מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
פרץ, י"ל. (). היחיד ברשות הרבים. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-07-20. http://bybe.benyehuda.org/read/979
MLA:
פרץ, יצחק ליבוש. "היחיד ברשות הרבים". פרויקט בן-יהודה. . 2018-07-20. <http://bybe.benyehuda.org/read/979>
ASA:
פרץ, יצחק ליבוש. . "היחיד ברשות הרבים". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-07-20. (http://bybe.benyehuda.org/read/979)

היחיד ברשות הרבים

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

לקטע מיצירה זו בהקראת ד"ר יורם מלצר

א: אני והקורא

(כעין הקדמה)

אני רודף אחרי הקורא הנכבד; והוא מפני בורח…

– קורא נכבד, שמעני!

והוא תוחב אצבעותיו בשתי אזניו, ורץ הלאה, הלאה; ואני שומע מרחוק את נשימתו הכבדה.

ומדלג הוא על ההרים, ומקפץ על הגבעות; ואני דולק אחריו על הרים וגבעות, ורגלי בצקות וכואבות…

אך לא ארפה ממך, קורא נכבד!

כי תעבור במים, אני אחריך; גם אני קל על פני מים; הן “נאדות נפוחים” מימיני ומשׂמאלי…

ואם כנפים לך תעשׂה ותתרומם באויר, הלא ארך-אֵבר גם אני ואעל אחריך עד הכוכבים, עד המאורות. הן מודעי ומכרי הם מאז; אני שר להם הלילות, והם רועדים ומחוללים לקראתי בשׂמחה, ברצון ובאהבה…

ואל תהום אחריך ארד – – –

אך אם אשׂיגך אינני יודע!

המרחק בינך וביני הולך הלוֹך וחסוֹר, אך גם הנפט במנורת חיי מתמעט ומתמעט לרגע; ובשעת הכושר, בהגיע התור לאחוז בכנף שׂמלתך, אאסוף אולי את ידי היבשה אל המטה…

ואז, קורא נכבד, יהיה להיפך.

אתה תדלוק אז אחרי!

בין כוכבים תבקשני, את צלי ברוח תבקש, ובשורוֹת עלים נובלים – את נשמתי! ואל קבר גויתי תבוא, ותקרא: הנני, קחני!


אך לעת-עתה הקורא הנכבד בורח מפני…

כדוב שכּול אני בעיניו, אני זומם את נפשו לקחת; כי נשמתו – המנוחה

כשהוא משׂמח חתן וכלה, אני לבי לשני פושעים, נשלחים לארץ גזירה ונאסרים באזיקים אל עגלת-משׂא אחת… וכשהוא מלווה את המת ובוכה, אני צוחק למראה השקרים והטעויות על המצבות… בנַגן הפסנתר,הוא שומע את הקולות, ואני – את ההמולה בין הקולות ואחריהם.. הוא רואה את הגדול המשתחווה בהדרת כבוד, ואני מראה לו את המוטות, מוטות העץ, שהתנשׂא עליהם הקטן, למען יגדל ויהי משכמו ומעלה גבוה מכל העם… וכשהוא מתענג על אור האבוקה אני סותם את אפי מפני ריח הזפת ועוצם את עני מפני עשן האבוקה… וכשהוא עושׂה אזניו כאפרכסת, לשמוע מפי הנואמים משׂא מראש ימות עולם,אני שומע את נאקת המעשׂים, שהוא סוחבם בשׂערותיהם למחוז חפצו…

­ – אדם רע אתה! – קורא הקורא הנכבד מרחוק.

אדם טוב רואה לעינים, ועינים טובות רואות את הנקודות והקוים, את השטח וצבעיו; ועיניך דוקרות כמקדח ומוציאות את הרקבון מן התוֹך… אתה רואה את הבשׂר החי טרם בקע את העור, את הצרעת טרם פרחה ואת הרע בלבוש הטוב…

אני שׂמח לשירת הצפור, ואתה מתאבל על התולעת שהיתה לה למאכל, ומתעב את “ברכת המזון”, שהצפור שולחת למרומים…

אני רואה יער צומח ומתפעל, ואתה רואה את היער שאבד עליו כלח, שנהרג ונחנק ונקבר, למען יתעלה החדש על קבריו!

אני רואה את צבעי הפרח, ואתה – את האשפה מיניקתו!

אדם רע אתה ודבריך רעים…


– ברח, דודי, ברח!

אך למה אתה בורח ימה, אל צללי הערב, אל חשכת הלילה, לטבוע בים האופל?

ברח לך קדמה, אל בשׂורת נוגה, אל הנהרה, אל האור ורחץ בגלי בוקר של יום המחרת…


ברח, ואני אדלוק אחריך.

ב: מי ישחט?

“ישראל ואורייתא חד”.

לפנים היה הקב“ה מחזיר על כל אומה ולשון עם תורתו ולא קבּלוּה; והיום מחזיר הקב”ה על פתחי כל האכסניות המדיניות שבעולם עם בנו יחידו, ואין דורש ואין מבקש…

רחבה ונסבה הארץ אשר לפנינו ואנחנו צפופים בה כדגים מלוחים, ואוכלים איש בשׂר רעהו כחיות רעות; המצע, אשר הוצע לנו, קצר מהשׂתרע… ועל כן פולטת ומקיאה אתנו הארץ…

ונפש בריטניה קצה בהמון אורחים לא קרואים, האוכלים ולא שותים והעובדים בזול עד יציאת נשמה… אמנם שם לא הרעים עוד הרעם. אך מחוללו, עב הענן, כבר החשיך את שמי ארץ החופש…

ורוזבלט עמד וצוַח ככרוכיא: “חביבה עלינו אומה זו” ואולי גם – “חביבה מכל אומה ולשון”, הלויתן של ארצות-הברית בולע אותה ומעכל בנקל, במשך דור אחד או שני דורות… ובכל זאת, המון הנודדים, אשר הושב עתה על עקבו במשך חודש ימים אחד, כבד מהמוני הנודדים שהושבו קודם לזה במשך שנים תמימות…

וגם אוסטראליה אוהבת את החופש בכלל, וזרע אברהם יצחק ויעקב בפרט… אך תנאי קטן התנו המחוקקים, הדואגים להצלחת הארץ וישובה, שיהיה לכל אחד מהנודדים סכום מצער, לכל הפחות, – חמש מאות דולר (אבק באוצרו של איזה רוטשילד!) וגם ידיעה קטנה: לדעת לקרוא חמשים מלין באיזו לשון שתהיה בלי שום טעות…

והפקיד, הממונה על קבלת הנודדים בסבר פנים יפות, מונה את המטבעות בכבודו ובעצמו. ואינו מקבל לא מטבעות מזויפות ולא מטבעות של קוביא, ולא אסימונים, אלא חמש מאות דולר עוברים לסוחר במלואם, ובנוגע לידיעת הלשונות הוא מוסיף (אולי משלו):

– מלבד שׂפת עבר והזַ’ארגון…

הולך הוא לשיטת המתבוללים, ופוסק ששׂפת עבר מתה ולא תשוב לתחיה. ובנוגע לשׂפה החיה בפי רבבות עם, הלך הוא לשיטת ר’ בטלן ור’ מלמד, שאין זו לשון, כי אם איזו “ערבוביא של סחי ומאוס”…

והמושל בבולגריה – גם היא ארץ חופש – השיב אחור את בקשת “אזרחי השמים הנמקים ברומניה” ולא נתנם לבוא בגבלו ולנוח מעט “עד יעבור זעם”…

ומה לעשׂות, והליבּרליזם הוּכּה שוק על ירך.

האדונים היוּנקרים ישופוהו ראש, בני העולם הבא ישופוהו עקב; ולב, רבותי, לא היה לו מעולם.

וגם ארץ הגָר, זה המקלט האחרון למתקני עולם במלין מצלצלות ובלי פת קיבר, גם ארץ הגר “נסוגה אחור”… גם היא סגרה את שעריה בפני הדל הנמול!

אמנם “אֵל אחד בראָנו”, “אנשים אחים אנחנו”, אבל הגרים היהודים צמאים ויחפים, ולא נעשׂה את ארצנו אכסניא לדלת עם, לאביונים…

והגר ארץ משׂכלת ונאורה, ולא תבדיל בין גר יהודי זה לגר יהודי אחר. ועל כן לא תשׂים פדות בין “אזרח השמים” הבא ממרחקים, והשכן הקרב לה מגאליציה… כי – הכל שוים בפני החוק! גאליציה לא הגר היא! “השתוף במלכות” אינה עוד השתתפות המדינות! והעיקר בכול היא השלמוּת! והגר המושלמת איננה אוהבת חצאי-מדות וחצאי דברים, וכיון שבאה לידי החלטה, שמן היושר לסגור את הגבול, החליטה להשליט את החוק גם לאחור, ככל חוק המידות והמוסר! ואין הבדל בין החדש מקרוב בא, והגר שכבר השתקע וכבר הוליד וקבר בארץ…


ובכן, עם של נודדים אנחנו, מי שאינו נודד היום ידוד למחר…

ישנם עוד בעלי-בתים המפטירים כדאתמול ופוסקים: “עניי עירך קודמים”, וישנם עוד “בני דת משה” המבדילים בין מדינה למדינה! אבל החיים דורכים על ראשי שניהם ברגל גאוָה, והמעשׂים טופחים על פניהם באגרוף ברזל…

אין לנו לא ערים ולא מדינות… אין לנו לא בני עיר ולא בני מדינה… אין לנו לא בנים ולא עברים, כי אם בנים בלי אמות, והאדונים מעשו בנו…

עורבא פרח! בני קין אנחנו, ואת אבינו ירשנו בלי חטאו, כי גם ידים אין לנו לחטוא…

אבל אין לנו לא מזרח, ולא מערב, ולא צפון, ולא דרום, כי כל הארץ לפנינו, הארץ הננערת מתחת רגלינו והבוערת תחת כפות רגלינו…

– והיוצא לנו מזה?

היוצא לנו מזה, שיש לי הצדקה להזכיר לפניכם גם את יהודי מאַרוֹקוֹ.

ובמאַרוֹקוֹ מרד. והמורד שלח יד בעורף המושל השׂולטן, ונס השׂולטן לפס ויסגור את העיר…

ובעיר וגם בכל המדינה ישנם יהודים, יהודי מארוֹקוֹ, והיהודים הללו מוטלים בספק, בספק-ספיקא!

עתון עברי אחד מחכה לגאולתם. רואה הוא, כי “המרידה במאַרוֹקוֹ אולי תהיה (כלומר: תוכל להיות) רבת-תוצאות גם בנוגע לגורל אחינו, אשר חייהם תחת שבט השׂולטן מרים ממות”. “מי יודע” – מוסיף העתון ההוא – “אם לא באה שעת הכשר לגאולת הנדכאים ההם ” (!!! (…

באיזה אופן? בהתערב הממלכות הנאורות? אבל הלא הממלכות הנאורות עומדות מרחוק ומוציאות בחבּה יתרה את “נוצריהן” ממקום ההפכה, ואינן שמות לב להיהודים, כי לא אזרחיהן הם ולא גרים הם במאַרוקו! אין דבר, העתון העברי מקווה!

והטלגרמות ממקום ההפיכה מכחישות זו את זו.

האחת מודיעה: כי חרה אף השׂולטן בהיהודים, החשודים בעוון מרד, ויגזור עליהם כליון חרוץ.

השנית מודיעה להיפך: כי לב השׂולטן המוּכּה טוב לישראל, כי מחזיק הוא במנהגי אירופא ועושׂה להם הנחות רבות, אך המורד במלכות, המַכּה, איש צר ואויב לכל חדש ולכל דבר חופש, גזר אומר: לבער את היהדות מקרב הארץ ולטהר בדם היהודי את הארץ מטומאת אירופא…

והיהודים תושבי מאַרוֹקוֹ מוטלים בספק-ספיקא!

מי יודע אם יגָאלו או ישחטו?

ואם ישחטו, מי יודע על ידי מי?

על ידי השׂולטן המוּכּה, או המורד במלכות המַכּה, ואולי על ידי שניהם?

ג: להשכלת העם

האמינו לי, רבותי, שבן דודנו איננו מה שהיה מקודם… מה שחושבים עוד על אודותיו בבית המדרש הישן.

ומהצד השני, מה שאנו קורין בהגדה: כולנו חכמים, כולנו נבונים, מתחיל לצאת מידי פשוטו, ולא יארכו הימים ויהיה “בלשון סגי נהור”.

הוא היה מלך טפש ואנחנו העבדים השלמים, הטובים והגבורים – הענקים ואנשי השם, כל זמן שנטשה בין המנצח והמנוצח מלחמה על דבר כבּוש מלכות השמים, כשביקש להשיב לנו את נזיד העדשים ולעצמו את הבכורה לשבת ראש בגן עדן, אז היתה ידנו על העליונה! בתרועות שׂשׂון באנו במים ובגפרית, לעת מצוא שחטנו איש את אחיו בברכת “שהחיינו”, והיינו למאורות הגדולים בעלוֹתנו על המוקד. בגאון-עולם עמדנו קשורים אל עמוד הקלון, ומפי עוללים ויונקים נדקרים וצלויים, זקנים מתבוססים בדמם ונשים אנוסות ונשחטות, יצא הקול – קול יעקב, קול “שמע ישראל” הולך מסוף העולם ועד סופו…

והטפש השמיד והחריב איזה יהודים, איזה בתי יהודים, ובנה את היהדות כמו רמים…

אך בן דודנו חכם הוא, לכשירצה, ועתה נחה עליו רוח חדשה: השמים שמים לה’, ועל כל שעל ארץ ילחם, על פת לחם מצות…

ועתה – הוא החכם וידו על העליונה…

– – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – – בן דודנו ראה באספקלריא מאירה, שהפועל היודע קרוא וכתוב, משׂתכר יותר מרעהו הבּוּר… שהעם, שרוב מנינו ובנינו משׂכילים, נוחל ש"י עולמות באפריקה, מכון חרושת-מעשׂה מעולה, וכובש ממכון שבתו את שוקי העולם ואת העולם עצמו. ראה ונוכח ואמר: הדעת היא גבורה, הדעת היא עושר וכבוד! הדעת היא מקור חיים!

וחדלה הדעת מלהיות סגולת כוהנים, קבלה נסתרת וסודי סודות, וחדלה גם כן מהיות פאר לגדולים וכתר לראשי אצילים… וחדלה גם כן מהיות קנינם של מתי מספר מן העירונים, שהתהלכו הנה והנה על הקו הצר, המגביל בין המשפט, ומצאו מציאות כשרות…

והדעת – אמר בן דודנו – הוא קנין העם! ונפתחו בתי-ספר לבני העם!

ונתגרש השבט מבית-הספר, שהיה לגן-עדן הילדים, ונשלח לנוע על בתי העירוניים והכפרים, לנוה ההורים הבורים, המונעים את הטוב מילדיהם – “אנוסים אתם ללמד את בניכם!”

ונוכח עוד בן דודנו לדעת,כי אין הדעת קנין תינוקות, ילדים ובני נוער, וכי התעודה על דבר גמור איש איזה בית ספר איננה מוציאה אותו מאיזו עבדות לחירות-ההפקר, ואיננה כתב-שחרור מן הספר, מן המדרש והמקרא, אך אות שבעל-הכתב מוכן ומזומן ללמוד בעצמו מן הספר, מן החיים, מן החברה! ועל אחת כמה וכמה, שהמבוגר שלא ביקר בית-ספר באשמת הוריו או בחטא החברה, שלקחה את הטוב והיפה ומסרה לאיזו מפלגה שלטת, שהמבוגר ההוא יש לו הכוח לבקש את הדעת; וילך בן דודנו ויפתח בתי-מדרש ובתי-ספר למבוגרים מכל קצות העם. וחכמים וגדולים משמעים לקח, והבורסקי בא ושומע, והחייט והרצען עושׂים אוזן כאפרכסת, והפועל-בטל כהיום בא להשתלם לעבודת המחר, וכיוצא בזה.

ועוד דימה בן דודנו, שאין הלמוּד עבודת פרך, שהעבודה הקשה היא מחמת הלשון, שבדו חכמים שאינם סופרים, ויקרא לאור החיים חכמים וסופרים ויחדו, ותוָלד ספרות נקיה וקלה למקרא העם, המשתעשע על הספר, כהתלמיד בבית-הספר החדש והנוח… וילך בן דודנו ויפתח בשביל העם אוספרי-ספרים ובתי-מקרא, וירא בן דודנו כי טוב, ויקרא: “הוי כל צמא, לכו למים!” ואתם יודעים ש“אין מים אלא תורה”…

ובשביל הכפרים הרחוקים מן הישוב יסד בן דודנו אוצרות ספרים ומקרא מטולטלים מכפר לכפר… ארגז נקרא ויוצא, וארגז חדש עם ספרים חדשים בא…

כה עשׂה בן דודנו! והיתה ההתחלה באנגליה, בארצות הברית, ומשם נפוצה התנועה להשׂכלת העם לשאר הארצות הנאורות – – –

ואנחנו?

הלא אנחנו עם-הספר; הלא אנחנו ידענו את הסוד מכבר! הלא רבותינו אמרו: “אין מים אלא תורה!” “ולמדתם את בניכם” – מצוָה מדאורייתא, “והגית בה יומם ולילה” – מצוַת עשׂה. ומה עשׂינו אנחנו בשביל השׂכלת העם? לא עשׂינו מאומה!

יש לנו חדרים, להוציא רבנים, מלמדים ולומדים, – לכל הפחות מתפללים… והחדרים הללו הם בשביל העם, קנין העם! ועם עני ואביון כמונו אינו יכול לברוא בתי-ספר טובים מאלה… ובכל זאת מספר הילדים, שלא נתבצר להם מקום גם בחדר העני הזה, הולך הלוֹך ורב.

ויש לנו חדרים מתוקנים, בשביל בני בעלי-בתים; לפעמים בצירוף “בני עניים, שמהם תצא תורה”… ללמדם לזכור את העבר ולקווֹת לעתיד, והחדרים המתוקנים הללו מעטים הם מאד ותלויים על בלימה; הללו נוצצים, והללו נובלים; הללו נפתחים בחצוצרות וקול שופר במכתבי-העתים, והללו נסגרים בחשאי, באבל של שעמום, בדממת חולים בלי נשימה…

אבל אנחנו נושׂאים את הנס! דגל מחנה יהודה: מתגעגעים על העבר, נושׂאים עין אל העתיד.

ואם תאמר: מה נאכל?

ואם תאמר: אם אין קמח אין תורה?

ואם תאמר: שאם תיבש היד הנושׂאת את הדגל, יפול ויסחבוהו כלבים בחוץ?

ואם תאמר: בין העבר הבהיר והעתיד הנאור והנהדר, יש הווה כאורך הגלות, והמלחמה בכל אורך ההווה הרע והמר, והאוכל הרבה מן העבר ובולע עוד יותר מן העתיד, היא מלחמה גסה, על שעל אדמה, על פת לחם? ובמה כוחנו גדול לעמוד על נפשנו בימי המכונות ושוּקי העולם? ואל מה נשׂא את עינינו בימי הדעת והעבודה?

אבל “אין השד נורא כל כך!”

אמת, אין לנו השׂכלת עם. אמת, אין לנו בתי-ספר להכשיר את העם לחיי עבודה וחרושת כל מעשׂה. אמת, שאם נאסוף את כל ספרי ההשׂכלה שלנו יחד ונשׂימם בארגז אחד, ונעשׂנו לארגז מטולטל, יקטן הארגז מאד, ונער קטן, בעל רגלים עגולות, יקחנו על שכמו וידוד בכל תפוצות ישׂראל. ויהי, שבנסוע הארון, לא יחליפו אחר, כי יש אך ארגז אחד ואין שני… אמת, שאם נספור את המלים בספרים הנ“ל, יהיה מספרן מספר הטעויות, באשמת המעתיקים ”בחסד אלוהים", אם כי בלי כשרון סופרים…

כל זה אמת, אבל אנחנו עושׂים הרבה! וכבר הכינונו הצעה גדולה ונכבדה! אנחנו נאסוף כמה וכמה רבבות ונכין בית-מקדש למדעים, בית-מדרש גבוה, ולא בית-מדרש יהודי, חס ושלום! אך בית-מדרש גבוה ליהודים, כלומר, לעשׂרת תלמידי חכמים… ואז יהיו לנו מלומדים ויושבים בקתדרא וכו’ וכו’.

ד: מנהגי בית-הכנסת שלנו

“הדור” מת בשנה שעברה מיתה חטופה וה“יוּד” [1]זה עתה בחניקה!

המספּר 52 של ה“יוּד” שנה זו היה המספּר האחרון.

אך הבשׂורה הרעה לא היתה בשׂורה פתאומית.

מפּנים לקלעים ידעו מכבר שה“יוּד” נוטה למות… שראשונה קנה אותו עורכו הד“ר לוריא לצמיתות מאת החברה ”אחיאסף“, שביקשה לטהר את בית מקדשה מגלולי הז’ארגון, שהד”ר לוריא חפץ לעשׂות תקונים ב“יוּד”, ובהתעוררות הרוח הכריז בחיל על דבר תקוני ה“יוּד” ואוצרות האמת והיופי והמועיל שהוא פותח בו, ובחשאי ביקש לו בעל-כיס לעזר כנגדו, להוציא את מחשבותיו הטובות לפועל! תקוָתו בנוגע לזה נכזבה, כעבור הקול במחנה שמקבלים רשיון למכתבי-עתים בארץ… ואחר כן נפל גם על הד“ר לוריא פחד ה”פריינד“ היומי. וילך ויולך את ה”יוד“ אל ה”פריינד" וימכרנו לו לחניקה ולקבורה…

וגם לקהל הקוראים נודע הדבר. בדמעות תנין הודיעה ה“פאָלקס-צייטונג” על דבר אסונו של ה“יוּד”, כי היה לה הדבר כדבר בעתו – עת לעשׂות חותמים…

ה“יוּד” מפרפר ומפרכס, אבל עוד נשמתו בו. ובה“פאָלקס-צייטוּנג” כבר ספדו ספדיא, כבר הורד מן המטה, והדליקו למראשותיו את הנרות ואמרו “קדיש דרבנן”…

אבל עתה, עם המספר 52 של ה“יוּד”, באה הידיעה הרשמית…

ה“פריינד” בא והציץ ונצח, והד"ר לוריא פורש ובוכה…


כשמת “הדור”, עמד עורכו פרישמאן על קברו, קודם שנסתם הגולל, וצוַח ככרוכיא: וַי וַי וַי!

וַי לישׂראל, שאינו עם ולא תמך ב“הדור” שלי! וַי לישׂראל, שאין לו ספרות, וגם “הדור” שלי התמוטט! וַי להסופרים, שבשעת סכנה ל“הדור” שלי התקוטטו ועמדו על דבר מהלכים ודעות, על דבר תגין וקוצו של יו"ד בדעות, ולא נכנעו תחתי, וַי, וַי!

והד"ר לוריא איש רך-לב ובעל-דמע, והוא פורש בחשאי ובוכה…


והוא בוכה על משׂאת נפשו, על אהבתו לה“יוּד”, על אוצרו הטוב שנסגר טרם נפתח; אבל מה יעשׂה וה“יוּד” הנערך בוואַרשא ונדפס בקראקוי על-מנת לשוב לוואַרשא, אין לו “קפיצת הדרך” ולא יתחרה עם ה“פריינד” ה“הולך למישרים”, וה“יוּד” אך מכתב שבועי וספרותי, וה“פריינד” (קידה קטנה כנגד ה“פריינד”) יהיה מכתב-עתי יומי ומלא חדשות כרימון…

אבל הד“ר לוריא לא חדל אף רגע מהאמין בעם, בספרותו ואין לו שום טענה-ומענה לסופרים, שביקשו לעשׂות עמו שכם אחד ולעבוד את ה”יוּד" באמונה.

אנו מאמינים, שפחד הד“ר לוריא היה פחד שוא, שה”יוּד“ היה יכול להחזיק מעמד… שנחוץ לעמנו מלבד עתון יומי, גם עתון שבועי לספרות… ועל כל פנים ספק-ספיקא הוא: אם יאכל ה”פריינד“ היומי את העתון השבועי, ואם יאכל – שמא יאכל את ה”פאָלקס-צייטוּנג“, המנוקדת כה”פריינד“, ולא את ה”יוּד" הבלתי-מנוקד והנועד לספירה יותר עליונה…

אבל יודעים אנחנו את הד“ר לוריא ומאמינים באמונתו, ויודעים שבתום לבבו דימה שמכירת ה”יוּד" היא הכרחית, וההכרח לא יגונה… והנעשׂה אין להשיב!

אבל יחד עמו לא נבכה ובצערו לא נשתתף… הנה בא “ידידו” וכבר מחה דמעותיו.

גם לפרישמאן עלתה ארוכה, והרוח הרעה, אשר תקפתהו במות “הדור” חלפה הלכה לה במשך שנה אחת, ושב לאמונתו במציאות העם, הספרות והסופרים, ועמד בראש “הזמן”… ועל אחת כמה וכמה הד“ר לוריא, שלא יצא אף לרגע אחד מן המלאכה לבטלה, מן היש אל האַיִן, והוא בעורכי ה”פריינד"… כבר שב ורפא לו!

אבל דמעותיו של הד"ר לוריא אינן פועלות כלל וכלל…

אם אדם פרא אוחז בשעת כעסו ברגלי הילד ומנפצו אל הסלע, ואחר-כך הוא משתולל מצער ומכה את אשתו ושאר ילדיו ואת הקרובים אליו, וסופק כף, והומה כדוב, ומקלל כמכשפה ארורה, הרי טרגדיה בכאן! מוֹמנט פסיכולוגי בעצם טהרו…

אם האב המנומס מבכּה את בנו, שמת בלא עתו, אנו משתתפים בצערו, בוכים עמו ומנחמים אותו וקוראים: תנצב"ה, בילע המות לנצח, אף כי המות הוא מלתא דשכיחא, ויש צדוּק הדין, והילד נולד במחלתו, וגלגל הוא שחוזר…

אבל אם אשת האכּר, האוהבת את עגלתה ומגדלת אותה לפרה חולבת, מוסרת אותה בשעת הדחק לשחיטה, והיא עושׂה לעצמה מרק מן הכרעים, ויושבת ואוכלת את המרק בדמע – על דא ודאי לא בכינא!…

ה: הרהורים רעים

א) לחונן דל, למחות דמעת אלמנה ולרחם יתומים – יכול אך עושק דל, אלמנה ויתום, או יורשוֹ.

ב) איני מתקנא אלא באדם וחוָה.

הם היו הראשונים לכל דבר, בכליותיהם לא היו כרוכים לא אבות ולא אבות-אבות, המתים לא לחשו באזניהם כללי החיים, דמיונם לא היה רץ לפני מעשׂיהם וידיעתם לא הרפתה את אַוָתם, והיו להם שמים חדשים וארץ חדשה… וגילו חדשות ונצורות בכל רגע ורגע.

ג) האדם הטוב גומל טוב לשׂונאיו על חשבון אוהביו ואהוביו.

ד) מי יודע, אם רוח האדם, שהושיב את האלים למעלה מן הטבע, לא ביקש להפטר מהם על ידי כך בעולם הזה.

ה) הצביעות היא האות לנצחון הטוב המחוקה, ולמפלתו על-ידי החקוּי…

ו) ראובן אינו יודע את העבר, ואינו מבין את ההוֹוה; אך רע ממנו שמעון, היודע את העבר ומנחש בו על העתיד.

ז) אין אנו חפצים לתקן את עצמנו, כי אם לשנות את העולם; לעשׂות את הרע לעסק רע ואת הטוב לעסק טוב, ואז בלי ספק נבחר בטוב.

ח) אנשי האניה לא ימרדו ברב החובל, כל זמן שלא תאבד תוחלתם למצוא ארץ חדשה.

ט) איזהו גבור? החלש, המשתדל להתראות כחזק.

י) איזהו חזק? כל הקבוע במקומו ובזמנו, ועסקיו מקבילים עם עסקי הצבּוּר.

יא) על זמן שתלך נכחך, לא תחליף ימין ושׂמאל.

יב) הכלי היותר אכזרי הוא השעון. אתה צריך לישוב הדעת, והוא אינו רוצה לחכות. אתה ישן, והוא הולך… ובימי נעוריך, כשאתה רץ, הוא זוחל, ובזקנתך, כשאתה זוחל, הוא רץ ובורח…

ועודך נושׂא אותו בצלחתך.

ו: הכול מסוכן…

(מעשׂה שהיה ביער ומשל לגדולים)

הזאב הבן משׂתרע על הדשא ומפהק; והזאב האב יושב על אחוריו ומשחרו מוסר:

– שמע בקלי, בני, וחיה! המנע מן ההגיון, כלך לך מן הוכּוּחים! הפילוסופיה מסוכּנת מאד, הוכּוּחים – עוד יותר! מלאך המות הולך, והמתוַכּח אינו רואה ואינו שומע…

– מוסר זקנים! – צוחק הבן.

– מעשׂה שהיה – עונה האב בכובד-ראש.

– ספּר נא, אולי אישן…

– פעם אחת – מספר האב-המטיף – הייתי רעב מאד, קשר עלי היער – ואין מאומה!

ואני אינני צבוֹע אוכל נבלות, ולא קוף מפתח אגוזים, ולא שור אוכל עשׂב, אלא זאב בן זאב, בן בנו של זאב! וכבר כלתה נפשי אל הבשׂר והדם! והנני כועס והנני הומה ומהמה, והנני רץ אנה ואנה כמטורף – ואין טרף… ובמרוצתי הגעתי בלי משׂים אל גבול היער –

– ששם האָחוּ?

– כן, ששם האָחו – –

– ובאָחוּ – –

– ובאָחוּ?

– ובאָחוּ סוס שמן, ורגליו מאחוריו קשורות בחבל, והוא מקפץ לו מירק עשׂב אל ירק עשׂב…

– ותעצרהו – –

– לא נקל היה הדבר; הכלב היה עמו באותו מעמד…

– עסק ביש!

– עסק ביש מאד, המעים הומים, והקיבה מתכווצת ותובעת בכאב: הבה בשׂר!

אבל מלבד מעים וקיבה, הלא יש גם מוח לזאב; והמוח צוֹוח: “עמוד!” ואני יודע, שהצדק עם הקיבה, ושהצדק גם עם המוח… זוכר אני זאבים מתים ברעב, וזוכר אני את אבי זקני ז"ל, שנגע בסוס – וצהל, והריח הכלב – ונבח, ויצאו נשי הכפר במקלות – – – ונהרג – – –

– שאלה גדולה: לטרוֹף או לחדוֹל? ומה עשׂית?

– אני לא עשׂיתי מאומה, אני הייתי בין המצרים, בין המוח ובין הקיבה, אבל רגלי עשׂו מאליהן – פסיעה אחרי פסיעה! פסיעות קלות, פסיעות קטנות…

ואני מתפלא על הרגלים, שנכנעו לקיבה ולא למוח, ועל בעל העינים הבולטות, המקפץ כנגדי ואינו רואה, ועל בעל החוטם, המשתעשע בצל זנבו ואינו מריח… אך אחרי כן נודע הדבר: הסוס והכלב התפלספו! הסוס והכלב התוַכּחו על דבר היתרון של הכלב על הסוס או של הסוס על הכלב; מעצמו מובן, בעיני אדונם! מלאך המות הולך, וזה אינו רואה, וזה אינו מריח… והתפאר הסוס, שאדונו זורע למענו שׂעורים במיטב שׂדהו, וקוצר לו שחת בזיעת אפו… והתפאר הכלב, שהוא מאוכלי שולחן אדוניו, ולפעמים הוא גם שוכב בחיקו… ולי, אמר הסוס בהרמת ראש, כלי רתמה חדשים, עור מבריק ורצי כסף – –

אבל לא כילה את דברו הסוס, וכבר היתה גרגרתו בפי…

– הנה כי כן – כילה האב את מוסרו… הפילוסופיה והוכּוּחים מעבירין מן העולם!

– וגם המוסר! – המה פתאום דוב שכול מאחורי הזאב המטיף – –

והזאב הצעיר נמלט בעור שיניו, ובמרוצתו המה: הכול מסוכן, הכול מסוכן…

“הכול” לאתויי מאי? – – –

ז: האינו-מבין

אתה מכה בקורנס על קדקדי, אבל מוחי כבר התקשה וגלגוליו העלו חלודה ועמדו מהתנועע…

הוא אינו מבין?

לפעמים הוא דל גאה והוא מתפאר: היודעים אתם מי אנוכי? אנוכי הנני האינו-מבין!

ולפעמים יהיר הוא, וכל מה שהוא איננו מבין – בטל ומבוטל הוא, חולין הוא, טמא הוא!

וגם תגרן הוא: עתון קנה בפרוטה (או מאת רעהו שאל, ומעמיד פנים כאילו קנה) ואם אינו מבין אות אחת, הרי מקח טעות, הרי מרמה!

ולפעמים הוא כורע לפניך ורועד מפחד: למה אתה מכה את אלהי כספי וזהבי? אין לי חפץ באלהים אחרים! ושקר בפיו; הוא אוהב את החלוּפין, אבל מתיירא הוא, שמא תתן ל חספא בעלמא, והוא איננו מבחין, כי איננו מבין – – –

העיור מקונן על אור עיניו שחיסרו האלהים, על שאינו רואה את השמש ואת המאורות, את האור ואת גון האור, וימשש אך גוש וגולם…

החרש מתאונן באזני אלהים ואדם, על שהוא רואה את כלי-הזמרה ואינו שומע את הקולות…

אבל ביד האינו-מבין אבוקה, לשׂרוף את כל אוצרות הספרים, שאינו מבין! – – –

תנו לו את היכולת, את השלטון, ויצווה להשחית את כל כלי-הזמרה ולהשאיר אך את החליל ואת התוף ואת תיבת-הזמרה!

תנו לו את הכוח ואת המשׂרה, ויצווה לכרות את ראש הגבוה ממנו אך כמלוא נימא, ולהשווֹת את השונה ממנו באיזמל, לו גם ימות תחת האיזמל… ויצווה להפוך כל מי-בושׂם ליין-שׂרף חריף, כל פרחי ההוד לבצלים לשולחנו, את הזמיר – לתרנגולת מפוטמה, ולהוריד את הנשר ולאסרו כחמור, למען יטען עליו את משׂאו…

– אני עצל לדבּר, ועליך לדבּר בעדי, להלביש ולהנעיל את יתומי דעותי והרגשותי! אך אל תט ימין ושׂמאל, כי אני חיה, שאינה יכלה להניע את ראשה בלי גויתה, וגויתי גסה ושמנה וקשה לה נדנוד כל-שהוא!

ולו מצאה ידו, ורגם את השמים באבנים, על כי התרחקו ממנו למעלה, ואת הכוכבים, שאינו יכול לעקרם ולתתם בעבוט, למען קבּל מעות מזומנות לעסקיו…

ואולי גם את התנורים ינפץ; די לבהמה בזבל חם ולח תחת רגליה! – – –

אבל לב הגולם, שאינו מבין, פתוח.

הוא אינו יודע שלבו פתוח, ואני רואה! ובחביון הלב, מתחת למפתן הידיעה, שם אבני היצירה לנשמות… ואל לב האינו-מבין תחדור כל קרן אור; כל קו, כל רשף, כל ניצוץ וכל ריח טוב וכל צבע יפה… וכל זה מתקשר ומתרקם לנשמה חדשה, והיא בין תבין!

ואם טרם תגמר היצירה בכי-טוב, ילך הגולם בדרך כל הארץ ויקבר, ויחרתו על מצבתו בגאון ולדראון: “פ”נ האינו-מבין" – אין דבר!

הרקמה לא תאבד; אותה יורש בנו או בן-בנו והיתה לשורש נשמתם! – – –

אבל הזהר לך, גולם! השמר, האינו-מבין!

כי אם תבעט ולק תקרא בשׂוֹם לב את מה שאין מוחך סובל ומבין – יקללך בנך או בן בנך אחריך לאמור: אבינו הגולם מת, וגם נשמה לא השאיר לנו…

ח: האינו-מרגיש

ו“האינו-מרגיש” רע מן “האינו-מבין”, אבל לבריות נוח הוא ממנו…

ה“אינו-יודע” מוחו אטום ולבו פתוח; ו“האינו-מרגיש” מוחו פתוח ולבו אטום… והבריות מבכּרות את הלב על המוח…

ומשום מה? משום שהלה מַלווה לפעמים, שלא על המשכון – – –

ואם ה“אינו-מרגיש” עז פנים וקשה עורף לומר לפניך: כל זה הלב, לפי שאינני מרגיש! – יודע הוא, שאינו מרגיש, וצר לו! ופניו מתכרכמים ועיניו מתמלאות דמע! והוא שואל בקול דמעות:

– למה אינני מרגיש?

ואתה חפץ לנחמו, לדבר על לבּו, ועונה:

– ומה בכך? דלוג על המום הקטן הנסתר הזה!

והוא משתומם:

– היאך? הלא תורה היא וללמוד אני צריך!

ואתה עמל לבאר לו, שזאת היא אמנם הסבּה! שעל כן הוא אמנם אינו מרגיש, לפי שהכול בעיניו – תורה, שהוא צריך ללמוד את הכול – – –

והוא שומע, אבל אינו מרגיש…

ומה אעשׂה לך, אומלל, האתקע חרב בבטנך, למען תרגיש? – – –

נשמת “האינו-מרגיש” עקרה, ואתה אינך פוקד עקרות, ולא שפחה להבנות ממנה, ופרחיך ממרום הרים בוַדאי אינם סגולה לבנים…

חפץ אתה לעורר ישנים במבואות האפלים של הנפש, להקיץ נרדמים בחביון הצללים שמתחת לסף ההכרה…

אבל, אם אין דרי-מטה כל עיקר? או לא היו זרע של קיימא ונאספו, כי אכלם ה“שׂכל הישר”, זה הזאב, הטורף כל זעזועי הנפש, כל נדנוד הרגש?

שמש של בית הכנסת אתה, ועליך להעיר כחצות או בחצות לחצות.

ואתה עושׂה את מלאכתך באמונה, כאן אתה דופק באצבע קלה, השמשה תען בצלצול דק ובעל-הבית שומע… פה אתה מכּה באגרוף על התריסין, שם עליך להשתמש בפטיש – – –

אבל אם אין ישן בבית האופל, כי אם, חס ושלום, בר-מינן – – –

אז שמש אחר אתה, שמש של דונג…

נר של שעוָה, שנדלק תחילה, ועליך להדליק את אחיך ולעשׂותם לנרות הקודש, לנרות חנוכה…

ואם אין נרות בלב ה“אינו-מרגיש”, את מה תדליק? – – –

ואתה מדבּר על הכאב, ולו אין כאב, כי אם כאב שיניו…

ואתה מדבּר על הצער, ולו אין צער, אלא צער גדוּל בניו…

ואתה נושׂא משׂא על הנע ונד, על נשמות ערטילאין, על הנקלעים בכף הקלע, והוא אומר: לא היו דברים מעולם! אני יתד תקועה בקיר, במקום נאמן! בטח אני באשתי וביוצאי חלצי… מה למעלה? למעלה ממנו הסנדלר, ולמטה–הבורסקי…

והוא יודע “מה לפנים ומה לאחור”! וכי אינו יודע את המזרח ואת המערב בבית-הכנסת?

– ואם תמַשל משל, וכי אינו יודע תיכף ומיד, שהנמשל – כנסת ישׂראל?

המקום ימלא חסרונך, בני!

דלוגיך עלי – אהבה!

ט: מכתב אל “בעל השושנים”[2]

מאת בעל החוחים

ובכן, בן יקיר, חביבי, אתה הנך רואה אך שושנים, אך שושנים! רואה אתה שושנים, שומע שׂיחות דקלים, וגם את קול החרגול אתה שומע… והורעלת, כמו שאתה אומר, מריח הפרחים, והתוֹך שבתוֹך נשמתך הוא ריח שושנים…

ומשער אני לי, שהולך אתה בחוץ, ובעל כרס עובר ודוחף אותך בצד, ולא תתרגז, להפך, צהלו פניך; פרח שוֹשן נגע בך!

ועיור או פיסח, או בעל מום אחר, נשען על קיר איזה בית, פושט יד ומתחנן לפניך: תן אגורה להחיות נפש… ואתך כיסך מלא ואינך נותן! כי מראות נגעים אינך רואה, כי אם שושנים, ותחנונים אינך שומע, כי אם את קול החרגול – – –

ורד היום, וצללים ריקים ועיפים מתנודדים בחוצות… ובני-עוני חצים ערומים פושטים יד לאגורה ללינת-לילה… ובנות-עוני מדליקות בחשכה את עיניהן הכלות בשארית נשמתן – – וריח הרקבון, המעורב בטיט חוצות, עולה השמימה – ובמוחך מתנועעים צללי צאלים, ובלבך המית מעין גנים, ובנשמתך שושנים אך שושנים…

ואם אל בית-המטבחים תבוא, לא תשמע קול עגל נשחט, וברכת השוחט אל אזנך לא תגיע, ונחרת גוססים לא תשמע, וריח הדם הנשפך לא יעלה באפך… אין שוחט ואין נשחטים, ואין נבלות, אלא חרגול, דקלים ושושנים…

וכי תבוא אל ההקדש – אולי רופא אתה, או אדם קרוב לך חלה ובאת לבקרו – ולא תראה לא ירקון ולא הדרקון, ולא בעלי שדרות כלות, ולא מקשות לילד רוח, ולא נשים שׂרופות-חטא –

ולבך אינו מתכווץ, ועיניך אינן קמות, ונפשך בקרבך אינה מזדעזעת – כי אתה רואה שושנים – שומע שׂיחת דקלים… קול התור נשמע, החרגול מזמר!

וגם בבית הסוהר – – –

אך שם לא תבוא לעולם! השושנים אינן חוטאות… נבּוּל פה של החרגול אינו עוון אשר חטא, ושׂיחת דקלים אינה שׂיחת-סתר…

ואת הים ראית, אך לא בזעפו… ושׂיחת דקלים היא הגירסא דינקותא שלך, כי כראשון אדם בגן עדן נולדת…

ובית קטן בגן (את בוניו לא ראית), וחלונות הבית פתוחים לרוָחה – – – לכל הצבעים, השירה והמאורות!

אור ואהבה בבית, אור ואהבה בלי הרף, בלי הפסק… אין מחלה ואין מריבה, ואין תרעוֹמת נפש, ואין געגועי נפש להאין-סוף הסובב את הגן-עדן.

אב – אֵם – ובן…

אב, אֵם, ובן, וחרגול, ושׂיחות דקלים, ואור, וצבע, ושושנים!

ובהגן-עדן לא נראה סער מעולם… והפרחים לא חלו מעולם, ורמשׂ לא זחל עליהם, וזבוב לא עקץ אותם, ולא נבלו כל ימות השנה. ובהגיע עתם נפל עליהם לפתע פתאום שלג לבן מן השמים, נוצות השמים… ולא נלחמו החיים במות… והדקלים גדלים בלי פטריות, ואין שרשים ערומים על-גבי האדמה וחרגול נפצע לא נפל מן הענף אף פעם אחת…

ואף למלחמת השרשים מתחת לא התבוננת…

ואין דקל פצוע, ואין שושנה מוּכּת תולעת, ואין אהבה חולה, הכול חי, הכול יפה והכל שריר וקיים!…

ואתה חי, וכל אוהביך ואהוביך חיים…

אף כתב אחד, אף מצבה לבנה אחת לא צפה עוד לפניך באויר…

ואת הים ראית, אך לא בזעפו… ושחצני הים ו“סנדליו” לא עלו לפניך מעולם…

וספינה מטורפת בים גם כן לא ראית! מאושר אתה, ואני איני מתקנא בך…

י: מוסר של מי קרקע

יש מים, שאין הספינות מהלכות בהם, ואין בהם מלח כבמי הים, ואין דגים מצויים בם, לפי שאין החי יכול לחיות בהם, ואין להם שום מגע-ומשׂא עם המים שאין להם סוף…

ואינם מי נהרות גלויים, שאתה יודע את מוצאם ומובאם, “מהיכן ולהיכן”, ויכול אתה לדעת את עמקם, ואתה שותה מהם, ורוחץ בהם, וצד בהם דגים… ואינם מי מעינות, באים מן המקומות הסמויים מן העין, מן הנסתר, שהם מתגלים בבחינת מים חיים, להשיב נפש ולרפאות עינים חולות… ואינם מי באר, שאתה דולה מן העומר ושותה לרווֹת צמאונך…

ומה המים ההם?

מי קרקע! מים מכוסים בקרום הקרקע… מים לא טובים… והאדם יודע ואינו שותה מהם, והסוס והבהמה באים, ושותים – לַצבּוֹת בטן…

שמא תאמר: אינם? הרי הם מקלחים! כאן התבקע הקרום, שם כרה איש לרעהו שוחה…

ישנם המים הרעים!

וישנו מוסר בבחינת מי קרקע…

ואין למוסר הזה שום שייכות אל האין-סוף… אינו מתגה בבחינת מים חיים מן הנסתר, ואינו יוצא מעמקו של הלב… ואינו גלוי לעין האדם… ואין בו מלח, ואין בו טעם, ואין החי יכול לחיות בו…

מי-קרקע הוא! מוסר הולך באפלה, מכוסה בעורו הדק של האדם, המנומס קצת, ופעם בפעם הוא קולח: כשיתבקע העור על-ידי כעס, או מפחד איזה היזק – כשכּוֹרה איש לרעהו(!) שוחה…

והאדם רואה את הכעוּר ומתרחק ממנו, והסוס והבהמה שותים ונזוקין…

ומוסר-מי-הקרקע הולך אצלנו כּדֶבר באופל ומתגלה פעם בפעם…

עוד כשנראו הצעירים, כשנגלו הוצאות חדשות, אחז חיל את הזקנים; וזקן הזקנים, הנֶסטור שלנו, הלך ואכל קורצא בי “זקן העתונים”, המוכן לכל פורעניות שבעולם… ויתקע בשופר להחריד את העם: “צר ואויב בא! הפריצות באה! האפיקורסות הולכת! וַי, וַי! עוד מעט וימרדו, חס ושלום; הצילו, הצילו!”

ועצה הגונה נתן: עשׂו סייג לתורה, גדר לגדר, שמירה לשמירה, ביקורת אחר ביקורת, וידע הקהל, שאינו יודע לשפוט, מה לקרב, מה לרחק, מה מבריא ומה מסוּכּן, מה הוא על טהרת הקודש, ומה נרקם בסתר לטמא בו את הנפש…

שמא תאמרו: הזקנים אינם מסוּכּנים, לא זקן העתונים ולא זקן הסופרים, ולשוא הם אוחזים בקרנות המזבח? כן הוא: עבר אדם והתרחק מן הכּעוּר, אבל עבר סוס ושתה…

ועתה ראיתי מכתב, והמכתב “מכתב חוזר”, ונאמר בו: דעו לכם, שהתגלו שני עתונים; וכתב האחד והבטיח שהוא משלנו, והשני לא הבטיח ולא כתב לי כלל… ומי שידו משׂגת יחתום על שניהם, עד עת… קץ, עד שיתברר הדבר… ומי שאין ידו משׂגת, יאמר: ברי ושמא, ברי עדיף…

וביקשתי את הסיום הנודע “וכל השומע וכו’” ולא מצאתי, אבל הרי שמירה לשמירה, ביקורת אחרי ביקורת! איש נמוּס הוא הרועה, אבל עורו התבקע קצת וקלחו המים!

עברו ימים מועטים אחרי ההצעה ל“ביקורת אחרי ביקורת”, ועל-ידי עורך, שומר נפשו מצל-צלו של דבר רע, נמחקו ממהתלה קטנה בפעם אחת שלוש נשיקות בין חתן וכלה בפני הוריהם! כי אמר הפיקח: “מה לי ולצרה הזאת?”

ואחר כך נתגלו בעלי המוסר בקובנא…

ואחר כך ערכו התלמידי-חכמים שלנו בחוץ-לארץ, כנגד תלמידי-חכמים שלנו בחוץ-לארץ, מחאה גלויה ונמרצה על דבר הזלזול בדת; מחאה גלויה, מחאה בפרהסיא, כאִלו התגלגלו בהם נשמות הקוזאקים-של הקב“ה הידועים! והעתונים נפלו על המציאה והדפיסוה, ופרסמוה, והטעימוה, ותיקנו את שגיאותיה בדקדוק הלשון, כדבעי למיהוי בנוגע לכל ”הבא בחינם"…

וקרה שהתנשׂאו מי הקרקע עד מרום “השלוח”, ובחוברת האחרונה של השנה העוברת נדפס מאמר מאת בעל-בית הגון כנגד הפריצות בספרות! והתחרה “השלוֹח” ב“המליץ” בשם “מוסר הקרקע”.

ואחר-כך שכב הידעוני הידוע על הספה שלו, המהוללה לא פחות ממנו, והיום יום חמשה-עשׂר בשבט, ושלג רב נפל, וחלם שיש לו ערדלים טובים, והוא עטוף פרוָה (פוּטעֵ“ר בלע”ז) ואינו מתיירא לצאת למרחב הקור ולחוץ לעיר (!!!) ולשׂוח ביער! וכיון שהוא ביער, הוא שומע, אגב אורחא, גם שׂיחת דקלים, הלא איננו גרוע מטשרניחוֹבסקי; אמנם אינו משורר כטשרניחוֹבסקי, אבל אזנים לו גדולות מאזני טשרניחוֹבסקי… והדקלים במאי עסקם? במוסר הקרקע, כנגד הפריצות!

והתאונן אילן זקן באזני אילן צעיר, שהימים הטובים, ימי מוסר-הקרקע, עברו, – והצעיר מנחם את הזקן: כך דרכו של עולם, מנהגו של עולם, גם בני אדם כך, גם אצלם שנוּיים, מעצמו מובן – לרעה… ונעשו שנוּיים רעים גם אצל בני העם הנבחר.

והזכיר הצעיר לזקן את סוד שׂיח בני האדם, שהתלוננו בצלָם – בצל הזקן והצעיר יחד – ויאמר: הלא ראית את העשן שהעלו (בלי ספק גם נשיקות היו כאן ונמחקו!) והלא תזכור את אשר עשׂו… ומעשׂה בבחור ובתולה… ובשור שפרח על הגג(!)…

והמים – מי המוסר – מקלחים ומקלחים, ומכסים את עין העתון…

והאדם רואה ומתרחק מן הכעוּר, אבל הסוס והבהמה שותים… לתיאבון ולחוֹלי – – –

ומשׂכיל ישנו בפאריז, כבכל הארצות, אבל נשכח המשׂכיל ההוא מאת עורך חדש של עתון חדש, והשני קבּל ולא הדפיס את פרי עטו… ומה עשׂה המשׂכיל בפאריז? הלך ונשׂא את דגל המוסר של מי-הקרקע וינעץ אותו במדמנת זקן העתונים, ויקרא: מי לה’ אלי! יתקבצו ויבואו כל שומרי אמונה, כל בעלי מוסר, עכל המחזיקים במעוז המסורה! יבואו ויעשׂו אתנו שכם אחד, לעבוד את “המליץ”; הסופר יקבּל שכר ויכתוב, הקורא ישלם במיטב כספו ויקרא: מי לה’ אלי – חתמו על “המליץ”!

אפשר שמן הכעוּר הזה התרחקו גם השור והסוס… אבל הסוסים העיורים? הבהמות בלי חוש הריח? – – –

ועוד מוסר הקרקע מקלח…

“הצפירה” קבּלה ברצון את פני “הזמן”, ויקוד “הזמן” כנגד “הצפירה” ברצון, וב“הצופה” שׂם עינו לרעה, לאמור: עדיין אין כוחי במתני, אבל כשאתחזק ויגדלו קרני!…

ותנקה ה“סעֶמעֶינאַיאַ בּיבּליוטעֶקאַ” מן “הזמן”, או יש ל“הזמן” דריסת רגל בה“סעֶמעֶינאַיאַ בּיבּליוטעֶקאַ”, ותתמרמר הצנועה על “הצופה”: הוֹי, אלים אדירים, ידיעות על דבר התחרות סוסים! – –

האפיקורסים יאמרו: אין דעת ואין חשבון, אלא מקרים בודדים… אבל אני מאמין! אני מאמין תמיד בסבּה ראשית וכוללת…

כשאני רואה מקרים לא טהורים, מראות נגעים, מאמין אני בדם נשחת, במים תחת העור… במי-קרקע הולכים כדֶבֶר באוֹפל…

וכיון שאני “יחיד ברשות הרבים”, איני מחשה, ומורה באצבע…

יא: לעג השאננים[3]

ומעשׂה בשני חברים, שהיו יושבים בפונדק אחד, והיו אוהבים זה את זה אהבה גדולה, והנשמות ינקו זו מזו, והידים לא זזו זו מתוך זו, והיו יושבים ימים ולילות ומספרים בשבח הידידות והלבנה, שהיא סמל הידידות…

והסתפקו בזה, והיו שׂמחים בחלקם מאד, מעצמו מובן – עד עת קץ, עד שהקיץ הקץ.

והנה בא יומם והגיעה עתם, עת דודים…

והרגישו שניהם בבת אחת, שנשמתם לקתה לפתע פתאום והועמה, שעלה עליה איזה צל של צער, כעלוֹת הענן, סמל הצער, על הלבנה, שהיא סמל התום והידידות; שהלבבות התעגמו מאד והתכּוצו מכאב חדש, שלא ידעו קודם לזה. – –

והתחזק הדופק אצל האחד, והרגיש השני איזו לאוּת הנפש…

וזזה יד האחד מיד רעהו, לפי שהכירו שניהם את השנוּי; והרגישו שניהם, שהחדש המתרקם בחביונם אינו שייך אל הידידות כלל וכלל, ושהוא דבר סתר, שאין מגלים אותו אפילו לידיד שבידידים…

ובבת-אחת פנה האחד לצד ימין, והשני לצד שׂמאל, לפי שהתייראו זה מזה, פן יביט זה בעיני זה ודלה את סודו וסוד צערו המתוק מעיניו…

והרגיש האחד, שנשמתו היתה עד היום פגומה, ושתקוּנה אינו ביד חברו, שזה לא ימלא עוד את חסרונו…

והרגיש השני, שמכאן ואילך יחיד הוא וגלמוד, והתגעגע להתבודד ולהגות במה שנעשׂה בו בלי ידיעתו וחפצו…

וקם הראשון בחשאי, ויצא מן הפונדק…

וקם השני אחרו, ויגש אל מצעו, וישכב עליו גלוי עינים, לעשׂות חשבון הנפש, לחשב קצין, לחוש עתידות…

והנה הראשון, שהלך לשוק, רץ וסבב בשוָקים וביקש את החסר לו ולנשמתו…

והתבונן היטב בעיני ההולכים והשבים… כי אמר: נשמתי פגומה, ועלי לבקש נשמה להתחבר אליה למלאוֹת את החסרון. והעינים חלונות הנשמה הן, ובעינים יכיר את הנשמה, שהוא צריך לה… את הנשמה, אשר תמלא את חסרונו, ותתן לו את השׂמחה או את הצר שהוא מתגעגע עליהם בלי דעת…

ורץ, ועשׂה מה שעשׂה, ואחר-כך שב אל הפונדק להודיע מה שעלה בידו…

ובא אל הפונדק, וחברו עודו שוכב על המצע, ועל פניו נשפך יגון-החלומות והחזיונות; אבל זה לא התבונן, ויקרא בשׂמחה:

– רעי אהובי, נשמתי אינה לקויה עוד… יגעתי ומצאתי! בשוָקים רצתי, בבנות העיר ראיתי, והנה מצאתי עינים טובות, לפי שהביטה בעדן נשמה טובה, וניצוצי אותה הנשמה חדרו אל קרבי, והדליקו בי אור חדש של תקוָה טובה, תקוַת חיים חדשים, חיים מלאים, חיים תחת השמש! ודבקה נפשי בה, כלומר: באותה הנשמה, והלכתי אחריה כצל… ואחר עמל רב ויגיעות ובקשות, ותחנונים והפצרות, עלה בידי להתוַדע אליה, והגידה לי את שמה, ואת בית אביה, ונפרדנו בשלום, ומחר אלך לשם…

ובבקשו לפול על צוַאר רעהו, קרא:

– הוי רעי, אהובי, הגד לי “מזל טוב”, כמעט שאני חתן!

אבל רעו דחָפו בידו הנטויה, וילעג:

– הוי, שוטה! כמעט שהיית לחתן! הלא אני כבר בני-בנים קברתי!

זה משפט העושׂה והחולם… משפט פועל באמת וחוזה על המצע…

הפועל באמת עושׂה לאט לאט וזוכה, ונעשׂה סוף כל סוף שותף להקב"ה במעשׂה בראשית… והחוזה על המצע מוליד שדין ולילין, וקובר דור דור ושדיו וליליו, ונפשו לא תמלא…

ועודו לועג – בלעג השאננים!

יב: לעג מר

א. זקן אשמאי

קורין לו זקן אשמאי…

וקורין לו זקן, לפי שראשו שח ועיניו הועמו קצת, ומצחו קוּמט הרבה, וזרקה בו שׂיבה… אבל איני יודע, אם הוא שׂבע ימים, או שׂבע רוגז – – –

ואוהב אני אותו, לפי שהוא אשמאי, כלומר: לפי שקורין לו “אשמאי”… לפי שקורין לו כך אנשי השוק, ואנשי השוק הולכים בחשכה ומדברים בלשון “סגי נהור”, בלי רצונם וידיעתם…

וקורין לו “אשמאי”, לפי שאינו מאמין לכל דבר, ואינו תוקע יתדותיו ב“גוי מסיח לפי תומו”, ואינו מייסד עוז “מפי עוללים ויונקים”, והוא מסופק לפעמים גם בכופר בעיקר, ורע מזה – גם בחכמי חוץ-לארץ! והוא אומר, שהכשׂבים אוכלים גם את הדפנא לתיאבון…

ולפי שהיא מדייק בלישנא, ואינו מחליף את האותיות, גם במקום שבן-זאב מתיר, וכל הפוסקים של דקדוק-הלשון מסכימים לו והעולם נוהג כך… ואינו מודה ב“קרי וכתיב”, ולא בלשון שבדו חכמים להאפיל בטליתה על הדבר המגוּנה; ואינו משתמש ב“חסר ויתיר”… וכשהוא מדבר, אינך רואה ילדים קטנים נושׂאים כלי גדולים, ולא גדולים שאך האזור מכסה את מערומיהם, אלא אדם ולבושו – מחשבה ולשונה…

ואינו שואל מרעהו, לא עינים לראות ולא אזנים לשמוע, אף לא אצבע קלה למשש, ולא “מעות קטנות” של דעות כגמילות חסד לפי שעה, אלא מבקש עד שהוא מוצא…

והוא שוקל את המטבעות אחרי השולחני היותר מפורסם והיותר מהולל בצדקת פזרונו… ומתבונן היטב אל הארג אף בחנות של ה“פעֶרוואָגילדאַ” מן המדרגה העליונה, שאין למעלה הימנה, ובוחן את כתבי היד של הארכיון היותר עתיק…

ועל אחת כמה וכמה שאינו נזקק למה שכתוב באותיות של אמה-על-אמה על השלטים המוזהבים, ולמה שמכריזין בחוצות ובשוָקים לטובת הכלל, ולמה שמפרסמים במודעות קודם הטופס כלאחר הטופס – לצרכי הצבּור… ומן הקיש-קיש של האסימון בלגינה ריקה הוא בורח כמפני הדוב…

והוא בורח, והקיש-קיש רודף אחריו…

והוא גולה ממקום למקום, מאתר לאתר, ואינו משועבד לא לקרקע ולא לבית, והוא נד ונד.

ובנועו ונודו, הוא סר לפעמים אלי…

והנה, נעלם ממני ימים רבים ועתה שב, והנה הזקין עוד יותר, ובגדיו קרועים יותר, ועיניו שקועות יותר ועגומות ביותר, והנה הוא נרעש וזועף, ורועד מקור… והושבתיו על-יד האח להתחמם… והנה הוא יושב, וריסי עיניו נעים בלי הרף, וכתפיו מזדעזעות פעם בפעם, וצלו הפרוע מתנודד על הכותל…

ואני שואל אותו: מאין?

והוא ענה: מן השוק… מן החיים… רודפים אחרי – – –

והשקיתיו המים, ואקרא באזניו את לעגי – “לעג השאננים”…

אוהב אני את כל הקוראים, גם את ה“אינו-מבין” גם את ה“אינו-מרגיש”, בפרט את הקורא הנכבד, המבין והמרגיש, והמסכים… אבל את הזקן האשמאי – יותר מכּולם…

יודע אני, שאותו הזקן פרא הוא, כלומר: אינו מסב עם החברה הלבנה של “שמוֹר לי ואשמוֹר לך”, הוא אדם בפני עצמו, קורא בפני עצמו ושומע בפני עצמו, ומה שהוא אומר, הוא שלו, – כפתור ופרח משורש נשמתו…

ואני קורא והוא שומע.

ב: מדינת העורבים

וככלותי לקרוא, פנה ה“אשמאי” אלי ושׂם עיניו העגומות בי, וענה ואמר: לאו דוקא…

– מדוע?

– לאו כל אדם זוכה להיכולת לצאת לשוק; ולא כל לעג הוא לעג שאננים.

– היינו?

– אתה יודע שאיני אוהב להתוַכּח…

– המלין פורחות באויר, וכל אחד מרדפן ברוח פיו כרצונו… הבה ואספר לך מעשׂה שהיה.

וספּר לי את המעשׂה במדינת העורבים:

– היה הדבר הרחק, הרחק מכאן… מעבר לשדמות ויערות, לימים ומנהרות ונהרות; ובצוֹת ואגמים כפלים; ת“ק מאות פרסה פעם ת”ק מאות פרסה ועוד איזה פרסאות…

והיתה שם מדינת העורבים, כלומר: המדינה שהתרבו בה העורבים…

ולא היה שם עוף אחר פורח באויר, אלא עורבים… ואין כתם אחר, אלא כתמים שחורים, כתמי עורבים שחורים, ואין קול וקשב אחר, אלא: קרע! קרע!

והרים איש ראשו, וינק לתוך נשמתו צללי עורבים וחשכה נשמתו; והטה אזנו והקשיב: קרע! קרע! עד קריעת הנשמה…

והיה שם היום כבין-הערבים שלנו, ובין הערבים כליל אופל, והליל כשחור של זפת… ופעם בפעם התאספו העורבים למחנה כבד ויכסו לימים רבים את עין השמים…

והיו תינוקות של בית רבן, שלא זכו עוד לראות את השמים, וזקנים שהתייאשו מלראות עוד את השמש. והירקון והמרה שחורה היו למחלה מהלכת, ובני האדם מתרגזים על נקלה ונושכים איש את רעהו ככלבים…

ואין דבר… רבים ראו חיים, מתי מספר האריכו ימים…

והעורבים עזי נפש וחטפנים… ואם העלה איש נר בלילה, ופרח עורב, וכבּה בכנפיו את הנר. והוציא איש מכיסו אבן טובה ומזהירה, וטס העורב, וחטפה במקורו ונשׂאה אל קנו…

ופשט בעל-הבית השׂבע את ידו הרחבה והמלאה, וזרק בעד האשנב לעני הרעב בחוץ פת לחם, ובלָעוֹ העורב בחצי הדרך… וקילל בעל-הבית את העני, שקבּל ואינו זז ממקומו; וקילל העני את בעל-הבית, שהקשיח לבו וקפץ את ידו…

חוץ משאר גניבות…

ובכל זאת, כאשר אמרתי, ראו חיים… ומתי מעט האריכו ימים…

ואמרו חכמי המדינה, שכיון שהוא כך, צריך להיות כך, שבעלי המוסר, שאתה קורא לו: מוסר הקרקע, אמרו: שהצללים מביאים לידי עצבות, והעצבות לידי הרהורי תשובה.

ובאו חוקרי קדמוניות והוכיחו, שהעורב קדמון הוא, שהוא בן בנו של בן בנו של עורב התיבה, שהכול חייבים בכבודו…

ובמדינת העורבים ממשלת-עם והכול שוים. וכשנראו מתפרצים מפני העורבים, התאסף העם בשוק, ובכל הדעות, מלבד מתי מספר מתפרצים, החליט: שהעורבים עומדים תחת חסות העם, שהכול חייבים בכבודם ובפרנסתם בחייהם, בקבורתם לאחר מותם, וכל השומע יונעם לו וכו’ וכו’.

וכן היה ימים רבים…

ונח ה“אשמאי” רגע, והשקיתיו חמים שנית…

ג: מפריח יונים וסוֹפוֹ

וכשכילה ה“אשמאי” לשתות, שׂם עינו בי והוסיף לספר:

– והזדמן לשם לפונדק מפריח יונים. יש אומרים: יונים ממש; אין מקרא יוצא מידי פשוטו. ויש אומרים: יונים-מחשבות, ומספרים מעשׂה מפליא מאד.

אותו האיש היה בעל מחשבות גדולות. אבל לא מחשבות עוברות לסוחר ונמכרות בשוק, על כל פנים פחות מכדי שווין, אלא מחשבות לעתיד לבוא, לימות המשיח… והשוק עניו הוא ואומר: ברוך ה’ יום יום! ואינו עושׂה פרקמטיא לדורות… ונכלאו המחשבות במוח האיש, והיו שם ליתושים, והציקו לו מאד, וניקרו במוחו, כאותו היתוש של הצדיק טיטוס, וכמעט שהשתגע.

מה עשׂה? הלך ולקח יתד, ותקע במוחו ושכב על המצע, והתחיל מוחו מטפטף טפין טפין, והטפין-המחשבות, שניקרו במוחו כיתושים, כשיצאו לאויר העולם, נהפכו ליונים, ליונים לבנות וצחות, ובעלות כנפים מזהירות…

ולאיש ההוא היה לב טוב ועין טובה, והיה מפריח את היונים בהבל פיו בעד האשנב אל החוץ… והיה מצחק מטוב לב ואומר: אמלא את העולם כולו יונים…

ואמר: אתן לבעלי השעמום כתמים לבנים! אתן לבעלי המרה-שחורה יונים לבנות פורחות! לשׂמח לב, להשיב נפש…

וראה: הוא שוכב על המצע בפונדק ומפריח יונים, ולא יצא לשוק…

ראשית: השוק אינו רוצה, השוק מתיירא מפני מפריחי יונים, והשוק, כשהוא מפחד, עוקר אבנים ורוגם… ושנית: הוא לא אהב את השוק!

והיה שוכב על מצעו, ומוחו מטפטף יונים והוא מפריח את היונים בהבל פיו בעד האשנב, והן פורחות לאויר העולם… והיונים פורחות והוא שוכב וחוזה חזיונות…

וחוזה הוא, שמדינת העורבים נהפכה למדינת יונים… ורבים הם הימים הבהירים והלילות המאירים, ובין הערבּים יפה הוא מאד ומסוגל לחשבון הנפש…

ורב האור, וסר השממון והירקון, והעצלות המתרגזת, ובני המדינה אינם נושכים זה את זה ככלבים…

הוא שוכב וחוזה, ולבו ער, אך פעם אחת התעורר גם מוחו… והמוח חושב: מה זאת? איה היונים?

והתעורר האיש והשתומם: כמה וכמה אלפים יונים הפריח, ואין כתם אחד לבן באויר, כי אם צללים, ואין כנפי יונים לבנות, אלא עורבים, עורבים ועורבים?

ויתחלחל האיש, ויצעק: יונַי, אַיכן, יונַי?

ואין קול, ואין קשב…

אז התגבר על פחדו, פחד השוק, ויקם ויצא… והעם לא הכירוֹ, כי הזקין האיש מאד; ולוּ הכירוֹ, לא היה רוגם אותו באבנים.

השוק לא עמד על מקומו, התפתח השוק! גם הוא מוכן ומזומן לחיי העולם הבא! כבר עושׂה פרקמטיא בסחורות לימות המשיח, לעתיד לבוא..

וגם את היונים אהב השוק… את היונים הזכות, הרכות והמזהירות…

הנה ארובות יונים, הנה יונים – אבל קשורות או סגורות בכלוב – נמכרות זוג בשש אגורות… הנה יונים נמכרות באיטליז…

ויש מקום, ששם שוחטין את היונים ומאספים את דמן, ושׂמים בבקבוקים ליין אדום…

והנושׂאים כלי לבן, אלה הם החוטפים את פגרי-היונים מתוך המאכלת ומוֹרטין אותן ותוחבין על השפּוּד, וצולין…

ובמרום השוק ערוך השולחן לכל באי עולם… ואנשי השוק יושבים ואוכלים ושותים… אוכלים הם יונים צלויות, שותים יין אדום – דם היונים, וזורקים את העצמות להעורבים… והעורבים מתעופפים סחור-סחור מעל לראשיהם, וחוטפים את העצמות… ומביאים פעם בפעם עלי-זית וקושרים כתרים לראשי המסובין…

והמסובין, ועטרותיהם בראשיהם, יושבים ונהנים מזיו היונים הצלויות, מטעמן, ומיינן האדום… ומברכים איש את רעהו, ואת מפריחי היונים, ואת העורבים…

וקרא איש אל רעהו: לחיים, וענה זה לזה: לחיים ולשלום!

– תחיינה היונים!

– יחי מפריח היונים!

והעורבים עונים אחריהם: קרע! קרע!

ושב ה“אשמאי” לפונדקו, ושכב על מצעו ויצחק…

אבל לעגו לא היה לעג שאננים.

יג: באולם קריבוֹלט

אנחנו שואלים ודורשים, שואלים ומשיבים…

זה שואל: מדוע אין לנו ציורי טבע, ציורי שׂדות וגנים, ציורי צאת ובוא השמש… וזה עונה: עירונים אנחנו, בני הגושן בעיירות אנחנו… רחוקים אנחנו מן הטבע, מן היופי… סוחרים אנחנו בשוק, או לומדים בבית-המדרש… אין מאיר אלא “מאיר בעל נס”, ואין מים אלא תורה, ואין קרקע אלא קרקע בתולה לכלאַיִם, ואין יער אלא לכריתה, ואין תבואות אלא למקח וממכר וכו’ וכו’…

והנה בא אברהם ניימאן והפך הקערה על פיה…

– אני צייר הטבע!

ואני יושב באולמו של קריבולט ומתבונן אל ציוריו…

ואני יונק לתוך נשמתי את הרוך, את התום, את צחות התום והצניעות של השלג, את נועם העצב של צללי הצאלים על השלג – – – את הקוים הערטילאים בצאת הצפירה, את צניעות העצב הנשׂגב בצללי בין הערבּים…

והנני רואה כה וכה, ואין איש על הציורים, כי אם טבע, טבע וטבע… על הכול מרחפת נשמת הטבע!

והנני יונק את הטבע ב“ברכי נפשי” – אבל מפריעים אותי…

בן דודי בא ואמר: הנה “זשידעֶק”! השלג שלנו, והוא עושׂה בו עסק… היער שלנו, והשמים שלנו, והעבים על פני השמים שלנו, הכול שלנו, והוא עושׂה עסק…

ואיש משלנו בא: זוהי “אַרוֹגאַנציה”, שאין למעלה הימנה… הוא כותב בפירוש: אברהם! אני איני קונה מאברהם…

ואשה כבודה באה ומספרת: הכול בזל… ראו את המסגרות… בלי שמץ זהב… והדברים המצוירים הם בזול… שלג בשלג… בכל כפר וכפר רואים אנחנו את השלג…– והיא בורחת אל תמונת פשיבּישעֶבסקי ויונקת את הוד מצחו לתוך נשמתה…

ועוד בן-דוד בא: הנה נאספו הזשידים… אחד מהם מציג תמונות… איזה אברהם… בלי ספק בנו של בעל בית-מרזח…

ועשיר, בעל כרס, בא, והוא משלנו, והוא עובר בגאון אל אולם אחר…

וצעיר לימים, בעל-פנים-עגומים בא, בעל צער של גלות השכינה:

– הוא משלנו…

אברהם, אברהם! הנך עומד בין המחנות, קרח מכאן וקרח מכאן…

לבי עליך, אברהם!

אברהם העברי, אברהם הגלמוד…

אסור לצאת מן הגושן…

יד: אחת השאלות

“עצבון שממון, ואין איש להושיט לו יד” – שירה ישנה, שירת הכול. אבל שירת פגעים… וטרם האדם שונה… יש אוהב זבובים ושׂונא יתדות תחובות במוח, יש מבין את שוֹפּנהוֹיאֶר וקאַנט, ואינו מבין את הנענונים, שעושׂה זנב העורב, וכיוצא בזה… ויש מעשׂים מסותרים ודברים גלויים וברורים, ולהפך; ויש מחשבות קצרות ולשונות ארוכות, ולהפך; פתאום מאסתי בכל אלה, באינו-מבין ובאינו-מרגיש; ובאינו יודע שאינו יודע, ושאינו מבין ומרגיש, וביקשתי מעט שכחה, ניצוץ כל שהוא של הרחבת הדעת. והנה, רואה אני את חלון מכירי והוא שׂמח, והוא צוהל לקראתי באורו, בשׂמחת אורו… אבל – גם הפעם שגיתי…

החלון היה שׂמח, אבל מכירי סר וזעף, ובנו בורח מפניו בדמע, ומן החדר השני אני שמע את בכיו; לא התאפק הנער.

– מה היה כאן?

– יסרתי את בני, אינו מתמיד, אינו חפץ ללמוד עברית! – עונה מכירי בקול רגז.

ומבקש אני להרגיעו, בנוהג שבעולם, וכיוצא בזה, אבל סערת רוחו גדולה:

– אבל הלא בין תבין! – והוא קופץ אלי, ואוחז ביד רועדת בכפתורי – הגד, הן יודע אתה, שאני אוהב את בני –

– ככל בכל חי! – אני מבקש להתלוצץ.

– אבל, שמע! אני אוהב את בני ומייסרו! ואימתי? בשעה שכל קרבי צועקים אלי: אתה האשם!

וחפץ אני שנית להרגיעו:

– שאלה כוללת… החברה היא סבּת החטא, אוהבת את החוטא כגון רינאַלדוֹ רינאַלדיני… נאַפּוֹליאוֹן… ומייסרת את החוטאים, כלומר: כשהם קטנים…

אבל לב מכירי אינו פנוי לשאלות כוללות; העוף הפצוע לא יתנשׂא למעלה. והוא צועק אלי:

– אבל, הלא אני הכנסתיו אל בית-הספר?

– בלתי ספק, כמו שיכניס הוא – כשיגדל, וישׂא אשה ויוליד בן – את בנו…

– כאן טרגדיה, ואתה מתלוצץ! צא וחשוב כמה למודים הוא לומד שם; מן הכתיבה התמה או היפה עד כתיבת השמים והארץ, והאויר באמצע… אתה אומר, שכל זה מרחיב דעתו של אדם?…

– אני לא אמרתי ולא כלום…

– אבל אחרים אומרים, הכול אומרים; ואני אומר, שכל זה מחריב לשד האדם-הילד… ואחר כל אלה – הלשונות! הגע בעצמך: כמה לשונות עלינו לדעת: לשון הממשלה, על פי הדין! והדין צודק. בלי לשון הממשלה – האדם כבלי ידים… ולשון עם הארץ; בלעדיה יתעה בתוך החברה כאִלם-חרש… והוא צריך להיות לבן תרבות, והתרבות מוצאה מיון ורומא, ועל-כן – אומר סימן פלוני של סעיף פלוני – צריך בני לדעת לשון יון ורומא, אבי אבות התרבות… ולפי שהתרבות התרחבה והתעמקה או התנשׂאה בחוץ-לארץ, על כן – גם כן סימן וסעיף – צריך הוא לדעת, לכל הפחות, לשון אחת מלשונות חוץ-לארץ! וכל זה אמת! ואחרי כל הדברים והאמת האלה בא אני ואומר לו: כל זה טוב וישר, אבל אתה צריך עוד ללמוד עברית! והילד קורא ביאוש: אימתי? ואני יודע שהוא איננו מן הנשרים, מן הגאונים, ושאינו יודע אימתי, אבל כיון שאינו יודע, אני כועס ונעשׂה למליץ מתמרמר: עברית – אומר אני – היא קדושת העבר ושירת העתיד! וכל שאינו שומע עברית לא ישמע את קול השופר ולא יראה בנחמה, וכיוצא בזה… ואני מדבר על קדושת העבר ושירת העתיד והשופר והנחמה, ואני רואה שאשמורותיו רועדות, ושלאט-לאט הן נסגרות… ואני יודע שהוא עיף, שתקפה עליו שינה, אבל הקדמון שבי כועס ואוחז באוזן הילד העיף והישן ומקיצו… ובוכה הנער, ואני צועק עליו!

ויחשה רגעים אחדים ויוסף במרירות:

– ואם ילמד עברית? אם יקח מלוא לוגמא מקדושת העבר ומשירת העתיד, מה יהא בסופו?

– ומה אתה חפץ עוד?

והוא מכּה על השולחן:

– מה אני חפץ? חפץ אני, שבני לא יהיה בגד תפור מקרעים שונים, שלא יהיה יתום כל ימי חייו…

– היצאת מדעתך?

– לא, לא יצאתי מדעתי… אני רואה בעל מום נורא! גזע אני רואה, גזע ששרשיו מעטים, דלים וריקים מאד, וחלשים מאד, ואינם יונקים מן ההווה, אלא נמשכים ונמשכים לאחור, אל העבר של אלפי שנים ויונקים מצלליו הקדושים… ודל הוא הגזע… וממעל לו תחובים ענפי אלונים זרים ושונים… והענפים הזרים אינם מורכבים אלה תחובים בו… כן אמרתי: בגד של קרעים! קרע יהדות כהה, קרע של חוקי רומא, קרע של יופי מיפיפותה של יון, מעט תרבות אירופא! כל זה קרעים, והקרעים אינם מתאחים לנשמה אחת! ועוד אני רואה אותו – יתום! כשבא אלינו סוחר מן החצר, או יהודיה זקנה מביאה ביצים וירקות, הוא אינו שומע את לשונם! עבר משותף ואולי עתיד משותף, אבל בהווה אין לו אומה! תהום רובצת בינו ובין האומה! הוא יהי לעץ עקור מן האדמה, לפרי שנשל מן העץ, ליתום! כלומר – לילד שאין לו אם, והוא יונק לו ירקון, רגלים עגולות, כרס צבה ומוח ישן – מן הבקבוק…

לא עניתי ולא כלום, יענו המומחים לדבר דברים ברורים…

ואם יענו, אשאל עוד.

טו: חתול צדיק

(מהתלה לפורים, מוקדשת לבעלי הלשכה השחורה)

שלוש צפרים היו בבית אחד, בכלוב אחד – בזו אחר זו. ושלשתן נהרגו, גם כן בזו אחר זו; ולא הוציאו את יומן.

האחת נטרפה, השנית נבלעה והשלישית מתה בחניקה…

כי חתול צדיק, חתול לבוש לבנים וטובל שבע פעמים ביום; חתול טהור, בעל עינים גדולות וטובות, שכן כבוד בבית ההוא, והוא הרגן – לשם שמים.

ומעשׂה שהיה כך היה:

כשהעמידו את הכלוב (והצפור בכלוב) על השולחן, ויצאו בני הבית, תיכף ומיד נכמרו רחמי החתול הצדיק על הצפור: קטנה היא, יפה היא וזכה, אבל מה בצע, ואין לה חלק לעולם הבא?

ואין לה חלק לעולם הבא, משום שהיא רוחצת את כל בשׂרה במים, כמנהג האפיקורסים; לפי שהיא משוררת שירי עגבים, שירי יצר-הרע… ולאן היא מבטת? בעד החלון היא מבטת, אל המרחב, אל ההפקר!

והא ראיה – ששׂמוה בכלוב!

מששת ימי בראשית לא נכלא אף חתול אחד בכלוב. האוז, התרנגול וגם צעיריהם האפרוחים, מתהלכים בחצר כאַוַת נפשם, והיא סגורה ומסוגרת!

ועיניה מעידות עליה – העינים המלאות יגון-עולם וגעגועים אל המרחב, אל ההפקר!

וצר לו לחתול על הצפור הקטנה והיפה. אבל כל השואף, כל המנַבּל פיו – חייב מיתה!

ומצוָה הבאה לידך אל תחמיצנה…

וקפץ החתול תיכף ומיד על השולחן, ובתנועת רגל קלה פתח את דלתות הכלוב – – –

* ושבו בני הבית, והכו את החתול מכות מרדוּת, והחתול קבּל את יסוריו באהבה, והביאו זמיר שני אל הכלוב. ואחר כך כצאת בני הבית שנית, ישב לו בקרן זוית לעשׂות חשבון הנפש, על מה הוּכּה?

– האם לא יפה דנתי? ההובא איזה מעשׂה לסתור? האם שוֹוָה צפור-כגרוגרת בצער חתול צדיק?

ואחר חשבון-הנפש ארוך ושקלא-וטריא ממושך, בא החתול הצדיק לידי דעת ברורה, שלא על הצפור הוּכּה! שלא על ספר העונשין עבר, אלא על סדרי בית-דין; שיפה דן, אבל לא יפה קיים את הפסק. חטאו: הכתם האדום על המכסה הלבן, הנוצה הטמאה, שפרחה באויר! כן!

וכיון שבא לידי ההכרה הברורה הזאת, קפץ תיכף ומיד על השולחן; והכלוב נפתח, ודם לא נטף, ונוצה לא פרחה באויר,והצפור נבלעה!

*

והוּכּה החתול שנית, ואך אז הכּיר את עווּתו!

לא בארבע מיתות בית-דין מחזירין את העולם למוטב, ולא לשפוט את העולם נוצר החתול!

תעודת חתול צדיק – להטיף מוסר! “הוֹכח תוכיח את עמיתך” – מצוָה דאורייתא.

וקפץ על השולחן, וירא והצפור מתנודדת…

– חוּלי – קרא ברחמים גדולים – חוּלי, צפור! אך לא מפנַי תחילין; גם אני אך בשׂר ודם, גם אני אך טפה סרוחה! אך מפניו תחילין, מפני שופט הכול!

– נדהמת, צפור?! טוב מאד – זאת היא אחת מששים משלוַת הצדיקים! סלדי בחילה, צפור – –

– אך מפּני אל תיראי! אני לא אגע בך לרעה! אני דורש שלומך ושלום נשמתך!

– בהתבונני בך, צפור, מאציל אני עליך מרוחי, מצדקתי, מישרי ותום לבבי…

– הנני ואפח עליך מנשמתי הטובה –

ונפח והצפור נחנקה בהבל פיו.


  1. “יוד”, ד“ר לוריא, ”פריינד“ – ה”פריינד“ הוא העתון היומי הראשון באידיש שיצא ברוסיה, בעריכת שאול גינזבורג. ד”ר יוסף לוריא, בסוף ימיו בארץ-ישראל ומנהל מחלקת החנוך, היה עורכו של השבועון האידי “דער יוּד”. משנפסק ה“יוּד”, נכנס לוריא למערכת ה“פריינד”, והיה בה מהכוחות החשובים (ספּר על כך במפורט שאול גינזבורג בספרו: "אַמאָליקע פּעטערבּוּרג, ניוּ-יוֹרק 1944, עמ’ 191 ואילך).  ↩

  2. הפיליטון הזה בא כתשובה על פיליטון אחר, שבא ב“הצופה”, וחתום עליו “בעל השושנים”.  ↩

  3. ראה “על משכבו” בכרך “משל ודמיון”.  ↩

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. בעולם האותיות המחכימות (מאמרים ומסות)
  2. מסירות נפש (פרוזה)
  3. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  4. המתייאש (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה מאמרים ומסות

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

מגן דוד יוהב גודל לכוכב אדום

מאת אברהם רגלסון (שירה)

© כל הזכויות שמורות. החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

מָגֵן דָּוִד:

רָחֲמוּ גְּשָׁמִים הַמִּדְבָּר,

וְהַחוֹלוֹת נִתְרַשְּׁפוּ פְּרָגִים וְכַלָּנִיּוֹת

כַּפְתּוֹרֵי-זָהָב אֲשֶׁר לָאַקַצְיָה מְבַשְּׂמִים אֲוִיר-הַשָּׁרוֹן,

בְּלוֹבֶן-חַמָּה מְלֹהָט.

וְשֶׂרֶךְ אַמְבֻּלַּנְסִים, חֲתוּמֵי מָגֵן דָּוִד אָדוֹם,

עַל כְּבִישׁ אָפוֹר הוֹלֵךְ צָפוֹנָה,

דֶּרֶךְ דַּמֶּשֶׂק, דֶּרֶךְ טֶהֱרָן,

אֵלֶיךָ, כּוֹכָב אָדוֹם מֵעַל קוּיְבִּישֶׁב.

כּוֹכָב אָדוֹם:

זֹרְמוּ גְשָׁמִים, גִּשְׁמֵי-דָם, בִּשְׂדוֹת-בּוֹץ בְּקֻבַּן,

דַּם חַיָּלִים אֲדֻמִּים בַּמַּאֲבָק עִם מְתוֹעָב-אוֹיֵב,

דַּם מְתוֹעָב-אוֹיֵב, תַּגְמוּל עַל רֶצַח בְּכַפָּיו.

וּמִנְחָתְךָ, מָגֵן דָּוִד מֵאֶרֶץ יְהוּדָה,

כֵּנָה הִיא כִּצְעִירֵי-לְבִיאֶיךָ, עַזֵּי-הַקְּרָב, בּטֻנִּיסִיָּה,

כִּי אַחִים אָנוּ בְּאַחַת מַעֲרָכָה,

יַחְדָּו נַעֲנֶה אֶת חֵירוּת-הָעוֹלָם.

מָה בָּאַמְבֻּלַּנְסִים יוּבָל?

מָגֵן דָּוִד:

צִמְחֵי מַרְפֵּא, שִׂגְשְׂגוּ בְּצֵל הָרֵי גִּלְבּוֹעַ,

כְּלֵי גֵהָה, עֻבְּדוּ בְּרָמַת-גָּן וְנַחֲלַת-יִצְחָק

(פַּרְבָּרִים-עוֹלָלִים לְתֵל-אָבִיב),

וְדָם, דָּם מְשֻׁמָּר שֶׁל אָבוֹת וְאִמָּהוֹת,

שֶׁל עֲלָמִים וּבְתוּלוֹת בְּצִיּוֹן,

דַּם-נְדָבוֹת לְעוֹרְקֵי חַיָּלִים אֲדֻמִּים, לְחֻמֵּי פֶצַע.

נָזֹל יִזַּל בְּעוֹרְקֵי בּוֹנִים-גִּבּוֹרִים סוֹבְיֶטִיִּים,

דָּם שֶׁל עַם עֲמֵלֵי-צִיּוֹן,

כִּי אַחַת מִלְחַמְתֵּנוּ, וְאֶחָד הָעוֹל, הַגּוֹרָל.

כּוֹכָב אָדוֹם:

הַדְּחִיפָה לְבִנְיַן צִיּוֹן עַל אֲדָמָה רוּסִית טֻפָּחָה,

זִנּוּק מִזֶּרֶם-חֵרוּת אֲשֶׁר לְרוּסִיָּה,

שְׁבִיב מִשַּׁלְהַבְתָּהּ-מַהְפֵּכָה.

עִם דַּם עוֹבְדֵי-צִיּוֹן, הָרָץ עַלִּיז לְהִסְתַּחֲרֵר

לְפִי דְפִיק-דְּפָק חַי שֶׁל לִבּוֹת סוֹבְיֶטִיִּים,

שָׁב הַזִּנּוּק לַזֶּרֶם,

הַשְּׁבִיב לַשַּׁלְהֶבֶת.

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.