רקע
אלתר דרויאנוב
הַקּוֹפִּיקָה שֶל חַיִּים-נָחוּם
mנחלת הכלל [?]
aמאמרים ומסות

לחמ"ש –זכרון לאמרותיך

 

א

ראשונה ראיתיו לפני שלשים וארבע שנים, ימים מעטים לאחר שנתמניתי להיות המזכיר של הועד לחובבי-ציון באודיסה. לא הרגשתי בכניסתו לחדר-עבודתי בועד, ופתאום שמעתי קול מדבר אלי ושואל:

– האתה הוא המזכיר החדש?

והקול נמוך וצרוד קצת, והדבור מגומגם. ולא מגומגם, אלא – אבנים כבדות מסיע האיש מתוך פיו. נסתכלתי בו ותמהתי מאד: מהיכן לפנים המגושמים הללו עינים כאלה – תמימות ומעוררות רחמים וגם אחרת: למה להן לעינים הללו, התמימות והמעוררות רחמים, גבות ארוכות וזקופות כאלה?

– אני הוא, – החזרתי לו תשובה על שאלתו. – דרויאנוב שמי.

מיד הוציא מתוך כיסו יד קפוצה כידו של כושי, פתחה והניח מטבע של נחושת על השלחן אשר לפני, – ושוב הסיע אבנים כבדות מתוך פיו:

– אם כן הרי לך קופיקה…

ותיכף חזרה ידו השחורה לתוך כיסו, וגבותיו ארוכות וזקופות כשהיו, ועיניו תמימות ומעוררות רחמים כשהיו.

“מה בקשתו של אדם מוזר זה הקופיקה למה?”

אבל עד שמצאתי את נפשי לפתוח פה הקדימני הגובה של הועד, – שמחה הורנשטין היה שמו, – שנכנס אותו רגע לחדרי, ובחיוך דק, ששכן כמעט תמיד בין זויות פיו, לקח הוא את הקופיקה.

נהימה שפרושה היה, כנראה, ברכת-שלום, והאיש נותן הקופיקה יצא לחדר הסמוך – אולם הישיבות של הועד. הבטתי אחריו וראיתי: הוא עומד ומסתכל בתמונות, התלויות על הקירות. והתמונות כולן מארץ-ישראל – מושבות, בתי-ספר, קבוצים, מראות-הארץ. ולמעלה מהן – תמונת פניו החמורים של פינסקר, הדומה כאלו אל תוך נפשו יביט. והאיש בעל הקופיקה מסתכל ומעיין, שולח יד שחורה להבריח זבוב או למחות גרגיר-אבק מעל תמונה שלפניו ומסתלק לזו שלאחריה. והנה נשא את עינו אל תמונתו של פינסקר, ומיד עמד על אצבעות רגליו ופשט את ידו השחורה עד למעלה, הבריח עדת-זבובים מעל התמונה והניע אחריהם ראש, כאילו סנט בהם, שנועזו לבחור להם מקום זה לשבת, – ופנה והלך לו…

 

ב

בשנות הרעה הגדולה שלאחרי המלחמה, כשגברה ידם של מתקני החיים בחרמשו של המות, ורבבות התפללו למלאך-המות כי יסתירם בצל-כנפיו ויגאלם מן הרעב הקשה ממות, היה גם הוא חלקו עמהם. ובאחד הלילות נשמעה תפלתו והמלאך הגואל רחמו ובא. יום תמים לא היתה קבורה לו, כי רב היה יום-יום מספר הגאולים, ולעת-ערב אִטְּרו גם עליו ידים עֲיֵפות של קברנים עמוסי-עבודה בור צר בבית הקברות היהודי אשר באודיסה. ציון לקברו אין ואבד כל זכר לאיש. והוא אחד מלמד-ויו צדיקיה של הציונות, ובזכותו עולמנו החדש יִבָּנה. אציבה נא, איפוא, אני לו ציון, כי על כן ידידו הייתי בחייו ומלבי לא מש זכרו גם אחרי מותו.

חיים-נחום קוֹכֶר היה שמו, ובעיירה קטנה בסרבית, סמוכה לקישינב, נולד. שם גדל בבית הוריו העניים, שם למד “עברי” ובקושי רב גם מקצת מן הקצת פרוש המִּלות, שם נשא אשה, ולאחר ששהה עמה כמה שנים ולא ילדה נטרד מארצו וממולדתו ויצא לאודסה. כך היתה עצתו וברכתו של הרבי מבאהוש. “משנה מקום משנה מזל”, אמר הרבי. ואזנו של חיים-נחום, שהיתה קשובה בכל מאמצי-כחה לכל הגה של הרבי, קלטה פרזה קשה זוֹ, ואלהים הוא היודע, כמה עמל וכמה העביד את לשונו בפרך עד שהיא גם למדה להעלות מתוך מעמקי-נפשו את ארבע המלים הללו, שהיו טמונות שם כארבע נגוהות-אור. ובאודיסה נולדה לו בתו היחידה – לאחר שעשה את נדרו הגדול, אשר נדר.

מה היתה פרנסתו בבסרביה – איני יודע. באודיסה היה כבען. ולא כבען ממש, אלא שהיה קונה כובעים, שכבר נתמהו ודהו מיושן, ומתקנם ומשחירם וחוזר ומוכרם. ומכאן שחור ידיו: בצבע היו טובלות. ומקום לו בשוק-של-גרוטאות למכור סחורתו ולא מקום של ממש, אלא ליב’לי מוכר-המטאטאים ופיני מוכר הקשואים הכבושים היו מצמצמים את עצמם ונותנים לו להניח סחורתו בגבולם, והוא מרכיב על ידו כובעים זה על-גבי זה ומתהלך בשוק ומסיע אבנים ברבים:

– כובעים, כובעים! חדשים, חדשים! ביל-הזוֹל…

שלש, ארבע, עתים גם חמש קופיקות הכובע. הכל לפי הזמן. ערב חגים, ובפרט לפני אידיהם, היה המחיר עולה, אחרי-כן – יורד. ולא ראי כובע של חורף כראי כובע של קיץ. כובע כבד ושעיר של חורף מחירו לכל-הפחות חמש, וכשיש קופצים – אפילו שש קופיקות: כובע קלוֹקל של קיץ מחירוֹ לכל-היוֹתר ארבע, וכשאין קופצים – אפילו שלש. וסימנים מובהקים כבר היו לו לחיים-נחום לנַחֵש על-פיהם ולדעת מראש מה ילד יום: אם ירבו הקופצים ותריסר שלם ימכוֹר, או שימעטו הקופצים וגם חצי-תריסר לא ימכור. מה הסימנים, – מי יציל דבר ברור מלשוֹנוֹ כבדת-התנועה?

– אני יודע… אני יודע…

וחוק לו לחיים-נחום, עליו לא יעבור לא בחורף ולא בקיץ, לא ביום שהמכירה חריפה ולא ביום שהמכירה קלושה: קופיקה ראשונה של כובע ראשון שהוא מוכר קודש היא לארץ-ישראל, פרוש: לועד של חובבי-ציון. מיומו הראשון של הועד חבר הוא, ואת תרומתו – שלשה שלשה רובלים לשנה1 – ישלם קופיקה ליום, קופיקה ליום. וזהיר הוא מאד שלא ילין את הקופיקה בכיסו. לא שלו היא, של ארץ-ישראל היא. ובערב-בערב, בשובו מן השוק לביתו, להורנשטין הגובה יביאה. וככה יאסוף בידי הורנשטין עשרים וחמש קופיקות לכל חודש, ועם סוף החודש יקבל מאתו שובר לכולן. ונצור ינצור את השוברות מכל משמר: קדשי קדשיו הם.

ופעמים לא קופיקה זו בלבד יביא להורנשטין. הוא גם עושה נפשות לחבת-ציון. כיצד למדה לשונו שלו לדבר ולהשפיע – רז זה לא נתגלה לי. יש, כנראה, כח מיוחד באמתו של לב לסול לה מסלות ללבבות של אחרים, ואין היא זקוקה כלל ללשון מדברת גדולות. על-כל-פנים, אמת לבו של חיים-נחום לא היתה זקוקה לכך, ועתים היה מביא להורנשטין יחד עם הקופיקה שלו גם קופיקותיהם של שכניו בשוק, של ליב’לי המטאטאן ושל פיני הכבש וגם של אחרים, אזרחי השוק-של-גרוטאות, שהוא עשה אותם נפשות לחבת-ציון.

ונוהג היה חיים-נחמן לבוא מזמן לזמן לועד – למלא נפשו, כי תצמא. שם היו שמורים לו “פרקי-תהלים”, אותם שתה לכל אות-צמאונו: – התמונות של ארץ-ישראל שהיו תלויות על הקירות. פעמים אין מספר כבר הביט אליהן, כל שרטוט ושרטו בכל תמונה ותמונה כבר ידע – ועינו עדיין לא רָוְתָה מהן.

– ראשון-לציון… גדרה… פתח-תקוה, – היה חוזר ומפרש לעצמו, כשידו השחורה מבריחה זבוב, מוחה גרגיר-אבק. – בעיני ראיתי…

ואמנם בעיניו ראה. לפני שָנים, לאחר שיצא מבסרביה וכבר כָּבַע את כובעיו באודיסה, נָדר נֶדר גדול: לעלות ולראות את הארץ ולהתפלל שם לפני הכותל המערבי, כי תִפָקד אשתו כאשר אמר הרבי מבאהוש. כמה קופיקות הפריש יום-יום לשלם נדרו זה – מי יודע? אבל הוא שלם אותו – ואשתו נפקדה, ופעם אחת, כשבא לועד ויַלדה כבת שמונה כרוכה אחריו, אמר לי:

– בתי… ארץ ישראל…

ואת אשר לא ידעה להסביר לשונו הכבדה הסבירו עיניו התמימות…

ג

רוצה אני לספר גם על תקלה, שאירעה לי על ידו, או שאירע לו על ידי.

פֵיגה מוֹרוֹז היתה ממונה על הַטֵּה בועד. פרוש: היא היתה מגישה טֵה בשעת הישיבות, וחיים בעלה – זקן בעל-מיחושים – עוזר על ידה, ואגב היה שותה גם הוא כוס טֵה מתוק לְרַכֵּך את שעולו. וברוב שָנים קבעה לה פֵיגה סדר-טֵה ולא תעברנו. כוס ראשונה – לגרינברג. בידוע שהוא לא ישתה, רק את ידיו הזקנות יחמם בכוס החמה, ושתה לא אשתה. אבל הוא הלא הראש, ולו כוס ראשונה. כוס שניה – לליליינבלום. ארבעה אנשים מפסיקים בינו לבין גרינברג: רבי אלתר פריץ, הימלפרב, דיזנגוף ובן-עמי: אף-על-פי-כן, הוא ולא אחר שני לגרינברג: ליליינבלום הוא את כוסו ישתה, וגם עוד כוס יבקש. אחריו – גינצברג (אחד-העם). אף בינו לבין ליליינבלום יש הפסק-אדם, אבל אין מלבד שני לליליינבלום. והוא – אחת ושתים וגם שלש ישתה, ודוקא טֵה עז ודוקא רותח, כנתינתו מתוך המיחם: ואחריהם – שאר המסובים. על לוינסקי אפשר לפסוח: אין הוא להוט אחרי טֵה, בפרט כשיש לו בכיס צמוקים מן המוכן. אפשר לפסוח גם על פראנקפלד " או שהוא מְעַשֵּׁן, או שהוא מדבר, וחזקה שאין דעתו פנויה לטה. פראנקפלד גופו חולק על חזקה זו, ופֵיגה עומדת על שֶלָּה.

פֵיגה היא “שָׂרַת הַטֵּה” ונוהגת שררותה כרצונה. במה דברים אמורים בימים קטנים של סנהדרין קטנה – של ישיבות הועד. בימים גדולים של סנהדרין גדולה – של אסיפה כללית – פֵיגה בטֵלה וחיים בעלה בטל וכל שרררותה בטֵלה ומבוטלת. כיון שמגיעים ימים של אספה כללית, מיד נעשה חיים-נחום שר-הטֵּה. ובפרוש נאמר: “ימים של אספה כללית”, להודיעך שלא באספה הכללית הרשמית הכתוב מדבר. זו מה ערך לה? פוטרים אותה בשתים-שלש שעות ובפסולת של ויכוחים. כל עיקרה אינה באה אלא לקים סעיף מסעיפי ספר התקנות הרשמי, המקוּיָם מטעם הרשות. באספות המוקדמות, שאין עינה של הרשות שולטת בהן, הכתוב מדבר. הללו נמשכות שנים-שלשה ימים רצופים, ימים וגם לילות: באספות אלו מתוכחים כהלכה – עד כי יחרו הגרונות, ובהן מחליטים על הכל, ואין מניחים בשביל האספה הרשמית אלא את “הצרמומיה” בלבד. ליליינבלום רוגן על שהאספות המוקדמות נטלו את כל כח ההחלטה וההכרעה לעצמן, אבל לשוא הוא רוגן: כבר בטלה דעתו בזה. ובאספות המוקדמות חיים-נחום הוא המנצח על הטֵּה. מבעוד בוקר יביא מיחם-ענק, “ים של שלמה”, ימלאהו מים עד לשפתו, ישים דֶלק ואש לתוך הארובה ובמגף שהוא חולץ מעל רגלו יפיח ויפיח בארובה, עד כידי להאחיז את האש בדלק. וממיחם זה, אשר בו יתפאר, ישק את כל הנאספים. אין כובעים ואין שוק, – הכל הבל. הוא עסוק במצוה, ואותה לאחר לא יתן.

ובאחת האספות, כשחיים-נחום היה טרוד במצותו, אירעה התקלה. ואיני יודע, אם הוא הכשיל אותי, או שאני הכשלתי אותו.

בסוף שבט תרס"א נתכנסה סנהדרין גדולה שבגדולות. לאותה אספה כללית, שעתידה היתה לבחור משלחת גדולה לרוטשילד בעניני המושבות והפועלים שבארץ, באו כמעט כל גדולי הציונות הרוסית: אוסישקין, ברנשטין-כהן, טיומקין, צ’לנוב, רוזנבוים. באו גם צירים מארץ-ישראל גופה: חרלפ, מאירוביץ, סמילנסקי, קומארוב. בא גם הזקן מאנדלשטאם מקיוב. דומה, שקודם לכן לא בא לשום אספה כללית; עכשיו בא גם הוא, ופעם אחת, בשעת הפסקה, כשעמדתי ודברתי עמו, ועל-פי מקרה עבר עלינו אותו רגע חיים-נחום, נצנצה מחשבה בלבי: “אעשה נא לחיים-נחום נחת-רוח ואציגו לפני הזקן מאנדלשטם”. אמרתי ועשיתי. וכשפשט מנדלשטם את ידו וחתן לו שלום, נרתע חיים-נחום לאחוריו ופכר את ידיו השחורות על גבו, ולא החזיר שלום, מיד פנה מנדלשטם והסתלק מאתנו. תחלה לא שמתי לב לדבר. אבל כעבור שעה מועטת באתני פתקה מאת צ’לנוב (הוא היה היושב-ראש באותה אספה כללית), שהזקן מאנלשטם תובע אותי לדין-חברים על עלבון שגרמתי לו, והוא צ’לנוב שואלני פשר דבר. אז הבינותי, שנכשלתי: גרמתי צער לחיים-נחום, שהצגתיו לפני מאנדלשטם, וגרמתי עלבון למאנדלשטם, שאחד מטובי חובבי-ציון (כך הצגתי את חיים נחום לפניו) סרב ליתן לו את ידו ולהחזיר לו שלום.

מאת מאנדלשטם נפטרתי בשלום: כשנגשתי אליו והסברתי לו, מי הוא חיים-נחום ומה טיבו, הרטיבו עיניו הטובות של הזקן, ואלמלא כהיתי בו היה קם והולך מיד לבקש סליחה מאת חיים-נחום, – והיה גורם לו צער גדול עוד יותר. מאת חיים-נחום לא נפטרתי כל-כך מהרה בשלום: כששאלתיו, מה ראה שלא להחזיר שלום למאנדלשטם, הסתכל בידיו השחורות, ועיניו תמימות מאד ומעוררות רחמים רבים, ומפיו הסיע אבן-תרעומה כבדה:

– אדם כזה… אדם כזה…

 

ד

ושוב הכשלתי את חיים-נחום. וחיב אני להודות: הפעם הכשלתי אני אותו. לא באשמתי ולא מרצוני, אבל הכשל הכשלתיו.

הרבה קופיקות הפריש חיים-נחום לציונות ממכירת כובעיו: תרומת-חבר לועד חובבי-ציון שִׁלֵּם, עץ בגן-שמואל נטע, נדבה לקופת-הפועלים הביא, שקל שקל, ואף על מניה של הקולוניאלי-בנק חתם. גדול מאד וקשה מאד היה קרבנו זה האחרון: אלף ועשרים ושבע קופיקות, – הון עצום! עשיר מכניס ידו לתוך כיסו ומוציא עשרה, עשרים רובל בבת-אחת, ולא נודע, כי הוציא; הוא, חיים-נחום, יצטרך שנתים ימים להןציא עוד שתי קופיקות כל יום ויום, וכמה תודע לו ולאשתו ולבתו הוצאה זו! אף-על-פי-כן, עשה מעשה וחתם. דמי קדימה – מאה ושמונים קופיקה – אסף בידי הורנשטין ושלם עוד לפני שהתודענו אנחנו איש לחברו. מכאן ואילך הייתי אני גזברו. לא אחת ראיתי ענותו וידעתי, כמה קשו עליו הקופיקות הללו, ואל נא יחשוב לי אלהים לחטאה – לא אמרתי לו: “הרף!” –

סוף-סוף שלם את הקופיקה האחרונה – והמניה לא באה. זמן רב לא באה. היו איזו עכובים. בשעה זו איני זוכר עוד, בשל מה היו העכובים. מדי פעם בפעם היה בא אלי לשאול, אם כבר בא ה“ניר”? מתבייש היה להודות ולאמר, שהוא עצמו כבר כלתה נפשו לראות את “הניר”, והיה אומר:

– רוצה אני להראות לאשתי ולבתי… רוצה להראות לליב’לי ולפיני…

ואני מדי פעם בפעם מוכרח הייתי להחזיר לו אותה תשובה:

עדיין לא בא. בוא יבוא!

לבסוף בא “הניר”. מיד מהרתי לחיים-נחום. מצאתיו בשוק ופרשתי את “הניר” לפנים. כתב של גויים. אבל יש גם משלנו. והנה גם חותמת – גדולה, עגולה, ממש כחותמתה של המלכות, להבדיל. וידו השחורה טעמה את הניר, וניצוצות, – אל תבואו עמי בטרוניה, אם אמר: ניצוצות דקדושה, – רקדו בעיניו התמימות. ושוב לא יכלה לשונו לאבניו הכבדות, ורק שאל:

– הכל לארץ-ישראל?

– ודאי, רבי חיים-נחום, – החזרתי לו. – כל הכסף יֵצא לארץ-ישראל.

ופניו המגושמים נהרו…

*

הכשלתיך, רבי חיים-נחום. לא באשמתי ולא רצוני, אבל הכשל הכשלתיך. הקופיקה שלך לא יצאה לארץ-ישראל; אפילו חלק ממנה לא יצא לארץ-ישראל: אנשים רעים וחטאים בלעו אותה כולה. שומרים רעים וחטאים הפקדו עליה – והם גופם לא השאירו לה אפילו שיור כל-שהוא. הקופיקה שלך אלמלי פלחוה היתה שותתת דם ומח, ואותה בכל פה זללו לוללים עזי-נפש, אשר לא ידעו שבעה.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום, לעווני. בקשתי להציב ציון לקברך, ואנכי – ממנוחתך הרגזתיך. כל ימיך היו רעים ומרים; עכשיו, בהודע לך גורל הקופיקה שלך, ירע וימר לך גם קברך.

סלח-נא, כפר-נא, רבי חיים-נחום. עצור במלים לא יכלתי. כי גדלה הרעה: מחוץ – מלחמה, בבית – רקבון…

“בוסתנאי” 1934


  1. בדקתי בחשבונותיו המודפסים של הועד ומצאתי: בשלש השנים הראשונות (1892–1890) וגם בשנת 1898 שלם חיים–נחום ששה רובלים לשנה – שתי קופיקות ליום. – הרבה מו העשירים שבחובבי–ציון, וגם עשירים מופלגים בכלל, – לא היו משלמים גם הם יותר מששה רובלים לשנה.  ↩

המלצות קוראים
תגיות