רקע
מרדכי בן הלל הכהן
דור הולך ודור בא
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

דּ‎וֹר הוֹלֵך וְדוֹר בָּא. 1

 

השקפה על מצב בני ישראל בארצנו

א.

מחלה עזה כי תעבור על האדם והובא אל הרופא לרפאותו מחליו, אז על הרופא לבקר מראש את כל גוית האיש אשר נראתה בו המחלה, לדעת את מצב כל הגויה אם איתן מושבה או לא, עליו לדעת היטב את מבנה גוף האיש אשר יש לו עסק בו ומצב חמרו וכחותיו, ואחרי כן יקרב אל המחלה עצמה להעלות לה ארוכה. בינת הרופא תסתתר כל עוד אשר לא ידע ברור את מצב הבריאות של החולה, כי לפי כחותיו של איש כך היא רפואתו. חכמי הקבלה ובעלי הגלגולים יגזרו אומר, כי נשמה קדושה לא תוכל למצוא מנוח לכף רגלה בשכנה בגוף בלתי נקי, כי הנשמה תלויה בגוף, וכן גם הרוח תלוי בחומר, ולפי מצב החומר יודע גם הרוח. ובגלל הדבר הזה אך לשוא עמלו אנשי לבב להגביה את רוח בני ישראל בארצנו, טרם עוד הצליח בידם להעלותו במעלות ולהטיב את מצב ישראל החמרי, כי אך שקר ינחילו אותנו כהני ההשכלה באמרם, כי סבת הדבר אשר ירד הרוח בישראל היא, מפני כי מעטים המה בתוכו הדורשים דעת, וכי לו היו כל בני ישראל למשכילים, כפי מובנם אשר יבינו המה את המלה הזאת, כי אז נראה אור גדול בכל מושבות בני ישראל; וכמו כן ללא-אמת ידברו אלה האומרים לנו כי מפלגות החסידים אשר רבו בתוכנו כארבה למינהו יעמדו על דרך הרוח ויעכבו את הגאולה. – כל איש המתבונן בעין פקוחה על מסבות ודרכי החיים יודע היטב כל הרעות האלה, אם אמנם כי רעות הנה, באו רק לרגלי מצבנו החמרי שאנחנו מוטלים בתוכו באונס. מצבנו הרע והנורא הוליד בקרב בני ישראל את כל הפגעים והתלאות אשר נמצא על דרכנו עתה – ורק עתה, בעת אשר כבר נפלה מעט המסכה מעל פני אנשים רבים ויגשו אל הערפל להתבונן עליו, תחזינה עינינו את החתחתים האלה אשר היו לנו למכשול ולאבן נגף; אבל לדאבון לבבנו לא זו הדרך אשר אחזו בו סופרים רבים לבקש את המקור אשר ממנו יצאו הפגעים האלה. רוב הסופרים במכתבי העתים אשר לבני ישראל מודיעים זה יותר מעשרים שנה, כי חסרון הדעת הוא למכשול לנו על דרכנו, אבל יותר טוב לנו להאמין כי הסופרים קלי הדעת האלה אינם יודעים ומבינים מה היא השכלה ודעת אף אם הנה נשואות על שפתותיהם תמיד, מתת אמון בדבריהם שאין להם שחר. רבים מהם יחשבו בקראם באיזה עלה ממכ"ע כי “שמש ההשכלה עלתה על שמי עיר פלונית” או “חשך הבערות כסה את העיר אלמונית”, – כי באמת יש כוכב אחד בעולם המזלות אשר “שמש ההשכלה” יקרא, והכוכב הזה סובב הולך על חוג שמי עיר פלונית, או בעיר אלמונית הוא עתה חשך מצרים עד כי יבערו אש גם ביום בכל בתי העיר. שאלו נא את פיהם: מה תתן ומה תוסיף לנו הדעת וההשכלה? אז יענו כרגע: לתת ידים לרוחנו ולהגביה עוף, אבל הלא לשוא נעמול לפחת רוח בעצמות היבשות אשר כבר נמחו מעל פני האדמה ונפרדו ליסודותיהן; מצבנו החמרי נשחת עד מאד עד כי לא יעצור הרוח כח לשכון בתוכו, כי לא ימצא מנוח לכף רגלו. –

לפנים, כאשר הלך הדאקטאר ליליענטהאל בפעם הראשונה במלאכות הממשלה למסעיו בארץ ליטא לדבר על לב אחינו בני ישראל לשלוח את ידיהם אל עץ הדעת ויגיע עד שערי מינסק, נאספו ראשי העיר הזאת וישמיע אותם את חפצו ויט למוסר אזנם כי ישמעו בקול הממשלה הדובר מתוך גרונו וישכילו את צאצאיהם לטוב להם ולבניהם אחריהם, כי החכמה תחיה אותם ומפרי השכלתם ישבעו נחת וכו' וכו', – אז ענו לו זקני ופרנסי העיר מינסק כדברים האלה: “במצבנו הנוכחי, עלינו להתרחק מההשכלה, כי אך אסון נורא תביא עלינו ולא יותר, כל עוד אשר לא תתן לנו הממשלה זכות האזרחים”, המענה הזה אשר השיבו נבוני העיר מינסק ולא פחדו ולא רהו מהדר גאון ליליענטהאל, אשר כל העם מקצה יראו מפניו, ובכל הערים ענו לו נעשה ונשמע, אם כי לא עשו מאומה – המענה הזה, אומר אני, לא נאמר ברוח פאנאטיזמוס כאשר יחשבו רבים, בלתי אם הדברים המה אמת וצדק, ותשובה שאין עליה פרכא. והדבר הזה יראה לנו כי בעיר מינסק היו עוד אז אנשים אשר חננו באמץ לב. –

כי כל אלה הימים, אשר הלכו בני ישראל בחשך והשכלת אייראפא היתה זרה להם, מצאו להם חית ידם באשר מצאו: העשיר נתן את כספו בנשך והעני היה לאיש הבינים לאצילי הארץ וימצא לחם חקו בבוז ולא בכבוד, בצער ולא בנחת, ולבבו לא הכה אותו על עשותו כזה, וגם כבוד נפשו פנימה לא הכביד עליו אכפו לעזוב את העסקים הנמבזים האלה, אחרי אשר ידע היטב כי אין ידו משגת להשיג לפניו פרנסה אחרת ומקורים יותר נכבדים הנותנים חיים למוצאיהם. ספר ולשון לא למד, אך למד את נפשו תמיד לשמוע בקול האומרים אליה שחי ונעבורה, ולהבין את כל החרפות והגדופים אשר ישפכו עליו הפולאנים. כל שמחתו היתה בביתו פנימה, בשבתו אל השלחן יחד עם בני ביתו ויחשוב לו לכבוד אם הצליח בידו להציב לו יד ושם בהיכל ד' ולקנות לו שלישי ומפטיר – זה היה כל חלקו בחייו המרים והמאררים, יותר מזה לא דרש וספוקו נמלא בזה אשר היה לו. – לא כן בבא ליליענטהאל אל בני ישראל ויקרא אליהם: בית יעקב לכו ונלכה באור ההשכלה, השכילו והיו לאנשים, ויזכירם כי גם בידם להיות אנשים משכילים, חכמים ונבונים, וישוה לפניהם את מצבם הרע והמר מול מצב העמים היושבים שלוים ושקטים, אשר לפי דעתו אך ההשכלה מגן להם, – אז נתעוררו היהודים מתרדמתם, וירא העם את תמונת חייו עד כה וינועו. רבים החלו להביט על חייהם בגעל נפש ובכל חפץ לבב חפצו אז להמיר את חייהם באחרים, לוא ראו בעיניהם את שכר פעולתם, רצוני לומר לוא הואילה הממשלה להמיר בין רגע מצבם החמרי ולשנותו לטוב להם. לכן אך לשוא עמל ליליענטהאל להראות להם באותות ובמופתים כי לב הממשלה טוב עליהם ועיניה צופיות להטיב להם באחריתם, כאשר יהיו “מוכשרים” לקבל את הזכיות אשר תשפיע להם באחרית הימים. המה בקשו לבא על “שכרם” עוד בטרם יעבור יום, ויענו למלאך ההשכלה את הדברים הקצרים והנמרצים האלה, ועל כן ליליענטהאל בעצמו לא מצא מענה על דבריהם, ואחרי אשר יצאה אז הפקודה לגרש את כל היהודים היושבים רחוק חמשים פרסאות מגבולות הארץ, לכן חשבו יהודי מינסק בלבם ויחליטו, כי לא את טובתם תדרוש הממשלה על ידי ההשכלה אשר תחלק להם ביד נדיבה ובקול נגיד ומצוה, בלתי אם דבר מדיני יצוק בזה ותחפוץ להוציא מהם כלי חפץ למעשיה2

ואם כן אשאלה נא את חצוצרות ההשכלה: מה נשתנה שנת 1842 מימינו עתה? רבים מעם הארץ, מסופריו וחכמיו עוד יאמרו גם עתה כי אין כל זכות לנו להאחז בארץ אחרי אשר שונאי השכלה הננו, מורדי אור ושומרי הבלי שוא אנחנו, וישכחו כי הפראזה הזאת, היא כבר בלה ונושנה מאד, ושנים רבות עברו עליה עד כי חדל להיות לה ארח בין אנשים ישרים ויודעי ישראל. מקרי יום יום יראו לדעת כי רק עלילות יחפשו עלינו, יאכלו את ישראל בכל פה וימחו את פיהם לאמר לא פעלנו און, ולא ישימו לבם, כי אנחנו נרדוף אחרי הדעת בכל לבבנו ובכל נפשנו, וא"כ כבר עשינו את “העבודה” אשר הוטלה עלינו, ומדוע זה לא יקרבונו לפי השכלתנו? איה היא האחוה, הרעות והאחדות אשר אמרו לתת לנו במחיר דרשנו את ההשכלה, לבד כי לפי היושר והחובה יש לנו הצדקה לדרוש זכות אזרח, יען כי החפש וזכות-האדם הנתנים לאדם אינם דברים אשר ינתנו לו בעד “הנהגה טובה” ובעד לכתו בדרך הישר, בלתי אם באשר הוא אדם, בן להטבע. ימים רבים היו לישראל אשר שגו באהבת החכמה לשמה, ויסתירו את עצמם להגות בה בשום לב בלי כל תכלית ומטרה, כאשר הגו לפנים בהתלמוד ובתורה, אך לשמה, אולם עתה נשתנו העתים וכל בני הנעורים יבקשו תועלת בעבודתם ומלאכתם, ואם תשאל את פי כל נער ונער מבני ישראל: “לאיזה מטרה ותכלית תלך אל בית הספר?” אז יענך כרגע: למען יהיה לרופא, למליץ בשערי המשפט, לחכם חרשים ואז ימצא חית ידו בכבוד, ולא יסתפקו את עצמם בזה לבד אשר לבבם ראה חכמה הרבה ובחיי הנשמות אשר שפרו מאד על אלה הנהנים מזיו החכמה, כי אם תועלת-חמרי יבקשו במעשיהם. זאת היא תקות כל הלומד חכמה עתה. אבל הן עלינו לדעת כי לא כל תלמידי בתי-הספר יהיו לרופאים, מליצים וכו' ורבים מהם יכשלו בלכתם בחצי הדרך, – ואם כן אשאלה, מה יהיה גורל הצאן האובדות האלה? מהדור ההולך התרחקו ללכת ועד הבא לא הגיעו. המה לא ימצאו מנוח לכף רגליהם ויהיו נודדים ללחם איה. החלק הגדול מאלה האמללים ישובו אל בתיהם במפח נפש, וגורלם יהיה כגורל כל נשמתין ערטילאין אשר תדאינה בעולם הזה מבלתי יכלת למצוא להן מעמד.

ב.

“אבל הבלי החסידים ודרכיהם יעמדו לנו על דרכנו לבל נשיג זכיות אזרחים, כי הממשלה תביט עליהם בעיני בוז וחרפה, והחסידים המה לאבני נגף לכל ישראל” – הדברים האלה מתגלגלים בפי רבים מסופרי ישראל בתמונות שונות זה בכה וזה בכה, אך אם המשפט הזה אמת וצדק הוא אספוק מאד, ולדעתי רוח ישאהו אם אך תגע בו יד בקרת והגיון ישר. הנה עינינו הרואות, כי רוב החסידים בארץ ליטא עתה, המה בעלי מוסר ומדות וכל רואיהם יכירם כי זרע ישראל המה, ורוב השולחים כסף פדיונם להצדיק אינם מאמינים בנפלאותיו ואינם מחכים לישועתו, כי אם יש להם פניה בזה: הגבירים שבהם יחפצו לקנות להם שם בארץ ע“י כסף נדבתם, ובכנף חסיד אחד מהנגידים יחזיקו שבעים חסידים, מלמדים עניים או הולכי בטל, וכל מי שאשתו מפרנסתו, אשר יגדילו ויפארו את שם החסיד-הנגיד וישבחו את מעשיו לעשות לו שם למען תמצא ידו לעשות שדוכים הגונים עם צאצאיו ולמען עוד דברים הרבה מאד הידועים ליודעי חן… ובכלל אבדה החסידות את כחה ועוזה מלפנים בארץ ליטא, עד כי עתה עודנה נמצאת פה מכח הדחיפה הראשונה, כגלגל אשר יתנועע עוד אף אם חדל המניע לסבבו על הציר, ורוב החסדים ישאו עליהם רק את השם הזה ובסדורי תפלותיהם לבד נפלגו מאת המתנגדים, וגם את זה לא יעשו בכונה מיוחדת, רק כי ככה הנחילום אבותיהם ונוסחא אחרת לא ידעו מנעוריהם. אבל החסידים בכלל אינם חסידים כמו שהיו אבותינו ואבות אבותינו. בעיר מושבי ימצאו חסידים רבים מאד ויש להם יותר מעשרה בתי-תפלה מיוחדים ובכ”ז דל מאד מספר הנושאים מנחה ושולחים פדיון נפשם להצדיקים, אם כי בסביבותינו המה יושבים לרוב. ואך אחד או שנים מהנגידים יעלו פעמים אחדות בשנה לראות את פני הצדיק ולכפר את פניו במנחה, ועל צבא הנגידים האלה, אשר גם רבים מהחסידים ממלאים שחוק פיהם עליהם, – יחשבו עוד מלמדים אחדים ובטלנים המלקקים עצמות תחת שולחן הנגידים. גם רוב צדיקי ליטא יודעים את התורה, ויש מהם אשר יהגו בתלמוד וגם ספרי מחקר וחכמת ישראל אינם זרים להם, עד כי עולים המה בדברים רבים גם על הרבנים אשר ימשלו על המתנגדים. סוף דבר לא החסידים העמידו את בני ישראל במצבם הנורא אשר המה עומדים בו עתה, בלתי אם להפך: מצבם החמרי הרע, האויר המעפש אשר הנחילו אותנו תמיד בלא צדק ובלא משפט, המה הולידו בקרבנו את החסידים ואת החסידות, כי אחרי אשר לא נתנו את בני ישראל לחיות חיי אדם, חיים טובים ושלום, חיים פשוטים וחמרים, – לכן נולדו בקרבם חולמי חלומות ובעלי דמיון והזיה אשר בחרו בחיי הדמיון.

ובדבר הזה שגו גם כל אוהבי עמנו, אשר יחפצו להטיב לנו את מצבנו בזה, אשר יקילו לנו איזה חומרות ויתיר לנו את האסורות, בחשבם למשפט כי עול האסורים הרבים והדינים הקשים אשר המתיחו עלינו רבנינו וגאונינו במשך ימי גלותנו יכביד עלינו עד מאד, וידם היתה לרעה להביאנו אל מצבנו; ולכן יש את לבבם להחליף את מצבנו החמרי לטוב בהשליכם מעלינו את עול המצות המעשיות ויתירו את ידינו מן הדינים הרבים המעיקים עלינו. אך גם המה שגו בראה ועל כן יצא משפט מעוקל. אמנם חלילה לנו לעשות שקר בנפשנו לאמר כי מצבנו הוא טוב מאד, אחרי אשר עינינו הרואות כי החומרות היתרות, החקים הרקים והאסורים הרבים יכבידו את אכפם עלינו ויפעלו על נפשינו לרעה לבל תמצא ידנו לחיות בעולם הזה, אבל הלא עלינו לזכור, כי התקונים לבדם אשר נתקן בחומת ד', בדת ישראל, לא יביאו לנו בכנפיהם מאומה ולא ייטיבו את מצבנו אף כמלא השערה, –

עלינו לדעת כי אין מקרה אחד בתבל אשר יולד מהרוח, ולכל מקרה יש אב ואם, סבות מסבות שונות אשר הביאו את המקרה הזה עלי תבל והוציאו אותו לאור המציאות, וכל עוד אשר הסבות עומדות בחזקתן, נעמול לבהלה אם נחפוץ להסיר את המקרה, יליד בית ההכרח. והדבר הזה הננו רואים גם אצל בני ישראל. מצבנו החמרי בכל זמן הגלות הוליד בהכרח את כל הדינים והגדרים הקשים אשר אנחנו דנים עתה עליהם לתקנם ולצרפם בכור הרפורמציא, ואם יעלה ויפרח מצבנו החמרי כזית רענן, אז יטהרו מאליהם העבים המקדירים את שמי חיינו, אף אם לא נעשה תקינים בדת להקילו, כי החיים בעצמם יתאמצו לתקן את הדינים, והחיים יפלסו נתיב להדינים ע“פ חפצם. בארצות בריטאניה, האללאנד וצרפת לא קמו מעולם מתקנים ולא הביאו את שולחן הערוך בכור לצרפו ולזקקו, ובכל זאת לא תהיינה החומרות למשא על אחב”י היושבים שם, אחרי אשר הוטב מצבם החמרי וע"י חייהם אשר נשתנו לטוב לא יכבידו עוד האסורים את אכפם עליהם. המה יחיו וישבעו נחת מהתבל ומדת ישראל ויעשו בכל אשר יש לאל ידם לטובת יתר אחיהם בכל הארצות אשר נפזרו שמה, ולא ידברו על לב אחיהם ביתר הארצות לעשות תקונים בדת ולהמיר את חייהם הדתים, יען כי הנסיון הורה אותם לדעת כי עול הדת יוסר מעצמו אם אך יתהפך המצב החמרי לטוב ולא יהיה עוד לעול כבד. המה יכרו תמיד את אזן אחיהם לבקש להם אמצעים איך להטיב את החיים, וגם ידיהם בעצמם מלאות עבודה למען המטרה הזאת, ואחרי אשר החכמה תעוז לאנוש להטיב את חיין, לכן אל חִכם שופר לעורר את כל בני עמנו לאחוז בחכמה בחשבם למשפט, כי בעזרת ההשכלה יקחו את זכיות האדם, לא בדרך מתנה. ובאמת לקחו להם היהודית במקומות אחדים חפש ודרור בזרע הדעת ובכח הצדק. כי הראו לעיני העמים והשרים כי גם להם הצדקה להתענג על כל תענוגות התבל, אחרי אשר יעשירו את הארץ ויביאו לה טובה רבה בחריצות ידיהם בכל מקנה וקנין ובכל דבר חכמה ומדע.

סוף דבר, בטוחים גם אנחנו כי באחרית הימים תנתן לנו זכות אזרח לכל חקיו ומשפטיו, כי יראה כשרוננו, וגם עם הארץ יודה, באונס או ברצון, כי גם בני ישראל המה בני אדם. אבל חלילה לנו לעשות שקר בנפשינו ולאמר כי אין אנו “מוכשרים” עוד עתה לקבל את משפטי האזרחים אחרי אשר על עפעפינו צלמות, ולהצדיק בזה את מעשי אלה הזדונים אשר יחרפונו בלא צדק ובלא משפט, יתגוללו עלינו בעלילות שוא ובשקרים משקרים שונים, ועוד ישמיעו ברחובות כי אוהבי אדם המה, ויריעו בחצוצרות כי חיים המה במאה התשע-עשרה. ללמד זכות על אנשים כאלה, הוא אך חנף ואולת, ורעה רבה. ומה צדקו על אנשים כאלה, אשר המה רוב סופרי העם ומניעי גלגל דעת הקהל, דברי המבקר הרוססי ДобролюбовѢ (חלק שני מספריו): בדברו במקום אחד אודות קטנות-המח של הסופרים הרוססים יאמר, כי המה יראו תמיד את צל ההרים כהרים, ואם אך ישמיע איש אחד דעה חדשה כי גם היהודי הוא בן אדם וכל צרכי יתר בני האדם אינם מוזרים לו וימצא בהם חפץ, אז ימהרו כל הסופרים להריע בחצוצרות ולהודיע גלוי לכל כי הומאניסטים המה ומדת הסבלנות גדלה בתוך הרוססים מאד! –

ג

מנויה וגמורה בסוד חכמי הנפש ושופטי תכונות בני האדם, כי האהבה אשר ירגיש כל אדם לנפשו היא גדולה כל כך, עד כי לא יניע את ידו ואת רגלו אם לא תהיה אהבת עצמו לנגד עיניו, והאהבה הזאת היא הציר התכוני אשר עליו יסבו כל מפעלות בני האדם ודרכי חייהם. לב האיש חזק מצור, אדיר מחלמיש, עד כי לא תבוא אהבה אל קרבו ורסיסי דמעות עשוקים ג“כ לא יעצרו כח למוגגהו; אולם אם תחזינה עינינו את האמללים נאנחים על שברם ונאנקים מתגרת יד מכיהם, אז לבנו עלינו דוי מאד, כי נשוה את גורל האמללים לנגד עינינו ואהבתנו לעצמנו תעורר אותנו לצאת לעזרת אלה ולחלצם מרעתם, למען לא יוסיף עוד חלק האמללים בחיים להכאיב את לבבנו כאשר נביט אנחנו עליהם. אשר על כן לא ירחם האמלל על רעהו והעני לא יחוס על דל שכמותו, אחרי אשר גם בו נחתו חצי שדי ופגעי הזמן הרעו גם לו – וא”כ מדוע זה לא יסבול גם השני? האמלל יבקש תמיד בלבבו כי יבוא אסון על כל התבל ומלאה, ואך אז ישמח בחלקו הדל אם אך נודע לו כי גורל רעהו לא טוב הוא ממנו. אך במאושר תבער אש קנאתו, והקנאה הזאת תתן אמץ ועז בלבו עד כי יאזור חלציו ויתאמץ ככל אשר תמצא ידו לצאת מאסונו. מראש מקדמי ארץ נגזל משפט גוים רבים בידי איש אחד, וידי עריץ ואכזר אחד מצאו להן אונים לדכא תחת כפות רגליו אלפי אנשים ולרמוס על ראשי רבבות בני אדם בגאוה ובוז ולשומם כעפר לדוש, ובכ“ז לא התעוררו הנדכאים והנרדפים לצאת לחפשי ולקרוא להם דרור מהלחץ אשר העריצים לחצו אותם, כי נתנו את גום למכים וישחו את נפשותיהם לפני כל עובר ודורך ברגל גאוה; ומדוע זה אך במשך המאות האחרונות החלו הנענים והנגשים לדרוש את משפטם? אך גם בדבר הזה היתה יד הקנאה, קנאת איש מרעהו, לטובה, כי אהבת העם לעצמו הפיחה בקרבו רוח קנאה לקנא בחלק וגורל העם השני. – כי כל אלה הימים אשר היה משפט כל האדם נגזל לעיני השמש וכל העמים, הגוים והלשונות היו מורדפים על צואריהם בלי חשך בתגרת יד עריצים אשר קמו תמיד לערוץ את הארץ באכזריות חמה, לא נועז עם אחד להרים יד במושל בו, כי אחרי אשר כל בני האדם שחו לעפר לא היה מקום להקנאה לעשות מעשיה, כי “צרת רבים היא גם חצי נחמה”, אולם כאשר הוקל מעט עול גוי אחד או ממלכה אחת ע”י גואל ומושיע אשר יצא לעזרת הגוי או הממלכה, אז כבר מצאה לה הקנאה מקום להתגדר בו ותבנה לה בית בלבות הנאנחים והנאנקים מתגרת יד עריץ, אהבתם לנפשם הפיחה בקרבם רוח גבורה לדרוש גם את משפטם.

כמעט למיום הוסד דת ישראל לא דרש העם מאת שומרי חומת הדת ונוטרי כרם התורה לסקל לפניהם את כרם ישראל מאבני הנגף ולתקן להם תקונים בדת כאשר החלו לדרוש זאת זה לא כביר בשנותינו אלה, ומדוע זה אך בימים האחרונים האלה קמו בתוכנו רעפארמטארים הדורשים בחזקה מאת הרבנים לתקן לנו את שלחן הערוך, להביא עליו את תער השכירה ולחדש את פניו לרוח הזמן הזה? מה נשתנה הזמן הזה מכל הזמנים? אם אמנם כי במשך זמן הגלות, ע"י מצבנו הנורא אשר עמדנו בתוכו ימים רבים, עלו קמשונים רבים על דתנו וחרולים כסו פניה עד כי פנים חדשות תראינה עינינו בכרם דת ישראל ושומריו עשו מעשים רבים לשחת את פריו וגם לקלקל את העץ; אבל הן גם הדבר הזה לא חדש הוא לנו לעשות שקר בנפשנו לאמר כי כל הראשונים היו כמלאכים ולא שגו בראה, אחרי אשר יודעים אנחנו כלנו היום, כי רבים מהמה פקו פליליה ויחוקקו חקים רבים לא לפי חפץ המחוקק הראשי ולא לפי רוח זמנם, ובכל זאתלא דרש העם מידם להסיר את הבוקי-סריקי אשר תלו בדת, בלתי אם הטו שכמם לסבול במנוחה וגם בחפץ לבב את אשר נטל עליהם, – ובמה נשתנה הזמן הזה, כי בניו יבקשו מומים בדרכי מוריהם מקדם ויחפצו בתקון הדת?

להשיב על השאלה הזאת עלינו לאמר, כי באמת היו החקים המעיקים משא לעיפה על שכם בני ישראל עוד מימים ימימה, אחרי אשר מצבם החמרי היה ברע מאד לפי באורי כל המפרשים את המלה הזאת, אך מפני רוע המצב של כל ישראל כמעט בכל הארצות, ומפני שהדינים הקשים אשר נולדו על ברכי הפלפול העקום והזר הכבידו אכפם על כל ישראל, לא נועזה עוד איזה עדה מישראל לבקש תקונים בדת, להקל מעליהם את העול הזה ולהתיר את ידיהם מהאסורים החזקים אשר נתנו מוריהם על זרעותיהם, כי אנשי הלב אשר היו אז ביניהם הבינו וידעו היטב כי מצבם החמרי הוא רק סבת חייהם המרים ואיזה קולות בדת לא יקלו מהם את העול ואת עמלם הרב ולא ייטיבו את מצבם מאומה. כי כאשר שנו פני חייהם הפשוטים לטובה ומשפט אדם נתן להם, אז כבר הוסר מעצמו עול הדינים היתרים בלי מתקנים ותקונים בדת. וגם על לב בני ישראל מארץ רוסיה לא עלה מעולם הרעיון לדרוש מאת רבניו תקונים כל עוד אשר כל בני ישראל נשאו בעול הזה ועוד לא זכה חלק אחד מהם לצאת לקראת נשק האסורים היתרים להלחם אתם, ואם כן היו לעול כבד כזה אשר צוארי כל העם נתונים בתוכו, וזאת היתה כל נחמתם כי צרת רבים היא.

אך פתאום בא הרוח מארצות אשכנז ויך גלים בים התלמוד ומוסדי הדת התפלצו, שומרי חומת אמונת ישראל ראו וינועו ויעמדו מרחוק מבלי דעת מה לעשות, ובני ישראל בארץ רוסיה בראותם כי כבר קמו אחיהם באשכנז ויצאו כלם חוצץ למלחמה – עשו גם המה כמעשיהם, אמנם בלי אספות, לעשות תקונים בדת. ואחרי אשר דעת בני ארצנו בתורה גדולה מאד רב יתר מבני אשכנז, ותורת רב המכונה דאקטאר באשכנז היא כמר מדלי מול תורת אחד מחובשי בית המדרש בליטא, לכן הרחיקו ללכת גם מבני אשכנז ומהגדולים שבהם.

המחדש הראשון ישראל יעקבזאהן, אשר ידו היתה ראשונה להביא סדרים חדשים ולתקן את הדת, וגם אלה אשר החרו החזיקו אחריו, כאברהם גייגער ובעלי הסינאדע, יעדו להם חק וגבול בדרכיהם, ולבד השגיאות הגדולות אשר עשו ותקוני ההבל ורעות רוח אשר תקנו, הביאו לנו טובה רבה במעשיהם, בחכמתם הרבה ובחקירותיהם החפשיות, אבל מטיפי תקונים בארץ רוסיא לא מצאו שפק בתקוני רבני אשכנז ומחדשיה וידרשו רב יתר מהם.

אך בכל אלה עוד עומדת לפנינו שאלה גדולה ונכבדה הדורשת ממנו מענה: איזה הדרך בא הרוח ראשונה אל אחינו בני ישראל יושבי ארץ אשכנז לתקן תקונים בדרכי ומנהגי ישראל, ומדוע היו הם הראשונים לכל בית יוסף להביא את הרעפארמאציאן בדתנו, ולהרעיש ברעם את קירות המגדל הגדול העומד לתלפיות בארץ שנער זה אלפים שנה? מדוע קמו אך יהודי אשכנז לכבס בנתר ולהרבות בורית לטהר את הדת ולהקל את עולם, בעת אשר כל בני ישראל בכל ארצות פזוריהם ישבו להם שלוים ושקטים, ידיהם בצלחתם, לוחצים את ספסלי בתי כנסיותיהם, נהנים מזיו התורה, מתענגים על עול החקים והדינים ולא עלתה על לבם ללחום נגד האסורים?

ד.

אהוב אריסטו אהוב אפלטון ואת האמת יותר מכלם. (מאמר החכם.)

אחד מאלה הסופרים, אשר דרשו מאת הרבנים לעשות תקונים בדת, אשר דבר את דבריו בהשכל ודעת, בהגיון ומשפט, וירב עמהם בחזקה להקל את העול הכבד אשר העמיסו עלינו – גלה את דעתו כי הוא מבקש כזאת לא מפני אשר יחפוץ לפרוק עול מעל שכם אחיו, בלתי אם ירא הוא מאד פן תבוא הפריצות אשר גברה בארצנו ותשטוף את כל הדת, מבלי השאיר לה שריד; ולכן יאמר כי החדשות והשנויים אשר היה את לבבו לעשות בשלחן הערוך היו אך תקונים לחזק את בדקי הדת ולהקים את סכתו המטה לנפול מתגרת יד הפריצות ולא לסתור מגמתו כי אם לבנות. ואם אמנם כי רבים הקמים עליו אז ויצאו לקראתו רבנים מזוינים לחרפו ולגדפו וגם משכילים רבים לחמו אתו בשלום בעד דבריו אלה ולא חפצו לקבל דעתו, אבל בכל זה דבריו המה נכונים וצודקים; ולו עשו הרבנים איזו תקנות רק למנוע את רגל הצעירים מלכד ולנהלם לאט בטרם יתנגפו רגליהם על הרי נשף, כי אז היתה היהדות במצב שונה ומשונה מעתה. המתקן והמחדש הראשון הגיד בשפה ברורה: לא לגרוע באתי, כי אם להוסיף, אם כי באמת גרע מצות רבות וחקים רבים, אך את הגרעון הזה אשר הוציא מכלל המצות חשב להוספה אחרי אשר לפי דעתו היתה השעה אז דורשת כאלה, והאי תנא הוצאה הכנסה קרי לה; וכן גם כל המתקנים אשר קמו בימינו אלה לא חפצו להכחיד את זכר ישראל ודתו, כאשר יחשבו לא בצדק כל שומרי הבלי שוא, כי רובם ככולם אהבו את דת ישראל ויכבדו את היהדות מאד, ואך זמנם וחיי בבני דורם נטלו עליהם לעשות תקונים ולחדש הלכות לרוח הזמן אשר חיו בו ולרוח האנשים אשר שאפו את אויר העת ההיא. מחשבות המתקנים היו תמיד רצויות: להקים את הדת ולחזקה במסמרות אחרי אשר נראו בה פרצים, ואך פעולתם לא היתה רצויה, כי יש מהם אשר עיניהם לא צפו למרחוק ויסיעו אבנים שלמות מאבני הפנה, אשר חומת הדת עומדת עליהן ויחפצו לחזק בזה את הבדקים מבלי שום אל לב כי ע“י זה תפול כל החומה; והיו אם כן מעשיהם כמעשה הילד אשר ישבר זכוכית אחת שלמה בחלון למען יסתום באחד משבריה את פי נקב קטן לבל תברח הצפור דרך הנקב מן הבית, ובין כה פתח לפניה דרך אחרת היותר נכונה למענה. וכן לא נוכל לשאת עון וחטאה על מתקני אשכנז על החפץ אשר נתעורר בלבם לעשות תקונים, אחרי אשר היו תקונים דרושים להם מאד, לא להקל את העול כ”א לעצור בעד השטף הנורא לבל ישטוף במרוצתו את כל דת ישראל, השטף הגדול אשר היה תוצאותיו מבור חפרו איש נודע בשמו, כרהו חכם-עמנו – בן מנחם! –

במועצות ודעת הראו ה' סמאלענסקין ואלעזר שולמאן נגדה כל קהל הקוראים, כי כל הרעה אשר באה אז על ישראל היתה בחסד בן-מנחם ואך לרגלו גלה כבוד מישראל בארץ אשכנז, ולכן אחשוב זאת למותר לשנות הדברים. אם אמנם כי ה' גאטטלאבער דן את ה' סמאלענסקין בעד עזותו זאת בלהג הרבה ויקללהו קללות נמרצות על אשר העיז פנים לדבר נגד משה השלישי, וימטיר עליו אבני אלגביש ואש מתלקחת, אבל כפי הנראה לא נכוה עוד סמאלענסקין בפושרין הללו, אשר שפך עליו אב“ג בזעם אפו, ובחלק הרביעי מספרו “התועה בדרכי החיים” לא השיב אחור ימינו וישנה וישלש את משפטו אודות מענדעלזאהן עוד הפעם. אינני חפץ לחשוב מחשבות אם באמת יאמין ה' אב”ג באמונה שלמה שבן-מנחםהיה אחד מהזקנים הפתאים אשר דעתם מטורפת עליהם, עד כי לא התבונן מאומה אל כל הנעשה בביתו, או רק אהבתו לבן-מנחם ושנאתו או קנאתו לסמאלענסקין העבירו אותו על דעתו לדבר דברים שאין להם שחר, יען כי אינני מהחוקרים המחפשים בנרות אחרי כל פסיעה ופסיעה של הסופרים העברים לדעת שטתם ודרכיהם, וכשאני לעצמי אין לי שום עסק בדעתו הפנימית של ה' גאטטלאבער, אם היו עטו ולבו שוים בעת כתבו את הדברים האלה, או לא; אך איך שיהיה לא צדק גאטטלאבער בדבריו. מתולדות בן-מנחם נודע לנו כי לא עור היה, וא“כ איה איפה היו עיניו בעת סרו בני ביתו מדרך ישראל ומדוע היו עיניו עצומות מראות את מעללי צאצאיו? גאטטלאבער הביא עדים רבים ממקרים אצל גדולי ישראל אשר בניהם יצאו לתרבות רעה, ובעדים האלה, במקרים בודדים, יחפוץ לכפות עלינו הר כגיגית להאמין כי גם אצל הרמבמ”ן היה הדבר הזה אך מקרה ולא יותר. אבל כבר פסו אמונים מן הארץ אשר יתנו אמון בדבר אשר לא יאומן. לו היה באמת את לבב אב"ג לסתור את דברי ה' סמאלענסקין, אז היה לו להראות לנו מקום אחר אשר ממנו יצאה הרעה להכות את כל עדת ברלין חרם, ועליו היתה החובה לגלות לפנינו מקורים אחרים אשר מימיהם גרשו רפש וטיט להבאיש את ריח היהדות בעיני בני ישראל ולהכות את בית יעקב לרסיסים כאשר שטפו מים רבים כאלה בארץ אשכנז. אך כל עוד אשר לא עשה גאטטלאבער כזאת – דברי סמאלענסקין עודם עומדים בחזקתם, אם כי גם אנכי מודה כי הפריז מעט על המדה בשומו את מענדעלזאהן כמטרה לחצי קשתו, מבלי שום לב אל המצב אשר היה בן-מנחם נתון בתוכו. לב בן-מנחם השקט לא יוכל מחפצו החם להטיב את מצב עמו אשר בצרתו היה צר גם לו, כי גם הוא סבל בעד עונו הגדול אשר היה מזרע היהודים כנודע, ולכן חשב תמיד מחשבות איך להטות את לבב עמו אליו למען יהיו כפלגי מים בידו להטותם לכל אשר יחפוץ וללכת אל כל אשר יהיה רוחו ללכת… ואחרי אשר לא בכסף ולא בכח ידים יוקח לב עם, בלתי אם בכח הדעה אשר תמצא לה אזנים קשובות ותגביה את משמיעה למעלה עד כי ימצא חן בעיני העם לשמוע בקולו לכל אשר יצונו – לכן השמיע בן-מנחם באזני בני עמו את ההשכלה. בתורה לא היה כחו גדול, וגם אף אם השמיענה לא הושיבוהו בראש, כי גם בלעדו היה חזון התורה נפרץ עד מאד, ומה יגיד להם ולא ידעו המה? אך כאשר הטיף להם את החכמה ויהי לאב ולכהן לההשכלה, אז מצא לו אזנים כרגע ועתות צעירי הימים היו אז כבר בידו. ולא נוכל לשום אשם את נפשו בעשותו כזה, כי גם הוא נואל להאמין כי אם יתקרבו היהודים אל עם-הארץ ויתבוללו ביניהם, שפה אחת ודברים אחדים יהיו להם, אז יקרבום כל אדוני הארץ ולא ישאו עליהם כל חטא, ומבשרו חזה זאת, כי לעססינג ועוד נוצרים רבים התהלכו עמדו כרע כאח אם כי היה יהודי מבטן ומלדה, ולכן הטיף תמיד להתקרב אל עם הארץ, ובני ביתו ותלמידיו מהרו להקים את דבריו במלא מובנם…

משגה היה את סמאלענסקין רק בהעלימו את המקורים אשר ממנו שאב את יסוד משפטיו ולא הביא את דברי ה' שד“ל אשר שפט את הרמבמ”ן לחובה, אם כי לא היה מעולם בארץ ליטא ולא ראה את פני הישיבות גם בגלגולו הראשון, וכמו כן לא העתיק למשל את משפט הח' יאסט אודות הספר “ירושלים” בחלק השלישי מספרו “געשיכטע דער יודע א. ז. וו.” כי אז לא שאלהו אב"ג את השאלה “הגדולה”, מדוע לא הגיד גראֶטץ לבן-מנחם פשעו בחלק האחד עשר מספרו דברי ימי היהודים? מדוע? – שאלה נבערה! מר לטעמיה ומר לטעמיה, גראֶטץ כדאית ליה וסמאלענסקין כדאית ליה! וכמו כן היה לו לסמאלענסקין לשום לב אל העת אשר חי בה בן-מנחם אשר היתה אז רעאקציאן מוכרחת לבוא, אבל בדבר עצם הענין כי אשר מעילות אשר מעל אז על ראש מענדעלזאהן ינוח, – זה הוא נעלה מעל כל ספק!

ה.

ולא רחוק הוא להאמין כי פרי השכלת ברלין מצא חן גם בעיני מלכנו אלכסנדר הראשון, ויבן כי נצר מטעי בן-מנחםהוא, עד כי חפץ להשכיל גם הוא את בני ישראל החוסים תחת צלו למען יתבוללו בתוך יתר עם הארץ כאשר התבוללו רבים ורבות מאחינו באשכנז. כזאת נראה מתשובתו אשר השיב להשר הממונה על ההשכלה בהראותו להקיסר את גודל סכום הכסף הרב אשר על הממשלה להוציא על השכלת היהודים “אף אם בן מנחם אחד יצא מכל יהודי ארצי – גם אז די לי ואדע כי לא זרעתי את הכסף לרוח!” כי אמנם בן מנחם עשה את הצעד הראשון לקרב את לבות בני ישראל אל עם הארץ, כי לפי דעתו היה הדבר הזה נחוץ לנו ודרוש לחפץ בני עמנו אז. אבל בן מנחם בפרצו הגדר שכח אחרי כן לסלול מסלה נאמנה, ורבים מבני ישראל סרו פתאם מדרכם, אם כי דבר כזה לא עלה על לבו, אך הוא הסב בדבר הזה, הוא פתח לפני דורו את הדרך, ולא התוה לו גבול לאמר: עד פה תבוא ולא תוסיף, ולכן הרחק ללכת עד כי עבר כל חק וגבול, עד אשר באה הרעפארמאציאן ותגביל את בני הדור ההוא. הנני שונה עוד הפעם את אשר אמרתי, כי הרעפארם באה לתקן ולא לקלקל, לבנות, או לכל הפחות, לגדור את הבנין מסביב ולא להרוס, אך בחפצם להטיב הרבו הרע.

המתקנים והמחדשים בבני אשכנז ראו כי בת יעקב תדל מיום ליום ודת ישראל תרד שם פלאים, בני יהודה התקרבו אל עם הארץ באופן היותר גדול – לכן קמו לעשות תקונים בדת ישראל ולהביא את הזמורות אשר הביא לוטהער בהקאטאליציזמום גם בכרם ישראל, וידיהם יסדו רעפארמאציאן בתבנית הלוטהעראנית אשר היתה כבר בארצם, וישימו את כל מעינם לשנות את דרכי עבודת ד' וסדר התפלה, ובזה חפצו לחבב את אמונתנו על בני ישראל, לבל ידח מהם נדח, בחקותם גם הם את מעשי הגוים, והחלו לחלק כבוד ויקר לכל מנהל הבל אשר עשו כמעשה הגוים שכניהם. אבל בזה לא הקילו מאומה את עול התורה מעל בני ישראל, ואך העמיסו עליו מנהגים חדשים ומסים כבדים רב יתר מהראשונים. ותחת אשר מנהגי ישראל משנות דור ודור היו מוטלים באשפה ברשות הפקר, וביד כל איש היה להחזיק בהם או לרמוס עליהם ברגל כהעולה על רוחו. אחרי אשר אין אדונים להמה, – היו המנהגים החדשים אשר נתנו לפני בני ישראל בעלי הרעפארם לאבן מעמסה עליהם. ורבים מבני ישראל התנגפו רגליהם באבני הנשף, חקי ההבל אשר חקקו להם המתקנים.

אך בני ישראל יושבי ארץ רוסיא אשר עוד לא התקרבו אל עם הארץ, לא התערבו עוד בגוים והמלה “התערבות” השגורה על פי כל תוקעי בשופר ההשכלה, היתה אך פראזה חסרה כל טעם וכל הגיון ישר; בני ישראל בארצנו אשר מצבם החמרי הרע עוד לא נשתנה בימים ההם גם כן מכפי שהיה שנים רבות לפנים, ונפרדים היו מעם הארץ בדרכיהם ובמנהגיהם, שפה אחרת ודברים שונים להם ומצוינים היו גם בבגדיהם אשר ילבשו, – המה לא בקשו לעשות תקונים כאלה שנעשו בארץ אשכנז; ודורשי תקונים מאת הרבנים בארצנו, אשר היו אנשי לבב ויבינו כי תקוני אשכנז לא יביאו לנו מאומה, – כנוח עליהם רוח הקנאה ויקנאו באחיהם האשכנזים לבקש להם גם כן תקונים – דרשו מאת מוריהם להתיר להם את אסורי הדת: להקל מעליהם את עול שלחן הערוך ויבקשו להסיר את רוב חקי התורה, אשר נתקבלו כבר באומה ובא עליהם הסכם הכלל. המה חפצו כי יתירו הרבנים את ידיהם לעשות כל מה שלבם חפץ. ומרוב יראתם פן תשטוף הפריצות את כל הדת, התירו בין כה וכה את ידי הצעירים להיות פורצים, אחרי אשר רק את העפר הסירו מעל הדת ואת הדת בעצמה לא החזיקו. אמנם הדורשים את התקונים, המה בעצמם לא נצרכו לזה כלל. כי למרות כל החרפות והגדופים אשר שפכו מקנאים ויעזואיטים רבים על אלה אשר עוררו את שאלת החיים בארצנו ויתנום לפורקי עול ואנשים אשר בהפקירא ניחא להם – הננו יודעים היטב כי המה בעצמם, הדורשים את התקונים, לא עשו בידיהם את אשר בקשו בשפתיהם והדבר הזה בעצמו היה כסלון ממאיר וכקוץ מכאיב בעיני הקנאים, בראותם כי איש ריבם לא יריב לעצמו, בלתי אם על שבר העם נחלה ויעורר זעקת שבר על מכאובי בני עמו ואמונתו. פליאה דעת ממני איזה סבה עמדה להם לשטן או מנעה אותם מחלל את התורה ומהפר את המצות אשר כאין היו בעיניהם: אם מחסרון כח ואמץ-לב, או באמת היה את לבבם להראות קבל עם כי לא את טובתם ידרשו בבקשם תקונים, בלתי אם ידרשו ויחפשו אחרי אויר של חיים ורוח חופש ודרור למען כל העם; אבל איך שיהיה, המה לא קימו את מוצא שפתותיהם, ואך למען קיום הדת ולמען שמור את האומה עלו על הבמה.

המה עלו הבמתה לדרוש, אבל טעו בהלכה.

אם אמנם כי אכזריות הרבנים וגאון המפלפלים הרעו לנו עד מאד, עד כי באמת כבר כשל כח הסבל עד כי נלאינו נשוא, אבל בזה שגו הדורשים תקונים בבקשם מאת הרבנים דברים כאלה, אשר ידעו מראש כי לא יתנו להם, יען כי לא היה ביכלתם עשות כדבר הזה. ואם כן יש לנו הצדקה לגזור אומר, כי גם אלה אשר שעשעו את נפשם בתקוה לראות בקרוב חפש וחיים בחרות הדינים ובגוע הרבנים עם פלפוליהם, המה לא פחות ולא יותר מחולמי חלומות היו. וכמו שחשבו בילדותם כי עוד מעט יכירו וידעו כל יושבי תבל את שפת הקודש לשפה מדברת וכלם יהגו בה ויחזיקו בימינה ועוד חלומות כאלה, כן חלמו אחר כן, בהודע להם פתרון חלומות נעוריהם, לראות בעוד שנים אחדות את רב ישראל יושב ומתיר יבמה לשוק בלא חליצה, פוטר אשה מגט אם בעלה המיר דתו או הלך למדינת הים, משנה הלכות נדה, מתיר הבערה בשבת ומכשיר את הטריפות. אך לדאבון לבבנו שכחו כי גם בזה אך ידי בעל החלומות במעל ופתרון אחד לכלם: לכל זמן ועת לכל חפץ! יודע הנני היטב כי רב החומרות העמוסות על שכמנו משא לעיפה מונחות על צוארנו בלא צדק ובלא משפט, ולבד שאין להן יסוד בתלמוד עודן מתנגדות להגיונו וסגנון דרשות חז“ל איננו סובלן. אבל איכה יעלה על לבבנו לקות, כי הרבנים אשר ישבו אז ויושבים עתה על כסאות ההוראה יתירו להם כדברים האלה? האם לא צחוק הוא, צחוק מכאיב לב, לבקש מאת רבני ליטא ופולין להתיר את ידי צאן מרעיתם להסיר דינים כאלה מקרב השלחן-ערוך, אשר בהעדר האסורים וכל החומרות ירזה בטנו העב, בעת אשר דרך הרבנים תמיד להלעיטו למען ישמן, יעבה ויצבה?! משל למה הדבר דומה, לעני אחד העומד בחוץ ומתחנן על נפשו מאת כלי עשיר אחד להוריד לו איזה אגורות מהנשך בעד הכסף אשר העשיר נושה בהאביון על העבוט; והעשיר, לא לבד כי לא יוריד, עוד ירבה לקרוע את בשרו ממנו ויוסיף לנשך אותו. פתאום עבר עליהם איש אחד וידבר אל העשיר לאמר: לו שמעת לקולי כי אז יעצתיך להשיב את העבוט אל בעליו ולשקול עוד על כפי העני אלף שקל כסף! כל השומע יצחק להיועץ הזה, וגם אלה אשר יאמרו כי מוח קדקדו נהפך, גם כן יש להם על מה שיסמוכו, אבל מבלי משים נוכח כי בדרך היועץ הזה אחזו הדורשים תקונים מאת הרבנים. – מי לא ידע את תכונת רבני ליטא ורוססיה, הנזהרים ומזהירים על כל דיני טל ומטר וכדומה, השופטים את כל דורש אל החכמה או הקורא בספרים חצונים ומשים עיניו בטרפה – פסול כמפיר תורות ועובר חק ומשפטו כבר נחרץ ביניהם “מורידין ולא מעלין”, החושבים כאפיקורס גמור את כל מי שלא נשק את המזוזה בפיו, לא ירק מלא לוגמיו בעת אמר “ואנחנו כורעים” (בתפלת עלינו לשבח) או שתה מים קודם הבדלה במוצש”ק ובודקים באלה אשר לא אכלו מאכלי-שבת אולי מין הוא? – מרבנים כאלה אשר כמעט בזו הדרך ילכו כל מורי ישרון בכל ארץ ליטא, ידרשו תקונים בדיני קדושין, יבמות, שבת, וכאלה!! הן אם יבוא איש למשל אל המשכילים-העברים במלא מובנם אל “האפיקורסים”, המרגישים בכ“ז חבה לקדשי בני ישראל, ויאמר להם: ראו הנה עם בני ישראל נרדף על צוארו מחמת כל עריצי הגוים, משפטו נגזל לעיני השמש, שפתו היא שפה מתה ובלתי מדוברת, ארץ וממלכה אין לכם, – ואם כן הבדלו אתם בני ישראל מכל הבליכם, חקותיכם ותורתכם והיו כמונו לטוב לכם כל הימים. הלא גם אלה המתפארים לאפיקורסים בטח יזדעזעו לאחוריהם ויחרדו ממקומם לשמע הדברים האלה, אם כי יש בהם רבים אשר בקדושת המצות לא יאמינו, ויתר הדברים הלא המה אך בפאטריאָטיזם יסודתם, ורגש הלאומי הלא כרגש הדתי יחשב. אחר הדברים האלה מה זה נתפלא איפוא על הרבנים, המאמינים בכל דין וחדוש כבדברי האורים ע”פ הכלל הגדול “כל שתלמיד ותיק עתיד לחדש הלכה למשה מסיני”, כי יצאו בחרב נקמת נגד אלה אשר היה את לבבם לגזול מהם את כל מחמדיהם ואת כל אשר היה להם?

ו.

בחרב נוקמת וכל קללות שתי התוכחות ביחד יצאו הרבנים חוצץ למלחמה נגד אלה, אשר העיזו להחריד את רבצם ומנוחתם הנעימה, ויראו לכל מה נורא הוא להציל מפי הארי טרף. כי לא חשכו מכל יגיעה את נפשם וידכאו בשער את משפט אנשי ריבם, ואת שונאיהם ואנשי מצותם הפיצו לכל עברים, עד כי רבים נלאו למצוא את הפתח אשר דרך בו באו אל שדה המערכה. הדורשים תקונים נסו אל כל אשר נשאום רגליהם, עזבו את כלי נשקם על שדה המלחמה, והרבנים רדפו אחריהם ויזנבו בהם את כל הנחשלים ואת כלי מלחמתם כסו בעפר, למען לא יראו החוצה ולא יבואו בניהם אחריהם להחזיק בהם ולחדש את פני המלחמה עוד הפעם. את להט החרם שמו על ראש כל אלה אשר רק עלה במחשבתם החפץ לעשות תקונים, דכאו לעפר חייהם למען ידעו כי המה אלה אשר לחישתן לחישת שרף, עקיצתן עקיצת עקרב, נשיכתן נשיכת שועל וכל דבריהם כגחלי אש, אשר יכוה כל הנוגע בהם וכל השולח בהם יד לא ינקה… חדל שאון בין סופרי העברים, וקול אלהים אשר התהלך בגן מכתבי-עתים אשר לבני ישראל לרוח היום נאסף, עד כי לא ישמע עוד; הוסרה הבמה הגדולה אשר עמדה על שדה ספרותנו, והסופרים-הצופים אשר אהבת עמם העלתם עליה ירדו ממנה פצועי-דם ומכותיהם תזובנה מראש פרעות הקנאים אשר הפריעו בהם פרעות. זה שש שנים אשר אין עוד דורש תקונים ואין מחדש בישראל, אין מבקר אחרי מעשי הרבנים וכל מורה-הוראה הישר בעיניו יעשה, אך בכ“ז אל יחשבו הרבנים כי אין עוד להם מלחמה עם איש, אחרי אשר לא יראו את אנשי מלחמתם לנגד עיניהם. היודע תכסיסי מלחמה ומשטרי קרב לא יחכה עד אשר יבוא שונאו אליו להחריד את רבצו ואז יתאמץ להלחם בו, בלתי אם עליו להכין את נפשו למלחמה מראש, לאסוף חיל אנשים תחת דגלו, ללמד את ידיהם לקרב ואצבעותיהם למלחמה בטרם עוד הקריב איש שונאו את אנשי חילו אל שדה המערכה ובטרם עוד נסה דבר אליו. וכן עליו לדעת היטב את גדל כח איש ריבו ולהביא במספר את האנשים אשר יעשו עמדו מלחמה, למען תמצא ידו להכין לו עצה וגבורה לפי מספר החיל אשר לרגלי לוחמו, כי בעת אשר ירעימו כלי התותח וזרם כדורי אש ומות ישטוף בסאון ורעש כמטר סוחף, לא עת היא אז לבקש עצה ולהכין לקראת השונא, רק אז הגיעה כבר העת לעשות, כי עצה וגבורה למלחמה: בראשונה עצה, וגבורה באחרונה. הרבנים יחשבו בלבם כי אין כל פחד מלחמה לנגד עיניהם אחרי כי לא ילחמו עתה עמהם, אבל המה שגו מאד מאד. הזמן עושה את שלו, כל באי עולם בנים מקשיבים המה להזמן ואל מוצא פיו ייחלו כאל מלקוש, הוא יסחף בכח את כל היצורים מדעתם ושלא מדעתם, וגם בני ישראל בכלל יצורי תבל המה, ואם כן גם המה נסחפים בשטף הזמן הממהר לרוץ ארח, אם כי לפי דברי רבים נעלים הננו מגדר הזמן. ולו פקחו הרבנים את עיניהם להביט על הזמן הנוכחי ועל מעשי החיים בו בעינים זכות, אז נוכחו כי עת מלחמה היא. ינסו נא המורים לצאת מארבע אמות של הלכה, ישימו נא עיניהם בבני דורם, יראו נא מה העם עושה בכל יום וימחלו להטריח את כבודם לבחון כליות ולב צאן מרעיתם, – אז יודו גם המה כי משגה היה אתם בחשבם כי שלום להם. אז יראו ויוכחו כי לא עתה היא העת לשבת בחבוק ידים, או להאביד את כשרונותיהם על דברי הבלים ופלפול ולשבת שבעה נקיים לשנות את מקום יתד או מסמר אחד, שלא כדעת הגר”א או התוספות-יום-טוב, בבית המקדש אשר יבנה לעתיד לבוא, ולהתפאר אחר כן כי אך הוא קלע אל השערה, ואך על פי דברי פרושו “יצוו אל הבונים לנטות קו ומדה ואבן העופרת כמדות וכתכנית אשר כוננתי” (הגאון מלבי"ם בהקדמתו לבאורו על תמונת הבית דיחזקאל). עת מלחמה היא לכם, מורים, רבנים, יושבי על מדין, שומרי תורה ואוהבי דת ישראל! העבירו שופר תרועה בכל הארץ כי מלחמה קרובה לבוא, מלחמה כבר עומדת בשעריכם ורבים המה אשר יזובו מדוקרים, אשר ע"כ חושו והביאו עצה איך לקדם את פני הרעה המתעתדת לבוא. אך שוא יבטיח אתכם בעל “הלבנון”, כי תודות לד' בנה הגביר פלוני בית-המדרש בעיר פלונית והושיב בתוכו פרושים להגדיל תורה ולהאדירה, להשיב את העטרה ליושנה ולחדש את למוד התורה כקדם. ופלוני החריף אסף עשרים בחורים ויגד לפניהם שעור גמרא עם כל המפרשים, ותחשבו בלבבכם כי עתה לא תשתכח עוד תורה מישראל והדת עומדת על עמודים חזקים לא ימוטו –, שקר בפי נביאי השלום ההם! ככהני הבעל אשר נבאו לשלום בעת אשר סכנת מלחמה רחפה על פני כל העם ויתעום בשקריהם בתהו לא-דרך, כן המה אלה אשר יבטיחו אותנו על שקר ויסובבנו בכחש, משאות-שוא ומדוחים. הפרושים בבית מדרשו של הגביר והבחורים שומעי לקח החריף ילחצו את ספסליהם, יפלו את כליהם לאור הנר, לאור הלבנה, לאור האבוקה וגם לאור יומם, גם יהגו בתורתם לעת מצוא. – אך לכל הדברים האלה אין שום שייכות וחבור אל קיום האומה והיהדות. האם באלה תושע דת יהודה ותורת ישראל תשכון לבטח?

עינינו הרואות כי כמעט כל צעירי בני ישראל יתנו כתף סוררת לתורת ישראל ולחכמתו, כי עד מלאת להנער שלש עשרה שנה ישמע לקח מפי אחד המלמדים בבני ישראל בחדרי עמנו, אשר מהם תצא תורה וידיה על ראשה, אין סדר ומשטר בתוכם, צלמות ואי-סדרים בלמודיהם, והנער עודנו נער. אך אז כבר הגיעה העת כי יתן האב אל לבו לחשוב אודות בנו בימים יבואו, ויזכור את ימי החשך אשר יגיעו בעת אשר תבוא עתו לעבוד בצבא, ויתאמץ לקדם את פני הדבר להקל מעל בנו את העול הכבד הזה בהביאו אותו אל אחד מבתי הספר למען יכלה חקו בלמודים, ישיג תעודה, ויגרעו שנות עבודתו בצבא – זאת היא המטרה לפי דעת האב ואם-הנער, ואולי גם לפני הנער בעצמו בעת אשר יצעד ראשונה על מפתן הבית; אבל אחרי אשר תעבורנה עליו שנים אחדות, אז יבוא מלאך ויסטרו על פיו וישכחנו את כל הרהורי לבו הטובים, אז יראה הנער ויוכח, כי לא למען המעיט את מספר שנות העבודה בצבא נוסדו בתי חכמה בכל הארץ ומטרה אחרת להם, ובכן מבקש לו גם הוא מטרה בחיים. יאמר אל אביו: לא ראיתיך, ואת אחיו לא יכיר ויבזה בלבו את כל יתר אחיו בני עמו, יביט על התורה אשר למד בילדותו כעל קבר אשר נבלעו בתוכו רוב שנותיו בלי כל פעולה ומעשה, ואך באור פני החכמה יחפוץ לראות חיים טובים ונעימים, חיים שאין בהם בושה וכלמה.

סבת הדבר הזה היא פשוטה ומובנת לכל, וגם בעיני אלה אשר לא יראו בזה עקבות המשיח, אחרי אשר הדור יהיה בקרוב כלו חייב, לא יהיה הדבר הזה לפלא. כל אחד ואחד מבני האדם אוהב את עצמו, מאמין בעצמו באמונה שלמה ובטוח בעצמו רב יותר מבכל ההבטחות אשר יבטיחו אותו כל נאמני ארץ, ואם כן יאמין בעצמו כי בנו ההולך לדרוש את החכמה יהיה צדיק גמור אף אם הנהו מתהלך בין הנכרים ולומד חכמות חצוניות. הלא הלמודים האלה נחוצים לו להפטר על ידיהם מעבודת הצבא, ואיזה דבר בתבל יקר לו מנפשות צאצאיו? הרואה את אחד היראים מוסר את בנו לבית הספר אומר: ברקאי, כבר האיר המזרח, יחשוב בלבו כי באמת באה חכמה בלב האיש הזה להבין טוב ורע ולחפוץ כי גם בנו יהיה כאחד האדם, ובתנועה הזאת יראה סמני-השכלה ואותות פזור ענני-חשך, אם יולד גוי ויהיה כלו למשכיל פעם אחת?! זה לא כביר היה על כל נער ונער מבני ישראל ללחום עם אבותיו ימים רבים עד אשר עלתה בידו להשיג הרשיום לקרוא איזה ספר מספרי השכלה; עודני זוכר את המכות אשר הכה אותי אחי הגדול על אשר קראתי את הספר “בחינת עולם”, בהוכיחו אותי כי אסור לקרוא בו, מפני כי לפי שיטתו יתר שאת למלאכי מרום על בני האדם, אשר זה הוא לא לפי דעת המקובלים הגוזרים אומר כי מדרגת האדם נעלה ממדרגת המלאכים; איה שוקל ואיה סופר את המון התלאות אשר סבל כל נער ונער, עד אשר מסרוהו אבותיו אל בית-הספר – ואיזה רוח עברה פתאום ותעש את כל בני ישראל לדורשי השכלת וטובת בניהם בין לילה אחד? אך באמת גם עד כה לא שנאו את הלמודים, ונהפוך, עם-ישרון יאהב חכמה תמיד, בלתי אם הביטו עליהם כעל מתנגדים לשמירת חקי הדת, בראותם את המלומדים הולכים קצוצי-פאה, מגולחי-זקן ומזלזלים במצות, אבל אחרי אשר נודע להם כי על ידי זה אשר ילמדו את בניהם ימעט מספר שנות עבודתם בצבא, אז קמו כלם בחפץ לבב למסור את בניהם אל בתי הספר וישקיטו את רוחם הסוער בקרבם בתקוה טובה, כי בניהם ישמרו את חקי הדת אף אם תבוא חכמה בלבם והשכלה אל קרבם.

התקוה הטובה הזאת היא אך תקוה ולא יותר. לא לבד כי היא תבגוד גם באלה השמים בה מחסם, כי אם גם אלה מחכמי עמנו הדורשים טובת ישראל באמת ואשר נתנו את נפשם להתאמץ ככל אשר תמצא ידם כי ילמד ישראל את בניו למען הצליחם – גם אלה יחרדו וייראו עתה מאד מאד. לא יבכו למצות המעשיות אשר נתנו להם הצעירים כתף סוררת, לא ישאו קנים הגה והי על מנהגים אחדים המשלכים ארצה, אשר עליהם יספדו נבערים מדעת, בלתי אם נפש חכמי עמנו תבכה במסתרים על רוח ישראל כי תמס יהלוך. הרוח הנעלה והנשגב אשר הרימו תמיד אל על וישימהו לנס גוים, וחיל ושערה תאחזם למראה להט החרב החדה המונחת על צואר האומר וקיומה. מה יהיה גורל ישראל אז בעת אשר הדור לא ישמע ולא יבין שפת אבותיו, תורת אמו יטוש וישכח מלבו כי נצר הנהו מגזע עם ישן נושן, עם המתנוסס כאבן נזר בדברי ימי האדם, עם אשר לו ספרות נפלאה ונהדרה עד מאד, עם אשר לא לחרפה ואולי לכבוד יחשב לאיש השוכן בין שבטיו וחונה תחת אחד מדגליו? שפת אבותינו ותורת ישראל קשרו עד היום את לבות כל בני ישראל עדי היו לאחדים, שפה אחת ודברים אחדים היו ליהודים האובדים בהררי קו-קז והנדחים במדבר ערב: שפת-הקדש אחדה אותם, ובשפה הזאת הבינו את דברי אחיהם מקצות הארץ בבשרם להם ישועה או בבקשם מהם עזרה לעתות בצרה, ועתה יעזבוה בניה באשמת מוריהם ומחטאת כהניהם, אשר גם להם היא מוזרה כשפת עם נכר, וגם המה לא ישמעוה כשפת לא ידעו!…

ז.

דרך הכורמים לנצור את גפניהם לבל יעלו שמיר ושית ולבל יעשו באשים. ואם באשמת איזה מקרה יעלו על פני אחד הגפנים קמשונים וחרלים יחנו כדור עליו, אז יקצץ הכורם את המשחיתים האלה ויקציע את הגפן מסביב לפלס לו נתיב חדש למען לא יוסיפו עוד הברקנים לשחת את פריו. אולם אם גם אחר אשר הסיר את הקמשונים מעל פני הגפן וגם אז עוד יוסיף העץ להגדיל ולהצמיח סלונים חדשים וקוצים לא שערום מראש, ולמרות כל תחבולות הכורם וחרמשו יוסיף הגפן ללכת ארחות עקלקלות להשחית הזרע גם להרע לשכניו – אז משפט חרוץ על הגפן הזה להשרש מארץ, לשרש גזעו מתחת וענפיו ממעל והיה כאלון בשלכת, וכל בדיו ושרשיו הרבים יבלו בארץ או יהיו לשבבים.

ובדרך הזה אחזו גם חכמי הלב ונושאי דגל ההשכלה אשר בקרב בני עמנו בארצנו.

אחרי אשר הרבנים הראו את קשי-ערפם, עד כי לא נתנו כל אזן קשבת לדברי הסופרים ולכל התחנות אשר הפילו לפניהם, וכל האנחות והאנקות אשר השמיע העם מקצר רוח ומעבודה קשה היו כקול קורא במדבר; – מצאו להם הסופרים דרך אחרת להשיג את חפצי לבם: כי אחרי אשר ראו ויוכחו כי לב הרבנים חזק מצור וכסלע מוצק איתן מושבו כן יעמדו גם המה נגד כל רוח הקדים, – התנכלו הסופרים להעתיק את הרבנים ממקומם. ותחת אשר חפצו עד כה להמיר את טבעם, מטרתם וחפצם, התאמצו עתה להוריד אותם מכסאותם, אם המה לא יאבו לרדת בעצמם ולהביט ממרום שבתם על מעשי העם למען דעת מה הוא דורש מהם. ובמקום התחנות והבקשות מאת פני הרבנים אשר שמענו עד העת ההיא או טענות ומענות עליהם – נשמע פתאום קול הסופרים העברים משליכים בוז וקיקלון על הרבנים, על הפטישים החזקים ועל העמודים הימנים, אשר לפי עדותם בעצמם כל כבוד בית ישראל תלוי עליהם. על שולחן הספרות–העברית3 עלתה עוד שאלה אחת ונקראה בשם “שאלת הרבנים”, והדבר הזה היה לענין נכבד לענות בו ימים רבים. דניאל בגא"ר (ליב גארדאן) וליליענבלום, אחרי דברם מראש משפטים עם רועי ישראל בארצנו, ויראו כי כל דבריהם היו זרועים לרוח ועמלם היה לבהלה החלו לשלוח בהם את סטירותיהם ולכלות בהם על ידי זה את חצי זעמם, ויוכיחו לעיני כל, כי הרבנים אשר מפיהם אנו חיים עתה חיי-מות לא ידאגו לנו מאומה ולא נחלו מעולם על שבר בית יוסף, ויחרפו ויגדפו את מערכות הרבנים על אשר העמיסו עלינו חקים רבים ללא-צורך ולא הועיל. יצחק ערטער יוכיח את דרכם על פניהם מדוע לא ישימו לב, כי כל מצוה וחק נתנו לפי רוח המקום והעת, ולפי סבות ידועות אשר הולידו את המצוה הזאת; ואם כן כעבור הסבות, בהמר המקום והעת, הלא היה-גם להמצוה להפסיד את קיומה וכחה, ומדוע זה יאָספו הדינים החדשים על הישנים עד כי ירבה מספרם מיום על יום ונאספו חמרים חמרים (הצופה לבית ישראל מצד 16 והלאה). כל אלה התאמצו להראות לנו את מחלתנו הנוראה. את הפגעים אשר יביאו עלינו הרבנים עם חומרותיהם, שמירותיהם וגזרותיהם חד, אבל אין אחד מהם אשר חוה את דעתו ועצתו מאין נקח מורים אחרים תחת אלה אשר נשליך מעל פנינו, ומי יורה לעם דעה אם נגרש את רועינו עתה?

למען ידעו בני ישראל את המקור המשחת אשר ממנו שאב ושתה הרב את מימיו בילדותו, בנערותו, בהיותו מעט לאיש ובבאו בשנים, ואשר אחר כן יקיא את המים האלה בעמדו בראש לנהל עדתו – קם ה' ישראל בערינשטיין (השחר שנה ששית 405, 409) לגלות לפנינו את החנוך הרע אשר בו נתחנך הרב מיום צאתו לאויר העולם עד אשר אחז במרמה בקרנות איזה כסא רבנות. הסופר הזה יראה לנו את השתלשלות חנוכו, השכלתו ולמודו עד אשר יצא העגל הזה לצחק בנו, ויוכיח לנו כי אין להתפלא על הרבנים העומדים עתה בראש קהלות ישראל, מדוע ירעו וישחיתו את כרם ישראל אחרי אשר דרכם להזיק.

אבל גם בזה נראה את זרע ההרגל ופעולת החנוך, כי גם בערינשטיין אשר נגש לריב את הרבנים בלי משפט-קדום, בכ"ז כאשר יצאו חייבים מלפניו בדין לא חסה עינו עליהם להשפילם עד עפר, ויאחז בזה את דרכי התלמודים, אשר אם חפצו להרים מעלת איש הרימוהו למעלה ראש וישימו בין ככבים קנו, וכאשר עלה בלבבם החפץ להשפילהו, אז לא חשכו ממנו כלמות ורוק וישליכו עליו שקוצים מרבה להכיל.

וכן גם ה' בערינשטיין לא חזה נכוחה בדבר אחד, ושנאתו הגדולה להרבנים קלקלה את השורה עד כי הוציא משפט מעקל וכן לא יעשה. הוא שב במאמר “בנין זקנים סתירת ילדים” לדבר אודות הרבנים ולהעביר פאראללעלים בין רבני המתנגדים וצדיקי החסידים, ועלה בידו להוכיח כי יתרון להחסידים המלאים חיים על המתנגדים החנוטים מימות עולם ולבבם נעשה כקרח הנורא מעמל הדרך, עד כי לא יתפעלו משום דבר פלא שבעולם ונעשו לאסקעטים גמורים, ובדבר הזה צדק מאד. אבל בשובו להעריך את מערכת הרבנים מול מערכת נושאי דגל ההשכלה (שנה שביעית מהשחר, צד 632) ויגזור אומר כי ערך המשכילים יגדל בעינינו על חין ערך הרבנים, יען כי הראשונים המה אוהבי עמם באמת בעת אשר האחרונים נכונים תמיד לתת כתף סוררת לדתם ובעד בצע כסף או כבוד יקבלו עליהם דת אחרת, – במשפטו זה לא צדק מכל וכל ויחטיא את האמת מאד מאד, ואין בזה רק אחיזת עינים גמורה. איך יוכל איש לדבר בדברים האלה, בעת אשר עינינו ראו מעשים ומקרים לאלפים, אשר יכזיבו את המקרה הזה על פניו? – –

בימים עברו וגם בימינו אלה במקומות רבים היו תמיד האנשים ההולכים לאור ההשכלה אוהבים את עמם ומתאמצים להטיב להם בכל אשר מצאה ידם, ויותר מכפי שאהבו את אחיהם באמת, השמיע עוד תמיד בחוץ קולם כי רק המה יאהבו את עמם ואת דת קדשם אהבה עזה שאיננה תלויה בדבר. כן הבטיחו תמיד, ונכונים היו להשבע על אמתת דבריהם. ומה היתה אחרית כמעט כל אלה המשכילים? את זאת יודעים אנחנו כלנו היום וגם ה' בערנשטיין יודע זאת היטב. כמעט כל אלה המשכילים הרבים עם מחשבות קדושות וטהורות כאלה, אם אך הצליח בידם לבוא אל אחד מבתי מדרש המדעים ולצאת ממנו בשלום, המירו את דתם טרם נכנסו לעולם העשיה שלהם או בהיותם כבר בחצי העולם, ולמען מה? רק למען הכסף או הכבוד: זה בגד בעמו למען יוכל לעלות במעלות המשרה, זה עזב את אמונתו למען לא יחרפוהו בשם הנבזה והנאלח “ישראל”, וזה המיר את דתו למען תמצא ידו לכהן במשמרת פראפעססאר ומורה-ראשי ועוד רבים כאלה, אם כי כל אלה עשו רק לפנים. כלם הזנה הזנו אל דרך העמים בעד בצע או כבוד עד כי כמעט לא נותר מהם איש. ואך אלה אשר לא הצליח בידם להציב להם יד ושם בעולם על ידי חכמתם ותבונת כפם ונשארו בחצי הדרך קרח מכאן וקרח מכאן – רק המה עודם מחזיקים באמונתם, יען כי כסף או כבוד לא יתנו להם אף אם יעברו אל מחנה שונאינו. ה' בערנשטיין, כתלמיד בית מדרש-הרבנים יודע זאת היטב כי הוא בטח ראה רבים משכילים כאלה, אשר לדאבון לבבם לא בא מקרה טוב ויפה לידם למען ימירו על ידו את דתם. ואחד מטובי הסופרים בשפת עבר, איש זקן בא בימים, האומר תמיד בספריו הרבים כי מטרתו אך למען הטיב לעמו וחפץ הוא אך לפשט העקמומיות שבלב אחיו, דבר בשפה ברורה, כי צר לו מאד על אשר נולד על ברכי יהודים, אשר לא יכירו ערכו ולא יתבוננו אל הרוח אשר תשכון בקרבו, ולו הכירו מקומו בין עם-הארץ כי אז חלקו לו כבוד ויקר וגם כסף תועפות היה לו; ולולא נהפך זקנו ללבן – יתפאר תמיד – כי אז הביא עוד גם עתה את בשרו במים….כדברים האלה ידבר איש אחד, אשר לא אחפוץ לשאת את שמו על שפתי מפני השלום ומפני כבוד השפה העבריה, אבל חי נפשי כי אמת יהגה חכי, כי אמנם נמצא איש כזה בין סופרינו, – ועתה האם יש לנו המשכילים עוד צדקה להתפאר במשכילינו ובנושאי דגל ההשכלה בקרבנו, ולתתם עליונים על הרבנים? מדוע ובאיזה זכות? ה' בערנשטיין יאמר, כי אם יבוא איש אל אחד הרבנים וילחש לו באזנו להמיר דתו במחיר כסף או כבוד, אז לא יאחר מעשות כזאת, בעת אשר איש כיצחק ערטאר לא יעשה כדבר הזה, אף אם יתנו לו מלא ביתו כסף וזהב. אבל אחרי אשר כל משפט הוא אך יליד מקרים רבים ומעשים שהיו, ואך מפאקטים רבים יצא לנו משפט, לכן מאד מאד חפצתי לדעת את המקרים והפאקטים אשר על פיהם הוצא ה' ב. את משפטו החרוץ הזה. אני הכותב לא אדע אף אחד הרבנים אשר המיר את דתו במחיר כסף או כבוד, ומשכילים – הנה לדאבון לבבנו רוב אלה אשר נשאו את דגל ההשכלה על הרי ישראל, יזהירו עתה כזהר הרקיע בנזר דת אשר לא לנו, ואל ישיבני בערנשטיין, כי אם הרבנים לא עשו כדבר הזה הוא רק מפני כי לא נמצא עוד איש אשר הציע לפניהם כזה, אבל לו נסה אחד המאמינים דבר כזה אל הרבנים כי אז מצא גם לו אזן קשבת. אבל איך שיהיה, עוד לא היו דברים האלה מעולם ועוד לא קרה אף מקרה אחד כזה, ואולי עוד נהיה ההפך ממשפטו, ואם כן הלא דבריו בנוים רק על רוח הדמיון ורחוקים המה מן האמת ולכן הוציא משפט מעקל –.

ועוד כל אלה הסופרים מדברים ומפלפלים בשאלת הרבנים ומתאמצים להראות את פחזות רועי ישראל וקשי ערפם, והנה יצא רבי יחיאל מיכל פינס “בהלבנון” ויגע בצדדים אחרים מהשאלה הזאת.

כי דברי הסופרים הרבים המתלוננים במאמריהם על הרבנים לא היו כקול קורא במדבר – זאת יודה כל איש מבין דבר לאשורו, כי אם אמנם אין לנו פובליקום, אבל בכ“ז דל כבוד הרבנים בעיני ההמון, בשמעו בבהמ”ד את אחד מקוראי המכ"ע המספר, כי הרב מעיר פלונית עשה את הנבלות האל, והרב מעיר פלונית גזר גזירות על הצבור, והמספר יאמר כי בכתבי-העתים יחרפו בעד זה את הרבנים. ואם אמנם עוד לא ראינו איזה עדה מגרשת את מורה ורועה צאנה מקרבה ובוחרת לה איש אחר, אשר יהיה בידו הכח לתקן את בדקי הדת ואשר לכל הפחות ידע את אשר לפניו ויבין את המשרה אשר נתנה על שכמו. אבל בזה הועילו הסופרים בדבריהם: לב העם רחק ממוריו ורבניו, יריב ביד חזקה בלומדי התורה, ולא יוסיף עוד שמע בקולם לכל אשר יצווהו כבימי עולם וכשנים קדמוניות ויתן להם כתף סוררת. ועל החדשה הזאת, אשר בעקבה כרוכה רעה רבה וסכנה גדולה נשקפת לנו ממנה, יצא ה' פינס במאמרו “דור ומנהיגיו” (הלבנון תרל"ז, 1–4  ), אל יחרד הקורא ממקומו בשמעו מפי משפט אודות מאמר אחד בהלבנון, – מכתב-עתי הנודע למלא הבל-הבלים ונועד אך ליעזואיטים; כי ה' פינס איננו אחד מעצי יער הלבנון אשר ינועו אל אשר יהיה רוח הפאנאטיזמוס ללכת, ולו היו כל הבוחרים בדרך אמונה כמהו, כי אז לא חרדנו מהצדיקים אשר במגנצא מאומה, ורוח אחרת היתה מנשבת בגן הספרות, כי החודר תוך כליות מאמריו בהמליץ וגם בהלבנון יראה ויוכח כי הוא אחד מאלה שיש להם מטרה וטענדענץ ידועה ויעשה כל דבריו ומעשיו בדעת ומחשבה. על סופרים כאלה הנני שואל תמיד: איך לא נפקחו עיניהם לראות בהלבנון את אשר אנחנו רואים בו, ומי הביא אותם הלבנונה? מה לכהן בבית הקברות? –

הסופר הזה יעיר למוסר את אזני קהלות ישראל על אשר יבזו את התורה, ישליכו שקוצים על הרבנים וכחלאת האדם יחשבו ביניהם, וכבוד התורה מתחלל ע"י זה. לפי דברי הסופר הנזכר, הנה הסבה בדבר הרע הזה המלחמה הגדולה בין פרנסי הדור ובין הרבנים, המלחמה הארוכה אשר כל פנקסי הקהלות הישנות מלאים סיגים וגדרים נגד הרבנים, כי כל אחד ואחד משך את רסן הממשלה לעצמו עד אשר גברה יד הפרנסים על הרבנים. אבל מדוע זה לא ישים ה' פינס אל לבו כי הרבנים בעצמם אשמים בדבר הזה, כי ידיהם לא עשו תושיה בהצותם על הפרנסים ולא הצליחו מאומה במלחמה. הן מה נתפלא על הרבנים כי לא עזה ידם ולא היתה ידם רוממה בריבם עם ראשי הקהלות בעד הממשלה על ההמון, אם לא היו בידם כל כלי נשק במה ללחום. לא היה בהם כח למשוך את ההמון אחריהם, תחת אשר על הרב להראות כל כחו בזה אשר ישלוט ממשלה בלתי מגבלה ברוח ההמון ועליו להטות אל העם חסד למען יהיה לבבו בידו כפלגי מים ואל כל אשר יחפוץ יטם. אך הרבנים לא כן עשו, לא התאמצו למצוא חן בעיני העם בלתי אם העמיסו עליו חקים מעיקים ובשם תורת החסד והרחמים לא ידעו רחם ביום דין, ובכל עת אשר עלו הפרנסים וראשי הקהל לגזוז את צאן קדשים לא עמדי גם הרבנים מנגד, בלתי אם פשטו את העורות אחרי אשר אחרים גזזו כבר את הצמר– ובאיזה מצח ייטיבו את פניהם לבקש עתה אהבה בעיני ההמון? האם יחפצו כי “מהצאן לא תפקד אחת וגם בטן הזאבים לא תחסר?!” לא, כדבר הזה היו לא תהיה! אם באמת חפצים הרבנים להשלים את העם, הלא להם לקרוא אל העם לשלום, לתת לו יד עזרה, ואז יקום גם העם לעזור להם בעת צרתם, ומדוע זה יתפלא ה' פינס על החדשה הזאת, הפשוטה ומובנת לכל4)? ואם כן יש לאל ידי לתרץ את קושית ה' פינס בדברי ה' בערנשטיין: פינס ישאל: מדוע רחק לב העם מרבניו? ובערנשטיין יענהו: יען כי לא התקרבו №הרבנים אל העם, אך לא כראות ה' פינס יביט ה' בערנשטיין ולא ראי זה כראי זה; הצד השוה שבהם כי גם שניהם יבכו וישאו קנים הגה והי על השערוריה הנעשה בישראל, כי החלו לבחור להם רבנים גם מאלה אשר יחוס משפחה אין להם, (השחר שנה ששית חוברת ח', הלבנון תרל"ז, № 1) כמו נתנה התורה אך למיוחסים וישר וצדקה אך בחלל הטבעת משלשלת היוחסין ינוחו. –

אך כל אלה הסופרים אשר הזכרתי לא הגידו לנו איזה רבנים טובים נחוצים לנו, ואך אחד היה החכם רבי יצחק בער לעווינזאהן אשר לא הסתפק את עצמו בדברי להג לבד ויחוה את עצתו איך גם לתקן את שבר בית יעקב ולחזק את שומרי חומת ציון למען יחזיקו את המשמר. (תעודה בישראל, שער השני, פרק נ"ו). לו היו לנו רבנים כתבניתם אשר יראה לנו ריב“ל, כי אז לא היה עלינו לדרוש תקונים מאת הרבנים, בלתי אם המה, הרבנים בעצמם, התאמצו לעשות למען העם ככל אשר מצאה ידם להקל, אחרי אשר הבינו אז מה המשרה דורשת מהם וכי המה לא פחות ולא יותר משלוחי קהלות ישראל. ריב”ל יתאמץ להציב את רבני ישראל ומורי צדק לעדות ישרון במצב רוחני חדש, למען ידע היטב כי לא אך להחמיר מטרתם, ולבד החכמה הנפלאה לחבר שור הנסקל אל נערה שנתפתתה עוד נמצאות חכמות בתבל. לעווינזאהן ידרוש מאת הרבנים עוד דבר אחד, אשר לו עשו כדבריו כי אז קם רוח והצלה ליהודים מכל הפגעים אשר הביאו מוריו עליו, הלא היא הדעה הנעלה אשר יעמלו כל משכילי עם ועם לטעת אותה על לבות בני האדם, דעה אשר הרעאליסתים האמתים יענדוה עטרה לראשם ואשר היא תפארת להם ולכל דורשיה והמטיפים אותה: כי כל אחד ואחד מחברת האדם ילמד את ידיו למלאכה ואצבעותיו לעבודה, איזה עבודת יד וחרשת המעשה שתהיה, ולא יאכל עוד לחם חסד על חשבון אחרים. ואת הדבר היקר והנכבד הזה יבקש וידרוש ריב"ל גם מאת הרבנים, כי גם המה ישלחו במלאכה את ידיהם ולכל אחד ואחד מהם תהיה איזה מלאכה אשר תחיה את נפשו ומפריה ישבע לחם, ולא יעשה עוד את תורתו קרדום לחפור בה. –

למען לא יתנפלו עליו אלה הנוקמים והנוטרים כנחש, יביא ריב“ל עדים לדבריו, ולהחזיק עוד את דעתו הציג שלשלת ארוכה של חכמי ישראל בדורות הראשונים אשר התעסקו במלאכה ומפרי יגיע כפיהם אכלו לחם, ואת התורה הורו לבני עמם חנם אין כסף. אחר כן ימלא את דבריו בהראותו לדעת כי אסור על פי הדין לקחת כסף בעד שכר ההוראה, “וכל העוסק בתורה, יאמר הרמב”ם בהלכות תלמוד תורה – ואינו מתפרנס מן המלאכה, הרי זה בזה את התורה כבה מאור הדת, גורם רעה לעצמו ונוטל חייו מן העולם הבא”. אין את נפשי לברר טעם וסבת הדבר, אם מפני הקדושה היתרה החופפת על התורה, או מטעמים אחרים נובעת הדרישה הזאת – אך זאת הנני להעיר, כי ריב"ל מחפצו הגדול להטיב לעמו, מבלי כל פניה וסבה חצונית, חזה נכוחה רב יתר מאלה אשר ראו הרבה בימי חייהם, ועוד לפני שנים רבות יעץ את ישראל והראה להם איזה דרך ישכון אור, ולתועלת יחשב לנו אם נשמע בקולו עוד היום –

אמנם כן, רבנים טובים נחוצים לנו; רבנים, אשר ידעו ויבינו לזרות ולהבר, מה לחדש ומה לתקן, איך להקים את סכתנו הנופלת, איך לנטוע אהבת ישראל, חכמתו ורוחו על לבות בני הנעורים; רבנים אשר ידעו במה תמצא יד חרוצים לעשות כנפים לרוח ישראל למען יוכל להגביה עוף, לבל יאבד שם ושארית לישראל וזכר לבית יעקב, ולא יכחד ישרון מן הארץ –

אבל מאין נקח לנו רבנים כאלה?

– זו היא שאלה, שאין לנו עליה עד היום רק תשובה משוללת.

ח.

לבל יבאו רבים וישבוני כי אין העם מוכשר ובלתי מוכן עוד לקבל ההשפעה מפי מורים ורבנים משכילים, והעד על המשפט הזה כי לא בחרו בני ישראל להם לרבנים מתלמידי בתי מדרש הרבנים אשר כוננה להם הממשלה, עד אשר מצאה הממשלה לנכון לסגור את שערי הבתים האלה, ואם כן הלא כל דברי אשר דברתי מאפע המה, – לכן הנני להקדיש בזה עלים אחדים לשאת משא על הבתים האלה ולדבר על תכונת בתי המדרש, למען יוכח וידעו כי לא בהעם האשם כ"א בבתי-המדרש, הכח אשר הוציא את הדבר הזה לפעולתו, ויזכרו את מאמר החכם: לא כל הנוצץ זהב מרקע הוא…

ימים רבים היו ועוד יהיו בתי מדרש הרבנים לענין לכל המפלגות לענות בו; הממלכה התעסקה אודותם וגם הספרות היתה מלאה על כל גדותיה “משאלת בתי ספר הרבנים” אשר הציצה פתאום על שדה הספרות. כל אחד ואחד, רצוני לאמר: הקהל, הממלכה והספרות, חזה בהם את מעלת רוחו והתוה להם את הדרך אשר ילכו בה וכל אחד מדד בקנה-המדה אשר בידו את הפעולה אשר הביאו בכנפיהם על בני ישראל.

את לבב הממשלה היתה לטעת את דעותיה על לבות היהודים ולהפיץ את כל חפציה ומטרותיה במחנה העברים על ידי הרבנים אשר תרכיבם אלופים לראשם, ורבות רבות קותה הממשלה מאת היהודים אם אך יעלה חפצה בידה לשנות לטוב את מבנה חומת יהודה ומצב ישראל, אחרי אשר הרבנים, אשר בידם נתנו עתותי העם ואמונתו יעשו את כל מעשיהם לפי רוח הממשלה, כי הלא רק היא תהיה רוח החיה באופני הרבנים, ואם כן חפצה הממשלה להטיב את חייהם האזרחים ומצבם המדיני. לא כן היו מחשבות הקהל, ולפי דעתו מטרה אחרת היתה להבתים האלה. חלק אחד מקהל היהודים חשב כי הבתים האלה נוסדו רק לעשות בזה נחת רוח להממשלה, כי לפי דעתם והבנתם הנה התנפלה עליהם הממשלה לגזול מהם את מחמדיהם, ואם כן נתרצו להביא לה קרבן. האנשים האלה חשבו כי אין להבתים האלה שום שייכות וחבור אל חייהם, בלתי אם נבראו למען אלה העניים, אשר הודיעו את חפצם לשלוח את בניהם את הבתים האלה, כאשר חזו עינינו בשנים הראשונות מיום הוסדו הבתים, כי אך אביוני העם הביאו את צאצאיהם אל בתי הספר. החלק הזה הביט על גורל הנער הנתון לבית הספר כעל גורל המסור לצבא, והפקודה האחרונה לא היתה רעה בעיניו מהראשונה, וזאת היא הסבה כי כל התלמידים אשר באו ראשונה אל בתי-המדרש היו מאלה אשר התעתדו לעבוד בצבא ויברחו מזרועות המחפשים להחבא במקדש ההשכלה. החלק השני מקהל היהודים, היינו כל אלה אשר הגו במסתרים בחכמה ובסתר אהלם קראו את הספרים החצונים וכל פסול וטרפה – הביטו על הבתים האלה כעל בתי מקדש לתורה ולחכמה. אל בתים כאלה התפללו כל “חברי ההשכלה החדשה” עוד מימי קדם, ועתה כאשר נוסדו, חשבו למשפט כי בקרב הימים תקום תשועה לכל ישראל כי מן הבתים האלה יצא, היום או מחר, בן-מנחם אחד ומושיעם ומנהיגם מקרבם יצא; איש אשר תמצא ידו להביא תנועה בחיי היהודים ברוסיה וזרועו תהיה מושלה לו להטיב את מצב חייהם לפי רוח בית מדרשם של המשכילים בגרמניה החדשה. –

גם הספרות ששה בדי גיל על הגאולה ועל התמורה הזאת, ותקוה לטוב, כי לא יארכו הימים ולא תכתב עוד חכמת ישראל בשפת עבר או בשפת אשכנז, בלתי אם בשפת רוססיה ושפת הקדש יאמר גם לה. כל הסופרים תקעו, הריעו ותקעו על הוסד בתי-מדרש לרבנים, כי התקוה שעשעה אותם לראות צדקת ישראל יוצאת כנגה מהבתים האלה, אחרי אשר יקומו חכמי ישראל להראות לעיני שונאיהם את כל חסן ויקר חכמת ישראל ודתו. המה יראו לבני עם הארץ את חין ערך הזכרונות העתיקים אשר נשארה לנו לפלטה בספרותנו העתיקה, למען יוכחו לדעת את ערכנו ולא יוסיפו עוד לצרור אותנו בנכליהם ולהיות לנו לאויבים. הספרות קותה כי חכמת ישראל תראה את כחה גם בארצנו, כאשר עמדה לה כחה ועוצם ידה להראותנו נפלאות בארצות המערב, ואם כן יגיעו בתי-מדרש-הרבנים אל המטרה הזאת.

אבל כל המטרות והתקות האלה כלו בעשן כלו.

קהלות ישראל חפרו ממבטן, כי לא כאשר דמו כן היתה. הממשלה מדעתה אשר הרבנים העתידים יהיו למורת רוח היהודים, חקקה למענם חקים המוצאים אותם מרשות קהלות ישראל ואך הממשלה תכסה אותם בכנפיה ותסוכך עליהם באברתה, כאשר נראה מספר החקים אשר לבתי מדרש הרבנים. שם תאמר הממשלה בדברים ברורים, כי היה לה הזכות להרכיב אלוף לאיזה עדה מבלי שאול את פיה, ובדרך הזה הלכה והרחיבה את זכיות תלמידי הבתים האלה, עד כי זכיות הבתים האלה עלו גם על זכיות בתי-ספר הכוללים. אולם, אם כי ביחוס אל הקהלות טוב היה החק הזה, כי בלעדו הן לא נתנו להרבנים מדרך כף רגל בדעת ישראל, אבל לשרש פרה רוש ולענה היה החק הזה להתלמידים כי הביטו על עצמם כעל מוכנים לצאת לקראת נשק עם בני אמונתם כאשר יכלו חק למודם, אחרי אשר הממשלה מגן להם. ולכן הרשו לעצמם עוד בימי למודם לזלזל במצות ולחלל מנהגים וחקים, הקדושים בעיני בני ישראל, עד כי חרדה אחזה את בני ישראל לזכר הרעיון הנורא כי אנשים כאלה יהיו רבניהם ומורי דת קדשם. המבט הזה, אשר בשקר יסודתו ואין לו כל תקף ועוז בעולם העשיה, המבט הרע הזה פעל לרעה על התלמידים להפרידם מקהל ישראל, והמלה “מלחמה” היתה שגורה בפיהם, נצרה על דל שפתם כל היום, ואם כן התרחקו כמטחוי קשת מעל קהלות ישראל, מעל אנשי מלחמתם בימים יוצרו. דעת לנבון נקל כי גם קהלות ישראל לא יכלו לעמוד מנגד ולהביט בקר-רוח על מחשבות תלמידי הרבנים, אשר הודיעו גלוי לכל כי מלחמה להם עם בני אמונתם, עם קשה-ערף, ועוד טרם עזבו התלמידים את בתי-מדרשם לכהן במשמרת הרבנות – החלה המלחמה.

קהלות ישראל פחדו פחד פן יבאו הרבנים האלה להורות לבניהם ללא-תורה וללא-אמונה, ותחת הקוצים אשר עליהם לבער עוד יביאו זמורות זרות בכרם בית ישראל; ולכן הכינו את נפשם מראש לקראת המלחמה הנכונה לבוא. וכן גם הממשלה בעצמה החלה בהמשך הזמן לקצץ בזכיות התלמידים-הרבנים אחרי אשר ראתה כי כל אבני הפנה אשר הניחה ליסד את בתי המדרש נפזרו לכל רוח, עוד טרם נחצבו מלב ההרים, ותהיינה לאבק פורח בצאתן לאויר עולם העשיה, ואם הן היתה גם תקות הרבנים מפח נפש, אחרי ראותם כי זכות הבחירה נתנה בידי הקהל. תחת אשר תלמיד-רבני היה תמיד נורא על כל סביביו בדעתו היטב כי איננו תלוי ברשות הקהל, – נהפך עליו גלגל מצבו מן הקצה אל הקצה: הזכות היתה להקהל לא לבד להשליכו מעל פניו כנצר נתעב כי אם עוד היה לאל ידו למסרהו לעבודת הצבא, אם לא הצליח ביד התלמיד למוצא מנוח לכף רגל באחת הערים לשאת שמה את משרת הרבנות על שכמו. על מפלת-גאים האלה שמח הקהל מאד, ועוד נמצאו בקהל אנשים אשר שמחו לאיד הרבנים, שתו לעג כמים וישחקו על משבתם, עד כי קהלה אחת שלחה את דבריה אל אחד התלמידים, אשר היה נודע אז לתהלה בכשרונותיו, ותחלה את פניו לשבת על כסא הרבנות בעירה במחיר גדול ונורא מאד – שלשים רובל שנה שנה!

אלה הגבורים אנשי השם, אשר התברכו בלבבם לאמר: לנו הממלכה, אשר התנשאו לכל לראש ויודיעו גלוי לכל כי מלחמה להם עם כל קהלות ישראל – שכחו פתאום את דברי הכתוב “אל יתהלל חוגר כמפתח”, ואך בגשתם אל הערפל, אל החיים האמתים, נוכחו לדעת כי עליהם לתת בעפר פיהם, עליהם לכוף את ראשיהם כאגמון לפני כל גל וגל אשר יעלה מים-החיים, ים-דאגה, ולשבת בדד ולדום כי נטל עליהם. ומה היה להם לעשות בעת הזאת? החכמים והמשכילים שבהם יצאו מבתי-מדרשם ויבאו אל בתי מדרש המדעים ואת שדה המלחמה עזבו לרעיהם, ואלה האחרונים השלימו את אחיהם ויהיו לרבנים מטעם הממשלה בקהלות ישראל, אחרי אשר קבלו עליהם את הדין…

מכל אשר דברנו עד כה כבר ראה הקורא כי קהלות ישראל אשר שנאו את הרבנים היה להם על מה שיסמוכו, אחרי אשר הרבנים השחיתו את דרכם על הארץ, באשמת המטרה אשר שמו לפניהם לא לפי רוח ישראל.

אך לא לבד תקות קהלות ישראל עלו בתהו, בלתי אם גם המשכילים בעם והספרות העברית נוכחו לדעת כי לחנם שמחו ולריק ששו בדי גיל אחרי אשר גם תקותם היתה מפח נפש. תקות אוהבי ההשכלה היתה חזקה מאד, כי מן הבתים האלה תצא תורת ישראל כנגה להאיר בקרב ארץ רוסיה וחכמת ישראל וחכמת ישראל כלפיד תבער להפיץ אור בין קהל הרוסים אשר דרכי ישראל וחכמתו מוזרים לו. המה שעשעו את נפשם בתקוה טובה ונעימה, כי לא יארכו הימים ובתי מקדש לחכמת עמנו יהיו בתי מדרש הרבנים לטוב לנו כל הימים, למען ידע גם עם רוססיה מה הוא ישראל ויביטו עלינו בעינים אחרות. אז חשבנו, כי כל אלה הימים אשר יהיה בכחה להבין בינה את עם הארץ מה הוא ישראל, למען ידעו ויבינו מי המה היושבים בתוכם, עוד יוסיפו דוברי שקרים ובני האספסוף מהסופרים לעולל עלינו עלילות למען האביד את חן עמנו בעיני ההמון. בחסד הסופרים-השארלאטאנים, המתאמצים תמיד להתמלא מסכלות ההמון, יאמינו כמעט רב יושבי הארץ באמונה אמן, כי היהודים המה גוזלים וחומסים, אחרי אשר רק דברים כאלה המה שומעים תמיד מפי העומדים בראש הספרות ומפתח דעת הקהל על שכמם. ומדוע זה לא יאמינו אם יראו כי אנשים גדולים ונודעים בחכמתם, לבשתנו ולמורת רוחנו, כאנדריי קראיעווסקי, ויטאליא שולגין ועוד כאלה יריעו עלינו בחצוצרות כל היום! ספר אחד או שנים אשר יגידו לנו צדקתנו יבטלו בתוך שפעת המון הספרים והמאמרים הרבים הנכתבים ויוצאים לאור בכל יום ויום נגד היהודים ואך בידי ספרות שלמה אשר תכזיב את כל דבר על פניהם, אשר תגול המסך מעל פני שונאינו ומנדינו אשר לא תתן לשקר להרים ראש ואשר תראה את חין ערך ישראל ויקר ספרותו, יפתחו שערי מקדשנו לעיני כל עם הארץ ויראו כי לא זובחי אדם הננו ולא כצעקתה הבאה עלינו שמעו. ואם אין אנחנו לנו, מי לנו? ומדוע זה לא ימצאו בקרבנו אנשים כאלה אשר יעמדו בראשנו ללחום בעדנו כאשר נמצאו לוחמים כאלה באלה הארצות אשר כבר באה תשועת ישראל? האם באמת לא נמצאו בקרבנו חכמים ונבונים, יודעי תורה וישראל, והטבע כרת ברית את כל חכמי ישראל כי יולדו אך בארצות אשכנז?… ואולם כאלה לא היו אז לנו.

ט.

בפרק הקודם הראנו לדעת כי הרבנים לא היו ראוים לכהן כמשמרת הרבנות, אחרי אשר ערי ישראל לא לקבל אותם עליהם לרבנים מפני כי הדרך אשר התוו להם מוריהם ומיסדיהם לא היתה דרך אשר רבנים צדיקים ילכו בה, בלתי אם דרך בעלי משרה ופקודה. – אך עוד שאלה אחת תבקש תשובה ממנו: אם גם לא יכלו רבני הבתים האלה לפעול כאשר קוו מהם, אבל מדוע לא נראתה כל כך פעולת האנשים אשר יצאו מן הבתים האלה? הן גם אנשים הדיוטים, לא רבנים, גם כן יכולים לפעול הרבה בקרב עמם, אם אך יודעי דעת המה, ואיה המה התלמידים הרבים אשר גדלה הממשלה בבתים האלה, ואיפוא נראו עקבות פעולתם בקרב בני עמנו בארצנו?

בתשובה על השאלה הזאת אחשוב כי לא אשגה באמרי כי הסבה אשר לרגלה לא הביאו בתי מדרש הרבנים שום תועלת, וגם לא עמלו לעשות מאומה היא: המורים הבלתי-מוכשרים אשר נבחרו להורות בבתי-ספר הרבנים. – כאשר עלה במחשבה לפני הממשלה ליסד בתי ספר ליהודים צוה אז שר ההשכלה על הד"ר ליליענטהאל לבא בכתובים את חכמי ישראל באשכנז ולקרוא להם בשם הממשלה לבוא לארץ רוסיה ולכהן שמה במשרת המורים בבתי הספר אשר היה את לבב הממשלה לכונן. ליליענטהאל שמח מאד על הדבר הזה ויערוך מכתבים אל גדולי חכמי ישראל אשר בארצות אשכנז, הלא המה: יאסט, פהיליפזאהן, צונץ גיגר, זקש ועוד והמה הללו מאד את פועל כפיו. פזרו במכתביהם די תהלה וכבוד, שבח וברכה לממשלתנו על אשר יצאה לעזרת ישראל, להורות לבני עמנו לשון וספר ולהפיץ ביניהם את הדעת, ויאותו בשמחת לבבם לבחור מתלמידיהם ולשלחם לרוסיה למען יפיצו שם את מעינות החכמה. אולם כאשר עבר ליליענטהאל בכל המקומות ברוססיה אשר נתישבו שמה אחינו בני ישראל ובשובו מדרכו הביא להמיניסטער בשורה בפיו, כי לא כל היהודים המה נלעגי לשון, חסרי דעת ואין תבונה בקרבם, בלתי אם ישנם ביניהם רבים משכילים היושבים בסתר המדרגה, נחבאים אל הכלים, והמה מבני “ההשכלה החדשה” – אז נחם המניסטער ממחשבתו אשר חשב לקרוא מורים לבני ישראל מארץ נכריה וימצא לנכון לו למסור את השכלת בני יהודה בידי המשכילים המעטים אשר מצא בקרב יהודי רוססיה. ועל דבר המורים מארץ אשכנז, צוה השר על ליליענטהאל לכתוב להם כי יכבדו וישבו בבתיהם עד אשר ימצא בהם חפץ ואז יקרא להם. ואם כי חרה מאד ליליענטהאל על הדבר הזה, כי בראשונה חלה את פניהם ולאחרונה היה עליו לעצור אותם כאשר כבר עמדו הכן לשום לרוססיה פעמיהם,– אבל מה היה לו לעשות אם פקודת אוואראף היתה חזקה עליו לבל יביא זרים אל בתי המדרש. המקרה הזה פקח את עיני ליליענטהאל לחזות ישר, כי לא הוא השליט לבדו בהשכלת עמו וגבוה מעל גבוה שומר עמו ישראל. ומן היום ההוא והלאה החל לשנות דרכו, כי ראה כי לא כמחשבתו מחשבת הממשלה.

המניסטער עשה מעשיו בהשכל ודעת, כי באמת לאהיו רצוים המורים ילדי-חוץ מפני הטעמים האלה: א) מדוע יתנו היהודים ברוססי' את כל כספם אשר יוציאו על חנוך בניהם בידי אנשים זרים מארץ אחרת, בעת אשר תמצא ידם להשיג מורים בקרב אחיהם בארצם? ב) המורים אשר יבואו מאשכנז לא יהיו רצוים לרוב אחיהם ברוסיה: הראשונים יביטו עליהם בעין בקרת יען כי מגלחי זקן המה, והאחרונים לא ידעו איך לכלכל דבריהם עמהם ואיך להתהלך לפי רוחם; ג) שפת רוססיה הנה מוזרה למורים הבאים מאשכנז ולא ישמעוה, והממשלה הלא חפצה לחנך את היהודים אך ברוח רוססיה ובעזרת שפתה. – אשר על כן בעצם הדבר הטיב המניסטער את אשר עשה בקראו למורים מקרב בני עמנו בארצנו, אבל תחת זה לא היה איש ישראל אשר העיר את המניסטער כי המורים האלה היו בלתי ראוים ומוכשרים עוד למורים ועוד לא השתמשו כל צרכם למען יוכלו לשרת בקודש. המה היו יכולים להתחשב רק כאזרחים משכילים, אבל לא למורים לעמם, כי גם הידיעות בחכמה ומדעים אשר היו להם, היו בלי כל סדר ומשטר, אחרי אשר למדו בלי כל סדרים ביראם כל היום מחמת המציקים הרבים להקוראים בספרים החצונים, פן תשורם עין רואה ואז אמללים המה לעד. ההשכלה השדופה והצנומה אשר אספו “אוהבי ההשכלה החדשה” בפנות הגגות ובין סבכי היער היתה דיה לתתם לחן ולחסד בעיני הממשלה להכירם לטוב בין יתר אחיהם, אבל בכל זאת לא היו ראוים למורים, אשר עליהם יהיו להורות לצעירי הימים את הדרך ילכו בה בנהלם בימים יבאו את צאן מרעיתם, ואת המעשה אשר יעשון להרים קרן עמם בכבוד. –

הסבות האלו, ועוד סבות רבות עמדו לשטן לבתי מדרש הרבנים לבל יביאו תועלת במחנה העברים, ולכן לעמת שבאו כן הלכו להם, אם כי זכרם לא יסוף מקרב בית ישראל ברוססיה ומקום להם בדברי ימי השכלת אחינו בארצנו. אבל עתה, בעת אשר הננו יודעים היטב את כל המגרעות אשר היו בהם, ואם כן, לו אך נחפוץ, יש לאל ידנו לתקן את כל השגיאות אשר היו בהם מדוע זה נעמוד עתה מנגד והננו יושבים בידים חבוקות מבלי עשות מאומה לקיום עמנו? עתה, בעת אשר כל בני ישראל ברוססיה עומדים הכן בנפש חפצה למסור את בניהם ביד כל בית ספר אשר יושיט להם את ידיו לקבל, – עתה הגיעה העת כי יקומו אוהבי עמנו ברוסיה להתאמץ ככל אשר תמצא ידם לבקש מאת הממשלה כי תתן להם הרשיון לכונן בתי מדרש ליהודים בארצנו, בתים אשר מהם תצא תורה וחכמה לבני עמנו, בתים אשר בהם ילמדו את בני יהודה קשת לדבר את אויביהם בשער ויהיו נכונים ומזוינים בכלי נשק הדעת וההשכלה לעת מצוא.

עוד אשור לדבר אודות הענין הזה, כי ממנו פנה ממנו יתד לשאלת היהדות וקיומה בארצנו, אשר כבר בא מועד לשום עליה לב. אך עתה מגמת מאמרי להעיר אזן כל אוהבי ישראל, וביחוד את היושבים ראשונה בחברת “מרבי השכלה בין יהודי רוססיה”, אשר דבריהם נשמעים במקום גובה ויודעים המה לכלכל דבר בדעת ובהשכל, כי לא יסתפקו בדברים קלי הערך, ולא ידאגו להעלות ארוכה לאבעבועות קטנות בעת אשר “חרב חדה מונחת על צואר האומה וקיומה”, ויתנו לב אל הרעיון ליסד בתי מדרש לעברים אשר, לפי דעתי, בו תלוי כל כבוד בית ישראל ברוססיה, וכל אשר לו זרוע עם גבורה להוציא הרעיון הזה למענהו, יתעורר לפעול כי עתה הוא העת המוכשרת לזה משאר הזמנים, ויחישו ימהרו מעשיהם פן יאחרו המועד. –

אוהבי היהדות! אליכם אקרא כי תשימו לב אל הזמן הזה התבוננו אל היהדות איך תמס תהלוך, ומהרו להקים סכתה בעוד מועד, – ועתה כבר בא מועד. לא תשימו לב כי נסגרו הבתים הראשונים יען כי לידתם היתה שלא בקדושה, כי האבן אשר מאסו כל בוני מקדש היהדות היתה למיסדי בתי מדרש הרבנים לראש פנה. אבל עתה נשתנו הזמנים, ומענה כמענה עדת מינסק לליליענטהאל לא תשמעו עוד. הארץ לעולם תעמוד, אבל דור הולך ודור בא! –

מאהילעוו ע“נ דניפער, תרל”ז.

הכותב.


  1. נדפס ראשונה “בהשחר”, תרל"ח.  ↩

  2. Zeitung des Judenthums 1824 No 41, Еврейская Библіотека 1871  ↩

  3. יודע אנכי היטב כי המלות המרעימות ומבריקות בכח: ספרות, דעת–הקהל, קהל הקוראים ועוד כאלה רק שגורות הנה בפי כל, אף כי אין לנו לא ספרות–עברית, לא פובליקא–קוראת ולא דעת–הקהל. אנכי רק מדבר בלשון בני אדם, לשון “העולם”.  ↩

  4. ידידי ה‘ פינס ראה את מאמרי זה בכתובים והשיבני כי הרבנים בזו ושקצו את הדרך הזה אשר הצעתי לפניהם: לפנות עצמם אל העם, רק בכחם הפנימי כי עז אמרו להעזר. נוסף לזה הנה כל אלה אשר דרכו בדרך כזה היתה מגמתם להפוך את הקערה על פיה ולברוא שטה חדשה, ואם כי כן עשה לוטהער וכן נהג את עצמו הבעש"ט, אך דרך כבושה כזו ליסטים היו שכבשוה, והרבנים אשר לבם היה תמים עם השטה הישנה וכל מגמתם היתה לבלי תהי יד הפרנסים רוממה לא חפצו לבגד בהוכחת לבם ולמעול מעל בקדשיהם – כדברים האלה ענה לי ה’ פינס, אבל אנכי עוד לא זכיתי להבין את גודל “הכח הפנימי” אשר היה להרבנים. אם נראה איזה איש הולך בדרך תמים, עושה צדקה ומשפט, וכל המדות הטובות שמנו חכמים בצדיקים וישרים נמצאים גם בתוכו, אז מכובד האיש הזה על כל סביביו ועל כל הפעולות אשר יפעל ויעשה בכח הכבוד הזה, אשר יתנו ויחלקו לו כל יודעיו, נאמר כי הנה יצאו לפעלן בכחו כי עז, בכח הפנימי אשר ישכון בתוכו. האיש אשר הכח הנשגב הזה, הכח הפנימי, נמצא בידו יעלה תמיד מעלה מעלה לפי ערך הפעולות אשר יפעל בכחו. ודעת לנבון נקל כי כל כח אשר לא הראה את כחו בפועל איננו כח באמת, ודמיונו כתנועת איזה דבר במהירות השוה אל האפס (נולל). אשר הוא שוה אל המנוחה. איך שיהיה. אם כח פנימי או כח חצוני, עלינו לשפוט על גדול הכח רק על פי מעשיו ופעולותיו, יען כי כח בלא פעולות ועבודות הוא דבר בלתי מובן ומשולל הבנה. התגלות כל כח צריכה להיות לעיני כל העם למען יראה העם את גודל הכח, ולפי הפעולות אשר יפעלו המראות השונות על נפש העם, כן ירב הכבוד אשר יחלקו לאיש אשר הכח בידו, וסוף הכבוד הזה הוא – הכח הפנימי, אשר לפי דברי ה‘ פינס הוא נמצא ביד הרבנים. ואם כן, אם באמת יש להרבנים “כח פנימי”, מדוע זה לא הצליחו במלחמה? וא"כ עלינו להחליט כי באמת אין להם כל כח פנימי, אחרי אשר, כפי אשר בארתי, לא הראו מעודם פעולות ומעשים כאלה אשר יקנו להם בעד זה את לב ההמון לאהבה למען יוכלו למשוך בהם בכחם הפנימי, או הכח המעט אשר יש להם, הוא אך בחסד הענוים הקשים אשר סבלנו בכל ימי גלותנו, ובעת אשר היינו מרדפים בלי חשך בקשנו לנו מפלט אצל שומרי חומת האמונה; אבל באמת לא היה כל כח ביד הרבנים. – לאחרונה הנני להעיר את אזן ה’ פינס להזכירהו, כי גם לוטהער ואף גם הבעש"ט הביאו טובה רבה בידם, והוציאו אנשים רבים מסבלות ויפדו אותם בעוני, צרה ויגון; ואם באמת נחשבו כל אוהבי העם, אשר התאמצו למען הוציא את ההמון לחרות לליסטים כאשר, יקראם ה' פינס – עוד הדבר הזה מוטל בספק ועודנו צריך עיון…  ↩

המלצות קוראים
תגיות