי הרצוּץ ההוּא, אשר נחרב עליו עוֹלמוֹ והוּא בּא אלינוּ לחפשׂ לו כּאן עוֹלם חדש, ועלינוּ מוּטלת החוֹבה להקנוֹת לוֹ כּאן את ערכּי הציוֹנוּת החיה, הארצישׂראלית, המחייבת, לכבוֹש אל לבּוֹ לארץ ולעבוֹדה, לעברית וּלתרבּוּת העברית – עליו אנוּ מלינים, ונגדוֹ יש לנו טענוֹת מרוּבוֹת וחמוּרוֹת.

ודאי: קליטת יהוּדי גרמניה בּארץ-ישׂראל פּרשה קשה היא, רבּת סבכים מיוּחדים, הנוֹבעים גם מן המבנה החברתי-המקצוֹעי של העוֹלים, גם מהמבנה הנפשי-הרוּחני שלהם. עליהם, על העוֹלים הגרמנים האלה, לעבוֹר בּזמן קצר את כּל הדרך הארוּכּה: מחיים מבוּססים, מסוּדרים, לעיתים גם עשירים, בּארץ רחבת-ידים, שראוּ אוֹתה כּארץ שלהם, והיוּ קשוּרים בּנוֹפה, בּשׂפתה וּבתרבּוּתה, - עליהם לעבוֹר כּמעט בּן לילה לחיי-עבוֹדה חמוּרים וקשים בּארץ דלה שעדיין היא זרה להם. את כּל חבלי מעבר זה, החל מגעגוּעי-נוֹף ועד ירידה חמרית בּכמה וכּמה מעלוֹת, אין להסיר מהעוֹלים החדשים, את חבלי מעבר אלה עליהם לשׂאת בּתבוּנה וּבאהבה. כּאן אין מקוֹם לסֶנטימֶנטליוּת מיוּתרת וּמזוּיפת. כּל מנת-חלקנוּ וכּל שכּרוּך בּה, על מצווֹתיה וּדרישוֹתיה, צריכה להיוֹת גם מנת חלקם. ועליהם להבין זאת וּבהתאם לכך עליהם לבנוֹת את חייהם כּאן, ולשׂאת גם בּכל הליקוּיים שהם מוֹצאים כּאן בּאוֹרח חיינוּ, כּי כּל כּיבּוּשינוּ הקטנים והגדוֹלים, פּרי עמל לא יתוֹאר של דוֹרוֹת הוּא. את זאת נדרוֹש מהם, אוּלם לא יוֹתר מזאת, ואל נכריח אוֹתם ליפּוֹל קרבן לפּסִלתוֹ של הישוּב וּלשפלוּת האדם. וגם אל נתבע מהם כּבר בּיוֹם הראשוֹן למלא את כּל “הציוֹנוּת האידיאליסטית” וּלדבּר תיכף וּמיד עברית וּלהתיחס בּכבוֹד לכּל שגיאוֹתינוּ וטעוּיוֹתינוּ – אין זאת משוּרת הדין.

והשאלה איננה בּסילוּק החשבּוֹנות ההדדיים וּבקביעת העוּבדה מי אשם וּמי זכאי בּסבך הזה של חוֹסר הבנה הדדית, ההוֹלך וּמתפשט. בּפני תפקיד כּביר הוּעמדנוּ, ועלינוּ למלא אוֹתוֹ, לשוא נתרעם: מדוּע “גרמנים דוקא”? האין יהוּדים אחרים? כּך קרה לנוּ, ולא נוּכל לשנוֹת את הדבר גם אם נרצה. היוֹם זהוּ מרכּז התפקיד. בּוֹ תלוּי גוֹרל המהפּכה שהתחוֹללה בּקרב היהדוּת הגרמנית. בּוֹ תלוּי יחס כּל היהדוּת המערבית, לרבּוֹת היהדוּת האמריקאית, למפעל הארץ-ישׂראלי. בּוֹ תלוּיה הערכת המפעל הזה על-ידי אוּמוֹת העוֹלם. בּוֹ תלויה גם הערכתנוּ אנוּ אם מפעלנוּ בארץ יצוּר חלש הוּא, שאינוֹ יכוֹל לעמוֹד לעמנוּ בּשעת צרתוֹ, אוֹ עמוּקים שרשיו וּזרוֹעוֹת אמיצוֹת וּנאמנוּת לוֹ, לקבל בּברכה וּבתבוּנה את הבּנים השבים לגבוּלוּת ציוֹן.

ואת התפקיד הזה טרם מילאנוּ. לאמיתוֹ של דבר – טרם ניגשנוּ למלא אוֹתוֹ.

ה' חשון תרצ"ד (22.10.1933)