א    🔗

…יותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, ויותר משנזכרתי את צילינדרו נזכרתי את שמו:

– רבי בּרֶלֶה-רבי איציקל-רבי אוריס…

את כל עוף השמים ואת כל חית-השדה הביא אלהים לאדם לראות, מה יקרא לו. ובקרוא האדם שמות ראה את עצמו שליט על הכל. גדול ממנו העם: הוא רואה עצמו שליט גם על השמות גופם, מעסה אותם, לש אותם, עושה בהם סימנים, ומטיל בהם סימנים, גורע ומוסיף, משנה, ומחליף – עד שהוא צר מתוכם את הצורות אשר יבקש לו.

יראה להם וגובה להם לאבא אריכא, לרבי חייא אריכא לבן-שמם רבי ליב הגבוה. מלמטה למעלה יביט העם אליהם, – ויעמד מרחוק. לגשת אל הארוכים ואל הגבוהים עד גישת לב ונפש – לא יגש. חיה יש ברקיע, ת"ק פרסה גבהה, אליה יביטו, אליה יתמהו, – ומפניה יחילו וירעדו. מי יגש אליה וישלם?

אבל מרובים הפנים של חבה מן הפנים של אימה. כלום לא “הטאטעלע” העממי הוא אביי? או שמא לא “הזיידניו” העממי הוא יעקב סבא? מי זוכר ומי יש לו צורך לזכור עצם שמו של אותו זקן מופלא, שידע ליחד יהודים בדברו כאחד-העם ולקבל עליו עול מלכות שמים ברקדו לפני העם? הסב משפולה – זה שמו וזה זכרו בפי העם. או מי זוכר ומי זקוק לזכור שמותיו של אותו איש-האלהים, שהיה כולו קודש לה' ולישראל? היהודי מפשיסחה שמו – הפוך בו והפוך בו שהכל בו.

הלומדים קצרו את שמו של הגאון מווילנא ועשו אותו – גר“א, כשם שעשו את רבי שלמה יצחקי – רש”י, ואת רבי משה בן מיימון – רמב"ם. היד הלומדים תקצר ליצור ולדרוש כל מיני נוטריקון? העם לא הבין ולא יכול להבין את גאונו של רבי אליהו, אבל יכול להבין וגם הבין מעלת נפשו, ובגללה אהבו, ומרוב אהבה וחבה קרא לו – רבי אליה’צקה. כשם שאהב וחבב גם את בחיר תלמידיו של ר' אלי’צקה, קדוש מרחם, וקרא לו – רבי זלמלה. לרבי יונתן איבשיץ, איש-הרוח ורם-הנפש, קרא העם רבי יונת’ל, כי הקריב את לבו אליו: לרבי יעקב אמדן הקפדן והפלגאה לא קרא רבי יעקב’ל, כי ירא מגשת אליו. רבי אריה ליב מקובנה, הפקח המופלג, היה לו רבי ליב’לה, רבי נחום שמש מגרודנה, הטוב והמטיב – רבי נחוּמק’ה, רבי שמואל מליבאוויטש, יפה-התואר ויפה-הרוח – רבי שמוּאל’קה, ורבי חיים מבריסק, העלוי המיוחד במינו, עלוי בתורה ועלוי במדות, היה לו עד זקנה ועד שיבה – רבי חיימק’ה.

ויש אשר העם יעסה וילוש את השם, יעשה אותו סימן ויטיל בו סימן, יחליפנו וימירנו גם עד כדי קוריוז. מ“ארבע מאות” בתי הכנסיות ובתי-המדרשות שבווילנה נקרא אחד “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס”. מי שהיה רבי שמחה זה? גדול בתורה? – לא: עסקן בצרכי הצבור? – לא: עשיר נכסים? לא. אלא מי היה? – חנוני פשוט היה ובנים אין לו, וכשהגיע שעתו לצאת מן העולם נמלך ויחד את ביתו לתפלה, בעבור הזכיר שמו. ולא ידעו הבאים בתוכו להתפלל, מה שם יקראו לבית-תפלתם זה של רבי שמחה סתם? – כמה רבי שמחה יש בווילנה. היה שם אדם אחד, ספק ליצן, ספק תמים, עמד וקרא לאותו בית “בית מדרשו של רבי שמחה בורדס” – וזה שמו של בית המדרש ההוא עד היום הזה. – רבי מרדכי מלצר, הרב המפולפל הידוע, בר-פלוגתו של רבי ישראל סלנטר, היה אחד מיקירי ווילנה ומשם עלה לרבנות בלידה הסמוכה לווילנה. ולא מלצר היה שם משפחתו, אלא קלאצקי היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? על שם חותנו רבי יהודה-לב מלצר. שפרנס אותו הרבה שנים כדי שהוא, רבי מרדכי, יהא פנוי כולו לתורה בלבד. וגם רבי יהודה-ליב עצמו לא מלצר היה שם משפחתו, אלא גורדון היה שם משפחתו. ולמה קראו לו מלצר? – על שום שכל ימיו עשה סחורה בחמירה – “מאלץ” בלעז – לשֵכר. ואף השם קלאצקי – שם משפחתו האמתי של רבי מרדכי – אינו אלא קוריוז עממי. ובשנוי צורה הנחיל כנוי זה גם לחתנו? – על שם שאשתו היתה אשה בריאת בשר, וגם בנותיה כמותה, וקרא להן העם ראשון לשם זה היה רבי יהודה קליאטשס בווילנה, חותנו של הפרנס הווילנאי הידוע רבי שמואל, שהיה נקרא על שם חותנו: “רבי שמואל יהודה’ס”, או “רבי שמואל קלאצקי”. ועל שום מה נקרא רבי יהודה גופו “רבי יהודה קליאטשס”– “קליאטשס” (סוסות)…

וכמה מן העממיות והטיפוסיות בעצם המכפלות היה אחר ממנהיגי ווילנה: רבי יעקב-רבי וולף-רבי ליב ראשם, ולשלש מכפלות זכה גם חותנו: רבי ליב-רבי שלמה-רבי אֶבֶּרֶס. לעתיד יעשו המכפלות חומר לבדיחה. עין מנדלי. עין שלום-עליכם. בשעתן היה צורך בהן. עכשיו מצרף אדם שם פרטי לשם משפחה ומיד יודעים הכל, למי הוא מתכון. לא כן לפני היות שמות-המשפחה. ראובן, שמעון, לוי, בריל, שמריל, חיקל, – מה ממש יש בשמות ערטילאים אלו ודומיהם? כמה ראובן ושמעון ולוי, כמה בריל ושמריל וחיקל יש בכל מקום. לפיכך היה צורך להוסיף מכפלה: שם האב או שם האם, שם החותנת או שם האשה. אם אמרת: רבי משה – לא אמרת כלום: כיון שאמרת: רבי משה איסרלס – מיד ידעו הכל, שברמ“א אתה מדבר: על שם איסרל אביו הוא נקרא כך. כיוצא בזה אם אמרת רבי שמואל – ולא אמרת כלום: כיון שאמרת רבי שמואל אידלס – מיד ידעו הכל שבמהרש”א אתה מדבר: על שם אידל חותנתו הוא נקרא כך. אבל יש שגם המכפלה השניה אינה מועילה: היא גופה למכפלה על גבה צריכה, כשאתה אומר: רבי יהודה ברבי משה – מי חכם ויבין, למי אתה מתכון? המעט הם בני אדם, ששמם יהודה ושם אביהם – משה? כיון שאתה מוסיף גם מכפלת שלישית ומפרש: רבי יהודה ברבי משה רבקה’ס הרי ברור ומובן מיד: ברבי יהודה בנו של רבי משה בעל באר-הגולה אתה מדבר. וכדומה, וכדומה.

ברם, רק לעתים רחוקות מתוספת המכפלה, כדי לא למלא את החסרון של שם משפחה. ראיה לכך: על פי רוב דוחה היא את שם המשפחה, ואין שם-המשפחה דוחה אותה, לשם עצמה היא מתוספת. כל מכפלה ומכפלה לשם חשיבותה שלה, וכולן יחד – בנין אחד, בנין שלם. וזכורני: בעיירתי הקטנה היה – לפני חמשים שנים, בערך – נער כמעט עלוי, בן לאשה חשובה, אלמנתו של אדם חשוב. שהיה בנה של אשת חיל מפורסמת, והיו הכל מתברכים באותו נער ואומרים עליו: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס עתיד להיות גדול בישראל. וכשלקחו אחיו הגדול ממנו אליו לסמולנסק והוציאו, רחמנא ליצלן, לתרבות רעה והכניסו אותו לגימנסיה – הצטערו עליו הכל ואמרו: תם ונשלם: בריל-מאיר-שינא אברהמ’קה-שרה’קה-קילאס! את שם משפחתו קרינקין¹ לא נקב איש: מה לו ולמסבה חשובה זו?

גם רבי ברלה שלנו, וגם רבי איציקל אביו כבר היה להם שם-משפחה אוריסון, על שם רבי אורי אבי-אביהם. ועד יומו האחרון לא נודע לו מאת העם אשר בווילנה עיר-מולדתו ועיר-מגוריו אלא שם בן-ארבע:

רבי ברהלה-רבי איציק’לרבי זלמן-רבי אוריס…

ב    🔗

לא לחנם קראו לו כך: שלשלת-היוחסין, דם כחול אבותיו דם לא שפכו, מלחמות לא עשו, עבדים לא ענו, נשים לא אנסו, ירדני-יין כרסם לא מלאו, אבל דמם היה כחול. כחול שבכחול.

אביה הראשון של המשפחה – רבי טוביה פיגאס (כנראה, על שם אמו). סופר הקהל בווילנה. על תקנה משנת תפ"ז – שכל השוחט בהמה גסה בווילנה ובשניפישוק חייב לשלם שלשה גרושים פולין להחזקת לומדי-תורה – חתום הוא: “טוביה ספרא”.

הרבה כתבו וספרו על רבני הקהלות, ובדין כתבו וספרו עליהם. אבל תמה אני שעדיין לא נמצא מי שספר במיוחד ובמפורש על סופרי הקהלות. אף הם ראויים שיסופר עליהם. סתם סופר-הקהל –תלמיד-חכם וירא-שמים ובר-אבהן. אלמלא כך לא היה זוכה למשרתו החשובה. הוא המזכיר, אבל גם “הקנצלר שומר החותם” של הקהל היהודי. תקנה שאין חתימתו עליה, אין לה כמעט שום תוקף, והעובר עליה אינו בכלל עברין. ואף לא זה בלבד הוא תפקידו: הוא שומר עניניו של הקהל כלפי פנים, ועתים גם שתדלנו כלפי חוץ. טפוס מובהק כזה היה “רבי יהודה ספרא”. כפי הנראה ממלא מקומו של רבי טוביה. זמן מה שמש גם סופר וגם דיין, ובווילנה היו קוראים לו בדרך נוטריקון: “יסוד” – יהודה ספרא ודיינא. ולא “יסוד” אלא “היסוד” – בהא הידיעה (“דער יסוד”). בית מדרש מפורסם (“הקלויז הישן”) קרוא על שמו, ואף לו קוראים: “בקלויז של היסוד”. – בשנת 1742, כשגזרה העיריה הווילנאית לקצץ את זכויותיה של היהודים, בעניני מסחר וגם הכרחה את היהודים, שהם עצמם יחתמו על הגזרה, לא נח ולא שקט “היסוד”, נלחם חמש שנים רצופות בעיריה, עד שלבסוף נצח והגזרה בטלה.

איני יודע, אם גם רבי טוביה, קודמו של רבי יהודה, היה שתדלן מובהק כמותו כלפי חוץ: זכותו הגדולה כלפי פנים ידועה: הוא לא הסתפק להיות רק “הקנצלר שומר החותם”, אלא היה גם אחד הראשונים, שיסד דפוס עברי בווילנה. אחריו העבירה משפחת ראם את דפוסה העברי מגרודנה לווילנה. ולשניהם – לרבי טוביה ולמשפחת ראם – הרבה יותר משתי ידות בדבר, שווילנה נעשתה באמת “ירושלים דליטא” וממנה יצאה תורה – ולבסוף גם השכלה – לכל בית ישראל.

בתו של רבי טוביה – פיגא, מתה תקפ"ז. נוסח מצבתה: “אם בישראל, הגבירה מ' פיגא בת מ' טוביה סופר”. ואם היא היתה “אם בישראל”, אין תימה שבנה יעקב-אורי לא נקרא על שם אביו, אלא על שמה: “רבי אורי פיגאס”.

רבי אורי מת תקנ“ה. מנוסח מצבתו, שיש בו שבע-עשרה שורות של סלסולי-מליצה, וכל אחד מהן מסיימת ב”אור", זכר לשם אורי, – אנו לומדים, מה היה בחייו:

…“ראשית חכמה קנית, לא חסרת תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

“יום-יום השכם והערב בשקידה לתורה ועבודה לאשר בציון אור”…

כשפרצה בווילנה המחלוקת הגדולה כנגד האב"ד האחרון רבי שמואל אביגדור’ס (חתנו של “היסוד”) טענו עורריו, שאחרי חצות-לילה אין אור בביתו ומכאן שאין הוא שוקד על התורה בלילות. רבי אורי פיגאס לא שמש ברבנות (בנוסח מצבתו לא נאמר עליו אלא “הרבני המופלג בתורה”), אף על פי כן “לא חסר תת לכל יום חקו, וכל הלילה באש-אור”.

בנו – רבי משולם-זלמן (רבי זלמן אוריס"), הפרנס הווילנאי המפורסם בזמנו של הגר“א. הוא ושני חבריו הפרנסים רבי ליב’לה-רבי ברס ור' שמואל יהודה’ס (קלאצקי) נקראו בשעתם “שלשה עמודי ווילנה”. עשיר מופלג, סוחר רב-אמונים וגדול בתורה ויראה. לא הניח מצוה שבאה לידו. גלגל הרבה עם דלת העם ומממונו הפריש הרבה לדברים שבצדקה. סייע ידי רבי חיים ליסד את הישיבה בוולוזין (תקס"ד), וכשנתבססה בסוף ימיו ישיבת רבי מילא בווילנה (תקצ"א) נתמנה גם הוא ל”השגיח על התלמידים ולנהלם באורח-מישור“. והוא אז כבר זקן מופלג. מת בשנת תקצ”ו.

מעשרים ושלשה בנים, שהיו לו לרבי זלמן, מתו עשרים ושנים על פניו. לא נשאר לו אלא בן יחיד – רבי-יצחק-ישראל-איסר, הוא רבי איציקל, אביו של רבי ברלה. “יחיד לכל עדת ווילנה”, – מעיד עליו היסטוריוני, של עיר זו, רבי הלל-נח מגיד, – “יחיד ביראת שמים, בטוהר לב, בשפת אמת, הצדקה וחסד”. אביו רבי זלמן הוריש לו את ביתו ואת מסחרו. אבל הוא לא הצליח, וכיון שראה שעסקיו נעשו רעים וחשש, שמא יבלע חיל-זרים, מיד מכר כל מה שהיה לו ופרע חובותיו, ויצא נקי מנכסיו לגמרי. ודוקא בשביל כך התחילו בני ווילנה משלישים בידו כל מיני השלשוֹת. זקני ווילנה מספרים, שרבי איציקל היה שומר על הממונות המופקדים בידו כפי שהם, ומעולם לא הסיר את מעטפותיהם מעליהם, ועל שום כך קראו לו “ארון הברזל”. ועוד מספרים זקני ווילנה, שהוא לא נהנה מן הַהַשְׁלָשוֹת אפילו באצבע קטנה, ולפרנסתו היה מוכר טליתות. וכשמת (תרי"ח) מצאו את ממונותיהם של אחרים, של יחידים ושל הצבור, סדורים לו בארונו מעטפות-מעטפות, פרוטה אחת לא נעדרה. ווילנה כולה ספדה לו ובכתה אותו.

ואף רבי איציקל הניח אחריו בן. ישר ונאמן כמותו, מתפרנס בצמצום משלו "ארון-הברזל לאחרים כמותו:

– רבי ברלה-רבי איציקל-רבי זלמן-רבי אוֹריס.

ג    🔗

פתאום, ארבעים ושש שנים לאחר שראיתיו, נזכרתי אותו, כשהוא הולך פסיעה-פסיעה מבית הכנסת של הקברנים לביתו שלו לקיים מצות סעודה שלישית של שבת. ויותר משנזכרתי אותו נזכרתי את צילינדרו, החבוש לראשו השב. הוא זקן מופלג וצילינדרו זקן מופלג. הוא פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. וצילנדרו פניו חרושים קמטים-קמטים, קצתם מפורשים וקצתם כמעט גנוזים. הוא שקיעה של שבת שרויה עליו. וצילינדרו שקיעה של שבת שרויה עליו. הוא תתרע“ט חלקים עבר וחלק אחד הוה, לצילינדרו תתרע”ט חלקים עבר וחלק אחד הוה.

כך ראיתי אותו ואת צילינדרו לפני ארבעים ושש שנים, באותה שבת קודם חשכה. ועד היום הומה הלב ושואל:

– מת רבי ברלה-רבי איציקל-רבי אורי’ס. היכן הם יורשיו?…

“הזמן” הירושלמי 1934