א    🔗

קשה ערב יום-כפור לאבא, רבה הזקן של עיירתנו, וכשנגמר היום נותנת אמא שבח והודיה לקדוש ברוך-הוא ומברכת בשם ומלכות: “ברוך הנותן ליעף כח”…

ככל יום מימות-השנה מתחיל אבא גם יומו זה מפרקי-תהלים, המעירים שחר. מרגלא בפיו: “איזו שעה ביום יפה לתחנונים? הוה אומר: כשהעולם כולו שרוי עדיין במנוחה, ועוד לא נטרד לחטא”. אבל שונים הם פרקי-תהלים של ערב יום-כפור מאלו של כל ימות-השנה: ודויים מעורבים בהם. ואני ילד הייתי וגם הגעתי בחיי אבא כמעט לשנות-כח, ולא קלטה אזני מתוך ודוייו אלא דממת-בכיה, ומעולם לא ידעתי להבחין, מה יש בה, באותה דממת-בכיה: תחנוני-נפש של אדם, המבקש להתכפר, או זהרורי-נפש של אדם, שכופר לו.

אחרי ודוּיים ופרקי-תהלים – “סליחות” בצבור ותפלה בצבור ושעורים של חובה, שאינם בטלים אפילו בערב יום-כפור. ומכאן ואילך עד סוף היום – זה יוצא וזה נכנס, “כפרות” בכל בית ישראל, ויום זה מרובה ב“שאלות” מכל הימים. ובין שאלה לשאלה באים לטול ברכה: מעוברות, בפרט מבכירות, הזקוקות לרחמי-שמים, בחורים שהגיע פרקם לעבודת-המלך, וסתם כל מי שאינו יכול להראות נגעי לבבו אלא לפני הרב הזקן; סוד אחר לא יגלה, וברכתו מוחזקת ברכה. והברכות מתישות כחו של אבא: בצרתם של המתברכים לו צר, ודמעתו מתערבת בדמעתם.

ואחרי הכל – בקור-חולים. זוהי פרשה מיוּחדת, והיא גם הקשה שבכל פרשיות-היום.

אין כאבא יודע את העיירה ואנשיה, ואין כמותו יודע גם כל קציריה ומריעיה. וערב יום-כפור הוא מבקר את כולם אחד-אחד. הללו לא יוכלו מחמת חולי לבוא אליו לשאול על היתר אכילה ושתיה למחר, והללו יבושו לבוא, – והרי הוא טורח והולך אליהם. “משנתמעטו הדורות – הוא אומר – אסור להחמיר בתעניות ואפילו בתענית של יום-כפור”. והוא מספר: מעשה ברב גדול מגדולי-ישראל, שנגש אליו אדם אחד אחרי כל-נדרי ואמר לו: רבי, אני צמא. לא נזהר הרב וגער בו: יום-כפור היום! ונסתלק מעליו השואל והלך לביתו, ובו בלילה מת"…

ולא יחידי הולך אבא לבקר את החולים: רבי יעקב הדוקטור, – כך קוראים לו בפניו ושלא בפניו, אף-על-פי שאינו אלא חובש, – ומנחם-מאיר השמש מתלווים עמו. רבי יעקב הוא האומד כל חולה, אם הוא צריך לאכילה ושתיה, או שאינו צריך, ומנחם-מאיר תיק לו בידו, ובתיק פרוסות קטנות של מאכל, פחותות מככותבת הגסה, וכוסות קטנות, פחותות מרביעית, ומאלו ומאלו משאיר אבא בביתו של חולה, האסור בתענית. ואזהרה אחרי אזהרה הוא מזהיר את החולה, שלא יחמיר על עצמו, ואם השעורים לא יספיקו לו, יאכל וישתה כל-צרכו. ועוד הוא מזהירו, שלאחר שיאכל ותתישב עליו דעתו יברך ברכת-המזון ולא ישכח יעלה ויבוא בבונה ירושלים, שחג הוא יום-כפור ככל החגים. ומחזק את לבו של החולה, כי יקוה לרפואה שלמה בקרוב, מניח את ידיו על ראשו של החולה ומברכו, – והוא ושני מלויו הולכים לחולה אחר.

אחרון לחולים – דוד בן-ישראל, או דוד המוסקבאי, כפי שקוראים לו בעיירתנו. ושנה-שנה יוצא אבא מעמו וידו הימנית חופנת ומקמטת זקנו: סימן שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו. אלמלא צפורה, אשתו של דוד, ואלמלא חיים-שמחה, בנו הקטן של דוד, לא היה הולך לחולה זה…

ב    🔗

זכור אני את דוד בן ישראל בימי שלוותו.

גבה-קומה ורחב-כתפים, ועינים לו אמוצות, קטנות אבל יפות,עתים שקטות ועתים משולהבות וירקרקת של עיני-חתול נדלקת בהן. אותה שעה אני ירא מפניו, כשם שירא אני מפני פילימון שכננו, גוי רשע, שירקרקת של עיני-חתול דולקת גם בעיניו שלו. זקנו של דוד מלאה, צהובה-כהה ועשויה במספרים מעשה גוי. לראשו חבוש כובע עם מצחית מבריקה, כמצחית הגויים, וקצת שמוט לו הכובע כלפי צדעו הימני, ואף זה מעשה גוי. אדם מישראל, או שכובעו שמוט לו הרבה מחמת טרדת-המוח ורבות מחשבות, או שאינו שמוט לו כלל. וכשכובעו שמוט לו, הרי הוא שמוט כלפי העורף, ולא כלפי הצדע.

דמוּת גוי לו לדוד; בעיירתנו אומרים: דמות “פוניה מוסקבי”. ואמנם, במוסקבה הוא יושב תמיד. שם יש לו ידיד גוי, “פוניה”, ממש, סוחר מפורסם לאריג, ודוד סוכן לו ועליו פרנסתו. ובעיירתנו מפרשים ואומרים: הוא סוכן לטותו “פוניה”, ואשתו של “הפוניה” סוכנת לו. והבקיאים בדבר מוסיפים: עסקו עם “הפוניה” מכניס לו ממון רב, ואת הכל הוא מוציא לדברי-עבירה. לצפורה אשתו, היושבת בעיירתנו ושת בנותיהם ושני בניהם עמה, אין הוא שולח אלא כדי חיונה בצמצוּם.

ופעמים בשנה הוא בא ממוסקבה לביתו – לפסח ולסוכות. מעולם לא בא “לימים נוראים”. “כלבים בוכים – מלאך-המות בא לעיר”, – נזכר הוא גירסא דינקוטא, ומשלח רסן מלשונו הגסה. לפסח ולסוכות הוא בא. צפורה מחכה לו בכליון-עינים – ובחרדה גדולה. מתגעגעת עליו ויראה אותו. כיון שהוא בא, מיד מטיל אימה בתוך הבית: דין לא הניין לו ודין לא הניין לו. בפרט, צפורה גופה. קפלוט ההחדש אינו נראה לו. “זקנתו דבורה – הוא אומר – היה לה קפלוט נאה הימנו”. מלבושיה אינם נראים לו. “רבניו שלפני מאה שנה – הוא אומר – היו לבושות כך”. פניה אינם נראים לו: לחייה צומקות ועגולים שחורים לה מתחת לעיניה. “ודאי – אומר – כל שני וחמישי היא יושבת בתענית לכפר על כל עוונותיו, ואלו הוא – עבירה אחת יפה בעיניו מתרפ”ט מצוות ומעשים טובים“. וקולו הולך, ולשונו הגסה מקשקשת כזוג גדול, ואין מנוה בבית. אלא… יותר משהוא שוהה בביתו הוא שוהה בביתה של “גרישיכה”, שהרבה בחורים משלהם כבר אבדו עליה, ועל הכפושה הזו מאבד גם הוא רוב היום, ובודאי גם ממון לא-מעט… צפורה מבריחה דמעה גנובה מעיניה ומראה פנים שוחקות לשכנותיה. וחיים-שמחה, חברי ל”חדר", בא כל אותם הימים אחרי “החדר” לשחק בביתנו. וכשאני מבקש ללכת עמו לביתם לשחק בחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר, הוא נזכר פתאום, שאמו צותה עליו להביא כמה דברים מן החנות, והוא נעלם ורץ לעשות מצותה…

אסרו-חג חוזר דוד ויוצא למוסקבה. “מה יעשה כאן? – הוא אומר. – אין הוא יכול לשהות בחור של עכברים”, בו-ביום, כיון שהוא יוצא, מיד גונזת צפורה את קפלוטה החדש ושבה למטפחתה הישנה. וחיים-שמחה מסביר לי, שאין כחצרם המרווחה והסמוכה לשפת-הנהר טובה ויפה לכל מיני משחקים, ואני נענה לו.

ופעם אחת, בסוף קיץ, באה טלגרמה ממוסקבה לצפורה: דוד קורא לה, כי תבוא תיכף לשם. שעה שלמה ישבו אותו יום צפורה ובנה הבכור בחדרו של אבא. על מה דברו עמו, לא ידעתי אז, איני יודע גם עתה. וכשיצאו, ראיתי שעיני שניהם אדומות. דומה, שבכו הרבה. וכשנכנסתי אצל אבא, מצאתיו חופן ומקמט זקנו בידו הימנית, וידעתי, שלבו מוטרד בו ונפשו עגומה עליו.

עברו ימים מועטים וצפורה שבה ממוסקבה והביאה את דוד בעלה – שתוק שתי רגליו…

ג    🔗

זכור אני את דוד בן-ישראל גם בשנות מחלתו ונוונו.

מיום ליום קדר עליו ביתו, ומטתו קברה אותו חיים. והימים היו לשבועות, השבועות – לירחים, והירחים – לשנים. מתחלה היו שכנים ומכרים נכנסים אצלו לבקרו ולהטעימו טעם חברותא. ואחר-כך חדלו לבוא. הללו, משום שמחמת הרגל קהו רחמי-לבם אליו ולאט-לאט שכחוּהוּ, והללו, משום שקצו בלשונו, שלא חדלה להיות גסה כשהיתה. אחד מהם רגז ויידה בו:

– “רשעים אפילו על פתחו של גיהנום אינם חוזרים בתשובה”.

רגז גם הוא והחזיר ויידה במוכיחו:

– חמור, כל ימי עמלתי וגם שתי רגלי קפחתי בשביל שאזכה להיות בגיהנום, ולא בגן-עדן, עם צדיקים סרוחים כמוך.

חנא מורה-הילדות המפוּרסם שבעיירתנו הוא היחידי מבין כל מכריו של דוד, שלא שכח אוֹתוֹ, וגם לא נכוה מלשונו, ויום-יום הוא נכנס אצלו. חנא הוא עתוֹנוֹ: מפיו הוא יודע על הנעשה בעיר ובעולם, ועם חנא, הוא משחק שעות שלמות בקלפים. מפסיד חנא, הוא נהנה, ומסלסל בנגון של שלשלת “ברכה רוסית” כפולה שמונה; זוֹכה חנא, הוא מצטער וכובש כעסו ב“ברכה” קצרה, כפולה שלשה…

הבן הבכור יצא לעיר אחרת, עיר גדולה ורחוקה מעיירתנו. עסקיו מצליחים, והוא מפרנס בית-אביו. את חיים-שמחה לקח אליו והכניסו לגמנסיה, אף השיא שתי אחיותיו, וגם הן יצאו מביתו של האב – הבכירה לעיר אחרת, והצעירה – לבית בעלה בעיירתנו גופה. ויוותרו דוד וצפורה אשתו לבדם – וגוהנום פתוחה לצפורה כל-היום.

דוד שנה כוּלוֹ; ידיו צנמו וחוורו כידי בר-מינן, שערות ראשו וזקנו גדלות פרע והפכו לבנות. לשונו לא שנתה: גסה היא, צורמת ושורטת כבימי שלוותו, וקרבן לה היא הנפש היחידה, אשר עמו תמיד בבית – צפורה. הוא מגלגל עליה, על “הקרבן-מנחה” שלה ועל כל דבר שבקדושה, והיא כאלמת לא תפתח פיה ומטפלת בו: מאכילה ומשקה אותו, הופכת משכבו, רוחצת ומנקה אותו לבל ירוּם תולעים. כצל היא נעה ונדה בבית מן הבוקר עד הערב, עושה הכל – ואין קולה נשמע. רק פעם אחתכשהציק לה מאד והתקלס בה, שהיא מכסה ראשה לבל תראה לחוּץ שערה אחת משערותיה, הדומות לשערות זנבה של סוּסה זקנה, נגדשה לה הסאה ומלשונה גלשה שאלה:

– רצונך, שבמקומי אשלח את "גרישיכה אליך?

להט דוד, פשט את ידו החוורת והצנומה, תפס מעל השוּלחן אשר לפני מטתו סדרה של קלפים, השליכה בפניה של צפורה וצווח:

– סרחנית, תני לי פרסותיך וארוץ אליה…

לא המליטה צפורה מלה מפיה, גחנה והרימה את הקלפים שנתפזרו על-פני הרצפה, והחזירה אותם למקומם. – – –

חיים-שמחה כותב לי לפעמים ומספר הרבה על העיר הגדולה ועל הגימנסיה ועל מוריו וחבריו ולמודיו. ויודע אני, שכל דבריו אינם אלא טפל לשורה הקצרה, שהוא מוסיף בסוף מכתבו ומבקש מאתי, כי אכתוב לו על שלום אביו, ואף בקשה זו אינה אלא טפל לעיקר – לבקשה שלאחריה, כי אכתוב לו על שלום אמו ומצב-רוחה. אני עושה רצונו ונכנס מזמן לזמן אצל דוד וצפורה, וכשאני מחזיר לו תשובה, מוסיף גם אני בסוף מכתבי שורה קצרה: “שם הכל כשהיה”, והרי הוא יודע שוב מה שידע זה כבר: אביו – נגוע ומוכה-אלהים, ואמו – נגועה ומוכת-אלהים ואדם.

ובשלהי קיץ בא חיים-שמחה לשהות שלשה-ארבעה שבועות בבית אביו ואמו. לבוא לכל חדשי-החופש הוא מתירא, לא לבוא כלל אין הוא יכול: אל צפורה אמו תכלה נפשו. ושנה-שנה, יום אחד קודם ערב יום-כפור, הוא נכנס אצל אבא:

– רבי – הוא אומר – אבי חלש מאד ומבקש, כי יטרח מעלתו לסור אליו מחר להתיר לו תעניתו.

אבא יודע, שלא דבריו של דוד בפי חיים-שמחה: דוד אינו זקוק להיתר של רב; דבריה של צפורה בפיו: לכל-הפחות חטא זה של אכילה ושתיה ביום-כפור בלי היתר היא מבקשת להסיר מעל דוד בעלה, מציקה ומענה. ואחרון לחולים, שאבא מבקר כל ערב יום-כפור, הוא דוד המוסקבאי. כאן הוא שוהה שהיה קלה, רק כדי לצאת ידי חובה, ושדים מרקדים אותה שעה בעיניו של דוד, ויש אשר גם יפתה פה לשד מן השדים, ושנה-שנה יוצא אבא מעמו כשלבו מוטרד בו ונפשו עגוצה עליו…

ד    🔗

וזוכר אני גם מותו של דוד בן-ישראל. רפאל-גרשון הזקן – עליו אספר בפעם אחרת, – היה אומר: דרכו של מלאך-המות,שהוא הולך לעשות שליחותו מוכן ומזומן לכך, צעדיו מאוששים וחרבו שלופה בידו; אבל פעמים הולך לעשות שליחותו הרהורנית, כאילו הוא עצמו תוהה עליה, צעדיו מרושלים וחרבו נגררת אחריו, והיא עושה חריץ, אשר לא יסתם. הרהורנית בא מלאך-המות גם לדוד, ואף עכשיו נגררה לו חרבו אחריו ועשתה חריץ, ועד היום לא נסתם החריץ בזכרוני.

ערב ראש-השנה באה בת-שבע, בתו הצעירה של דוד, לגור עמו בביתו עד אחרי ימים נוראים. בעלה יצא למטרופולין לשם עסקי-מסחר, והיא וילדתה הקטנה, בת-שנה, ואומנתה של הילדה, בחורה כפרית בריאה, עברו לביתו של דוד, כדי שגם צפורה תוכל הפעם ללכת לבית-הכנסת להתפלל, ועם דוד תשאר האומנת בבית. שמע הוא, תקע ידיו החוורות והצנומות לתוך יער ראשו ואמר לחנא “עתונו”:

– חנא, צא ובשר לצדיקים המעופשים, שדוד המוסקבאי עשה תשובה. והא ראיה: אשתו הצדקנית מניחה אותו יחידי בבית עם בחורה בריאה בלי שומר, ואינה חוששת…

ערב יום-כפור נכנס אצלו אבא כדרכו, מצא אותו חלש ורפה-כח, עיניו דועכות יתר משהיו, ולשונו דרוכה כשהיתה, ולא שהה עמו אלא שהיה מועטת. וכשיצא אמר לרבי יעקב הדוקטור:

– כמה גדולים דברי חכמים, שאמרו: הבא ליטמא פותחין לו…

למחר, ביום-כפור, הלכו שתי הנשים וחיים-שמחה לבית-הכנסת הגדול. נמלכה האומנת השכיבה את הילדה בעריסה ויישנה אותה, הסתכלה בדוד וראתה, שגם הוא ישן, ועזבה את הבית והלכה לשוטט ברחוב. לא היו רגעים מועטים והילדה פקחה עיניה והתחילה בוכה. פקח גם דוד עיניו – וחץ פתאום ננעץ לו בנפשו: אין איש עמו בבית, הילדה בוכה – והוא קשור לפאת מטתו-קברו. הילדה קמה על רגליה, בוכה, זועקת, העריסה נעה תחתיה – והוא עיניו נעוצות בה, ואין בידו להושיע. רגע יעצום עיניו, לבל יראה ברעה, אשר תצא את הילדה, ומיד בא עליו מי-שהוא, גבור ואמיץ-כח, חוזר וקורע לו עיניו בחוזק-יד ומצוה: "הבט וראה! עוד רגע אחד והעריסה נהפכה והילדה נפלה לחוץ והטיחה בקרקע, ומפיה ומאפה התחיל מתפתל פתיל-דם. פרש דוד ידיו – ורגליו כבולות בכבלי-ברזל. נשא קולו וצעק – ואין שומע. תש-כח. מידו החזקה אין מפלט, והוא חוזר והופך לו פניו אל הילדה, השוכבת על הקרקע ושותתת דם, ומצוה: “הבט וראה! הבט וראה!”… פשט דוד ידו אל השולחן אשר לפניו ונזדמן לו ספר-תהלים, פתחו וכל עצמוֹתיו רהו:

… "חציך נחתו בי, ותנחת עלי ידך. אין מתום בבשרי מפני זעמך, אין שלום בעצמי מפני חטאתי. כי עוונותי עברו ראשי, כמשא כבד יכבדו ממני. הבאישו, נמקו חבורותי מפני אולתי… נפוגותי ונדכיתי עד מאד, שאגתי מנהמת לבי… לבי סחרחר, עזבני כחי… אל תעזבני ה' אלהי אל תרחק ממני. חושה לעזרתי, ה' תשועתי…

כמה זמן תעה במדבר-נפשו – אין איש יודע. מצאוהו מתעלף וספר-התהלים צבות בידיו. וכשפקח עיניו בקש, שיבוא אבא אליו. מיד בא אבא ונתיחד עמו בחדרו שעה ארוכה. וכשיצא מעמו אמר:

– מובטח לו, שהוא בן עולם-הבא. מה שהראה לו אותו גבור ואמיץ-כח – דיו.

לפנות בקר מת דוד בן-ישראל.

“הבקר” 1396 (1936?)