מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

פרץ בן משה סמאלענסקין

מאת: מרדכי בן הלל הכהן

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

פרטי מהדורת מקור:

וילנה

סוגה:

שפת מקור: עברית

זמנו וספריו.1

בכדי ספדו ספדיא; כי נהי ובכי לא יקימו את המתים מקבריהם ורפאים בל יקומו משאול אף אם נעשה מספד כתנים, אף אם נשפוך לבבנו כמים ובשוקים וברחובות יסובבו סופדים לאלפים. קול בכינו על מות גבורי ישראל, גבורי הספרות והרוח, הנעדרים אחד אחד מקרב צבא המלחמה, ההולכים מאתנו בדרך לא ישובו, – הקול הזה קול ענות חלושה הוא, – והאם זה ינחמנו מעצב הנפש ומרגז הלב? חצי גויתנו כבר היה לברות לשני האנחות המסתערות בקרב לבותינו כסופה עת שר וגדול יפול בישראל, ואדם אין להתיצב במקום ההולך ולשלם נחומים לאבליו; אבל מה יושיענו הבכי?…

ויש עוד רעה חולה מזאת; לפעמים יתגנב הספק וילחש באזנינו לאמר: האמנם תתעצב באמת נפשנו, ולבבנו האם נכונה ירגז למראה כל הגבעות המתנשאות על פני ככר-הנצח ובטנן קבר לאנשי המעלה בקרבנו?! האם באמנה לא קול מלין, כקול הד הרים או קול ענות, בלי רוח ונשמה, בלי רגשת הלב, בלי סערת הנפש, – כל התאניה ואניה אשר כמו ישמע באזנינו פעם בפעם בגוע אחד מהמאורות הגדולים אשר האירו לעמנו?! – אולי באמת כבר באנו עד דכא, כבר נכחד עצמנו ועמנו כלו אולי כבר נשקף שאולה, עד כי עוד לא נדע, עוד לא נחוש את הרעה עת תבואנו?! –

יוכל היות; כי הן חדל ישראל להתחשב בלאומים, הלא גם בקרב לבבו לא עוד לבדד ישכון, הן עמנו בעט ברוח עמו ויבחר לו בדרך העמים שכניו או אדוניו וילך לו בחקות הגוים כי אהבם, – ומה לו ולמורים מקרבו? הן חכמינו ומאורינו הלא הטיפו תמיד לרוח ישראל ולתורתו, והמאור שבתורה הלא החשיך את אור הגוים ולא נתנם לישון שנת עולם בחיק נכריה, – ולמה זה ועל מה זה יבכו אפוא על מותם אם גם בעודם בחיים קרא אליהם העם תמיד: “אל תטיפו”!.. ומה להעם ולהם ומה להם ולהעם?

כן היה, אבל מה שהיה לא יהיה עוד! הנה ימים באים… לא, הנה הנם הימים הטובים האלה, לעינינו ובימינו הגיעו, אשר אליהם כלו עיני טובי העם מיחל זה כמה, וישראל הכיר את הצור ממנו חצב וישב אל מחנהו ואל תורת אמו, ויט אזנו לשמוע דברי מאשריו הנאמנים בברית עמם! עוד הפעם הוכיח עמנו כי לא לגאוה תחשב לו אם יקרא לעצמו “עם הרוח”, כי לא בחיל ולא בכח כי אם ברוח, ביד דעה נשגבה, ביד רעיון רם ונשא, להשיב אותו מחליו ולהפיח נשמת חיים באף העם כלו. בדעה נלקו ובדעה נרפאו. רעיון שוא, רעיון ההתבוללות, הוליכם חשך ולא אור ויציבם על דרך לא טוב, ורעיון נשגב, רעיון הלאום, האיר להם את הלילה וישיבם לגבולם. שנים אחדות עוד טרם עברו והנה הדעה הלאומית היתה לראש פנה ולתל שכל פנות העם פונים אליו. שקר אתם דוברים, אתם יוצאי ירך סנבלט החרני וטוביה העבד העמוני וגשם הערבי, כי אך סופרים אחדים המציאו את התנועה הגדולה אשר אנחנו עדים עליה ולב העם בל עמה! הנה היא אוחזת בכל קצות העם ממסד עד הטפחות, היא תפרוץ ימה וקדמה אל כל חיי העם, והרעיון הזה הוא מעין חיים ומקור תקוה לכל ישראל. עצמות יבשות אשר כמעט כבר נס לחם חיו ויעמדו על רגליהם והנם מתנבאים במחנה ישראל. התבוננו נא אל הצעירים, זכרו נא את צלם דמות תבניתם לפני עשר שנים, תבנית בני נכר לכל משפטם וחקותם, זכרו נא איך היו בנינו ובנותינו נתונים לעם אחר, עם כל חפציהם תקותיהם ורגשותיהם פנימה – ואיך שבים הנה עתה אל עמם, איך יעטו עתה אל השלל, זה תורה ומעשים טובים, ואיך מכירים ומוקירים המה את המורים הנאורים, לאורם ילכו בבקשם נתיבות עמם הנפלא והנהדר, בעבר ובעתיד.

ובין המורים הנאורים, אשר עוררו את בני הנעורים בימינו ובדורנו, חלק ונחלה לפרץ בן משה סמאלענסקין שכם אחד על אחיו הסופרים. לא רב עתה מספר הצעירים בקרב עמנו אשר יוצר הספורים הנפלאים בשפת עבר מוזר להם, אשר לא שמעו את שם המחבר “עם עולם” “עת לטעת” וכאלה, אשר לא ידעו מי ברא מבטאים קלים לשפת עבר ויתן רוח חיים בקרבה. מספרם קטן ודל – ואוי להם. אולם המון הצעירים, קהל הקוראים, יודעים את השם הנכבד הזה, והמה שואלים זה לזה: איה שוקל ואיה סופר את פרשת ערך סמאלענסקין ומה פעל ישראל ולשפתו? מאמרי זה ינסה להשיב על השאלה הזאת.

א

צור ילדנו נשינו, ולכן אך יבאו ימים טובים לנו נשכח רגע את הרעה שהיתה לנו בשכבר הימים; אולם כאשר תחלוף כענן גם הטובה וישובו העבים להקדיר את החיים, אז אך אז נתן לבל להכיר ולהבדיל בין הטובות ובין הרעות, להציבן מערכה מול מערכה. בהימים הטובים שהיו לישראל ברוסיא בימי אלכסנדר השני נשכחו כמעט מלבנו הימים הרעים שהיו לישראל בארצנו בשנות הרבע השני למאה שאנו מונין עתה לפני מלוך הקיסר החסיד אלכסנדר השני. המכות הגדולות אשר הכו אחינו בתקופת הקודמות, בהיותם עוד תחת ממשלת הדוכסים הפולאנים, עוד לא זרו ולא חבשו ולא רככו בשמן ועור חדש עוד טרם קרם עליהן מלמעלה. ובגלל המכות האלה היה העם לכל עובר לזועה ויעורר גועל בכל נפש היפה. ובאמנם לא נתהלל במתת שקר כי טובים ונהדרים היו פני אחינו אז, ההופכים בתגרת יד מצבם בלאומים לעניים בדעת וברוח וכל עין רואה העידה עליהם: יאה עניותא לישראל. המון בית ישראל היה כצאן, כעדר בקר, אשר הרואה אותו מרחוק לא יפלה בין האחד ובין השני, כמו תמונה אחת לכלם. דרך אחד ומנהגים אחדים ושפה אחת היו לכלם, וכמעט גם עין אחת היתה לכל העם הגדול הזה בהשקפותיו על העולם ומלואו, על החיים וצרכיהם. באין כל תענוגות החיים ומנעמיהם, נרדפים כל היום על צוארם מעוני וממחסור, תועים כשכורים לבקש אכל להם ולהטף הרב אשר ברגלם. ועל כל צעד גזל, משפט וחמס לעין השמש – אשר על כן ישבו בארץ אך כעוברים ושבים, כאורחים נטו ללון, כי מצבם נטל עליהם, כי ביד מי הוטל גורלם הלא ביד האצילים הפולאנים – והמה לא בקשו חשבונות רבים כל ימי חייהם בכל מעשיהם, לא בחייהם הפרטים ולא במעלליהם ביחס אל קיום ממשלת עם פולין, וכל אחד מהם קים בעצמו: “לי היום – לי הנצח”. ואם ככה עשו לעמם ולארצם, אם לא דאגו לטובת האכרים עבדיהם לימים יוצרו, האכרים אשר כל בהם חיי גויתם והמה אך המה היו עמודי התוך אשר כל ארמונותיהם וטירותיהם בחצרותם היו נשענים עליהם ועל עמלם – ואף כי לשום לב לכונן על יסודות נאמנים את חיי היהודים שכניהם ולבנות להם בית. חיי האדונים היו ציץ פורח, וחיי היהודים – עלה נובל. לנגד עינינו תמונת החיים בימים ההם מחזה אל מחזה וחזיונותינו יבעתונו. מעבר מזה האדונים מתהוללים “והנה ששון ושמחה, הרוג בקר ושחוט צאן, אכול בשר ושתות יין, אכול שתו כי מחר נמות”, ולעמתם כנסת ישראל אבלה ושוממה כמו מנהמת כיונה: “ושנאתי את החיים כי רע עלי המעשה שנעשה תחת השמש כי הכל הבל ורעות רוח”. האצילים התענגו היום על רוב טוב באמרם בלבבם: הן מחר נמות ולמה זה נחסר את נפשנו מטובה! והיהודים גם המה אמרו הן מחר נמות ונזכה לחיי עד ונבוא לעולם שכלו טוב, ומה זה אפוא אף אם נחסר היום את נפשנו מעט, נאכל אך למלא רעבון נפשנו ודי לנו. ומשתי ההשקפות השונות האלה אשר אשה תרחק מרעותה כרחוק מזרח ממערב יצאה תולדה אחת: לא שמו לב לדאג ליום מחר כי יבוא. אך תחת אשר האצילים בעלי עשר ונכסים ראו בטוב ומשכו את בשרם בכל תענוגות החיים ויאבדו לאט לאט את כל אשר הנחילום אבותיהם מעולם, – הנה איש ישראל היה נע ונד בארץ להשיג קב חרובין ולחם נקודים להשקיט רעבון גויתו הדורשת את חלקה כל עוד לא רחם ה' את בעליה להסתירו בסתר כנפיו; לישראל לא נבנה בית ולא נטע כרם, המגדלים אשר בנה לו הוא פרחו באויר, העם לא התערה כאזרח על אדמתו וכצל עובר היה בארץ.

וחייו כלם כסו בצללים; מיום גיחו מרחם עד שובו אל העפר היו חיי העם הזה בארץ הזאת מלאים צלמות ואי-סדרים. אמנם שקדו אחינו ללמד לבניהם תורת ה' ודרכי המוסר הדתי, נתנו להם חנוך מתאים עם השקפותיהם וצרכי הזמן ההוא, אך משנת התלמידים לא היתה סדורה, וילמדו את התורה בלי כל משטר, בלי כל מנוח לגוף ומבלי כל תבלין להמזון הרוחני אשר הלעיטו בו את הנערים בחזקת היד וברצועה חורשת על גביהם. זאת תורת החדרים, אבותינו אז אמנם דאגו גם אל החנוך הכללי ביסוד בתי תלמוד ובתי ישיבה בכל עיר ועיר. עתה דבר יקר הוא כי תכונן העדה בית ספר, כתבנית בתי החנוך החדשים, על חשבונה, אבל בימים עברו לא היתה עדה כמעט בישראל אשר לא בנתה בכספה בתי תלמוד לנערי ישראל. הבתים האלה הטביעו את חותמם המיוחד על כל הבאים בתוכם להקשיב לקח, והחותם הזה אות נצח יהיה על פניהם לעולם לא ימחה. מצב רבים מבתי הספר של הקהלות עמד על מדרגה אחת כמצב החדרים והצד השוה שבהם ששניהם לדבר אחד נתכונו – לעשות את כל תלמידיהם לרבנים יושבי על מדין.

הנער עודנו נער – והנה עבותים על זרועותיו, רחים על צוארו; כבר נשא אשה גם הוליד בן או בת או שניהם, ואולי גם כלו שנות אכלו פתבגו על שלחן חותנו; והנער עודנו נער, עמודי גויתו עודם רופפים וגופו כגוף ילד קטן. ומה נכבר היום בהגלות נגלות אחד הצעירים סרוח על הספסל ומדיו חשופים עד המפשעה ומלמדו להועיל עומד עליו ברצועתו ומונה אחת ואחת; והנה פתאום אנשים ונשים מתפרצים אל הבית בקולי קולות: מז“ט, כי בן נתן להצעיר המוכה ורעיתו הקטנה בת י”ד שנה המליטה בן בשעה טובה! בעון החתונות של בסר שהיו נהוגות אז בישראל מתו ילדים רבים או חיו בארץ חלשים בלא כח, חלי ומדוה היה מנת כוסם כל ימי חייהם, ולרגלי המקרים הרעים האלה נתחזקו ברב ההמון אמונות טפלות שונות, ורפואות הבל מצאו להן מהלכים בתוך הנשים על האנשים. אז גברה גם החסידות ותעש ממשלה בארץ וכל מי שרצה ליטול את השם “בעל שם” בא ונטל. לרגלי החתונות טרם באה עת דודים הזקינו צעירי בני עמנו עוד באביב ימיהם, כי עודם בימי עלומיהם כבר נטל עליהם גורלם לשחר לטרף להמציא מחיה רבה, בהיותם אבות משפחות שלמות ולכלכל חסרון הנפשות הרבות אשר בראו. כח העלומים פס בלא עת טל ילדות חורב על מצח עוד טרם זרח שמש הנוער, ובימים ההם ובעת ההיא אשר בן עם הארץ עוד יתהלך קוממיות, ישבע נחת ממתנות הטבע והחיים, פניו מפיקים עוז וכלו אומר כח וגבורה, – הנה בן עמי הלך לו שחוח תחת סבל החיים גויתו כבר כפופה כאגמון, על פניו ילין צלמות ושיבה זרקה בו. נשמה בריאה תבחר לשבתה גוף בריא ורוח נכון ישכון בקרב לב חי. לכן לא היה כל רוח חיים באף לבב צעירינו, לבבם היה נמוג לקול עלה נדף ולא נועזו להרים ראש ולדבר משפט לפני איש אשר זרוע לו. אימת כל “אדון” החרידה אותם משבתם וכקול נגיד ומצוה שמעו את דברי כל בעל כפתור נחשת, ויפחדו כל היום מפני חמת כל מציק ומציר, ואך שלח איש אגרוף נסוגו אחור לו גם היה בעל האגרוף אחד מאחיהם.

אז באה ונהיתה ממשלת עמי בעמי לרע לו. גם בקרב השפנים ימצאו עריצים ואבירי לב לעמת יתר אחיהם, והעריצים האלה יתגברו על החלשים לגזול מהם את מלא הקמץ תבן ואת מעט החשש אשר מצאו להם בחרף נפש; וגם על עם ה' אשר לבבו התמוגג כבר מעצר רעה ויגון התנשאו עריצים מקרבו לדכא אביוני ארץ ולשומם כעפר לדוש. ואביוני הארץ היו – כל בית ישראל… בקרב קהלות ישראל נמצאו אז “גבירים” אשר אם כי עשרם לא רב היה, אך בכל זאת גם המעט אשר להם די היה לתתם עליון על אחיהם האמללים, והמה אדוני העם, עיני העדה ומאשרי הקהל. כל טוב העדה ביד הגבירים נתן, כל משרות הכבוד ומבחר העליות להם נפלו לחבל, ומלפניהם יצא משפט ההערכות להשמיע על השקלים בכל עת אשר ימצאו לנכון להם. הרבנים היו עוזריהם על ידיהם, כי מי יוכל לדין עם מי שתקיף ממנו, והרבנים, הלא היו עניים מרודים באים עד פת לחם ומחכים אל חסד גבירי עדתם ויד הגבירים היתה תמיד עם יתר “ראשי הקהל” העריצים, שנבחרו תמיד מפחותי ההמון, זוללים וסובאים. תחת אלה רגזה ארץ ישראל, תחום מושבנו, כי חמס ושוד מלאו כל הארץ וצדק ומשפט כשלו ברחובות, ומפני כי חיי כל העם היו אחוזים ושלובים איש בחיי רעהו ודבר לא היה להם עם חיי בני עם הארץ ויהיו תמיד כמעט בודדים במועדם, לכן מצא לו הצבור און לו לשלוח את כל חצי מגפותיו אל לב הפורש ממנו. ומטה זעם נתן מאת הממשלה ביד ראשי העם להכות בו אחור את כל אשר ימרה את פיהם – עבודת הצבא היה מטה זעמם ושבט מוסר בידם. כל יוצא צבא בישראל יצא אך על פי הקהל וראשיו, – וכל איש אשר דמיו רתחו ולבבו התחמץ למראה דמעת העשוקים ויחפוץ להרהר אחרי המעשים הרעים שנעשו לעיניו ויזכור את כח ראשי העדה כי המשל ופחד עמהם, וישם יד לפה, ועלי דמיו הלוהטים כאש התעלם שלג עולמים – וידום סלה…

ב

מכל הדברים האלה יתאר הקורא לעצמו את צלם דמות עמנו בימים ההם, ומן הארץ יעלו לפניו חנוטים מעולם אשר נתבשמו בתורה ולכן עמדו ימים רבים, אבל רוח חיים אין באפם. אולם יד חזקה נגעה בהחנוטים האלה וקול רעם קרא באזניהם: “קומו על רגליכם וחיו!” מלך אדיר וחזק, היודע ערך פקודותיו וחפץ במלואן, נתן עיניו ביהודים להחליף ולהמיר את חייהם ולסעף את מנהגיהם מקדם עד בלי תכלית; אם נתבונן אל חקי המלך ההוא בכל הנוגע לעמנו בארצנו נשתומם לראות, כי חיי אחינו היו נגלים כספר אז לפני המלך, עד כי דברים רבים אשר אז היו ברורים ונאמנים נחשבים בימינו עתה בין הדברים הצריכים עיון גדול. עלילת הדם, למשל. בעיני המחוקק היתה תמונת יהודי בתור איש צר ומצוק נאחז בתורה ומצות מכף רגלי ועד ראשו, עני רוכב על חמור עמוס לעיפה ספרים גדולים וכבדים – זה היה צלם דמות היהודי, ובתור אדם המעלה כזה ראה אותו הקיסר ניקאלאי הראשון ויתן את לבו להטיב את חייו החמרים, גם את על סבלו, עול התורה והמצוה אשר כמעט רבץ תחתיו, ובראשון החל, ובאחרון כלה.

לבקרים יצאו חקים לא שערום מראש ופקודות שונות על דבר היהודים. ואם אמנם מטרת החקים והפקודות כלם היתה, כאמור בתוכם, “לבעבור היטיב מצב היהודים”, “להעלותם אל תור מעלת האדם ולהשוותם אל עם הארץ”, גם היתה כונת המחוקק רצויה “ללמד את בני ישראל להתעסק בעסקים חדשים כשרים ולמנוע אותם משלוח באסורים את ידיהם כאשר עשו עד כה”, אבל בין כה וכה שלח רזון בעצמות ישראל. ומה נורא מרזון בקרב עצמות יבשות! כי הנקל היה לשבור ליהודים את מטה לחמם עד כה, נקל היה להשוטרים והפקידים לגרש את כל ההמון האמלל אשר התגורר בכפרים בין האכרים ויסחרו מסחרם, – אך למצוא להם מזונות חדשים קשה היה כקריעת ים סוף; עץ חיים חדש עוד טרם נטע ואלפי משפחות ישראל נשארו בעוני ובחסר כל. ומפני כי כל זה נעשה ברעם וברעש, ביד חזקה ובזרוע נטויה כדבר מלך שלטון, לכן אין פלא כי אך זמן מצער טרם עבר והנה כל הבארות אשר מהם שאבו היהודים האמללים את פרנסתם הצנומה והשדופה נסתמו אחר אחד, והמה תעו בישימון ויאבדו דרך. הממשלה בטובה אמנם הרשתה אז ליהודים עסקים חדשים ותפתח להם דלתי פרנסות אחרות, אבל היהודים עוד טרם היו מוכשרים אז להוציא דבש מסלע ושמן מחלמיש צור…

אך לא נעשה שקר בנפשנו לאמר, כי אך הרע לבדו נִתן ליהודים לפני חמשים שנה; לפניהם היה גם הרע גם הטוב ובידיהם היה לבחור אם בזה או בזה: אם להיות יהודי ולסבול עמל ותלאה או לנחל כל טוב הארץ! אך בני בלי שם החדשים אשר מקרוב באו בדקו ומצאו, כי נר ישראל לא יכבה ומכיון שנולד יהודי שוב אין לו תקנה עולמית; אולם אז עוד חשבו כי יש להיהודי תקוה, אשר מריח מים יפריח, ולכן פרשו ידיהם כל היום אל הסוררים מדרך אבותיהם הטוב אולי יבאו לשכון כבוד בתוכם וינחלו עולמם בחיים. והנה עוד לפני מאה שנה לא שמו מחוקקי רוסיא את לבם כלל וכלל אל היהודים המעטים אשר נמצאו אז בגבול הממלכה. אולם בראשית המאה הנוכחית, בעת אשר כבר באו תחת ממשלת רוסיא הנפות אשר לפנים על ממלכת פולין נחשבו, אז ראו כי נחוץ לבא חשבון על אדות דרכי העם הזה ומשפטיו, אז החלו להתבונן את התורה הרבנית ועם זה נגלה החפץ להחליש פעולתה בקרב ישראל.

מן הסבות הרבות אשר בשבילן עמלו המחוקקים להצר צעדי התורה הרבנית היתה אחת אשר מוצאה משנות קדם וזה הדבר: עוד בימי המלך יואן בן וואסיל במאה השש עשרה נתגלתה בקרב העם היושב במחוזות רוסיא הפנימית “מינות ההתיהדות” (ЖИДОВСТВУЮЩаЯ ересЬ). לפי רוח העת ההיא נדונו אלה אשר רוח המינות הזאת נצנצה בהם בשפטים קשים. אך רבים מהתועים האלה לא שבו בתשובה שלמה, כ“א הסתירו את דעותיהם מעיני השמש, והיה כאשר מלך אלכסנדר הראשון ורוח אהבת אדם וחפש הדעות עבר על פני הארץ, יצאו גם בני הכת הזאת מחוריהן וינסו דבר אל הממשלה לשחרה חסד, כי תניחם לחיות ע”פ חקי דתם. אז בדקו ומצאו כי כאלף וחמש מאות משפחות נמצאות בהפלכים: וואראנעזש, ארעל, טולא וסאראטאוו שנתפשו בהמינות הזאת והמה מתנהגים במנהגי ישראל בשמירת שבת, מצות מילה, גיטין וקדושין וכו', אז הוציאה הממשלה חקים רבים לגדור בפני המינות שלא תתפשט, חקים שאי אפשר לנו לבארם במקום הזה. בין החקים האלה נמצאה גם האזהרה לבל ישבו היהודים אף ישיבת עראי, בכל אותם המחוזות שנמצאו שם שומרי שבת או בעלי מינות ההתיהדות. ובהשנים הראשונות לממשלת הקיסר ניקולי יצאו חקים רבים הנותנים זכיות ויפוי כח להיהודים העוזבים דתם. ואח“כ יצאו חקים רבים נגד דת ישראל ונגד הספרות היהדות: ע”ד בתי הספר ובתי הדפוס לספרי ישראל, גם יצאה פקודה לקחת מאת היהודים את ספריהם ולעבור עליהם בקולמוס הבקרת. בראשונה גזרו על הספרים אשר המבקרים יכירום כי תוכנם מזיק; אבל עוד מעט ונמצאו מחמירים לאסור את כל הספרים שנדפסו בחוץ לארצנו, ונתקבלה ההצעה לשרוף באש את כל ספרי היהודים אשר אין חותם הצענזוריא עליהם. את ההצעה הזאת הציע שר הפנים ביום השביעי לירח מארט 1844 שחל להיות ביום הפורים שנת תר"ד.

וביום המחרת נולד פרץ סמאלענסקין, באותו הרגע אשר חגו המתבוללים את חגיהם ואשר בחזון לבם ראו את הטמיעה להאשר הנצחי של האומה הישראלית, באותה העת בעצמה נולד הסופר אשר ילחם בכל כחו נגד המתבוללים מבני הדור ההוא. אצבע ההשגחה היא המכוננת צעדי המקרים לרוח חפצה.

ג

התמונות מחיי בני ישראל בארצנו פנימה וחוצה אשר הראית, הקורא, לדעת בשני הפרקים הקודמים, הן הנה אשר ראית בחזון הספורים הרבים מעשי ידי ה' סמאלענסקין; כל אלה המה לא בני עולם הדמיון, אך מקרים שהיו ומעשים שנעשו ואשר מהם ברא לנו סמאלענסקין ספוריו הנפלאים המתארים בשרד בהיר את חיי הדור ההוא לכל משפטיו וחקותיו ומנהגיו, והנפשות יצורי הסופר יוצאות ובאות לפנינו והננו רואים את חיי הזמן ההוא כבאספקלריא מאירה. כי זה הלא היה כל חפץ סופרנו כי יעלה השחר על החיים ויאיר נתיב על דרכי בני ישראל; לא כאשר שגו רבים לחשוב כי סמאלענסקין בגשתו להוציא את “השחר” יתוסף כרגע ספסל חדש בבית מדרשם של “המשכילים” ויצא ללחום את מלחמותיהם, וכי בכלל המלחמה תהיה מגמת פניו להגן על ההשכלה מכף רודפיה כאשר עשו כתבי – העתים בשפת עבר כל ימי היותם ואך זה היתה מטרתם. “זאת לא זאת!” – קורא ה' סמאלענסקין בפתח דברו לשנה הראשונה מהשחר; “מטרת השחר תהיה להפיץ אור על דרכי בני יעקב, לפקוח עינים עורות אשר לא ראו אור החכמה ולא יבינו ערכה להגדיל תפארת שפת עבר ולהרבות תומכי בימינה. ומאשר כי לא כל בוזי חכמה ושפת עבר בדרך אחד ילכו, לכן תהיינה גם דרכי אלה אשר יאמרו להשיבם מדרכם ולהביא חכמה בלבם שונות אשה מרעותה”. בפתח דברו זה יחלק את העם לשנים: החצי האחד הולך בחשך ומואס בחכמה מפני כי שמו אפר על עיניו שלא באשמתו, ולכן אך לשוא נריע עליו אחרי אשר סבות שונות נסכו עליו תרדמה, ואשר על כן עלינו להאיר מעט את עיניו ולהעירו מעט משנתו, והחצי השני תועה בסורו מדרכי אבותיו ללכת תהו לא דרך. וספרותינו העבריה אז לא שמה לב אל רוח שתי המפלגות האלה ולא התבוננה אל מעשיהן ותשם כל היום עיניה ולבה להגדיל תפארת ההשכלה, לשיר שירי תהלה לרוח הזמן וכל מפעלותיה היו המשך עבודת לטובת הפצת החכמה בישראל, זאת העבודה אשר החלה עוד מימי הרמבמ"ן. סופרי שפת עבר צהלו ושמחו אז מטוב לב בראותם כי הואיל העם הלוך אחרי עצתם, “אהב את ההשכלה”, עושים חיל בלכתם לפנים מיום אל יום. אולם טהורי עינים ראו לדאבון לבבם כי אם אמנם –

הנם הולכים קדימה שׁנה שׁנה

**אך… **

**מי ידע הגבול עד מתי? עד אנה? – **

**אולי עד מקום – משׁם לא ישׁובו… **

וגם הסופרים הטובים החלו להתאונן – כי אפסו קוראים וקונים ספרים בשפת עבר – אות נאמן כי מצב הספרות ברע הוא. ותלונות כאלה על חסרון הקונים ומעוט הקוראים נשמעו לא רק מפי הני חזניא וספריא אשר נוח היה להם ולהספרות כי יחדלו לקרוא את “חבוריהם”, כי אם גם הסופר המיוחד ה' מאפו הגה נכאים בהקדמתו לחלק השלישי מספורו “עיט צבוע”: “נפלה נפלה שפת עבר!” ובהחל המשורר יל"ג את התקופה החדשה אשר בשיריו, קרא באנחה:

הוי, מי יחושׁ עתידות, מי יודיעני

אם לא האחרון במשׁוררי ציון הנני

אם לא גם אתם הקוראים האחרונים?!

ויאוש נורא כזה התהלך אז בין טובי סופרינו מבלי דעת למי המה עמלים. ספרים טובים לא נכתבו בשפת עבר, או נכתבו מעט מזעיר, ביותר הסתפקו בילדי נכרים, בהעתקות משפות זרות, ויעתיקו ספרים אשר דבר אין להם ולישראל; ובמכתבי העתים אשר לבני ישראל התהלכו נערים, וכה“ע היו כבתי הספר אשר כל צעיר החפץ ללמד את ידיו למשוך בשבט סופר ובא לו אל אחד מכה”ע וינסה שמה את כחו, ומרבית העוזרים – הסופרים בשפת עבר עבדו עבודתם במחיר – אשר שלמו המה, הסופרים… ובעת אשר בקרב כל בתי מערכות כה"ע אשר לכל השפות מדקדקים עם המאמרים, מנקים ומיפים את השפה, וכמובן שגיאה נגד חקי הלשון ודקדוקה מאן דכר שמה, הנה היה שדה ספרותנו העברית מרמס לרגל שור וחמור וחרש שוטה וקטן והמאמרים היו מלאים שגיאות אין מספר. וכאלה היו לסופרים, לנושאי דגל הספרות! והאם יפלא אפוא אם כל אלה אשר טעמם עוד עמד בם ולב מבין להם הסבו את עיניהם מספרותנו ויטשוה לבלי פנות אליה וישליכוה ככלי אין חפץ בו?!

את זאת ראה סמאלענסקין עוד מראש ויצר את “השחר”. הוא התכונן אל הצעדים אשר עשו בני עמנו במסלות החיים, והנה רוח ההשכלה לבדה, זאת ההשכלה אשר היתה עד כה רוח החיה באופני ספרותנו העברית החדשה ותבדל בינה ובין הספרות הישנה. הרוח הזה עוד לא יעצר כח להניע את גלגל הספרות בכח ועז כמלפנים, אחרי אשר ההשכלה כבר מצאה לה מסלות בלבב עמנו, החיים נצחו, ולרגלי זה ניטל פטמה של הספרות העברית; כי אם בדרכי ההשכלה כבר בחרו, – מה תתן אפוא ומה תוסיף להם עוד הספרות השונה להם הלכה אחת בכל יום, הלכת ההשכלה, הלכה אשר כבר קימו וקבלו אותה עליהם ועל זרעם? ואחרי אשר שפה אחרת ודברים אחרים לא היו להספרות העברית בלתי אם לשיר על מראות הטבע אול להטיף מוסר למורדי אור, והדברים האלה שכבר נשנו פעמים רבות כבר יצאו מאף הקוראים ויהיו להם לזרא, לכן אין פלא אם רבים מצעירי הימים שאלו זה לזה; “מה תתן ומה תוסיף לנו השפה המתה הזאת?” ונגד אלה יתמרמר סמאלענסקין בכל עזוז רוחו בדברו על השחר והדרך אשר יבחר בו. הלא כה דבריו כאש: “מה תתן לנו: היא תתן לנו כבוד ועז, היא תקשרנו מעדנות להקרא בשם ישראל. כל העמים יציבו להם מצבות אבנים, יבנו מגדלים, ישפכו דמם כמים לבל ימח שם עמם ושפתם מקרב הארץ, המה כלם ייחלו בכליון עינים ליום ישועה עת תשוב הממלכה להם, ואם היום ההוא ירחק חק לא יחדלו מצפות; ואנחנו אשר אין לנו לא מצבה ולא ארץ, לא שם ולא זכר, רק המצבה האחת הזכרון האחד הנשאר לנו מחרבות מקדשנו, היא השפה העבריה, והמה יבושו או ימאסו בה, – לכן המואסים בשפת עבר ימאסו בהגוי כלו, לא שם ולא זכר להם בקרב בית ישראל, בוגדים המה לעמם ולאמונתם!” אם לא נתפלא אולי כעת על הדברים האלה, אחרי אשר עתה היתה רוח אחרת את בני עמנו ורוב חכמינו שבו אל עמם, אבל כמה כח לב דרוש היה אז לאיש מקרב “המשכילים” להשמיע דברים כאלה, – אז, בעת אשר כל משכיל עברי שש ושמח על נצחונות הרעפארם באשכנז וישחק מקרב לב על אלה הרבנים אשר עוד יסרבו לחקות כקוף את מעשי הגוים ואשר עוד לא ימהרו להשכיח את זכר ציון וירושלים מקרב עדתם. כח לב גדול מאד היה דרוש לאיש אשר בדרשו את הדעת ובהטיפו לעמנו חכמה והשכלה לא בוש לאמר קבל עם, כי לא לבשת ולא לחרפה לנו האמונה, כי יבוא קץ לגלותנו וכי עוד יבוא יום ותשוב הממלכה לבית ישראל, כאשר לא יבושו כל העמים אשר בצפיתם יצפו לפדות נפשם מיד זרים. התקוה הנעלה הזאת נותנת לנו כח ועז לסבול עמלנו ותלאותינו, וזאת התקוה ירושת פלטה לנו מהעבר. “ולכן ידעו כלם מראש – יגלה ה' סמאלענקין את אזן כל הקוראים – כי כאשר נטיתי ידי על המתקדשים החנפים, כן גם ארים את ידי על המתחכמים הצבועים אשר ידיחו את בני ישראל בחלקת לשון מאחרי ירושת אבותיהם”. ואזכיר את הקורא עוד הפעם כי הדברים האלה יצאו מפי סמאלענסקין שמונה עשרה שנה לפנים, בשנת תרכ"ח, בעת אשר כל סופרינו התעלסו באהבים עם חזיונותיהם הישנים והתרפקו על דודיהם הברלינים, והדרך אשר בחר לו סמאלענסקין עוד לא עבר בה “משכיל” אז.

ובכן היה חפץ ה' סמאלענסקין להשיב התועים אל עמם, לא להכניס את עם ישראל תחת כנפי השכינה השרויה בין הגוים, אך להביא את היהודים בברית ישראל; ובהאמינו כי ישראל ואורייתא חד הוא, כי השפה והלאום לא יפרדו ודבוקים זה בזה, לכן נגש להוציא את חפצו איתן לפעולות אדם – על ידי שפת עבר, ויצא להאיר נתיב על דרכי בני עמנו בעבר ובהוה. כי חסרון דעת דברי ימי עמנו היה תמיד לאבן נגף ולצור מכשול לצעירי בני עמנו; הן על לוח כתבי הקדש נכתבו תולדותינו אך עד שוב הגולה מבבל לבנות את הבית השני, וכל הקורות את עמנו בתקופות האחרונות המה או כספר החתום בעיני העם או ידיעותיו בענין זה הנה צנומות ושדופות קדים ורובן היו בכזיב בלדתן. ויש אשר המקרים נודעים להם, יודעים המה גופא דעובדא היכי הוה, אך נעלמות מעיניהם הסבות אבות המקרים והמעשים, הדבק אשר יאחז את כל המקרים יחד בחוברת, את הבריח התיכון המבריח בדברי ימינו מן הקצה אל הקצה. גדולים חקרי לב מקרב עמנו אמנם כתבו עלי ספר את דברי ימי נודנו בגוים, אבל דבריהם נכתבו בשפה זרה אשר להעם, לרבים מקרב החפצים לדעת את פרשת גדולת עמם ותולדות מחצבתם, היא שפת לא ידועה. קשה היה לישראל היום שנכתבה התורה יונית, כי אם אמנם על ידי זה ראו כל העמים והשרים את יפי תורתנו את החסן והיקר אשר לנו, אבל לישראל הלא נשתברו הלוחות: וזאת היתה גם למן העת אשר החלו חכמי עמנו לכתוב בשפת אשכנז את הגות לבם בחכמת ישראל וחקירותיהם בכל הנוגע לתורתנו ולדברי ימינו. כי אם אמנם על ידי הדבר הזה בראו תקופה חדשה לחכמת ישראל וכאשר היתה חלק ונחלה בספרות הערבית לחכמת עמנו כן מקום רחב ידים עתה לתורתנו בספרות אשכנז, אבל הלא עלינו להודות כי בני עמנו אך בעמל נפש יוכלו לשאוב מים חיים מן הבאר הזה, – “וזאת התורה שם משה לפני בני ישראל” כתיב, לא כן שפת עבר, אשר אם מעט ואם הרבה היא עודנה שפת העם ומובנת כמעט לכל הגברים בארצות אשר רוב בנין ורוב מנין של היהודים יושב שמה. ויהי חפץ סמאלענסקין כי יחדלו חכמינו לכתוב את חקירותיהם בתורה ובדברי הימים לבני עמנו בשפות זרות וישמיעו את רבי תורתם יהודית למען ישמע העם בדברם עמדו; ולכן הלל תמיד את החכמים אשר שבו לכתוב עברית ויתן בחבה יתירה מקום בהשחר לספרים ומאמרים מרבני ודר“י אשכנז ובצאת לאור כל ספר חדש במחקר ובדברי הימים לעמנו בשפת עבר קרא תמיד בעליצות נפש: בא גד! ויבשר בקהל הקוראים את צאתו במשפט צדק ובבקרת נאמנה אשר על פיה ידעו הקוראים מה לזרות ומה להבר. ואעידה לי את הספר הנפלא “דור דור ודורשיו” להרב הגדול מו”ה אייזיק הירש ווייס, אשר אך סמאלענסקין נתן מהלכים לחלק הראשון והשני בקרב הקוראים במשפטיו הנאמנים על אודותיו בהשחר.

חכמת ישראל ודברי ימיו בשפת עבר – המחצה האחת מחפץ סמאלענסקין והמטרה אשר הציב לו, כי המה הלא רק על מצב עמנו בעבר ידברו; אולם חפצו הלא היה – וגם זה נחוץ מאד גם אז גם עתה – לפקוח עיני בני עמנו על דרכיהם אשר ילכו בהם עתה, בהוה. כעשר שנים ויותר עבדו מכתבי עתים בשפת עבר את עבודתם על הרי ישראל קודם עלות “השחר”, מכ“ע יוצאים לשבועות, ובכל חפצי לבלי הקטין פעלי החכמים יוצרי העלים, עלי בכל זה להשמיע אמת, כי במשך השנים אשר הוציאו את כתבי-עתם לא התרוממו על הבמה הראויה להם, ולעמלם לא היה כמעט ערך ספרותי. כה”ע הרבו פלפולים בעניני הדיפלומטיה וסכסוכי המדינות מלאו את העלים חדשות ילדי יום אשר אין איש שם אליהם לב והחלק הספרותי היה מלא “הערות חדשות ומועילות” מעין אלה אשר עליהן כבר אמר חכם אחד כי החדשות אינן מועילות והמועילות אינן חדשות. המכ“ע השבועי הראשון, “המגיד”, בראשית יצירתו עוד לא התרומם אז למעלת מ”ע לאומי נכון ונשא על כנפי הדעה הנשגבה של ישוב אה“ק, כי רוח החכם רד”ג נ"ע עוד לא נשבה בו, וזמן הולדו (1857) מוכיח עליו, כי אחרי מלחמת קרים התעורר בתוך בני עמנו החשק לדעת חדשות וקורות הימים. כתבי העתים אשר נולדו אחרי אחיהם הבכור החלו אמנם להראות כי איזה מטרה נכונה לפניהם ואותות חיים נראו בהם, אבל האותות האלה היו עוד חלשים מאד.

אך סמאלענסקין מראשית דרכו השמיע דבריו בספוריו הרבים בשפה ברורה, קרא לכל הכתות השונות בעמנו בשמותיהן האמתים ועין בעין ראינו את חיינו יום יום מתוארים בשרד אמת. ביותר נתן אל לבו לחדור עמוק אל אחת המכות היותר כואבת אשר הֻכּינוּ בית מאהבינו – סדרי הקהל והעדה אשר היו נהוגים בקרב ישראל. על ידי ספוריו המלאים חיים, כתובים בשפה צחה, נשגבה ברעיוניה ובכ“ז קלה במליה ובמבטאיה, ברא סמאלענסקין קהל קוראים גדול מאד. ספורו הראשון “התועה בדרכי החיים” רכש לו שם עולם, וכה”ע רבים וגדולים בשפות שונות כתבו מאמרים לשפוט על תכונת הספור ההוא ועל אדות כשרון כותבו. אינני חורץ בדברי אלה משפט הספור הזה, כי לא בדברים אחדים נוכל לעשות זאת, ובמקום שידובר על אדות כל ספורי סמאלענסקין שם לא יפקד, כמובן, גם משפט “התועה”; אבל משמיע אני בזה דבר כהויתו – דבר אשר לא נעשה לספור בשפת עבר עד סמאלענסקין.

אולם בנוגע למחצה השניה הזאת ממטרת סמאלענסקין, היינו להאיר נתיב על דרכי בני ישראל בהוה ע"י ספורים, תמונות ממחזות החיים והשקפות על מצב הקהלות, – בזה הסכים גם סמאלענסקין כי שפת עבר נתנה לא למעט כי אם לרבות, וגם הוא הרשה לכתוב בשפות זרות את כל אשר לישראל בהוה. כי עלינו הלא לתאר את החיים בשלל צבעיהם, ואם כן עלינו לדבר גם בשפה אשר החיים וצרכיהם נחתכים על פיה.– אך נסורה מראש לראות את השקפות ה' סמאלענסקין ומבטיו על דברי ימי עמונו והתורה אשר תצא לבני עמנו מזה אשר נתבונן בשום לב בספר תולדותינו.

ד

אין אני בא לא לטמא ולא לטהר, – לא אטה משפט צדק, אך גם אין חפצי ומטרתי להלל ולשבח את שם סמאלענסקין ולאמר לפניו הללויה, ולכן אל יתעה נא איש לחשוב כי מביט אני על סמאלענסקין כעל חוקר הדת או רואה אני בו כותב דברי ימי ישראל. מראשית עבודתו היה סמאלענסקין רק זשורנאליסט, – אמנם זשורנאליסט רב הכשרון, אשר התבונן אל חקר דברי ימי עמנו בתקופות רבות ולמד את דרכי העם אשר נשא חזון לו; זשורנאליסט חמוש בכל כלי הנשק הדרושים למלחמת הסופרים: ידיעה שטחית בכל ענפי המדע, לשון למודים ושפה לוקחת לבבות, רוח משפט עשוי לבלי חת, ועל כלם – אהבה רבה, אהבת עולם, אל הדבר אשר למענו הוא נלחם ואמונה שלמה בדעותיו. בדור האחרון הזה יולדו זשורנאליסטים כאלה במספר רב לספרות הרוסית על ברכי הסופרים בלאַגאָסוויעטלאוו, קאָרש וכדומה, בלמדם אל דרכי הצרפתים הענציקלאפעדיסתים, אם כי, כמובן, רב המרחק בין המורים ובין התלמידים… התכונה המיוחדת של הסופרים האלה: לשפוט ולשאת מדברותיהם על כל דבר וכל ענין, מבלי דעת אל נכון אף ענין אחד, לחוות דעה ולהשיב תשובה על כל שאלה ושאלה טרם למדו לדעת לפרטיה אף שאלה אחת; הסופרים האלה אינם יורדים לעולם לתוך עומקה של הלכה, אך מרחפים על פני כל השאלות והענינים אשר ישאו אליהם דבריהם כעוף המרפרף, נוגע ואינו נוגע. צרכי החיים ומצב ההשכלה של עם ועם יולידו סופרים דרושים לחפצו, ולחפץ עם הרוסים נחוצים לרוב סופרים אשר “כל בם”. וסופרים כאלה נחוצים מאד ומביאים תועלת רבה בהבינם את העם בלשון קלה את אשר לו לדעת משאלות הזמן, מתולדות הטבע וממקרי הימים שעברו. סופרים כאלה נחוצים לה להקוראים העברים בשפת עבר – וסמאלענסקין היה אבי הסופרים מהמין הזה בשפת עבר. לו היו ידיעות נכונות מכל הנוגע להיהדות והשקפות מיוחדות על כל השאלות בעולם הספרות העברית, וכשרונו הנעלה עמד לו להתיצב בראש הספרות על ידי הידיעות האלה, הוא לא בטא את תמצית חפצו בשפה ברורה, השמיע את דעותיו במבטאים כוללים, במלים יפות ובניבים נחמדים יען כי היה זשורנאליסט כאשר אמרתי. הוא אמנם היה גם רב הכשרון כזה, אשר לפניו לא היה כמוהו בספרות העברית, אך חלילה לי לעות משפט, וטרם אחל לנתח לנתחיהם את מאמריו וספריו ראיתי חובה לעצמי להקדים את הדברים האלה כי אין משוא פנים במשפט:

“השחר עוד טרם עלה והנה אנה המקרה ליד סמאלענסקין להשמיע את דעותיו והשקפותין על שאלות רבות בדברי ימי ישראל. כי בימים ההם הופיע הספר “דער יודישע שטאַמם” בשפת אשכנז להדרשן והחכם הנודע ד”ר אהרן יעללינעק, ובמשפט הספר הזה מצא לו סמאלענסקין להתגדר בו ויכתוב מאמר גדול בשם “אבן ישראל” בהשחר שנה ראשונה. וכל מבין יבין כי לסמאלענסקין היה המאמר הזה אך תואנה ופתחון פה להשמיע את כל אשר בלבבו על אדות התהפוכות הנמצאות בדברי כל הכותבים דברי ימי עמנו.

מי הוא ישראל, מה משפט העם הקטן והדל או הגוי הגדול הזה הנודד בגוים ותועה בארץ זה אלפי שנים ומה דמות נערוך לו, לתכונות נפשו ולרוחו? הספרים והסופרים אשר כתבו חכמי הקורות על אדות ישראל ומשפטו לא יתנו מענה נכון ותשובה ברורה, תשובה אחת ואין שניה לה, על השאלה הזאת. ואמנם נפלא בעינינו לראות את החכמים יודעי העתים וקורות בשנות דור ודור נפרדים בדעותיהם על דבר עם ישראל מן הקצה אל הקצה. אלה מחללים ואלה מהללים: האחד יגדיל וירים עד לשמים תפארת מנהג, דרך או דעה, והשני ישפוך לעג כמים על המנהג, הדרך והדעה ההיא: האחד יספר בשבחן של ישראל כי רחמנים בני רחמנים המה ולא יוכלו לראות ברעה אשר תמצא את אחיהם ואנשי בריתם, והשני יבזה להם באמרו כי רכי הלב המה, יעצמו עיניהם מראות דם ולבם לב שפנים, ועוד הכתוב השלישי אומר כי אוכלי אדם המה ודם ישתו יין נסיכם: האחד אומר כי בני ישראל יאמינו בכל הבל וכל דבר שוא ותפל קדש להם, והשני יאמר כי בנים כחשים הננו, אין בנו אמונה. וכל אלה השופטים על דרכנו, כפי הנראה, צודקים במשפט ומחזקים את דבריהם באותות ובמופתים מדברי ימי עמנו – והלא גם קשה ערף לא יכחד כי משפטים כמו אלה תהפוכות המה; ולמען שים את העקוב למישור ולמען התיר את השאלות אשר תולדנה בלב כל איש דעת למראה התהפוכות האלה הנראות בדברי כותבי תולדותינו הקדים סמאלענסקין דברים ברחבה על דבר דברי הימים בכלל, כפי אשר הורו את התורה הזאת ראשי החכמים בדורנו, ומן הכלל יצא ללמד על הפרט, עד דברי ימי ישראל, למען יוכל לערוך אלה מול אלה, ובהציבו את שני הענינים האלה, תולדות העמים ותולדות ישראל, מערכה מול מערכה, נוכח לדעת כי הלכה אחת נשתכחה מאת כל כותבי דברי ימינו, ולרגלי הדבר הזה תעו בחשך ויאבדו דרך; המה מדדו את ישראל באַמת כל הגוים ועל פי המדה הזאת קצבו את ערכו – ובזה שגו מאד כי לא ככל העמים בית ישראל; לא כמשפט כל העמים נשפוט את ישראל, ועוד זאת כי כותבי תולדות ישראל אשר לא מקרבו יצאו לא עשו כמנהגי כל סופרי דברי הימים ללמוד את כל הענינים הנחוצים לדעת אל נכון חיי העם, ולא נוכל להאשימם על זה כי אולי לא מזדון עשו כי אם מפני כי כבד הדבר הזה מאד בנוגע לעם ישראל. ללמוד לדעת תכונת העמים אשר להם ארץ וממלכה ושפה חיה נקל מאד, והאיש אשר נפשו אותה לדעת כל אלה יבוא אל ארצם, יתהלך עמהם ימים מספר, ישים עינו על דרכיהם וילמוד את שפתם וספרותם וכבר השיג מבוקשו. אך לא כן אם יאמר איש לכתוב את דברי ימי עם ישראל אשר אין להם לא ארץ ולא ממלכה והנם מפוזרים בכל קצות הארץ וגם שפתם (שפה לדבר) אין אתם". הוא אשר דבר כי לא ככל הגוים עם ישראל, ושבט משפט כל העמים עליו לא ינוח.

אולם הלא עתה תולד השאלה, איזה הדרך שיבור לו כותב תולדות ישראל, ובעקב השאלה הזאת אחוזות עוד שאלות אחדות ונשימן בזה לפני הקוראים, כפי אשר הוציאן במספר גם סמאלענסקין אך אחזנו דרך קצרה.

א) את מי מכותבי דברי ימי ישראל הצדק: האם בפי אלה אשר יהללוהו, או אלה הנותנים שמו לשמצה?

ב) מה היא הנסבה אשר הולידה הדעות השונות ההפוכות על דבר בני עמנו וטבעו?

ג) עד מתי לא ישימו החכמים קץ לדברי הריבות ע"ד ערך עם ישראל ותכונות נפשו?

ד) ומה היא הסבה אשר הולידה את השנאה האיומה בקרב העמים לישראל?

על שתי השאלות הראשונות נמצאה לפי דעת סמאלענסקין תשובה מספקת אשר חרץ מראש כי כותבי דברי הימים לא בחרו בדרך הנכונה לכתוב תולדות ישראל, ובמדותם את דברי ימי ישראל ותכונותיו בחבל כל העמים שגו מאד, ולכן יש אשר שני הצדדים יחד יצדקו ויש אשר, להפך, יחד יחטאו להאמת, והיא היא הנסבה אשר הולידה את התהפוכות; ואת שתי השאלות האחרונות יחבר אל אחת, וכמובן האחרונה, ע"ד מקור שנאת העמים לישראל. שאלה חביבה יותר לפניו כי כמה קולמוסים נשתברו לפתרה,– ומדוע זה לא ייגע גם סמאלענסקין למצוא לה פתרונים? והנה רבים יגזרו אומר כי שנאת כל העמים לישראל או על ברכי שנאת הדת נולדה יען כי “דתיהם שונות מכל עם”, או כי יקנאו העמים ביהודים על כי להם כשרונות טובים וחרוצים במלאכתם וביותר במסחר וקנין, או על הנזר המון ישראל מדרכי תבל שכניו, ומאס בחכמה וילך בדרך גבלו לו ראשונים. אבל לו רק אלה הנה הנסבות אשר הסבו את לב העמים אחורנית מאחרי בני ישראל, כי אז לא היתה השנאה הזאת כללית, ולא שמה את קנה בכל מקום ובכל מצב; כי אז שנאום רק כהני האמונות האחרות ויתר האדוקים, בעת אשר עינינו הרואות כי גם חפשים בדעותיהם בוואלטער וכדומה, אנשים אשר אין כל אלהים במזמותם וכל אמונה אבדה מפיהם ומלבבם, יבדילו גם המה לרעה את בן אמונת משה מבן אמונה אחרת; או כי רק בעלי המלאכה והסוחרים מבני הנכר קנאו בישראלים בני אומנתם, – ועל ישראל הלא ידברו תועה גם החכמים והחוקרים והסופרים, אשר דבר אין להם עם סוחרי הארץ ובעלי האומנים; או כי צוררי יהודה היו רק העמים ההולכים לאור הדעת, – וישראל הלא נִתן למשל ולשנינה גם בפי העמים ההולכים בעצמם בחשך, אות ומופת הוא כי לא רק אלה הנה הנסבות לשנאת ישראל, ולכן יחרץ סמאלענסקין משפטו כי השנאה באה לרגלי סבה נעלמה אחת, אשר רב כחה מאד, והיא – כי מצב בני ישראל ברע הוא, ההצלחה שמה להם סתר פנים, ולכן היו ללעג ולחרפה בגוים. לו היה ישראל גוי איתן וכביר כח כי אז יראו מפניו ויתנו כבוד לשמו, אך אחרי אשר כבודו גלה ממנו בהגלותו מארצו אל ארץ אחרת, – מי יאהבו ומי יכבדהו? ולכן, יחרץ סמאלענסקין משפטו, אין דרך אחרת להושיע למו בלתי אם לתת להם כח ועז כמו לכל העמים וישובו ויעמדו על רגליהם ויחיו.

המשפט הזה חדש הוא, ויוכל היות כי משפט צדק הוא, הן לא רק רע לב האדם מנעוריו, ולכל הפחות האדם אוהב להתראות כעושה משפט וצדקה, ואולי מאמין הוא ביושר לבו וצדקתו; ובכל זאת תחזינה עינינו בדרכי החיים את בני האדם דוחפים למדחפות את הנכשלים, משגים בדרך את את העורים, וישקו מי רוש את אלה אשר ה' הדמם, הן אם ה' לא ישמור אותם – יחשבו בלבם – מדוע נשקוד אנחנו לשמור? אם ההצלחה הסתירה את פניה מאתם, – אנחנו מה כי נאיר פנים אליהם? וכן הוא גם בטבע העמים, ואולי צדק סמאלענסקין בהערותו בזה מקור השנאה לישראל. הלא זה הדבר אשר דבר גם הנסיך הרוסי וולאדימיר בבוא אליו היהודים הכוזרים לדבר על לבו ולהביא אותו ואת עמו בברית אמונתם: “אם קצף ה' על אבותיכם קצף, ויפזרם בחטאותיכם בארצות ונחלתכם נהפכה לזרים, איככה אפוא תעיזו להורות תורתכם לנכרים? הלבעבור אשא גם אני מוסר אלהיכם באתם הלום להביאני בבריתכם?” – אולם מה הוא “הכח והעז” אשר חפץ סמאלענסקין כי ינתנו לישראל – אין פורש אותם, כי בספרו זה “אבן ישראל” הוא בא ברוב ענין, עד כי בעמל רב ימצא איש את תוכן דעותיו ומשפטיו; במאמר הזה חפץ סמאלענסקין להגיד את כל לבו, ותפסת מרובה לא תפסת. כל עמלו היה, לפי הנראה, להשמיע ראשי דעותיו בדברי ימי ישראל ולשום לפני הקוראים את ההשקפות אשר הנה תהיינה לו לאבני הפנה בבנינו אשר החל. אולם מרוב דברים וחקירות אין קץ יצאו הדברים סבוכים ולא בשפה ברורה, ואולי גם סמאלענסקין עצמו הרגיש את הסרון הספר הזה, ולכן לא חזר להדפיסו בספר מיוחד, כאשר עשה ליתר ספריו; ואת הדעות אשר רשומם נכר במאמרו “אבן ישראל” הרחיב והשמיע בדברים יותר ברורים בספר אשר שלח החוצה אחר הראשון, ספר אשר בגללו קנה לו סמאלענסקין שם עולם – – בספרו “עם עולם”.

ה

הדר סמאלענסקין וכחו בספרותנו לא נראו על השנה השניה “מהשחר” בכל תקף בלתי אם בשנים שלשה מאמרים קטני הערך; אולם גם במאמרים הקטנים ההם לא יסור מדרכו וריח הרעיון הלאומי נודף מהם. לראשית השנה השמיע סמאלענסקין את השקפותיו על פרוד הדעות בקרב בית ישראל פנימה, והודיע כי אמנם יודע הוא בעצמו כי הדרך אשר ילך בה לא תמצא חן גם בעיני שתי המפלגות הראשיות יחד, גם בעיני המשכילים גם בעיני הישנים, אך הוא יוסיף בכל זאת ללכת בדרך זו בחר לו. כי לו נפרדו שתי המפלגות האלה בזה, אשר האחת תאמר להחזיק בכל והשנית תחפוץ להרוס את הכל כי אז עוד היה ביד איש ללכת באמצע לאמר: אני לא אבחר בכל ולא אהרס הכל; אבל באמת שתי הקצוות אשר לפלגות ישראל כמעט נוגעות זו בזו: המחזיקים בנושנות יוסיפו דינים על חקים, והמחדשים גם המה בהרסם את הבנין הישן ויבנו בנין אחר חדש ימלאו אחרי רבבות דינים וחקי המדה, ולכן אין עוד דרך ממוצע ביניהם אשר נוכל לאמר עליו טוב הוא, כי גלה שלום ואחדות מישראל; אשר על כן על כל העם לשוב למקורו הראשון ולחדש בקרבו רוח נכון, רוח ישראל, ולהתאחד יחד. ויטיף בשנה ההיא להתאסף תחת דגל החברה “כל ישראל חברים”, ולאות ולמופת כי כל כחו של ישראל הוא אם יהי גוי אחד בארץ, הראה סמאלענסקין על “הרעם” שהיה בשנה ההיא שנת תרל“א באדעססא. שמה ישפוך סמאלענסקין מרי שיחו על הבוגדים אשר למעות הות נפשם ימכרו את עמם ואת כבודו, ויעיר למוסר את אזן בני עמנו ללמד את בני יהודה קשת, קסת הסופרים ותכסיסי מלחמה, כי ירבו להם אחינו בארצנו כתבי העתים בשפת הארץ גם למשוך לב המולים הערלי”ם, למען לא יעותו משפטנו. סמאלענסקין היה מן המיוחדים הצופים ברוחם אל אחרית המעשים ורואים את הנולד. ועל כן אמר: “מי יודע אם לא יבאו עוד שנים אשר לא יהיה עוד לנו חפץ גם בארצות אשר עתה נשב במו שקט שאנן, כי יש לאל יד מקרה אחד להשפיל אותנו ולגזול משפטנו ואין אומר השב”. וכל זה יבואונו על אבדנו דרך עמנו, ודברי הימים יורונו כי על חטאות כאלה יוסרו בני ישראל מוסר אכזרי.

ובשנה השלישית “להשחר” הואיל סמאלענסקין באר את הדברים האלה, אז היתה שאלה “התקונים בדת” מלאה כל כתבי העתים וטובי הסופרים בשפת עבר היו עסוקים למצוא פתרונים לה, עד כי היה בלתי אפשר כי יחשה סמאלענסקין לבלתי השמיע גם את דעתו הוא על אדות השאלה הזאת, – ויקם ויכתוב את הספר “עם עולם”. בפתח דברו אל הספר אמנם יאמר, כי תוכנו הוא רק על אדות התקונים והחדשות אשר יעשו ואשר יחפצו לעשות בימינו, אבל באמת שאלת התקונים לו גם עתה רק כסות עינים, פתחון פה להשמיע דעותיו, אך בקעה מצא והתגדר בה. כי זה דרך כל סופר נאמן להשתמש בכל מקרה ובכל מעשה אשר יעשה להשמיע את הגות רוחו, כי לרגלי המקרה או המעשה ימצא לו אזנים קשובות ויבין אז יותר איך לדבר אל קהל קוראיו למען יבינו את שפתו ויתבוננו אל דבריו; המקרה והמעשה המה רק אסמכתות, ואיידי דאתו להכי ישמיעו את דעותיהם הכלליות.

וכן היתה הפעם שאלת התקונים, רק כיתד לתלות עליו הגיוניו בספר הזה.

משוט בארץ בא רוח התקונים ויהי לרוח שקר בפי נביאי ישראל בקהלות אשכנז; כילק עלה הראפארם אל הארצות ההן וינח בכל ישראל; וחלף בבראנשווייג, ועבר עד לייפציג ומטות כנפיו מלא רחב ארץ הפילוסופים. מטיפים ורבנים יצאו להטיף תקונים מתקונים שונים בדת ישראל, מטיפים ורבנים אשר לא שמשו כל צרכם במקדש התורה והתלמוד, ואשר כל חפצם היה לקחת להם תקף ועז, שררה וגדולה, בהיותם כהנים לדתם, כאשר נתן הכח בידי הכהנים הנוצרים. המתקנים האלה בנו בתי – מקדש לשם אלהי ישראל כהיכלי הגוים שכניהם ויבחרו להתפלל בדרך הפרוטסטנטים ובשפתם, וישלחו את ידיהם בכל חיי היהודים לשנותם לפי הרוח החדש אשר אותו שאפו באות נפש. אין עיף ואין כושל בנביאים האלה, כלם למדו את התורה על רגל אחת וכל דמתקריא רבי ודוקטור מתקן ומחדש כהעולה על רוחו. העם לא נצב כצר נגד תקוני “הרבנים” ולא התנגד אל הסדרים החדשים אשר המורים מכוננים בקהלותיהם, כי לרגלי ההשכלה והמדעים אשר בחרו בהם בני עמנו באשכנז עוד מימות הרמבמ"ן כבר עזב ההמון את תורת ישראל ויטשו את דרכי אבותיהם בסדרי חייהם. בני ישראל בארצות אשכנז היו, ועודם גם עתה, רחוקים ממקורי הדת, אין מי יודע תורה ואין מי יבין שמועה. התלמוד היה להם לעגי שפה, ושפת הקדש – לשון אחרת, “והיה להם דבר ה' צו לצו קו לקו זעיר שם זעיר שם”, ולכן נוקשו ונלכדו בפח אשר שמו להם המתקנים באמרם להם כל היום: אלה אלהיך ישראל! יודעי התורה היו אחד בעיר ושנים במדינה – – ומה כחם כי יתנגדו!?

זאת היתה לארץ אשכנז, ובעת ההיא בשלה ההשכלה האפפיציעלית גם בארצנו. בתי הספר התרבו ומספר תלמידיהם עלה, ורוח בקרת עברה על פני הספרות הרוסית. יודעי הספרות ההיא יזכרו את הרוח הנעלה אשר התהלך אז על פני כל הספרות, את השאלות הגדולות אשר עסקה הספרות בפתרונן לטובת “האושר הכללי”, את השלילה הקיצונה אשר היתה נשואה תמיד על שפתי הסופרים בעת ההיא; החפש והדרור מלאו כל חדרי הלב וכל המטיפים נבאו להוצאת ישן מפני חדש. אז התעוררו גם אחדים ממשכילי וסופרי ישראל ויטיפו לתקן את הדת, באמרם לקדם ע"י התקונים את הרעה אשר תמצא את דת ישראל, כבא רוח החפש לגרש גם את רוח התורה אחרי המצות המעשיות אשר בני הנעורים כבר דשים אותן בעקבם. אל התקונים בארצות אשכנז הביטו ומרחוק הביאו משא וחזון גם להעם היושב אתם, – אך לא זה העם ולא זו הארץ; הגפן אשר הסיעו החפצים בתקונים מארץ אשכנז לא שורש בארץ ליטא. גם הרבנים, גם ראשי הקהלות ואף גם המון העם לא חפץ בתקונים אשר אמרו הסופרים לעשות בדת ישראל, ותהי להפך כי עוד יצאו כלם חוצץ בחרב נוקמת נגד “האפיקורסים”. אוסרי המלחמה ההיא היו: אחד מגבורי התורה אשר רכש לו השכלה יצא מכותלי בית המדרש ותלמודו בידו ואהבתו לעמו בקרב לבו, ואחד ממליצי דורנו חמוש בנשק הסתירה אשר ירה חצים שנונים בלב הרבנים ויחלק להם עקיצות באפו ועל צבאם חנו עוד רבים מהמשכילים.

ועל סמאלענסקין היתה החובה לעשות כזאת, להשמיע גם את אשר בלבבו על אדות שאלת התקונים. כי כבר החל קהל הקוראים לרנן אחרי הסופר הזה אשר אין פותר למי הוא, אם לבני הדור החדש או לבני הדור הישן – ביחס אל שאלת התקונים, ורבים גזרו אומר כי פוסח הוא על שתי הסעפים. כי פעם ראוהו מדבר ברוח חפש ופעם ישוב וידבר כאיש אשר כל חפש וחקר זרו לרוחו; המחדשים לא קרבו דבריו כי הגיד לא בסתר כי פעולתם איננה רצויה בעיניו, וגם מתנגדיהם לא מצאו בהם חפץ כי נכתבו ברוח חפש אשר לא ידע מתג ורסן, ולכן הקדיש את הספר “עם עולם”, לברר וללבן את מצבו בנוגע לשאלת התקונים בדת.

אבי חפץ התקונים הנטוע בלב העמים כלם הוא ההתחקות, וכן הוא גם בישראל. חפץ התקונים בדת מצא מסלות בלבב בני ישראל בצאתם בעקבות העמים ובהחזיקם בארחות החיים, בדעות ובמנהגי העמים שכניהם, ובמהרם לטעת אותם על אדמת עמם, מבלי ראות כי זמורה זרה לא תצלח לשאת פרי על אדמת ישראל, ואולי עוד תשחית את יתר העצים הרעננים השתולים שמה זה רבות בשנים ואשר בצלם ראו חיים ונחת, רבים מבני עמנו קראו גם המה מלחמה בשער על אמונתם ועל כהניהם, המה הרבנים, ולא שמו אל לבם כי לא ככל העמים בית ישראל; “לישראל אין מלך ושר אשר יכבידו עליו אכפם להחזיק בתורה אשר ישימו כהניו לפניו, וגם כהנים שומרים על התורה אין לו, כי היא מורשה קהלת יעקב, על כל העם החובה לדעת אותה, ואמנם רוב העם ידענה; ואם ימאן העם לקבל עליו חקים חדשים אז אין מצוה עליו במפגיע לעשות כזאת, כי מחפץ לבו קבל את תורתו ובחפצו יוכל להסירנה באין מכלים דבר”. לא לישראל לאמץ חיל להפריד בין האמונה ובין הממשלה; אחרי כי אין לו ממשלה, לא לו לקום בפני כהניו אחרי כי אין לו כהנים, אחרי כי העם כלו הוא ממלכת כהנים, – ואת מי אפוא ילחמו, האם את העם כלו? אבל הלא אם יחפוץ העם בתקונים יעשם בעצמו ואין מוחה בידו, ואם לא יחפוץ בם אז אזלת יד כל איש לתתם לפניהם. דרך ארץ קדמה לתורה, והעם בחייו יום יום מרגיש היטב מה לו לקרב ומה לו לרחק, מה יכבד עליו כמשא כבד ומה נקל לו לשאת על שכמו, ומנהג מבטל הלכה אמרו חז"ל.

אך באמת תורתנו היא תורת חיים ורוב הדינים נולדו מהאהבה העזה לאמונה ודת, מהחפץ הנאמן לחזק אשיותיהן הרבו תקונים ודינים, והעם קבלם ברצון כי אז מצא חפץ בהם, אז בימי הבינים, עת אשר כל העמים הרבו דינים וחקים בדעותיהם ויעש גם ישראל כמוהם, אז בעת אשר משפטי התורה וחקי הדת היו לו שלומים ונחומים בעד כל חמדת התבל אשר גזלו ממנו. ובכן החדושים אז נבעו ממקור טהור – מאהבה למורשת קדומים; אבל המחדשים בימינו באשכנז הלא יחפצו לבטל גם עקרים מהדת, כמו האמונה בביאת הגואל, ואלה אשר כזאת יעשו לא לאמונה יגברו בארץ. כי הדת בישראל היא האגודה האחת אשר תאחד ותאגד את לב כל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, ולכן לא חלק האלהים לבד היא האמונה הישראלית אך גם כארץ וממלכה ושפה וכל יתר המוסרות אשר על ידיהם העמים בלאומים יתחשבו, וחלילה לכל אוהב עמו לנגוע לרעה באחד מיסודי הדת פן ערער יתערער כל הבנין ולא תשאר כל אחרית וזכר להעם הזה; ולכן המתקנים החדשים המעבירים את בני ישראל גם על עקרי הדת המה בוגדים, – לא רק בני ממר לאמונתם אך גם בוגדים לעמם.

ו

סמאלענסקין יחלק את התקונים בהדת, אשר יש את לבב המתקנים לעשות, לשתים: א) תקונים באמונה, תקונים פנימים בדברים שבלב התלוים בדעות; ב) תקונים בדרכי העם, היינו במעשה, תקונים חיצונים.

והנה אם אמת בפי המתקנים כי כל ישעם וכל חפצם להקל את העול הכבד מעל שכם העם, הלא התקונים ממין הראשון, הדברים התלוים בדעה, אשר לא בפועל יעשו ולא יראו לעין זר בעשות אותם, לא יכבידו אכפם על העם, לא יפרידו בינו ובין העמים בדרכי החיים, לא יתיצבו לשטן על דרכו במסחר ובעבודה, וגם היהודי המאמין בכל לא יחדל לרגלי אמונת לבבו לבנות בית ולנטוע כרם ולהתעסק בישובו של עולם, ותחת כבד המשא של האמונות והדעות לא ירבצו שלומי אמוני ישראל, והמה רוב היהודים בערי פולין ורוסיא, בריטניה וצרפת. נשארו אם כן אפוא התקונים בדרכי החיים, תקונים בדרכי העם החיצונים, כי יתקע לו יתד בין העמים שכניו וכי ידע ישראל עת ומשפט החיים, להשיבו מהדרכים הרעים אשר דרך בהן בימי הרעה, עת רדף על צואר ולא נתנו לו ידים למצוא חית ידו בכבוד מפרי חכמתו או מעמל כפיו, – אבל אם בתקונים כאלה נמצא חפץ, אז אין לנו לגזור גזרות, לאסוף אספות, לבנות בתי מקדש חדשים ולהבדל מתוך הקהל, ולשום את דגלנו אמונה ודת. אל תקונים כאלה נשואות גם עיני החברה “כל ישראל חברים” ובראש הומיות, בכל המקומות אשר בני ישראל נחתים שמה, תתן קולה: “שובו שובו מדרכיכם בית ישראל, בקשו דרך חכמה בקשו נתיבות מלאכה, בקשו מסחר בכבוד וישר, למדו בניכם לדעת שפת ארץ מגורתכם, בקשו קרבת העמים שכניכם, למדו ידיכם לעבוד עבודת האדמה, צאו מבור כלאכם, ברחו מחורי עפר אשר נחבאתם שמה כי עם סגולה אתם”. והחברה הזאת תעשה זאת מבלי התערב בכל אמונה ודת, וכמעשה החברה הזאת יוכל לעשות ולהטיף כל בעל בעמיו כל נשוא פנים בעירו וכל נכבד בארצו – ותקון הדת מאי עבידתיה? מה לתקוני הדת ולצרכי החיים?

אך לו התאמצו המתקנים לתקן בעמם את חיי בני עמנו לפי צרכיהם להיטיב להם, כי אז אולי לא שמנו לב אל הדגל, דגל הרעפארם בהדת, אשר המה נושאים והללנו את מפעלותיהם הנאותים לפי צרכי החיים; אבל באמת לדאבון לבבנו אחרת נחזה. לא אל התקונים החיצונים ישימו המתקנים את לבם, לא להשיב את ישראל ממצבו הנורא ולהעמיד במרחב רגלו, אך המה כל מעינם ישימו בתקונים פנימים, בתקונים אשר דבר אין להם עם החיים, בתקונים התלוים אך בדעות ובדברים המסורים אל הלב – לתקן את דרכי העם בקרבו: בעניני העדה, בעבודת בית ה', בחקים ומשפטים שונים, גם בכאלה אשר נתנו לדורות. ואם אמנם לעשות סדרים במנהגי בתי הכנסיות ועוד תקונים כאלה תקונים בלתי יתרים המה גם לפי דעת סמאלענסקין, אך בראותנו כי ראשית מלאכת המתקנים לתקן את בתי התפלה לפי רוח העמים שכניהם וכי יחגרו שארית כחם לעקור התקוה להגאל וכל זכרון ירושלים מלב אחיהם – – אז נתבונן למקור החפץ לחדש ולתקן; והמקור הזה משחתו בו ולא ממקום קדוש יהלך, ויסודו בחקותם את דרכי הגוים ובחפצם לשכוח את צור ממנו חצבו ולבחור להם אלהים חדשים לא שערום אבותיהם מראש. אבל ישראל הלא היה תמיד נאמן למקורו הראשון, וקוה ליום ישובו בניו לגבולם ואז יהיה הוא אור לגוים ולאמים למשפטו ייחלו, ולא לו לבקש תורה מפי עמי הארץ. על ישראל לא נטל גורלו ללכת בדרך הגוים שכניו, אחרי אשר הוא בעצמו עודנו לא במתים נחשב, כי רוח חיים בו. כי בהגרשו מארצו, ביום הגדול והנורא ההוא, ביום זרהו אֵל בארצות, צץ ופרח רעיון חדש ותקוה חדשה, יום גאולה נולד ביום מפלתו-תקות הגאולה – ותהי לדל התקוה הזאת לעזר ולאמץ רוח, היא אשרה אותו מבפנים ותחזק את רוחו בקרבו, ושנאת כל העמים לבני ישראל אמצה את לבבם גם מחוץ, ויהי אדיר בגוים, עז שבאומות: שנאת כל העמים לבני ישראל יצרה את העם הזה בתמונת עם שוכן לבדד, עם בודד במחשבותיו חזיונותיו ותקותיו, והתקוה הזאת היא רוח החיה באופניו ונשמה באפו. והגוי אשר תקוה כזאת לו, העם אשר תקותו כבר עמדה לו להחיותו אלפים שנה ולהצילו מתעצומות המקרים ומבין שני מסבות הזמן – למי אשר אלה לו הוא לא ימצא חפץ לחזור על הפתחים לבקש בלויי סחבות או גם בגדים מגוהצים לשים עליו, למען יתהדר לעיני שכניו, כי הדר זקנים – שיבה וכבודו חדש עמדו תמיד למרות הבגדים הבלים אשר עליו.

ואם לא תאמינו, אתם המתקנים, כי אך אז היה דרך ישראל צלחה עת היה נאמן לרוחו, וכי דרכיו נלוזו בכל עת אשר עזב את הדרך התוה לו היוצר והמחוקק הראשון אשר הבין מאד את נפש העם אשר ידיו עשוהו – נייתי ספר דברי הימים ונחזה; ובהתבוננו בספר תולדות ישראל מפורש ושום שכל נוכח כי המשפט הזה אשר הוציא סמאלענסקין צדק הנהו. נשקיפה נא על תהלוכות הדת והאמונה בישראל מראשית היה לגוי, אז נבין גם אל חקר ימינו. תורת משה היא תורת אמת, תורת חיים, כי “אין עץ חיים אלא תורה”. תורתנו לא תבקש לעשות את מחזיקיה למלאכי אלהים, להנזר מחמודות התבל וסגלות החיים, אך גם לא תתנם לרדת מטה ולהקבר “בקברות התאוה” והחשק המכלות מנפש עד בשר, מרוח עד גו; ביד כל איש לאכול ולשתות ולחיות בארץ, אך גם להיטיב לאחרים ולבלי קפוץ את היד מן האח האביון להעניק את מכי האלהים מן הגרן ומן היקב. תורת חיים היא, ולכן בהמר ארץ וכאשר שונו פני החיים, אז אל העם לשמוע בקול השופטים אשר יהיו בימים ההם, אשר ידעו עת ומשפט ויחנכו את העם על פי דרכו בימיו. לא חקים ומשפטים, הטובים לדור הזה וירעו לדור הבא, שהמה חקים ולא יעבורו לעולם, כי אם תורה הצריכה למוד על פי הדעת והשכל, והיא לא תהיה לאבן מעמסה גם לדור אחרון כי במחשבה יסודה, ולכן היא תורת אמת, תורת חיים. כהני האמונה הישראלית ושומרי משמרתה לא יכלו להתנשא על עם ה' כי חלק ונחלה לא היה להם בקרב אחיהם. אחוזה לא היה להם בארץ כי ה' הוא נחלתם, לא נתנה להם משרה להשתחרר על העם בכח הזרוע והרכוש, רק כתר שם טוב היה על ראשם בהיותם עבדי ה' לשרת לפניו, והמשפט בין איש לרעהו והממשלה הכללית היו בידי שופטים וזקנים מקרב בני העם, גם הקים ה' מקרב בני העם “מבניהם לנביאים ומבחוריהם לנזירים”, כי המצוה היה לשנן את התורה לכל העם, ועל הכהנים היה אך “לשאת אפוד ולהקטיר קטרת” לשרת את העם בהביאו את קרבנותיו אל המזבח. אולם ברבות הימים, כאשר הרבה העם להביא את זבחיהם לה' ולמצוא חפץ במשרתי המקדש, החלו הכהנים להתנשא על העם, והעם לעמתו קרא: כלנו קדושים ומדוע תתנשאו, עד כי מצאו אוהבי העם לנחוץ להלחם לא רק נגד זובחי הזבח כי אם גם נגד רעיון הזבחים, בדעתם כי כל הימים אשר תעלה מנחה לריח ניחוח לא יחדל גם כהן מקריב קרבן, וכל עוד ימצא העם חפץ בקרבנות מחים ובכהנים יהיו קרני המזבח קרני ברזל בידי מקריבי הקרבן לנגח בהם את העם ולהשתרר עליו, ולכן השמיעו תורה חדשה ורעיון חדש: אין חפץ לה' בעולה וקרבן וקטרת תועבה היא לו. הכהנים התנשאו על העם וזה היה נגד חפץ המחוקק, כי באמת על פי רוח התורה אך האלהים לבדו יוכל להתנשא על עם סגלתו ולא בן אדם חציר ינתן, כי העם כלו הוא ממלכת כהנים אשר רק ה' הוא מלכם, ואך בחפצו לדבר בגנותן של ישראל הוא אומר אליהם שום תשים עליך מלך.

אולם הדעה הנשגבה כי יהיה ישראל עם חפשי בתכלית, לבל יעבוד את איש, וגם הכהנים הנגשים אל ה' יהיו רק עבדים, עבדי ה‘, ולא מושלים, וכי גם המלך אשר ישימו עליהם לא ירים את לבבו על אחיו, כי רק האלהים הוא המושל האחד – הדעה הזאת לא האריכה ימים הרבה. בני עלי הכהן לא ידעו את ה’ ומשפט הכהנים את העם עד כי כותב הספר שמואל לא ימנע מקרוא אותם “בני בליעל”, והעם לא התיצב נגד מעלליהם הרעים, כי דבר ה' היה יקר אין חזון נפרץ ולא ידע העם כי זה נגד התורה, ובטח גם כהני העמים סביבותיהם לא טובים היו מבני עלי הכהנים, ולכן חשב העם בלבבו כי כזה צריך להיות, כי זה משפט הכהנים את העם. ושמואל הרואה, אחד מבני העם, מצא נגד זה סגלה נכונה, כי למד את העם תורה ועל ידי “בני הנביאים” הפיץ ברבים את חקי האלהים ואת תורותיו. אולם כאשר זקן שמואל בקשו להם בני ישראל מלך “ככל הגוים”, ואם כי בחר שמואל את המלך ממשפחה צעירה משבט בנימין אך בכל זה גבה לבו כאשר היתה המשרה על שכמו, ולא שמע עוד לקול נביא העם, ואת חטאותיו הוא שם על ראש העם, באמרו כי חמל העם על מיטב הצאן, וגם כאשר שלח יד אל הכהונה להקריב קרבן הצדיק את נפשו באמרו כי נפוץ העם מעליו. אז הלך שמואל וימשח למלך על ישראל את אחד הרועים מאחרי הצאן יוצא ירך מואבית, ובימיו היה באמת העם נאמן לרוחו, והמלך הזה לא שכח את חובותיו לעמו ולארצו ולאלהיו, אבל מעז לא יצא מתוק ומגוית הארי לא רדה ישראל דבש. בני דוד השחיתו את דרכם על הארץ; האחד זנה את אחותו, השני הרג את אחיו ומרד באביו ויבוא אל נשי אביו לעיני כל ישראל, השלישי הרים יד במלוכה למרות עיני אביו והרביעי אשר עלה על כל אחיו בחכמתו, הנה לעת זקנתו הטו נשיו את לבבו, והנטיה להתחקות והתדמות אל העמים שכני ישראל נראו בו ביתר שאת אחרי התחתנו בבת פרעה וירבה כבוד ממלכתו ע"י פאר ויופי. סלסול והתנאות להתפאר לפני העמים בעמל בני עמו, אך העם זכר לו חסדי דוד אביו הנאמנים ועל כן לא מרד בו.

אך חיש אחרי מותו מרדו בבנו, ועשרת השבטים הלכו אחר אחד מבני העם אשר הוכיח את שלמה ואשר כפי הנראה מדברי הנביאים אחיה ושמעיה היה ירבעם נאמן לעמו ואיש גבור חיל. לרגלי זה חלק לב העם ויזנו עשרת השבטים אחרי האלילים וימקו בעונם ויגלו מעל אדמתם, וגם יהודה ובנימין אשר לרגלי בית המקדש עבדו מעט מעט את ה' עזבוהו ברבות הימים ויטשם ה' מעל אדמתם גם המה ויגלם בבלה.

וגם בימי הבית השני נראתה המלחמה הזאת. אוהבי העם התאמצו כי ישוב עם ישראל אל מקורו ולחיות על פי תכונתו ורוחו, ולעמתם חסרי לב ונעוי לב עמלו בכל עז ללכת בחקות הגוים ולהתבולל בין העמים; אך איזה עשרות אלף מבני הגולה שבו אל ארצם עם עזרא ונחמיה, וכל העם נשאר בגולה ויאבד מתוך הקהל, כי אוה את ארץ שביו למושב לו והשאננים האלה בטח התנגדו אל עלית עזרא עם הגולה לבנות את חרבות ערי יהודה. וגם בקרב העולים היתה מלחמה כמעט כל ימי שבתם על אדמתם: מעבר מזה שרידי הנביאים, תלמידי עזרא, אנשי כנסת הגדולה, כת הפרושים ויתר אוהבי העם, ומעבר מזה – שרידי הסגנים מבני יהודה אשר ידם היתה ראשונה במעל, אוהבי היונים ודרכיהם, כת הצדוקים, האדומים מושלים ביהודה, כהנים לוקחים כהונה בזרוע ויתר פריצי בני עמנו. הראשונים נאמנים לרוח עמם ומפיצים בקרבו הדעות אשר תורתנו נוסדה עליהן, והאחרונים מתהדרים למצוא חן בעיני הגוים שכניהם ומוליכים את ישראל חשך ולא אור ללכת בדרכי העמים.

אולם לרגלי המלחמה הזאת אשר כמעט תמיד נראתה בקרב מחנה בני ישראל צמחו שתים רעות: נושאי דגל התורה ואוהבי העם, בראותם את המכות הגדולות אשר הכו אחינו ועמנו פעם אחר פעם בבתי הגוים, החלו למאס בכל יפיפותו של יפת, שמרו את בניהם מן ההגיון ומכל מדעים זרים וחכמות חוץ גם נמצאו קנאים לתורה אשר יצאו נגד מתנגדיה בחרב נוקמת, ובעקב הרעות האלה אוחזת שלישיה, כי בעלי התורה, אלה בקנאתם לה' ואלה בחפצם לכסות על חטאם כי למדו חכמות ומדעים, שמו כלם סיגים וגדרים לשמור עליה מכל צד והוסיפו חומרות על חומרות אשר לא כתובות בתורה ולא לפי רוחה, עד כי נאספו חמרים חמרים; ואיש לא נגע בהחמרים האלה לרעה, יען כי התורה יקרה מאד לכל העם ואם כן גם תולדותיה כיוצא בה, והנוגע בה כפושע בעמו ובממלכתו. ולכן בבוא איש להסיר את הדינים והסיגים והחומרות אשר רוחם באמת זרה לרוח התורה ואשר נתקדשו אך מרוב ימים, אין דרך אחרת לפניו כי אם לבחור גם הוא בדרך הקדש: לכתוב ולהורות; בכתב ובלמוד הביאו את צואר העם בעול הדינים וכן נסיר את העול מצואר העם על ידי הכתב והלמוד. כי זו כחה של תורת ישראל במחשבה ולא במעשה ולכן תחיה אמונת ישראל גם כיום הזה כאשר חיתה לפני אלפים שנה – תחיה לא רק בפי רבבות עם ישראל אך גם בקרב המפלגות הקטנות אשר נפרדו מעליה, יען כי התורה, הלמוד, משאת נפשם. ואם ידע העם את התורה, ואם נשמיע מפורש קבל עם כל אשר נחשוב בדת ואמונה ונעורר את לב כל בני ישראל ללמוד דברי הנביאים והמחוקקים, אז יבין העם מה לעשות להחקים אשר אין להם שרש וענף בדת ישראל. ועלינו לעשות את מלאכת הקדש הזאת על ידי שפת עמנו, שפת הקדש, שפת עבר, למען אשר יהיה לאל יד העם בכל ארצות פזוריו לשמוע איש שפת רעהו.

ז

כל הרעיונות האלה על דבר לאום ישראל, השתלשלות דתו, תקותו לימים יוצרו, ומה יעשה ישראל לתקן את בדק בית מקדשו, המה מסלאים בפז, במשבצות הזהב, בהטוב שבספרי סמאלענסקין – בספרו “עם עולם”. ולא על חנם קשר הספר “עם עולם” כתרים הרבה לקונו, לא על חנם הלל אותו גם הד“ר אברהם גיגר ז”ל, אם כי נכתב כלו לא לפי דרכו, וכן לא על חנם נטשה המלחמה בגלל הספר הזה מצד סופרי “הלבנון” נגד סמאלענסקין, בהוציאם עליו ועל ספרו זה כל דבת שוא וכל כזב ושקר…

אך לא איש כסמאלענסקין יחת מפני גערת כסילים, ולא הוא יעזוב את דרכו אשר בחר לו בעבור תלונות הקנאים. הוא לא עשה כזאת גם בהיותו נער את הסופרים, עוד בשבתו באדעססא ושמו לא היה נודע בקהל הסופרים, גם אז לא נשא פנים להרודים בשפת עבר בעיר ההיא, ולא הלך כבהמה בבקעה לא לבד אחרי המדפיס ה' בעלינסאהן, אשר זה דרכו היה בקדש להעביר תער בקרת על הספרים הנדפסים בבית דפוסו, אך גם לא בקש למצוא חן בעיני צעדערבוים ולעשות מטעמים להמליץ שיצא אז באדעססא כחפץ המו“ל; סמאלענסקין ידע גם אז ערך לדבריו והתגדר במעשי עטו, בדעתו בנפשו כי הוא אך משפט ידבר, ורק את אשר ישים משפט צדק בפיו אותו ישמור לדבר, ולכן אין עליו לירוא מפני איש, ואם עתה תקצר עוד ידו לעשות כזאת, אבל האמין אמונה שלמה כי עוד יבוא יום וימצא אזנים קשובות לשמוע גם דברי אמת ומשפט צדק ודברים בלי משוא פנים, באמונתו זאת חי כל הימים, והאמונה הזאת נתנה לו כח לעשות חיל בהלחמו נגד המקרים והחתחתים הרבים אשר על דרך הסופרים והספרות, למרות המכשולים אשר מצא כמעט על כל מדרך כף רגל בשנים הראשונות להוצאתו את “השחר”, ואשר באמת אך די היה ביד אחד מהם למנוע את רגל ההולך מדרך כזה, הוסיף את ידו להוציא את “השחר” ולהעשיר את ספרות ישראל בספרים רבים ונכבדים מאד, ולא במתת שקר התהלל סמאלענסקין בראשית השנה הששית כי השחר לבדו הוא אוצר לספרות ישראל, אוצר גדול ונכבד, כי באמת הדבר כן הוא. לא רק בחקירות בדברי ימי ישראל לבד עשה “השחר” חיל, אך גם במליצה ושיר, בכל המינים של ספרות היפה הגדיל לעשות, בתתו לפני קהל הקוראים ספורים יפים לקריאה ושירים ערבים ונחמדים, ספורים המתארים את חיי בני ישראל בזמן הזה ושירים הנוסדים על חיי בני ישראל, אשר כמעט אין דומה להם בכל הספרות הקודמת “להשחר”. הוא הורה דרך חדש ויתן מסלה חדשה לפני הסופרים והמשוררים העברים, לאמר: כזאת וכזאת עשו ואז תצליחו במעשיכם. אמנם רב היה העמל אשר נשא סמאלענסקין בעבור יציר כפיו, ולא אחת נטל עליו גורלו לפרש בידיו אל יחידי הסגולה בעמנו לעזור לו בעבודתו, אך ברבות הימים ראה כי לא זרע אל קוצים, וכעבור ארבע שנים “להשחר” מצא לו המו”ל און לו להודיע גלוי לכל כי מוצא “השחר” נכון על עמודים חזקים, וכי עצר “השחר” כח גם לכלכל את יוצרו.

הנה כי כן חי סמאלענסקין שנים אחדות בנחת וישמח לראות את מטע ידיו עושה פרי תהלה בארץ, שש ושמח לראות כי סופרים רבים יוצאים לעזרתו, עד כי עוד לא נטל רק עליו לבד למלאות את כל החוברות, ובשנה החמישית כתב רק מאמרים אחדים מעטי הכמות והאיכות, ורק את חלק הספורים עבד כמעט הוא לבדו, וכמעט עד יומו האחרון אך לו לבד היה החלק הזה “בהשחר” לנחלה. מעטים אך גם טובים היו הימים האלה לסמאלענסקין, עד כי גם החל לחשוב מחשבות לבנות לו בית בקרב ישראל, וה' הקרה לפניו רעיה לפי חפצו ורוחו, ואך המות האכזר הפריד בין הנאהבים בלי עת… הוא בנה ביתו בכבוד, כי בעת ההיא כבר יצא שמו לתהלה גם בקרב עדתו, וראשי חברת “כל ישראל חברים” אשר בוויען בחרו בו לשלוח אותו לארץ הדמים, לרומניה, להתבונן על מצב אחינו שמה ולחקור ולדרוש על אדות צרכיהם. ידי אמנם תקצר לספר לדור את פרטי המסע לרומניה ומה פעל במלאכותו זאת, כי הספר אשר כתב בשפת אשכנז בחמשה חלקים על דבר מלאכותו נמסר לשולחיו, והמה הדפיסוהו במספר עקזעמפלארים אך לפי מכסת יחידי הסגלה אשר בחרו לשלוח את הספר להם; אולם ערך המלאכות הזאת יקר בעיני מטעם אחר. אך האיש היודע את נפש הגר, היודע את ערך היהודי-הליטאי בארץ אשכנז, אשר בניה החכמים והסופרים גם מאחינו (ואולי רק מאחינו…) יביטו על הליטאים מראש צורים בגאוה ובוז; היודע את מצב המשכיל האוטאָדידאָקט בקרב המשכילים בערים הגדולות באיירופא, אשר שם רק שמא גרים, לא המעשה עיקר אלא השם, כתר שם טוב עולה על כל הכתרים, וכל איש אשר לא כלה חק למודו באחד מבתי המדרש ואין לו תעודת דאקטאר או מאגיסטר וכו' – לאיש אשר אלה אין לו אין כל מעמד בהחברה ולא יבוא בקהל; היודע את מצב הסופר העברי בפרט בחברת “משכילנו” וגבירינו – אך האיש היודע את נפש הגר הזה הוא יבין מה גדול היה כח סמאלענסקין ברכשו לו מצב כזה בקרב עדת וויען, ולהחזיק בה מעמד עד כי שמה החברה כי"ח מלאכות נכבדה כזאת על שכמו! ואמנם נראה הדבר כי רכש לו סמאלענסקין מקום בקרב עדתו, עד כי השמיע את דבריו בהשחר בנוגע למעשה הצדקה בוויען, במאמרו “משכיל אל דל” אשר באמת רק למען עושי צדקות בוויען נכתב, ואך סמאלענסקין כדרכו תמיד נתן גם להענין הזה תמונת שאלה כללית, מבלי הסיח את דעתו רגע מהשקפותיו המיוחדות על הלאום ועל רוחו ועל ערך ישראל בעמים.

השקפותיו אלה שלחו לפעמים מדנים ותגרות קטנות בינו ובין יתר הסופרים אשר על דגל המשכילים נחשבו. כן עברו דברים אחדים בינו ובין ה' ליליענבלום, ראש הסופרים שהתעסקו אז בספרותנו בפתרוני “שאלות החיים”, בגלל דברים אחדים אשר הטיח ה' סמאלענסקין כלפי הסופרים ההם במשפטו על הספר “בית המדרש” להמטיף ה' יעללינעק. סבת התגרה הקטנה הזאת היתה, כי בשעה שהתעסקו אחדים מסופרינו בשאלות הנוגעות להטיב את החיים של בני עמנו, חייהם יום יום, וכמובן חפצו כי ישמע קהל הקוראים בדברם אליו וכי ילכו יתר הסופרים בעקבותיהם, נאלצו לקפח מעט את פעלי הסופרים החוקרים בקדמוניות ישראל, וישלחו חצים שנונים על לב אלה היושבים שבעה נקיים על טפת דיו כחרדל אשר פלטה קולמוס של איזה פייטן קדמון. כי כשם שבימינו אלה כל נער החפץ להיות סופר ימלא את ידו ויכתוב, כן היתה אז מלאכת החקירה בקדמוניות כעיר פרוצה אין חומה, והצופה אשר “להמגיד” וכן יתר כה"ע העברים היו מלאים על כל גדותיהם באורים בורים בכתבי הקדש וחקירות שקערוריות בקדמוניות ישראל; והסופרים המבקשים “חיים” צחקו על משבתי “החוקרים” האלה מקרב לב. אולם מכיון שלקחו להם רשות להתל לא הבחינו בין טובים לרעים, וגם נערים שובבים העיזו מצח לקרוא מלא ולשלוח אצבע ולדבר און מול חכמת ישראל והחקירה בקדמוניותינו בכלל, – ונגד זה התמרמר סמאלענסקין ויוכיח את דרכי רעיו הסופרים על פניהם, וירא להם את משוגתם גם בדבר התלמוד בכלל וערכו הנעלה בספרות ובדברי ימי עמנו, ויציע לפניהם את כל החסן והיקר אשר יוציאו לנו החוקרים בקדמוניות, וכי אך בעמל החוקרים בנה הח' גראטץ את המגדל הגדול אשר תפארת הוא לכל העם, את “דברי ימי היהודים”. ה. ליליענבלום ענה לסמאלענסקין על תוכחתו דברים אחדים, ויבאר לו כי המצב החמרי של אחינו ברוסיא לא יתנם להתעסק בחקירות, וכן עברו ביניהם דברים אחדים וכן התמו.

אולם לא ארכו הימים והנה פרץ נבעה בחומת הסופרים “המשכילים”… כי עד העת ההיא, למן היום אשר נולדה “הספרות החדשה” היתה לסופרי שפת עבר שפה אחת ודברים אחדים, לא נפלגו למפלגות רחוקות אשה מרעותה מרחק רב, כלם הטיפו כל היום לדעת ולהשכלה, וכל עמלם ויגיעם היה כי יתיצבו כל בני ישראל על דרך החנוך האיירופי, למען יהיו איירופאים גמורים ויהיו בכל מקום שהם בנים נאמנים לארצם, עד כי לא יוכר בן יהודה לפני בן עם הארץ. בשנות תרכ“ח – תרל”ב אמנם באה “שאלת התקונים” ותפריד מעט בין הדבקים, כי לא כל הסופרים הדורשים השכלה דרשו בפרשת התקונים, אבל אם נפלגו בשאלת התקונים הנה בנוגע “להשכלה” דרשו פה אחד, כי כל סופר אשר השמיע את דעתו באופן אחר, כל מי אשר אחרת חשב, חלקו נכון לפניו בין “מורדי האור” ובקהל “המשכילים” לא יבוא.– ימים עברו, והנה החלו טובי המשכילים להתלחש ולגלות לצנועין “כי סוף סוף תלונת היראים והחרדים לאמונתנו ולקיום אומתנו על ההשכלה ועל המשכילים יש לה יסוד ושרש וראו בעליל כי ההשכלה אשר המה נותנים את נפשם עליה תשקם במשך הימים מי ראש, ותביא להם נעצוץ תחת הברוש”. הנה הנם עמלים לטובת הצעירים לחנכם על ברכי ההשכלה, אבל ראו לדאבון לבבם כי “בעלי ההשכלה – משכילים הם וחכמה להם ויקר להם; אבל בנים כחשים הם הבועטים באבותם ובוזים ליקהת אם ומתבישים בשם ישראל”. את הדברים האלה גלה ה. גארדאן לאחד ממתי סודו, וכל אנשי לב ראו זאת מסביבותיהם, וגם סמאלענסקין בראשית מפעלו על שדה הספרות דבר נגד ההשכלה המזויפת ויטיף לרוח התורה ולרוח הלאום, – אבל הדברים האלה והמבטאים האלה “רוח התורה”, “רוח הלאום” “כח ישראל” “תעודת עמנו” וכאלה היו מוזרים לאזן הקוראים העברים, ולכן לא יכלו כמובן, הסופרים בשום אופן לחשוב את סמאלענסקין כמתנגד חלילה אל ההשכלה משאת נפשם וחזון רוחם, אחרי אשר את דגל הדעת הרים עוד גבוה מן הלוחמים מכבר הימים, והוא “סמאלענסקין”, נלחם נלחם עם הקנאים בחמה עוד יותר שפוכה ובזרוע עוד יותר נטויה, ולא נשא פנים לשום איש ולשום דעה, ויתן החפש לכל איש לדבר בעניני דת ואמונה וחקר אבות כהעולה על רוחו, וכל “המשכילים” צהלו לקראתו ויקראו לפניו אברך. בספרו “עם עולם” וכן ביתר המאמרים הגדולים והקטנים ואף כי בספוריו אמנם הראה סמאלענסקין כי פרי ההשכלה אשר אנחנו מלעיטים את צעירי בני עמנו בסר המה ויבואו בקרבם לצבות בטן הדת ולנפול ירך האומה, אבל כבר באה העת לחדול מדבר בחידות וברמזים, להשמיע דבר ברור ולפקוח את עיני העם על דרכיו. “צופה הוא השחר לישראל – יאמר סמאלענסקין בראש ספרו עת לטעת – כי אך למען ישראל וקורותיו ודרכיו וחכמתו נוסד, צופה הוא אשר יתבונן להעבר ויתחקה על שרשי רגלי ההוה אך לישראל, וחלילה לו מעצום עיניו לבל ראות את הנעשה בימיו ולעיניו”.

ובימיו ולעיניו אמנם נעשו מעשים אשר די היה בידם לפקוח גם עיני עורים ולהשיב מני דרך את התועים, בעת ההיא יצא ברוסיא חק עבודת הצבא הכללית, ובחנוך נערי בני ישראל נראה פתאום פרץ על פני פרץ. כל אבות הנערים הניסו את עויליהם אל בתי הספר אשר לעם הארץ, בתי הספר אשר לא היה בהם חלק ונחלה לדת ישראל, תורתו ושפתו, וכדרך אחינו מאז לאחוז באחת מן הקצוות, כרכו את כל ספרי התורה והתלמוד ויניחום בקרן זוית, ולעיני כל האבות היתה רק מטרה אחת – להשכיל את בניהם ולעטרם בעטרת רופא או מליץ או חכם חרשים. וכאשר עמלו לפנים כל האבות לעשות את בניהם לרבנים ומורי הוראה, וימנעו את נפשם לתכלית זאת מכל טוב ויתנו את אגורתם האחרונה בעד למוד התורה והתלמוד. כן התאמצו עתה יתר מכפי יכלתם להכניס את צאצאיהם תחת כנפי ההשכלה מבלי חסות לא על יגיעם ועמלם למצוא מוצא לכסף הרב הנחוץ לחנוך בניהם, גם לא על חלול המצות אשר בניהם תלמידי הגימנאזיום אינם שומרים אותן כמצוה עליהם! ויגדל אולי הקרבן האחרון הזה מן הראשון, ותרב המבוכה אז בכל בתי האבות, ותגדל המהומה בכל משפחות ישראל… נחוץ היה להוריד את ההשכלה מכסאה, נחוץ היה לפקוח את עיני בני עמנו למען יראו את התהום הנורא אשר בידיהם יציעו לרגל בניהם, את הגבול אשר עדיו מוליכים המה את צאצאיהם מבלי שוב עוד, וכי אם אך יוסיפו ללכת בדרך אשר התיצבו עליה אז אין יודע מה יעשה לשם ישראל הגדול. נחוץ היה להוריד את הנזר הקדש מעל ראש ההשכלה, ומפני כי היתד הנאמן אשר כל כבוד השכלת בני ישראל החדשה היה תלוי עליו היה אך בן-מנחם, – לכן קם סמאלענסקין להכות את הכפתור למען ירעשו הספים: לדבר משפטים עם בן-מנחם ולחסרנו מעט מכבודו. יוכל היות כי התחבולה הזאת אשר בה בחר סמאלענסקין להתנפל על ההשכלה החדשה בעד התנגדותה ללאומיות ישראל – התחבולה הזאת לא בצדק וביושר נעשתה: יוכל היות כי גם סמאלענסקין אולי ידע כי בן-מנחם לא ראה את האותיות מראש ולא על ראשו יחול עון התהפוכות הנוראות אשר עינינו חזו אותן בדרכי אחינו במאה הזאת, את השאלות והספקות האלה יפתור לו איש איש כהעולה על רוחו וכפי אשר יורנו רוח מבינתו, וגם אני חדל אני להשמיע כי צדק סמאלענסקין בכל משפטיו, – אולם זאת יודה כל איש כי כח לב חזק מאד גם אמונת אומן בדעותיו דרושים לאיש היוצא למלחמה נגד אבי ההשכלה החדשה, נגד הרמבמ"ן, אשר כבר נמנו וגמרו כי מימות משה ועד משה לא קם כמשה, ואולי יודו ישרי לב גם על הדבר הזה, כי למען יתעוררו טובי הסופרים ויתברר ויתלבן מצב הענינים ולמען הביא תמורה נמרצה בהשקפות הסופרים על ההשכלה, לא היה דרך אחרת לפני הנלחם, כי אם לקרוא קשר על נשיא ההשכלה והמשכילים העברים – על בן-מנחם!

ויצא סמאלענסקין למלחמה נגד – אך לא נגד בן-מנחם, לא נגד האיש, כי אם נגד אחת הדעות, נגד רעיון שוא אחד, אשר לפי משפט סמאלענסקין אך בבן-מנחם האשם, כי החלה הדעה הזאת לציץ על הרי ישראל.

“מה אנו בית ישראל: אם עם אחד או רק בני אמונה אחת?” – ישאל סמאלענסקין, ופתרון השאלה הזאת, אשר כמעט לא נשאלה עד כה, הוא סלע המחלקות בין כל אלה אשר תמיד היו נאמנים בברית עמם וחפצים בקיום האומה לעולם, ובין האומרים כי אך נודדים אנחנו בגוים ותקומה לא תהיה עוד לנו בארץ; הראשונים אומרים כי ישראל גוי הוא בארץ, עם הוא וכזה יהיה לעולמים, והאחרונים תמהים איש אל אחיו, איפה ימצא בתבל עם בלי ארץ, בלי ממלכה, בלי שפה מיוחדה, בלי משפטים לנפשו, בלי כל אשר יעשה את העם לעם נבדל – ולכן אך בני אמונה אחת אנחנו; על דעת הראשונים לישראל לאחוז בכל עז במנהגי אבותינו, בשפת עמו מקדם, בזכרונותיו מימות עולם, בתקותו כי ישובו עוד בניו לגבולם, לבלתי הכנע תחת רוח עמים זרים – כי עוד יש גם לישראל הדל תקוה ותולעת יעקב עוד לא מתה, והאחרונים לעמתם אומרים: הלא אבדה תקותנו נגזרנו לנו, ולכן נשכחה נא את אשר היה לנו ונלכה ונתבולל בתוך העמים ונהיה ככל הגוים ואך בזאת נפרדה כי לא נאמין בכל אשר יאמינו המה; ועל דברת סמאלענסקין אך בן-מנחם יצא להורות את הדעה הזאת, והוא הוא הביא הרעיונות האלה אשר נתפשטו בראשונה בין תלמידיו בברלין ואחרי כן התערו הרעיונות האלה כאזרח רענן כמעט בכל ארצות איירופא, כי בן-מנחם היה הראשון אשר העריץ והקדיש את החקים ולא את הרוח. אמנם מוזר הדבר מאד כי תחת אשר כל המשכילים יחשבו תמיד להרמבמ"ן לצדקה שמירתו את החקים והמצות ולא עזב את דרכי אבותיו בחייו ובביתו, הנה סמאלענסקין יחשוב לו את זאת לחטאה, באמרו כי בהראותו לכל איך זהיר הוא על המצות והחקים ולא לבו, הראה בן-מנחם את דעתו, כי כל כבוד היהדות המה אך הדינים והחקים המתים, הדינים והחקים אשר יעשה אותם האדם כמכונה, מצות אנשים מלומדה, המה אך המה תוכן היהדות, ואם נשמור לעשות אותם כתורה וכמצוה, אז יהודים אנחנו; ומפני כי בדרכי החיים בארצות איירופא, לרגלי ההשכלה וההתחברות אל עמים זרים, החקים אינם נשמרים, הדינים מוסרים, ומצות נפוצות לכל עברים, וכל התורה תעשה שברים, הנה יבין כל מבין כי היהדות לא לנו היא, ומן המקום הזה רק כברת ארץ קטנה בין פארן ובין אפל, רק צעד אחד אל ההתבוללות הגמורה… הננו שומעים עתה את רוב המטיפים והדרשנים והמורים בקהלות ישראל באשכנז קוראים באזני בני ישראל: לא בני עם אתם כי אם בני אמונה אחת, ולרגלי הדעה הזאת עמדו מפלגות ונהיו פרעות בישראל עד כי רבים שכחו את אלהי אבותם וינזרו לבשת ויעזבו את דגל עמם, – ויגזור סמאלענסקין אומר כי אך בן-מנחם ראש לכל המטיפים האלה, באשר המה מעריצים את שמו ותורת משה רבם השני בתוך מעיהם, ולכן אך בן-מנחם הוא הגרם בנזקין, ואך לרגליו גלה אחוה ושלום ורעות ולאומיות מישראל!

פתרון השאלה: מה אני אם בני עם אחר או בני אמונה אחת, הוא קנה המדה ביד סמאלענסקין למוד בו את פעולת רבים מגבורי ישראל בעתות שונות. שכל חד, לב מלא רגש חם, אהבת עולם לעמו, פה ממלל רברבן – היתרונות האלה אשר בהם הצטיין סמאלענסקין בכל עבודתו הספרותית מלאים על פני כל הספר “עת לטעת” ביתר שאת, אך בנוגע למשפטו על דבר בן-מנחם אספוק מאד אם הצדק אתו. כי האמנם עד דור בן-מנחם ועד אשר בגד בעמו דור ברלין דור עקש ופתלתל, לא היו מפלגות בישראל, מפלגות אשר השתוו בדעותיהן אל דעות מטיפי אשכנז?! הן עוד מיום היות ישראל לגוי קמו בקרבנו מפלגות אשר תחת עבוד את האלהים, את רוח התורה, העריצו אך את החקים ואת המשפטים, אשר כלאו את רוח ישראל בסוגר חקים ודינים, כמו אך בהם כל חיי רוחו. האמנם לכת אחרי זרים, חקות מעשי הגוים שכניהם, נטיעת דעות זרות ומנהגים לא שערום על הרי ישראל, בחירת דרכי העמים – המה אך פרי דור ברלין?! כבר היה לעולמים, תורת ישראל ספגה אל קרבה בימי חייה הרבים דעות ומנהגים ודרכים אין מספר, ובאופן אחר לא יכול להיות, אחרי כי תורת חיים היא, ועל החי יפעלו סביבותיו ברצון ובאונס ובן-מנחם מה הוא כי ילינו עליו?! עון הדור ההוא איננו תלוי בבן-מנחם, כי האיש הגדול הזה הלא לא רדף אחר גדולה וכבוד, לא התרומם כמור ומנהל. ורק למענו ולמען צאצאיו כתב את כל אשר כתב, ומה פשעו אפוא כי דור אחד עוד טרם עבר אחרי מותו והנה קמה ונהיתה עת מבוכה ומהומה בכל הארץ, עת “התהפוכה הגדולה”, והמבוכה הזאת אשר סכסכה עם בעם ואזרחים באזרחים ותקרא קשר ומרד במחצית איירופא, שנתה את פני החיים מקצה, והיהודים בגרמניא אבדו דרך ודור אחד פרע מוסר הפר חק?! מקרים כאלה לא חדשים המה בדרכי התבל, ובכל עת אשר תגיח סופה מחדר ותתחולל בארץ אז תראינה עינינו תהפוכות כאלה; ואחרי הסערה ישובו החיים לקדמותם והיו כשהיו. גם הרוח המתעה הזה חלף ועבר מעט, ואחרי כן הלא שבו יהודי גרמניא אל מקורם וביד חרוצים החלו לעבוד עבודתם על שדה עמם ויצמיחו קרן לתורת ישראל ולספרותו ויתאמצו להיטיב את מצבם במדינה ברוח ובגשם, בכח חכמתם ובעמל כפיהם. ואם יש מקום להתלונן על היהודים בגרמניא – הנה לא על אלה הקרובים אל דור בן-מנחם אך על אלה הקרובים אל דורנו אנחנו, על הרבנים והמטיפים אשר קמו אחרי החכמים והחוקרים ויאמרו לתקן את הדת על פי רוח לוטהער, ויורו ללא תורה וללא חכמת ישראל, ויתנשאו על כל עם ה'; המטיפים האלה אשר לא ידעו עד מה מחכמת ישראל, המסרסים את הכתובים ומעקמים את דברי חכמינו מבלי הבינם ומראים פנים בתורה שלא כהלכה, והמה מוליכים את צאן מרעיתם אחר המדבר. ויוכל היות כי סמאלענסקין קרא קשר על הרמבמ"ן אך למען עורר את העם בתרועה גדולה לבל ילכו כבהמה בבקעה אחרי המורים המתעים האלה, הנותנים דרכים לישראל אשר לא יתכנו לפניו, והמה קוראים לעצמם תלמידי בן-מנחם ובשמו יעשו את מעשיהם זר מעשיהם, – ולכן אולי מצא סמאלענסקין לנחוץ לפניו במלחמתו את המורים המתעים האלה לדחוק גם את רגלי כסא כבודו של בן-מנחם בעצמו. אם אלה היו מחשבות סמאלענסקין הנה רחוק מלבבי לגזור אומר כי ביושר ובצדק עשה כזאת, אך לבבו המלא רגש ואש קדש אולי הכריחו אותו לבוא במשפט ולדבר דברים כמתלהמים גם על גדולים וטובים אם אך במעשיהם נטו עליהם בעיניו קו חשד כי לא היו נאמנים לרוח עמם; וזאת תורת המלחמה.

בכלל הראה סמאלענסקין בספרו “עת לטעת” כח לב גדול מאד, אם אך נשים לב כי במלחמתו זאת הקים לו לאויבים את כל המפלגות בישראל. כי למן העת אשר יצא סמאלענסקין לדבר משפטים עם השכלת ברלין ואת יוצרה נבאש בעיני רבים ממשכילי רוסיא ופולין, אשר עד העת ההיא אך המה החזיקו בו. בארץ אשכנז לא עוררו דבריו סער ומהומה; ראשית, יען כי מעטים בכלל הקוראים עברית שמה, ושנית, כי הקוראים באשכנז למודים לשמוע משפט וחקר דברי הימים, וגם על דבר בן-מנחם השמיעו שמה חכמי לב משפטים שונים, והח' יאָסט בעצמו שפט את “הירושלים” לא לטובה, ולכן לא התעוררו על הדבר הזה. אבל הקוראים בארצנו אשר על פי הרוב האמינו במשה מענדעלסזאהן כאשר האמינו ברבותיהם הקודמים, ומשפט ובקרת ברוח חפש וחקר שמעו אך לעתים רחוקות, המה התעוררו וירגנו באהליהם על סמאלענסקין מדוע הוא מתנפל על בן-מנחם, כמו יש מקום לחשוד כי בקש סמאלענסקין את בן-מנחם לתת לו את בתו לאשה ולא נאות לו, ולכן הוא מתנקם לו להוריד ערכו! ואחד מראשי המשכילים ברוסיא, המשורר אב“ג אשר היה מעוזרי וסופרי “השחר”, מצא לו את העת ההיא מכשרת לפניו לברוא מכ”ע חדשי חדש בשם “הבקר אור”, אשר בחפצו ובמטרתו השתוה אל השחר, ואך נלחם נלחם עם סמאלענסקין בעד כבוד בן-מנחם וערכו בדברי ימי ישראל; ואת המלחמה הזאת הרים אב“ג על נסו ובעד עמלו להגן על הרמבמ”ן חפץ לרשת את מקום סמאלענסקין ולהצר את צעדי “השחר”.

אך לא איש כסמאלענסקין יחת מפני גערת אב"ג וכאלה, הוא נטה את ידו לבלע את כל אשר חשב כי תוצאות הנה ממקור השכלת ברלין, וגם על “שאלת היהודים” אמר כי בת ההשכלה ההיא היא. החום והרגש ארחו לחברה את סמאלענסקין עד תמו לכתוב את כל הספר הזה. והנטיעים אשר יש את לבב סמאלענסקין לטעת בכרם ישראל בבוא עתה, לפי דבריו “העת לטעת” הן המה אשר כבר היו שתולים בבית עמנו והפריחו בחצרות ישראל, ואמנם יש תקוה כי אם נשים עליהם עין לטובה אז גם עתה יתנו פרי תנובה ודשנים ורעננים יהיו; הנטיעים האלה המה – שתילי התורה והדת, לבנות בתים לתורה ולחכמה בקרב ישראל בכל הארצות. התורה היתה תמיד לישראל עץ חיים אשר עפיה שפיר ואינביה שגיאה ומזון לכלא-ביה, וכן יהיה גם עתה. לרגלי השכלת ברלין נשתכחה התורה מישראל ולכן גם כח מורי הדת עוד לא גדול בתורה כאשר בתחלה, וביד המטיפים להשמיע מעלות רוחם וחזון לבם את אשר לא צוה ה'; ולכן נחוץ לפלס נתיב בקרב העם לתורה ודעת, נחוץ להשיב עטרת התורה ליושנה, נחוץ ליסד בתי ספר לרבנים ומורים כאשר היו לנו ישיבות ובתים לתורה בכל העתות והדורות אשר עברו על עמנו, וישראל יעצר כח לעשות זאת אם אך יחפוץ בזה בכל לב, כי עם קשה ערף העם הזה וחפצו – איתן! –

ח

אך שקט אך שלוה בקרב בני האדם בעודם בשחר טל ילדותם. זה הכח לימי הילדות, כי לא יפרידו בין הילדים מרחק רב איש מעל רעהו, כמעט שפה אחת, דברים אחדים ותבונה אחת לכלם, בעין אחת כמעט יביטו על החיים, וגם העני והעשר לא יבדילו ככה בקרב הילדים כאשר בין הגדולים. אולם אך יגדלו הנערים ויבאו בימים וכל אחד ואחד מהם יצא לעבודתו בשדה החיים, אז יראה כי שונים המה, תמונת העדר תחלוף מהמונם, וכל אחד ואחד הולך על הדרך אשר התוה לו טבעו ומצבו ואז כבר תחזינה עינינו כחות מתנגדים, אנשים נצים – ובילדותם כאחים וכרעים התהלכו, ותמונת מלחמת החיים נצבת לנגדנו בשלל צבעיה. את זאת נראה בדרכי החיים בכלל וגם בפרט, וזאת נראתה גם בספרותנו החדשה. בהיות הספרות במצב ילדותה השתעשעו הסופרים כילדים איש את אחיו ויעשו מעשה נערות, כבד היה להבדיל בין איש לאחיו על פי חפצו מטרתו כי חפץ אחד ומטרה אחת היתה כמעט לכלם: להתהדר בפעמוני זהב למען צלצל בחרוזי השירים, להאחז בזנב הסוס הקטן בעל הכנפים ולהתנשא על מרום הר המליצה, ולקשור כתרים לשפת עבר כאשר יעשו הילדים במשחם למלך את אחד מבני גילם. אז לא היו מפלגות בקרב הסופרים, כי האם ראינו מעולם פלגות בקרב ילדים? אבל עת הילדות עברה, ובקרב הסופרים נראו זעיר שם זעיר שם אנשים, כאלה אשר לב להם לשפוט ולהבין מה לזרות ומה להבר; אנשים אשר ראו כי הספרות נוצרה לעבוד ולשמור את החיים, – והחיים ים זועף הוא, ולא יסבול שעשועים, שחוק ילדים ומעשה תעתועים, ויזרו את הפעמונים ואת הרמונים וישלחו מידם את זנב הסוס הצועה ברב כח אל הפרנס, ויחדלו מהתנות אהבים עם “השפה היפה השרידה היחידה”. אז נפוצה גם הספרות לפלגותיה כאשר יפרדו בני האדם בדרכי החיים, וכל אשר הוסיפה ספרותינו החדשה להתרחק מימי ילדותה ותתיצב על דרך החיים ותבוא בשנים, כן נתרבו בקרב כהניה בעלי דעות שונות ומפלגות מיוחדות. והשחר אשר בכלל העיר את בני הנעורים להזכירם כי תור ילדותם עבר, האיר נתיב גם על המפלגות אשר בקרב הסופרים העברים ביחס אל דברים רבים ושאלות רבות בדרכי החיים, ובהיותו אמיץ לב בגבורי הספרות היה סמאלענסקין תמיד הראשון להשמיע בשפה ברורה כל דעה חדשה וכל משפט חרוץ.

כן ראינו אותו בא בדברים עם אחדים מעוזריו ומסופריו על דבר דעה חדשה אחת אשר אמרו הסופרים ההם לנטוע על הרי ישראל. באמצע שנות השבעים נראתה מפלגה אחת בקרב מחנה הסופרים העברים, כי בלב אחדים מהם, אשר מרביתם נדדו מארץ רוסיא לארצות אשכנז, נולד החפץ לפלס נתיבות בין אחינו להכרת האמת במנהגו של עולם. ויכוננו להם מכ“ע מיוחד לדבר יהודית וחותם “האמת” שמו על דגלו. רבים נלוו אז אל הסופרים האלה, בחשבם אז כי לשאלת היהודים לא יהיה לעולם פתרון: וזאת היתה מטרת מכ”ע “האמת” לתת להקוראים העברים תבונה למען יכירו וידעו את סבת סבלותם וענים. המה נטו מן הדרך הכבושה להוכיח את אחיהם המשוקעים בהבליהם, באשר כל ההבלים האלה אינם סבה, כי אם תוצאה מסובבת מסבה כללית הקשורה באופני החיים של אחינו, – ומה בצע אפוא לזרות מלח על פצעי האמללים וידיהם קצרה מהושיע?! כי כל עוד שלא ישתנו סדרי החיים אין גם עצה ותבונה להיטיב מצב ישראל, וההטבה הכללית תבוא רק עת יכירו כל בני האדם לדעת ולהבדיל בין הטוב ובין הרע, בין קדש לחול; ויהי חפץ הסופרים האלה ללמד דעת גם את ישראל בשפתם ובלשונם, כי אם יכירו על מה ומדוע המה עשוקים ורצוצי משפט יתגברו ויתאזרו להשתתף עם יתר העשוקים לדרוש משפט מיד עושקיהם כח. בראשונה האיר סמאלענסקין פנים להדעה הזאת, יען כי סופרים מהירים התעסקו בשאלה הזאת בכשרון ובדעת, ולו גם היתה הדעה הזאת זרה לרוחו גם אז לא יוכל כל מו“ל לבלי הדפיס שיר כמו “כשרון המעשה”. אולם אחרי אשר יצאו הסופרים מרשות “השחר” וישבעו לדגל האמת, לא השמיע סמאלענסקין כל משפט חרוץ על המכ”ע ההוא לא לרעה ולא לטובה, ואך השמיע כי הדבר הזה חדש הוא בספרותנו ועוד טרם בא מועד להשמיע משפט על אודותיו. אולם באחרית הימים הפך סמאלענסקין עורף אל הדעה הזאת ואל השטה אשר האמת הטיף בקהל, אם כי קרב אליו את בר-דרורא ואת יתר הסופרים כאשר חדלו לבנות את הבמה אשר החלו לבנות לעצמם בהיכל שפת עבר. ביותר עפר סמאלענסקין בעפר את הצעירים מאחינו אשר בעת ההיא התימרו בשם מבקשי אמת ויחזו חזיונות שוא לפתור שאלות עולם; נגד אלה אשר הביאו שואה עליהם ועל הוריהם ובתעלוליהם הביאו מבוכה ומהומה במשפחות רבות בישראל, שלח סמאלענסקין חצים שנונים וישת להג כמים בחלק הרביעי מספרו “התועה בדרכי החיים” ובספוריו הקטנים אשר הדפיס ב“המביט”.

כמעט מבלי משים הזכרתי את “המביט”, זהו המכ“ע לשבועות אשר הוציא ה' סמאלענסקין בשנת תרל”ח, אם כי בתחלה לא עלתה במחשבה לפני לדבר על אודותיו; אך איידי דאתי לקרוא בשמו, אי אפשר עוד להפטר מבלי הגד דברים אחדים גם על אודות פועל סמאלענסקין זה בהספרות העברית. בעת החל סמאלענסקין להוציא לאור את המכ“ע הזה היתה השעה מכשרת מאד. ריקים ופוחזים באו לכהן במקדש הספרות השבועית, ויתנו קולי קולות בבית ספרותנו כבבית מרזח, וריבות וקטטות מלאו על פני גליוניהם. המגיד נאסר אז לבוא ברוסיא, המליץ עוד לא יצא לאור אחרי הפסקתו באדעסא, וכל אשר לו חך טועם מאחינו הקוראים עברית בקש לו מכ”ע בשפת עבר אשר ידבר על גוי ועל אדם יחד ויורה דעה להקוראים למען דעת תבל ואשר עליה. אין על מכ“ע כזה להיות אוצר לשפת עבר ולחכמת ישראל כהשחר, לא יכביד על הקוראים בחקירות או בפלפולים להעביד את מוחם, אך יתן להם גליון למקרא, עלי חמד לריח נחוח, להשיב נפשם רגע, ולו יכלנו לרדת עד עמקי תולדות כתבי העתים, כי אז אולי חרצנו משפט, כי “המביט” הוליד את “היום” אשר החל הד”ר קאנטאר להוציא בשנה הזאת מדי יום ביומו, ורוח המביט נחה על היום, אם כי עלינו להודות כי להמביט היה ערך ספרותי רב יתר מאשר להיום. ואם אמנם סמאלענסקין לא הצליח בו והמביט לא הוציא שנתו, אבל הוא שגה במפעלו זה כסוחר, בחפצו לתת מכ“ע למען הקוראים ברוסיא מחוץ לארצנו והיא לא תצלח, אבל ביחס אל הספרות והחפץ והמטרה אשר למכ”ע כזה עלתה ביד סמאלענסקין להביא את יצורו החדש אל המטרה הדרושה. ביותר הצטיין סמאלענסקין בהמביט בספוריו הקטנים, אשר בהם הציג למשל ולשנינה רבים מבני הנעורים וביותר את אלה מהצעירים אשר הטיפו את תורת כל האדם ואחדות – הרכוש, משירי אנשי “האמת”…

סמאלענסקין אמנם לא הראה פנים שוחקות להסרים מנתיבות עולם, ולא מצא נחת בפתרון שאלת היהודים אשר הציעו בעלי ברית “האמת”, אבל השאלה בעצמה, שאלת היהודים, הלא השמיעה את קולה: דרשוני וחקרוני, ועל סמאלענסקין היה להרים גם את קולו הוא בין הפותרים. כי באחרית שנות השבעים הגיעו ימים אשר לא היה בהם לאחינו חפץ. לא רק ברומיניא פרס ומאראקקא, הארצות אשר שאלת היהודים שמה לעולם עומדת, אך גם בארצות המערב התעוררה ותקבל פנים חדשים לא שערום רבים מראש, ותהי למלה בפי רב אדם, ויזוררו אחינו ויפקחו את עיניהם. בעת ההיא התנועעו גם אחינו בארצנו ממקום עמדתם, ויתועררו לעבודה ולמעשה. כל ימי ממלכת המלך החסיד אלכסנדר השני ז“ל אמר אמרנו כי הנה עוד מעט ותנתן לנו זכות אזרח ואז מאליהם תפתר שאלה היהודים, כי נוכל לחיות בארץ ולבחור לנו משלוח יד ככל אות נפשנו ולפי כשרונותינו, ולא יהיה עוד מקום לשאלת החיים של היהודים. אבל שנים עברו ועל צואר הממלכה השתרגו תלאות שונות, ואל בני ישראל לא שמו לב לפתור פעם אחת ולא יסף את שאלתם. וכתם המלחמה בעד הסלאווים אמרנו כי עתה יוחן גם יהודה וגם איש ישראל יושב רוסיא ירוחם, גם כבר ראינו את צל ההרים כהרים, וחשבנו את “ועד הרבנים” בשנת תרל”ט לאתחלתא דגאולה. התקות האלה כלו כעשן כלו, ומצב עמנו היה נורא מאד. ובראות העם כי מחוץ מנגד נגעיו עומדים, זכר את הפתגם “אם אין אני לי – מי לי”, כי הסופרים אשר רבו אז בקרבנו כבר הפיחו בעמנו רוח חיים לחשוב על אודותיו ועל מצבו, וירא ויוכח כי אם לא תושיע לו ידו הוא, אז אפסה כל תקוה לקום עוד. והצרכים מתגברים והעניים מתרבים ורבים מאד תמהים איש אל אחיו ושואלים זה לזה את השאלה הישנה הכתובה בספר התורה: “מה נאכל?”. ברור כשמש כי למען למצוא מקור למחיה נחוץ לשלוח יד לעשות מאומה, אבל – מה לעשות?

ויבוא הגביר פאליקאוו וירם תרומה גדולה אשר כמהו לא הרים עוד אחד מאחינו בארצנו, ויכונן את “אוצרו” להפיץ עבודת האדמה ומלאכת יד בין אחינו בארצנו, ותחת דגל “האוצר” נאספו המונים המונים מאחינו, כי כחמשה עשר אלף איש התעוררו לקול הקריאה ויביאו את נדבתם. והתקופה הזאת היתה נעלה מאד ולא במהרה תשכח מקורות ימי אחינו בארצנו. המקרים הרתיחו כסיר את מצולת כה"ע העברים אשר רבו אז, אחינו בכל ארצנו היו כמרקחה, ועת היתה לאנשי הלב בקרבנו לעבוד בקרב עמם, ומה ששו ומה שמחו רבים מסופרנו כי יקומו אנשים להוציא את חזיונותיהם מאז לפעולת אדם. הלא אך ביד עבודת האדמה ומלאכת יד להציל את ישראל ברוסיא מחרפת רעב, – והנה גבירי עמנו נכונים לתת את היכלת להנצל לכל החפץ כי לו יעמוד רוח והצלה. כל הסופרים צהלו בקול גדול לעמת המיסדים כי באמת שני הענפים האלה, עבודת האדמה ומלאכת יד, עץ חיים המה בארצנו ועליהם יוכלו לחיות מספר רב מבני ישראל, והסופרים נבאו לנו כי עוד מעט וישראל ישב בארצו תחת הגפן ותחת התאנה…

אך ברית כרותה להטבע כי לא כל בני האדם ישתוו בדעותיהם. מול המטיפים לעבודת האדמה ונגד המשמחים את נפשם בתקוה טובה לראות בקרב הימים קולוניות יהודים חדשות, – נמצאו גם קטני אמנה אשר לא האמינו בתקוה הזאת, אשר הטילו ספק בהוצאת הרעיון של עבודת האדמה ליהודים ברוסיא לפעלו, ולא אך בהוצאת הרעיון כי אם גם באמתתו… בעלי הספק האלה לא הביטו על התנועה הגדולה אשר בקרב ההמון, – ההמון הנכון להשליך את נפשו אל כל תהום ולאחוז בכל אשר תחזינה עיניו אם אך תקוה נשקפה לו מזה; המון בני ישראל הנתון בצער ובחסר כל, אשר מצד האחד נכון הוא להאחז כטובע בראש שבלת, ומצד השני יחבק את ידיו כמתיאש ואוכל בשר זרועו מבלי האמין בישועה. הן ההמון זה דרכו לעולם יהום וישוקק, לו תכונת עדר, עדר ה', קל הוא בדעתו ונמהר במשפטו ובדעותיו, ועוד בשכבר הימים קראו להמוננו “עמא פזיזא” – ומי ישים לב במה יבחר ובמה ימאס ההמון ברגע הזה?! בעלי הספק האלה אשר אמרתי לא שמו לב אל תרועת הסופרים בני ההמון ויביאו את מצב ישראל ואת רעיון עבודת האדמה במשפט. וסמאלענסקין השמיע בשפה ברורה בהשחר כי הבל ורעות רוח כל רעיון “האוצר”, ולא מזה תצא תשועת ישראל. כי “שאלת היהודים” איננה שאלה היהודים, כ“א שאלת החיים של היהודים, והיא לא פנימית כי אם חיצונה, “לא בתוך העם המכשלה אשר נוכל להראות עליה הנה זאת היא המכשלה ועליכם להסיר את אבן הנגף מקרבכם, כי אם המכשלה הזאת היא תחת יד שונאיהם אשר ימאנו להשליכה מידם ויוסיפו לעשותה למקל חובלים כל עוד אשר יהיה בידם הכח”. לו היתה הדרך כבושה לפניהם כי אז הלכו בה בני ישראל מדעת עצמם בחפץ לבב, אבל אם סבו דרכיהם בסירים וחתחתים יכסו על פני כלם, מה נועיל אם נקרא להם: זה הדרך לכו בו? עני בני ישראל גדל בארצנו לרגלי מצבו בארץ ולשנות את המצב לא בידנו הוא – ולכן עזרתנו הבל, והחברה להפיץ עבודת אדמה בין אחינו מה תהא עליה, בעת אשר אסור להיהודים להתנחל בארץ? סופרים רבים מצדדי הרעיון, וגם ה.צעדערבוים בתוכם, השמיע אז “כי אם אך יהיו מקרבנו אכרים אוהבים ועובדים את אדמתם, כמה שיהיו, אז יסכר פי דוברי הוות עלינו, ונוכל להוכיח כי היהודי מסוגל ומוכשר לכל עבודה, וכי מאוד אחדות קולוניסטים יצלחו לשנות משפט עם הארץ, שריה, אלופיה, אציליה וסופריה וגם את ממשלתנו הגבוהה על ישראל ועל תכונתו”. אבל איש כסמאלענסקין לא יכול לקבל את המשפט הזה, כי ידע וגם בעיניו ראה עברים לרבבות עובדים את אדמתם במחוזות רוסיא החדשה, ובמה אפוא יגדל כח המאות האחדות לתקן את אשר לא יכלו לתקן רבבות הקולוניסטים העברים? הסופרים החכמים האלה נסו גם להצדיק את הדינים הקשים המתוחים עלינו, אחרי אשר בורחים אנחנו מכל עבודה קשה ונמאס בעבודת האדמה מפני כי עבודה קשה, עבודת פרך, היא; אבל לא איש לב ישים לבו למשפט הבל כזה, כי באמת אין כיהודי עם קשה ערף לשאת כל עמל ותלאה, ואף גם זאת כי איש לב יודע כי זכות אזרח לא כאתנן תנתן לבני האדם, לא כמתנה בעד הנהגה טובה, לא כפרס בעד עמלו – אך מפני כי בן-אדם הוא, בן הטבע, ופרי הטבע נחלתו המה, נחלת כל בן האדם וגם בן ישראל בכלל. “הן המסחר בכלל הוא אך כחש ומרמה, ולכן הצדק והישר כי יחדלו בני ישראל החיים על המסחר ממסחרם וישלחו את ידיהם לעבוד את האדמה, למען יאכלו את לחמם ביגיע כפים ולמען יהיו עושים ואוכלים ולא רק אוכלים בלבד” – כדברים האלה שמענו מפי נביאי “עבודת האדמה ליהודים”, מבלי שום אל לב כי ארצנו תמצא חפץ נמרץ באנשי-מסחר מבניה, ולו אך יכלנו להרחיב את סחרנו במלא רחב הארץ, כי אז יצאה תועלת רבה לסחר הארץ ע”י היהודים. ובכלל איך נוכל לצוות על אנשים אשר מרבית ימי חייהם בלו בעבודה אחת ובמשלח-יד אחד, כי יבקשו להם דרכים חדשים ועבודות חדשות למקור מחיתם אשר לא הסכינו בהם. האדם חפשי הוא בבחירתו, זה בורסי וזה בשם, וסכלות מאין כמוה לאמר, כי הצדק והישר יחייבו את האדם לבחור בזה ולמאס בזה. המה אומרים: אך עבודת האדמה גן עדן היא לפני אחינו, והמסחר לא יכלכל את מחסוריהם כי משענת קנה רצוף הוא. גם זה הבל; כי מי לא ידע כי עבודת האדמה היא המדרגה השניה בסלם הדעת והתפתחות בני האדם, אחרי צאת האדם ממצב הפראים המחיים את נפשם מציד חיה ודגים, אחריה ילמד האדם את אצבעותיו מלאכת יד, ואחר כן יעלה עד מעלת המסחר, ומכיון שהגיעו בני ישראל למעלת המסחר הנה כבד מאד לסגת אחור.

ממילא מובן כי גם סמאלענסקין איננו מתנגד לכונן קולוניות בעד אלה העצלים או הנחשלים מדרך החיים אשר לא יעשו כל מלאכה, ולהם יודה כי מצוה רבה היא להרגילם לעבודת האדמה למען ימצאו איזה מחיה לנפשם ויגדלו גם דור יולד להם על ברכי העבודה הזאת, וקולוניות כאלה טוב כי יוסדו באה"ק או גם באמעריקא. אך לחשוב את עבודת האדמה כמקור ישועה לכל העם הוא הבל ורעות רוח.

*

פה אכלה את דברי, אם כי באמת עוד לי מלים הרבה על אודות סמאלענסקין ופעלו. אולם בשנים האחרונות יצאו המקרים תכופים, ואם כי סמאלענסקין היה כמעין המתגבר ולא חדל לשאת משא וחזון לעמנו עד יומו האחרון, אך יד מכ“ע היוצא לאור אחת בחדש, וגם זה בדלוגים רבים, היתה קצרה אז להניע את גלגל המקרים לפי חפצו. “השחר” לא יכול להראות עוזו על המקרים אשר יצאו דחופים ומבוהלים ועל פעלי החלוצים אשר יצאו לעבוד עבודת הכלל בעתות הרעות האלה. אז מלא את מקום “השחר” העברי “השחר” הרוסי, המכ”ע “ראזסוויעט” אשר גם הוא נשא נס לכל אוהבי עמנו בארצנו ויעבוד עבודת הקהל בידים אמונות ובלב מתנה, ועל דבר עבודת “הראזסוויעט” ויתר דברי ימי העת ההיא כתבתי מאמרי “מאחורי הפרגוד”, ודברי ההם ימלאו את מאמרי זה ויהיו לאחדים ביד הקורא.

וכאשר היה סמאלענסקין ראש הזשורנאליסטים בשפת עבר כן היה גם ראש כותבי ספורים בשפתנו, ועל כל איש החפץ לשוות לנגד עיניו את כשרון סמאלענסקין לכל פרטיו, להתבונן אל הספורים הרבים אשר כתב ואל הנפשות הנפלאות והרבות אשר יצר בהם בכשרון וברב דעת, כי אבני חן המה בעטרת הסופרים אשר אנחנו מניחים עתה על קברו– וזה יהיה תוכן המאמר השני אשר אנסה לכתוב. אך מי יתן ויעשה אחר את המלאכה הזאת בלעדי, ואמנם עתה הגיעה העת כי ישימו הסופרים יודעי משפט ובקרת לב אל פעלי סמאלענסקין, ועתה בטח לא ימנעו אותם מזה אדוני כה"ע העברים כאשר עשו זאת בעוד סמאלענסקין חי והשחר זורח, כי במותו הלא נסתם החזון וחדלה גם הקנאה.


סוף תמוז, תרמ"ו.


  1. *) נדפס במאסף “כנסת ישראל”, שנה ראשונה (תרמ"ז).  ↩

מרדכי בן הלל הכהן
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של מרדכי בן הלל הכהן
יצירה בהפתעה
רקע

בני לו תחזה אתי בקברי

מאת משה בן יעקב אבן עזרא (שירה)

בְּנִי! לוּ תֶחֱזֶה אוֹתִי בְקִבְרִי, / אֲסִיר כֶּלֶא וּבַשַּׁחַת מְגוּרִי,

בְּבוֹר נֶחְבָּא, וְאֵין יוֹצֵא וְאֵין בָּא, / כְּמוֹ טֶרֶף בְּצִפָּרְנֵי עֲפָרִי,

וְהוֹד פָּנַי אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְמַשְׁחִית, / וְרִמָּה כַמְּעִיל מֵעַל בְּשָׂרִי –

אֲזַי לֹא תִהְיֶה מַכִּיר דְּמוּתִי, / לְמַעַן חָשְׁכוּ פָנַי וְעוֹרִי.

וְאֵיךְ מוּזָר נְתָנוּנִי קְרוֹבַי / וְאוֹתִי חָשְׁבוּ אַחַי כְנָכְרִי?

וְכָהֶם זָנְחוּ אוֹתִי יְלָדַי – / וְכֵן זַדְתִּי וְשָׁכַחְתִּי לְהוֹרִי!

מְעַט מִזְעָר יְהִי שִׁכְנָם בְּתֵבֵל / וּמִקְרֵיהֶם יְהִי מָחָר כְּמִקְרִי:

הֲכִי יֹאכְלֵם בְּכוֹר מָוֶת, וְזִכְרָם / יְהִי נִשְׁכָּח עֲלֵי תֵבֵל כְּזִכְרִי.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.