מעשה בלתי רגיל

מאת אהרן מגד

גודל גופן:
א
 
א
 
א

תצוגה מלאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

יום אחד, בשעה מאוחרת של אחר-הצהריים, כשיצא נחום גבעול בשליחות אשתו לקנות תרופה בבית-המרקחת בשביל ילדם בן השלוש, שחלה בהצטננות קלה, טפח לו מישהו על שכמו וקרא בקול עליז: “נחום!”

בהפנותו את ראשו, ראה את דוּדוּש, ידידו משכבר הימים, שלא ראהו זה כשנתיים. הוא לפת את צווארו בעוז, כמעט ביקש לנשקו, וקרא: “מה נשמע, דוּדוּש?”

“חיים! ואיך אתה?”

–חיים!"

דומה שששניהם לא מצאו יותר מה לשאול זה את זה, כי עמדו רגע כשהם מודדים איש את רעיהו בחיבה רבה ולא אמרו דבר. דוּדוּש היה אותו בחור שחרחר בעל עיניים קטנות, שובבות וחייכניות, ושפם שחור ומעובה, כפי שהכירו נחום כל השנים. אף נחום לא נשתנה הרבה במראהו. הוא היה אותו בחור בעל-צורה, שבלוריתו הבהירה סרוקה לאחור, עיניו עגומות במקצת והרהרניות ולבושו – מכנסי צמר אפורים, מקטורן קל וחולצה לבנה – מסודר ונקי כמו תמיד.

“ובכן? ספר מה נשמע!” – תפס דוּדוּש בזרועו של נחום.

אין חדש… הכל כרגיל…" – אמר נחום – “מה מעשיך בתל-אביב?”

“קפצתי עם הג’יפ לבקר את הזקנים, אתה יודע –”

"הוריך גרים פה בסביבה? – שאל נחום.

”פה, בבית הזה!" – הראה על בית קטן שבשכנות לבית-המרקחת – “אגב” – אמר פתאום בעליצות – “מה אתה עושה הערב?”

“שום דבר מיוחד” – אמר נחום.

“אם כך אתה בא אתי לירושלים! ואל תגיד לי לא!” – אמר דוּדוּש.

“מה יש בירושלים?” – שאל נחום.

“יום הולדת של מיקי! זוכר את מיקי?”

“אלא מה?”

כשהזכיר דוּדוּש את שמה של מיקי, חש נחום מעין צביטת-לב פתאומית. היא היתה הקשרית של פלוגה ו', ופעם סבור היה אפילו שנתאהב בה. באחד הלילות, כשנשארו לבדם בחדר-הנשק ניסה לנשקה… אחר-כך עברה לחזית הצפון, והלכה ונשתכחה מלבו… אה, זה היה מזמן, לפני תשע שנים בערך.

“אם כן אל תהסס ובוא. כל החברה יהיה שם!” – אמר דוּדוּש.

“מי זה כל החברה?” – שאל נחום.

“מי?…”

למשמע השמות שמנה דוּדוּש, חש נחום מעין טפיחה של משב רוח חמה בפניו. פתאום צבאו עליו הרבה זכרונות טובים שנתקשרו במראות של דרכים מאובקות, אוהלים, מדורות, כפרים ערביים… ריח חריף של קוצים של סוף קיץ עלה באפו. רעיון זה, להיפגש שוב עם כל אותם האנשים במסיבה אחת, קסם מאוד ללבּו. גל של חום הציפו בחשבו על כך שיוכל שוב להרגיש עצמו – ולו לשעה אחת בלבד – כחלק מגופה של חבורה גדולה ולא אדם בודד לעצמו… אך בחושבו על הצד המעשי שבדבר, ידע שלא יוכל לעזוב את הבית בשעה כזאת, כך פתאום, ובלא להתכונן… ומה גם שהילד חולה… אשתו טרודה כל-כך…

“אני באמת מצטער” – אמר נחום- “אבל הערב לא אוכל. אצלי הילד חולה קצת… ברגע זה יצאתי לקנות תרופה בשבילו” – אמר ובלא-משים הראה לדוּדוּש את בקבוק –התרופות הקטן שבידו.

“מה יש לו?” – שאל דוּדוּש.

“מצונן במקצת” – אמר נחום.

אה, זה לא כלום!" – אמר דוּדוּש – גש תקנה את התרופה ותודיע לאשתך שאתה נוסע אתי לירושלים. אני מתחייב להחזיר אותך. יהיה שם גם בוריס והוא חוזר הלילה לתל-אביב, תוכל לנסוע אתו. ובכן – "

אף שהפתוי היה גדול ביותר, היה ברור לנחום שלא יוכל להוציא את רצונו אל הפועל, כי משיבוא עכשיו אל אשתו ויודיע לה על כך, לא תניח לו בשום פנים לנסוע.

“לא לא” – אמר – “אני באמת מצטער”.

“חבוב…” – המשיך דוּדוּש לשדלו, בראותו כמה נפתה לבו של רעהו להצעתו – “אתה לא יודע מה אתה מפסיד! תהיה מסיבה עצומה! מה אתה מסתגר בבית כל הימים – תפגש עם החברה, תנשום קצת אויר!”

בעצם, דברים מעין הדברים האלה, אם כי לא מפורשים כל-כך, המהמו בלבו של נחום לא אחת. לעתים קרובות היה מהרהר בצער עד כמה ייבשה את לשדו שגרת חיי יום-יום, בבית, ובעבודתו במשרד, ועד כמה נתרחק מחבריו מאתמול ומאותו הווי פרוע של נדודים ויחפנות עליזה שעד היום הוא מתגעגע עליו. עתה, כשעמד לפניו דוּדוּש פרוע הבלורית, ואותה רוח של הפקר אופפת אותו כמו בימים ההם, נתגברו בו געגועים אלה פי כמה. כמעט ואמר “הן”, אך מיד זכר שוב בצפוי לו בבית והרגשת דכאון נשתלטה עליו.

“לא, אני מצטער…” – אמר בחיוך של התנצלות שלא הצליח להסתיר את רצונו האמיתי.

“מה מעכב אותך, חבוב?” – אמר דוּדוּש, בהבינו מיד מה המאבק המתחולל בלבו של נחום – “האשה? – אני הולך אתך הביתה, ובאלהים שאני משכנע אותה. בוא!”

“לא לא!” – מיחה כנגדו נחום. המחשבה כי דוּדוּש צריך לשמש לו עזר כנגד אשתו, ועם כך יהיה עֵד לתלותו בה, העליבה אותו. אך הרגשת עלבון זו, שהראתה לו במוחש את מצבו העלוב, קוממה אותו פתאום. לכל הרוחות! – אמר בלבו – מדוע לא לנסוע לירושלים לכמה שעות ולהתאוורר מעט? מה האסון בכך? יצר עז תקפו לעשות מעשה בלתי-רגיל. בלתי-רגיל ומפתיע בהחלט, שינער מעליו בבת-אחת את כל אבק השיגרה של השנים האחרונות…

“בוריס חוזר עוד הלילה, אתה אומר?” – שאל.

“כמובן! עליו לקום לעבודה מחר!” – אמר הלה בשמחה.

“ואתה בטוח שיש לו מקום בשבילי?”

“עלי ועל ראשי!”

נחום היסס עוד רגע, אך כאשר יקרה כשהחלטה נועזת מרנינה קרביו של אדם כיין החריף, ניתכננה במוחו בן-רגע התכנית כולה".

“טוב, אני נוסע אתך!” – אמר.

“זהו זה!” – קרא דוּדוּש בתרועת נצחון – “עכשיו אתה שוב אותו נחום גבעול של הימים הטובים ההם!”

דברים אלה נעמו מאוד לאוזניו של נחום. רוח שובבות עברה אותו, עד כי חש עצמו צעיר בכמה שנים ומסוגל לכל מעשה בלתי-רגיל. צחוק פּיעפּע במעיו.

“חכה לי רגע, אני תיכף חוזר” – אמר.

“בסדר גמור, אני מחכה לך בג’יפ” – אמר דוּדוּש והראה לו על הרכב העומד ליד המדרכה.

ביודעו כי לא יוכל להתגבר על התנגדותה של אשתו, לא פנה נחום אל ביתו, כי אם אל חנות המכולת הסמוכה. הוא ניגש אל החנווני ואמר לו: “כשתבוא הנה אשתי, תגיד לה שקראו לי באופן פתאומי לירושלים ואחזור בעוד כמה שעות, מחכים לי במכונית ולא אספיק אפילו לגשת ולהודיע לה”. החנווני חזר על דבריו והבטיחו למלא את בקשתו. ביוצאו מן החנות, שלח נחום מבט לעבר ביתו, ולרגע דומה שנעכרה רוחו מפאת הרגשת החובה שניקרה בלבו, אך מיד התגבר על כך, באומרו – לעזאזל החובה! צריך לצאת מן השיגרה המשעממת הזאת! – ועקר רגליו לעבר הג’יפ. לאחר צעדים מספר נעצר שוב. נדמה היה לו ששכח דבר-מה. הוא ניסה להיזכר, ומשלא עלה בידו, תלה זאת שוב בהרגשת החובה הארורה, ומיהר אל הרכב אשר יסיעו מכאן והלאה.

“ניסע” – אמר בהתיישבו ליד דוּדוּש.

“זהו!” – קרא דוּדוּש – ומה אמרה אשתך?"

“הסכימה כמובן!” – אמר נחום בקול רפה.

“כמובן!” – אמר דוּדוּש – למה תמנע ממך הנאה שכזו!"

“ברור” – אמר נחום.

דוּדוּש התניע את הג’יפ הדהירו על פני הרחובות דרומה, וככל שנתרחק נחום מביתו, כן חש יותר את הרגשת החופש המעבירה עליצות בגופו, כאילו נפרק משא כבד מעל כתפיו. אך בהגיעם אל פרוורי העיר, חשה פתאום ידו של נחום, שתחבה בלי-משים לכיס השמאלי של המקטורן, בזכוכית הצוננת של בקבוק-התרופות הקטן.

“אוף, שמע!” – קרא בבהלה.

“מה קרה?” – בלם דוּדוּש את מירוצו של הג’יפ.

“לא קניתי את התרופה” – אמר נחום.

“איזו תרופה?”

“בשביל הילד…”

“עזוב עם התרופות האלה! בין כה וכה הן לא מועילות כלום!”

ועם כך הפליג בשבח הריפוי הטבעי וסיפר לנחום כמה עובדות שהיו בו עצמו, כשחש כאבים מתמידים בחזהו וניסה תרופות שונות לפי פקודת הרופאים, נואש מכולן, והצליח לרפא את עצמו על-ידי שתיית יין חם, “כל התרופות האלה הן אחיזת-עינים” – אמר – “העיקר – לאכול טוב ולשתות משקאות חמים”.

אם כי נחום היה אף הוא סבור כך, הציקה לו בכל-זאת המחשבה שהיה עליו לסור הביתה ולומר לפחות לאשתו שתשקה את הילד תה חם עם לימון. אך מיד החליט שוודאי מעצמה תעשה זאת, ובהגיעם אל הכביש הראשי המוליך לירושלים, וריח טוב של אילנות וקמה עלה באפו – העביר מלבו כליל את עניין מחלת בנו ושקע בשיחה עם ידידו משכבר-הימים.

הרבה דברים היו לדוּדוּש לספר לו. מאז נפגשו לאחרונה – סיים את חוק לימודיו בארכיאולוגיה וזה כמה חודשים שהוא עוסק בחפירות באזורים שונים של הארץ. לפני ארבעה חודשים השתתף במשלחת שערכה סקר בערבה. לפני חודשיים חפר בתל-לכיש, לפני חודש – באשקלון, ואך אתמול סיים מבצע כביר של גילוי עתיקות מן התקופה הכלכוליטית בסביבות באר-שבע. הנה כי כן, עושה הוא בדרכים כל הימים, מודד ארץ בשעלו, מגלה מטמונות, מגמא מרחקים על הג’יפ שלו, ורק ליומיים או שלושה בחודש הוא חוזר לירושלים ואז דומה לו שעושה קפיצת דרך של אלפי שנים. כשהיה דוּדוּש מספר כל זאת, מתבל דבריו במלים ערביות – לא חדל נחום מלהרהר במנת-חלקו שלו, העלובה. זמנים נשתנו מאוד, אך דוּדוּש עודו נהנה מקסמן של הרפתקאות מסחררות, ואילו הוא… “ומה חדש אצלך?” – שאלו דוּדוּש. “הכל כרגיל…” ענה ולא מצא דבר שכדאי לספר עליו. ואמנם, מה יספר לו? – נושם אבק של תיקים, ריח של דפוס ואתר של דיו-למכונות כתיבה, ויום דומה למשנהו. לפני שלוש שנים וחצי נשא לאשה את ציונה, בחורה שמנמונת, לא יפה ביותר, שטוב לבה ומסירותה כעקרת-בית מהלך עליו שעמום, אם להודות על האמת. לפני שנתים-וחצי נולד להם בנם, עודד, ומאז עברו עליו כמעט כל מחלות הילדות: חצבת, אדמת, חזרת… בבוקר הוא קם, אוכל ארוחה קלה, מספיק עוד להביא קרח ממרחק של שלושה רחובות, ונוסע למשרד. בחוזרו אחר הצהריים, הוא עוזר לאשתו בעבודות הבית, מדיח את הכלים, מטפל בילד, לעתים אף מסייע לה בכביסה. לאחר ארוחת הערב, כשהילד ישן, שוכבים שניהם על הספה, הוא קורא בעתון והיא בספר שהיא שואלת מן הספריה. לרוב הוא נרדם מעייפות, ובשעה מאוחרת יותר מעירה אותו ציונה ואומרת שהגיעה עת לישון ומציעה את המיטה לשניהם. למחרת שוב חוזר אותו דבר. מה עוד? – כן, בכל יום ב' בערב באה טפלילית לשמור על הילד ושניהם יוצאים לקולנוע, או לעתים אף לתיאטרון. במוצאי-שבתות שומרת על הילד אמה של ציונה ואז הם הולכים לקפה, שם הם נפגשים עד עוד כמה זוגות ומפטפטים עד חצות. ציונה וחברותיה משוחחות על ילדיהן, מספרות זו לזו על חכמותיהם ומשיאות עצות אשה לרעותה בעניני מאכל ולבוש, והוא וחבריו מדברים לרוב על מודעיהם המשותפים שתמיד אפשר להתבדח עליהם. לא, אין הוא נזכר בשום מאורע שכדאי לספר עליו לדוּדוּש… בשבוע שעבר היו אמנם במסיבת חתונה אחת שהיתה מוצלחת מאוד, אבל דבר זה וודאי לא יעניין אותו… “ומה חדש, ככה, בעינייני בטחון?” – שואלו דוּדוּש. “מה אני יודע…” – מושך נחום בכתפיו –“אני רק בארכיון, אתה מבין, ובעניינים אסטרטגיים לא מתייעצים אתי…” ומכיוון שכך מספר לו דוּדוּש את אשר הוא יודע, על התקריות בגבולות, הצלחותיהם וכשלונותיהם של שירותי המודיעין, מצבן של יחידות צבא שונות… – כולם דברים של חידוש לנחום, שמוציאים אותו שוב מאווירה המחניק של הלשכה במשרד הבטחון אל המרחב השרבי של הנגב.

כשהגיעו לירושלים היה כבר ערב, וכשירד נחום מן הג’יפ שנעצר לפני ביתו של דוּדוּש וחש תחת רגליו את הקרקע הסלעית המוצקת, ראה מעל לראשו את השמים הגבוהים, הרחבים והנוצצים, ונשם את האוויר הצונן, הרענן, הבשום מריח חריף של אורנים – חש כאילו הוא אדם חדש, צעיר מאוד, מלא אונים ומרץ, המסוגל לכל מעשה ואפילו הבלתי-רגיל ביותר.

“ניכנס” – אמר דוּדוּש בצעדו אל פתח חדרו. אך נחום התעכב עוד רגע בחצר. הוא התייצב ליד עץ אורן גבוה והטיל מים. זה זמן רב לא הרגיש הנאה כזו במעשה זה, ושקשוק המים בעפר העביר עליצות בגופו. הבית היה מופרש במקצת מיתר הבתים, ומסביבו היה שטח ריק די נרחב, שסלעים לבנים הבהיקו בו בחשיכה. “עיר נפלאה ירושלים” – אמר ברוכסו את כפתורי מכנסיו.

בהיכנסו לחדרו של דוּדוּש, שוב נתקנא ברעו. שום דבר לא היה שם מן השיגרה. הבית היה ממין הבתים הערביים הישנים, שקירותיו עבים מאוד, חלונותיו צרים וגבוהים ומסורגים סורגי ברזל, ורצפתם עשוייה מרצפות מלוטשות רחבות וצבעוניות. החדר, חדרו של אדם העושה בו שימוש של ארעי ללינת-לילה בלבד, היה מוזנח מאוד. היו שם – מיטת ברזל אחת, מכוסה שמיכת צמר שחורה והמזרן שמתחתה פרום ומדולדל, עבה בקצהו האחד ומרוקן בקצהו השני; שתי כורסאות ערביות שריפודן תפוח וציפוייהן דהויים ומוכתמים מרוב יושן, מביזת הרכוש הנטוש כנראה; שולחן סורי מרובע, בעל פיתוחים; ועוד שני כסאות-עץ פשוטים בעלי מסעדים גבוהים. בכוננית של ארבע אצטבאות, על הרצפה ועל סיפי החלונות הרחבים היו מונחים ללא שום סדר ספרים רבים, רובם אנגליים ועבי-כרס; בפינה עמדו כמה כלי מתכת שחורים, מכתש עצום, פינג’אן שמראהו עתיק, תרמיל פגז וכן כמה כדי חרס שבורים.

“הדירה שלך וודאי מסודרת יותר” – אמר דוּדוּש בהרימו מן הרצפה כמה ספרים ובהניחו אותם זה על גבי זה על האצטבא.

“נו, כן”… – אמר נחום והעביר נגד עיניו את דירתו שלו – שולחן עם טבלת זכוכית באמצע החדר, ארבעה כסאות מרופדים סביבו, ספה עם מסעד, ארון תלת-מדורי, מכשיר רדיו, תמונה של דייגו ריבארה על הקיר… – “אני נשוי, אתה יודע”.

“אצלך וודאי הילד עושה מהפכות, מה?” – אמר דוּדוּש.

מבלי-משים תחב נחום את ידו לכיס המקטורן וחש בבקבוק שבתוכו. צריך הייתי בכל-זאת לקנות את התרופה – חשב.

“לא, הוא ילד שקט דווקא” – אמר.

“משפחה זה חשוב מאוד!” – אמר דוּדוּש – “יציבות! בטחון!” – ועם כך נטל מגבת ושקיק כלי רחצה שהיו תלויים על בריח החלון ואמר: “מיד אני חוזר, צריך לשטוף מעלי כמה שכבות של אבק כלקוליטי…”

כשיצא דוּדוּש אל המקלחת, ניגש נחום אל הכוננית ופתח כמה ספרים להציץ בהם. רובם היו ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה, וכשקרא בהם כמה משפטים פה-ושם, ונתקל במונחים המדעיים הרבים, שלא הבינם, הצטער על כך שבשעתו לא התמסר למקצוע כלשהו. לפנים זילזל בלימודים כמו כל חבריו, מטעמים של חלוציות, ואילו עכשיו כל חבריו לומדים או שסיימו את לימודיהם, והוא נשתקע בחיי בית ועבודה של שיגרה. ייתכן שצריך הייתי להתחתן יותר מאוחר – אמר בלבו. אחר נתקלה עינו באלבום גדול, וכשפתחו, גילה שם תמונות לאין-ספור מלפני שנים רבות, בתוכן גם תמונות עצמו. באחת נראה הוא עם דוּדוּש ועם יעקב ליד משטרת נבי-יושע, בשנית – בתוך חבורה גדולה בחורשת הארבעים, בשלישית – לפני הפסל שעל המוחרקה, ברביעית – ליד מעין חרוד… בדפיקת-לב נתשהה מבטו על תמונה זו. הוא עמד שם לצידה של מיקי וזרועו לופתת את כתפיה… היא היתה נערה יפה, שזופה, תמירת-גו, ושערה השחור גולש על שכמה… אף הוא היה בחור נאה, בעל בלורית פשתן מתנופפת ברוח… לעזאזל, אמר, ימים יפים נתבזבזו לריק…

“עכשיו ניגש לתנובה לאכול משהו ומשם – אל מיקי!” – הכריז דוּדוּש בכניסתו.

נחום סגר את האלבום בחטף, כמי שנתפס בגניבה. דוּדוּש היה מבריק כלו" פניו מגולחים, שערו השחור נוצץ, כמו שמשוח בשמן, חולצה לבנה ומכנסיים אפורים לגופו, אפילו עיניו הבריקו יותר קודם.

“אגב, מה היא עושה עכשיו, מיקי זו?” – שאל נחום בצאתם.

“לומדת באוניברסיטה. ספרות נדמה לי” – אמר דוּדוּש.

“התחתנה?”

“אה, אל תשאל! התחתנה ונפרדה. אחר-כך היה לה עוד מישהו שגם ממנו נפרדה… אחר-כך… קשה למנות…”

הרהור חלף במוחו של נחום שאילו רצה מאוד, יכול היה גם הוא להיות במספר אלה.

כשנכנסו לביתה של מיקי – נתקבל נחום בצהלה כזו, שלא ידע את נפשו מרוב התרגשות. כל ידידיו מאז היו שם וכולם באו לקראתו, טפחו לו על כתף ועל שכם, לחצו את ידו, התחבקו עמו והמטירו עליו שאלות ללא-ספור. מיקי עצמה נתלתה בצווארו ונשקה לו בעוז על לחיו. מרוב אנשים ומהומה – לא ראה גם אחד ולא הספיק להוציא משפט שלם מפיו. “אין חדש, הכל כרגיל” – ענה לכל מי ששאלו על שלומו. אלא שעתה, דומה בפעם הראשונה לאחר זמן ארוך מאוד, אמר זאת בלב קל, לפי שחש ששוב אין הכל רגיל אצלו, שרגליו קלות, ושבכוחה של עליצות זו הזורמת בגופו, והרגשת הדרור, המצמיחה לו כנפיים, מסוגל הוא לעשות כל מעשה, ואפילו הבלתי-רגיל ביותר. “הכל כרגיל” – הפריח כלאחר-יד ובנעימה מופקרת ועם כך עבר מאיש לאיש והחליף דברי ידידות עם כולם. “סוף סוף נפגשים, מה?” – אמרו ו הללו שלא מתראו עמו זה שנים, מאז נסתיימה המלחמה. “כן, סוף סוף!” – אמר, אך משום –מה נדמה לו שאך אתמול היה שרוי עמהם במחנה אוהלים אחד, ושתה אתם קפה מסביב למדורה. כמה מהם היו תלמידי האוניברסיטה, אחרים, - אמנים, אסיסטנטים, מוזיקאים, ואחרים פקידים כמותו, אף הם נשואים ואבות לילדים, אולם – והוא עצמו התפלא על כך – לא התעניין עתה לא בעיסוקם ולא בגילגולי חייהם, ואת תשובותיהם על שאלותיו, שאלות של שיגרה – אפילו לא שמע. אחר נתיישב על אחת הספות, שמע כמה בדיחות נושנות, סיפר אך הוא כמה בדיחות, ולא עברה שעה ארוכה, עד שלתמהונו מצא עצמו במרכז המסיבה. “למה לא שרים משהו.” – קרא בקול רם שהיסה את הרעש מסביב, ועם כך שמע מאחוריו נערה לוחשת – “נחומצ’יק נחמד נורא היום”. והוא עצמו החל בשירה. הכל החזיקו אחריו, תחילה על דרך לצון, ואחר כששיר משך שיר – מתוך התמכרות לזכרונות ישנים של ימים טובים שחלפו. קולו של נחום היה נאה בעיניו, אולי אפילו נאה יותר מכל יתר הקולות, ודמה לו כי הוא שומעו בפעם הראשונה, עם כך גילה לימינו נערה נחמדה שלא הכירה, שחורת שער, שחומה ובעלת עיניים מבריקות. הוא שם ידו על כתפה בסמכו את ראשו לראשה לחש על אוזנה: “מה שמך?” – “דליה” – ענתה לו בחיוך מבודח. הוא המשיך לשיר ואחר שאל: “סטודנטית?” “לא” – ענתה שוב בבדיחות. “אלא?” – “מנסה לצייר”. – מצליחה?" - “לפעמים… על-פי רוב לא”. – נהנית מן הציור?" – “הייתי אומרת שכן…” – זה העיקר". – “אתה צודק”. אחר שאלה היא: “תל-אביבי?” – “כן”.

– “אמן?” – “לא!” – צחק, נהנה מן המחמאה. “אלא?”

– סתם פקיד“. – “מרוצה מעבודתך?” – “לפעמים… על-פי-רוב לא.” “אינך עושה רושם כזה…” -,”באמת?" צחק שוב. עתה חש עצמו מאושש ועם כך נטל את דליה בזרועה והלך עמה אל הדלפק שעמדו עליו המשקאות.

לאחר שתי כוסיות של קוניאק חריף, דומה היה לנחום שהוא מכיר את דליה מזה משנים. לאחר הרבעית – נשתכחו ממנו חבריו, ולא ראה אלא אותה בלבד, לאחר החמישית – כינסה תחת זרועו והמתיק לחשים באוזנה אחר-כך ניגש אליו דוּדוּש ואמר לו: “סידרתי לך עם בוריס שיקח אותך חזרה. תזכור, בשתים-עשרה-וחצי הוא יוצא”. “בסדר גמור!” – החזיר לו נחום בנפנוף יד – “אני אסיר תודה לך במאוד!” אחר-כך שוב פרצה שירה, רעשנית מבתחילה, אלא שנחום לא נטל בה חלק. עצבות ירדה לשכון בלבו והוא עמד שעון אל הדלפק וזרועו לופתת את צווארה של דליה ושניהם השקיפו על השרים בחיוך מעומעם. משנפסקה השירה, הציע נחום לדליה עוד כוסית אחת, ולאחריה, ניטשטשו המראות לעיניו והלכו סחור-סחור סביבו. “נצא מעט?” לחש לדליה על אוזנה. “אפשר…” ענתה לו ויצאו.

כשפקח נחום את עיניו, תקפתהו בהלה נוראה. אור היה, אור יום מלא. למעלה, מול עיניו, היתה תקרה גבוהה ובלתי מוכרה, שקורת-ברזל מסוידת בלטה מתוכה, בהפנותו ראשו לשמאל – נדהם עוד יותר בראותו, נוגע בכתפו ממש, גל של שער שחור, שער נערה. כנכווה באש נרתע מן הגוף המוטל לצידו. התרומם מעט על מרפקו והעביר ידו על פניו כמבקש להתעורר מסיוט. מה מתרחש כאן? – טילטל את ראשו, ובהסתכלו על סביבו ראה שהוא שכוב על הרצפה, על גבי מחצלת, מכוסה בשתי שמיכות שחורות, והחדר הוא חדרו של דוּדוּש. הנערה ששכבה לצידו – התחיל להיזכר אתה – היא אותה נערה שפגש אמש במסיבה. על המיטה שליד הקיר שכבו שני בחורים, שהאחד מהם היה דוּדוּש עצמו ובפני השני אי-אפשר היה להבחין, כי היו פונים אל הכותל. גופו התכסה בזיעה קרה. מן החלון פרץ פנימה אור מבהיק, ובהסתכלו בבהלה בשעונו, ראה שהשעה – עשר פחות רבע! רקותיו הלמו. הוא העביר שוב את מבטו על סביבותיו, כאילו הוטל לסוגר והוא מחפש בו פתח לבריחה. מראה הנערה הזרה השוכבת בבגדיה לצידו, לצידו ממש, שקועה בתרדמה, העביר בו חלחלה. אלהים! – אמר – מה מתרחש כאן? הרי צריך הייתי עוד בלילה להגיע הביתה… וציונה… משאמר ציונה והעיף שוב עין על הנערה, הרגיש כאילו איזה מעשה-שטנים אירע בו. חש שאט-נפש מעצמו והרגשת טומאה ועוון כבד, ומעין רצון למות ולהיעלם. הוא נשא עיניו לתקרה ורגע חלפה בו מחשבה שיכול הוא לתלות עצמו בוו המבצבץ מן התקרה. מוות טמא יהיה זה – חשב – טמא ומזוהם… פתאום נזכר בבנו, ועם כך נתרומם בבת-אחת כדי ישיבה, והגיע בידו אל המקטורן שהיה תלוי על הכסא. כן, בקבוק התרופות הקטן היה בתוך הכיס. דבר זה הרגיעו במקצת. עתה ניסה להיזכר מה היה בלילה ואיך הגיע לכאן. הוא חש כבידות נוראה בראשו, בעיקר בחלקו האחורי, כאילו אבנים היו מוטלות שם בתחתית הגולגולת, וחלל הראש כולו היה מעובה בערפל סמיך. אדי היין – אמר לעצמו. כן, במטושטש זכר שיצא עם אותה נערה, דליה שמה, מאולם המסיבה, עמד עמה שעה ארוכה על המרפסת, ואחר-כך – הוא לא זכר איך היה הדבר – נכנס אל חדר קטן, שרוי בחשיכה, שרק אור פנס-רחוב חדר אליו דרך החלון, חדרה הפרטי של מיקי, כנראה. הוא אחזה בזרועותיו, ומבעד לדלת הגיעו לאוזניו הקריאות, הצחוק וקולות השירה מן האולם… אחר-כך פסקו הקולות ונשמעה נגינת פטיפון… אחר-כך, על המיטה, שמע כי קוראים לו בשמו, והיא, בחושבה שאין הוא שומע, ניערה אותו כתפו ולחשה, קוראים לך, אך לא היה ברצונו לקום או אולי התבייש… אחר-כך – נזכר – טילטל אותו מישהו משנתו וקרא: קום, מיקי רוצה לישון! ושמע קול צחוק בחשיכה, וכשקם, קפץ בבהלה, משמש בכיס המקטורן וגילה שבקבוק התרופות הקטן איננו. הוא חיפשו על המיטה, מתחת למיטה, על הרצפה, בין כרעי הכסאות והשולחן, ואף הנערה, דליה, ועוד שני בחורים, שאחד מהם היה דוּדוּש, כנראה, גחנו אל הרצפה ועזרו לו בכך… עתה זכר שדוּדוּש צחק כל הזמן ולא פסק מלשאול, למה לך הבקבוק, אני אתן לך אחר במקומו, יש לי הרבה, אך הוא לא אבה לשמוע, התרגז ואמר שלא יצא מן החדר אם לא ימצא את הבקבוק. לבסוף מצאה אותו דליה בין דופן המיטה לבין הכותל וארבעתם יצאו החוצה ונכנסו לתוך הג’יפ… עתה מחה את הזיעה הקרה ממצחו ובהה נכחו במין מבט עכור, שלא היה בו עצב, אף לא חמלה או חרטה, אלא מעין טמטום שלאחר-יאוש… הכל היה כה זר ומוזר עד כי דומה היה לו שלא בו עצמו נתרחשו כלאותם הדברים, ושאף עתה לא הוא גופו יושב והוגה בהם אלא מעין גלגול שלו… מבעד לסורגי החלון ראה ענפי אורן מתנענעים בקרני-שמש… ציפור אחת היתה מקפצת עליהם… פיסת-רקיע תכולה, שבתית… הכל בחוץ כמו שבת, חשב… על המיטה שכבו שני הבחורים, גב אל גב, שקועים בתרדמה בדממת-החדר, דממה קייצית חמה ורגועה, דממה שמעבר לזמנים, של עולם שכולו שלווה… לשמאלו היתה ערימת השער השחור, ועתה, בהיותו ישוב, יכול היה לראות גם את הפנים שמעברה. חוורון של חלום היה נסוך עליהם, והשפתיים היו פשוקות קמעה… הנחיריים רטטו מעט מפעם לפעם והעפעפיים היו ארוכים, חושניים, חפים-מחטא, כעפעפיים של ילדה קטנה… על מסעדי הכסאות היו תלויות קמוטות, שמוטות זרועות, ברישול תמים, חולצותיהם של הבחורים… על האצטבאות – הספרים, ספרי ארכיאולוגיה והיסטוריה… בפינות – כדי נחושת… דממת שבת, דממת-חג טהורה, היתה שורה על הכל, כמו היה זה בוקר שבת באוהל פלוגה ו' באילת-השחר, כשאף שם היו ענפי האורן מתנענעים בקרני השמש וציפורים מנתרות עליהם… פתאום החרידו הרהור שאפשר שברגע זה עצמו מחפשת המשטרה אחריו, כי… אכן, אין ספק בדבר, שמאחר שלא חזר הביתה בלילה ואף לא בבוקר, בטוחה היתה ציונה שאסון קרה ומיהרה להודיע על כך… וודאי צילצלה גם למשרד… הוא נזכר שיום ג' היום, יום ביקורו הקבוע של מנהל המחלקה וכי היום דווקא היה בדעתו לדבר עמו בעניין תיקון הדרגה… אל אלהים, מה אני יושב כך! – צעק בנפשו, ועם כך קם על רגליו ומיהר אל חדר הרחצה, לשטוף את ראשו, את כל גופו, בזרם מים קרים, אולי ינוקה מן החלאה שדבקה בו.

כשחזר ונכנס לחדר, וראשו נצטלל מעט לאחר הרחצה, נישא אליו מן היצוע שעל הרצפה, חיוכה החביב של דליה ששכבה עתה אפרקדן, עיניה פקוחות, זרועותיה המבהיקות תחת ראשה, ושערה גולש על מרפקיה. “לא הרגשתי כלל שקמת…” אמרה בקול צרוד במקצת, כאילו חרוך ממדורת לילה, אך בנעימה רכה, אפופת סוד. נעימה זו, שכבר עשתה אותו לשותף לקשר-חשאין, קשר של חוטאים, לא מצאה חן בעיניו. הוא ניגש אל הכסא, הסיר מעליו את המקטורן, ומבלי הבט בה אמר: “אני מוכרח למהר ולנסוע”. “כבר?” – שאלה בעצבות ונתיישבה כשידיה מושטות לפניה על השמיכה. “צריך הייתי לחזור עוד בלילה… כבר אחרי עשר…” – אמר ביובש ובהסתר-פנים, בבקשו למחות כל זכר של קירבה ביניהם. דליה הסתכלה בו רגע, העבירה ידיה על שערה, לסדרו, ואחר אמרה בהיסוס-מה: “אם כן חכה לי כמה רגעים… אלווה אותך”. “טוב, הזדרזי” – אמר. היא קמה, יישרה את שמלתה, ומשפנתה לחדר הרחצה, הסתכל אחריה והודה בלבו שגוף נאה מאוד לה, מתנים צרות וגמישות, צוואר גבוה, והשער השחור… בעצם, אמר, גסות היא מצידו לדבר אליה כאילו לא הכירה כלל. הוא הזדקף מלוא קומתו, ופנה אל כוננית הספרים, כשידו משתעשעת מבלי-משים בבקבוק התקופות הקטן שבכיס המקטורן.

“בוקר טוב!” – החריד את הדממה קולו של דוּדוּש. הוא התיישב בתנועה זריזה בקצה המיטה ונשא עינים חייכניות וקונדסיות אל נחום. “מה שלומך?” – אמר במחותו מעל פניו קורי שינה.

מראהו של דוּדוּש הזכיר לנחום שוב את המצב האיום שהוא שרוי בו.

“אני לא יודע מה קרה לי…” – גימגם – שתיתי… ואחר-כך…"

“קראנו לך, חבוב! בוריס רצה לקחת אותך אתו, צעקנו נחום, ואין עונה. רק לפנות בוקר מצאנו אותך בחדר של מיקי…”

“אני מוכרח להגיע הביתה… אתה מבין מה זה ש…” דוּדוּש הסתכל בו ופרץ בצחוק:

“מה זה היה לך עם הבקבוק? ‘בלי הבקבוק אני לא יוצא מכאן!’ צעקת. היית כנראה שיכור לגמרי!”

“בערך…” – הסמיק נחום עד שרשי שערותיו. רצה לומא משהו על הבהלה שגרם לאשתו, אך לא העז לקרוא בשמה – “בבית חושבים וודאי שקרה לי אסון… אתה מתאר לך…”

“אמרת לאשתך שאתה נוסע, כן?” – אמר דוּדוּש בהשחילו רגליו למכנסיו.

“כן, אבל אמרתי לה שאחזור בלילה, ועכשיו…”

“מה אתה דואג, חבוב? היא הבינה מעצמה שהמכונית התעכבה ולא יכולת לחזור – זה הכל…”

“בוקר טוב!” – הכריזה דליה בהיכנסה, רעננה מסורקת, וסמוקת שפתיים.

"ישנת טוב, ילדה? " – שאל דוּדוּש בחיוך ממזרי.

“מצוין!” – הכריזה דליה, ובהתייצבה לפני נחום אמרה:

“ובכן – הולכים?”

“לאן הולכים?”

“לאן הולכים?” – קרא דוּדוּש בגערה בהסתכלו בשניהם.

“אני מוכרח לנסוע…” – אמר נחום ברוח נמוכה.

“בסדר, תיסע, אבל מה יש למהר… תאכל ארוחת-בוקר, אחר-כך…”

“לא בא בחשבון, דוּדוּש, אני מודה לך מאוד אבל…”

“אבל מה? לא תאחר כלום. שמע, יש לי הצעה: יהודה ואני נוסעים לאבו-גוש לראות שם איזה עתיקות…”

“אין מה לדבר…” – חייך נחום, חיוך מאונס – “אתה מבין…”

“מה אני מבין?” – העמיד דוּדוּש פנים זועפות כנגד נחום – “מה אני מבין? תעשה חשבון פשוט: עכשיו עשר וחצי. לעבודה – כבר לא תגיע היום. איבדת יום. לא נורא. לא יפטרו אותך בגלל זה. ואשר לאשתך… הוא חושב שאשתו דואגת לו, שהיא פוחדת שקרה לו אסון…” – פנה אל דליה בליגלוג – “אתה משוגע!” – קרא אל נחום – “מעשה רגיל בכל יום: הבעל נוסע –ולא מגיע בשעה המובטחת! שום אסון! מעצמה תבין שהתעכבת בגלל עניין זה או אחר – זה הכל!”

“לא לא…” – אמר נחום בקול רפה. מבקש היה להעמידו על טעותו בעניין אשתו ולומר לו שלגביה אין זה מעשה רגיל שבכל יום, שיתעכב מחוץ לבית לילה שלם, ועוד בוקר, ללא הודעה, ושבכלל – הילד חולה במקצת ועבודת הבית רבה… אלא שלא יכול לומר זאת עתה, בייחוד בנוכחותה של נערה זו – “לא, אני מוכרח לנסוע!” – אמר ביתר תוקף ועשה צעד כלפי הדלת.

דוּדוּש תפסו בזרועו ועצרו:

“רגע אחד, חבוב” – אמר לו – “תראה, אתה ודליה תסעו אתנו, עד אבו-גוש, שם תתפסו אוטובוס העירה, ואחר-הצהריים תוכל להיות בבית… מה דעתך, דליה?”

“מצידי…” – אמרה דליה ונשאה עיניים מפללות אל נחום – “אני אשמח מאוד…”

זיווג זה שדוּדוּש עושה בינו לבין דליה, כדבר המובן-מאליו, לא מצא חן בעיני נחום. לבד זאת, שוב הבהילתהו המחשבה שברגע זה עצמו נטרפת דעתה של ציונה מרוב דאגה לו.

“לא, לא, אינני יכול…” – אמר וביקש לשמוט זרועו מאחיזתו של דוּדוּש.

“תסביר לי למה” – הוסיף דוּדוּש להחזיק בו – “מה אתה חושש כל-כך? מה אכפת לך אם תגיע לתל-אביב בעוד שעה-שעתיים? ייתכן אפילו שתגיע יותר מוקדם, עם כל התורים שכאן, בתחנה…”

נחום הישיר מבטו אל דוּדוּש וחייך. בעצם – חשב – אין בזה שום דבר בלתי-רגיל שאדם נוסע מביתו ומתעכב שעות מספר יותר מן הצפוי. אפילו אם אשתו דואגת, סופה שתבין שאילו קרה לו משהו בלתי-רגיל, נאמר אסון, כבר היו מודיעים לה על כך… ולמה הוא חושש? – האם אין זה משום שנשתקע כל-כך בחיי השיגרה? האין בכך מסימניה של הזדקנות-הנפש? האין הוא נראה עתה – ובצדק - בעיני דוּדוּש ובעיני דליה זו, בעל-בית זעיר החושש לעורו משהוא יוצא ממפתן ביתו אל אוויר העולם?

“כמה זמן תשהו שם?” – שאל.

“שעה-שעתיים – זה הכל!” – הרפה דוּדוּש מזרועו של נחום – “בשלוש תוכל להיות בתל-אביב… זהו-זה!” – טפח לו על שכמו – “נקים את יהודה ונצא לדרך!”

כעבור שעה לערך, לאחר טילטולים בדרך עפר עקלתונית בהרים, נעצר הג’יפ לרגלי גבעה חשופה שדוּדוּש כינה אותה דיר עטאר. “כחמישים צעד מכאן – נמצאת החפירה” – אמר והוליך אחריו את יתר השלושה במעלה שביל משובש באבנים. “הנה כאן” – אמר בהגיעם לפני מחילה צרה שתלולית עפר היתה שפוכה על גדתה ושעל נחום לא עשתה שום רושם מיוחד, כי היתה בעיניו ככל תעלה אחרת הנחפרת לצרכי ביוב. דוּדוּש ויהודה ירדו לתוכה, חיטטו בעפרה ובאבניה בסקרנות של מחפשי מטמונים והחליפו ביניהם סברות שונות. נחום ודליה עמדו על שפתה ובהו לתוכה ברוח שוממה. “אינני מבין בזה כלום” – משך נחום בכתפיו. “בוא נעלה אל הפסגה” – אמרה לו דליה, ושניהם נטשו את המקום.

בהגיעם אל ראש הגבעה נגלה לעיניהם מראה נהדר ורחב אופקים: בבקעה שלרגליהם – אבּוּ-גוש על בתיה העתיקים ומנזריה הטבולים בירק, על ההר שמנגד – הפסל הלבן, מצודת המשטרה והחורש שמסביבו, ימינה משם – יער קריית-ענבים, הגגות האדומים של מעלה-החמישה, הרחק יותר – הצריח של נבי-סמואל, ומן העבר השני – הבקעה הירוקה של מיס קרי… המראה היה כה נהדר, שברוב התפעמותה כרכה דליה זרועה סביב מותניו של נחום, סמכה ראשה אל כתפו וצפתה בנוף כשהיא מניחה לרוח העזה לנופף. בשערה הארוך באין מפריע. “רוח נוראה…” – צחקה באספה את שולי שמלתה, שהתנופפה אף היא. בלבו של נחום עורר המראה זכרונות נושנים ונרגשים. הוא הכיר כל שביל וכל סלע בהרים האלה ובכמה מן המשלטים שבסביבה זו נפלו לצידו מן הטובים שברעיו. הוא עצמו היה נתון כאן בסכנת מוות פעמים אין-ספור. לא הרחק ממנו, על צלע גבעה הצופה אל פני הכביש היה המשלט שאליו היה רתוק שבעה-עשר יום ללא אוכל כמעט. צמרמורת עברה בבשרו כשנזכר בשעה אחת של בין-ערביים, כששיירה שעלתה לירושלים נעצרה ליד מחסום של אבנים והוא וכיתתו יצאו לחלצה, כשאש ניתכת עליהם מן ההר שמנגד. אפילו עתה נסתמרו בו כל חושיו בפתאום, כבחיה הנרדפת על צוואר מכל עבר, כמו אז… הה, ימים גדולים… דמעות עלו בעיניו משנזכר בחבריו הטובים… הה, ימים גדולים… שלח מבטו הרחק לימין, אל מצודת הקסטל. הוא נזכר באותו לילה שלפני ההתקפה, כשיצא עם המחלקה בשתיים אחר חצות מקריית ענבים וכולם עייפים עד מוות, לאחר 48 שעות ללא שינה… זכר את הבוקר ואת הדממה האיומה שמסביב… את טרטור המשוריינים על הכביש ואת ההסתערות הפתאומית על ההר… אחר נזכר ביום שלמחרתו, כשפוצצו את בתי הכפר והחלה ההתקפה מבית-סוריק… הרעמים הראשונים של התותח… שריקות הפגזים… הקריאות “פגז”… ההתחבאות המבוהלת בעמדות… ושוב דממה ומראה הסלעים הלבנים הלוהטים בשמש… “יותר מארבעים איש נפלו לנו על הקסטל” – אמר, כמו לעצמו, ודליה נשאה עיניה אליו, אחר-כך שלחה מבטה אל המצודה, ביקשה לומר משהו אך לא אמרה, מחשש שתחלל את זכרונותיו… כן – חשב נחום – כל המרחב הזה על הריו ובקעותיו נכבש על ידינו – ואיפה אנחנו? איפה? – אנשים קטנים, העושים את המעשים הרגילים ביותר, יום יום, יום יום…

“הי, נחום!” – נשמע קולו של דוּדוּש, ושניהם גלשו למטה, אל מקום החפירה. “אוצר גדול טמון פה” – אמר דוּדוּש בהראותו על כמה חרסים ואבנים שצבר – “היה זה מקום של פולחן כנראה”. יהודה הביע סברה כלשהי על עיר-מלך, שנחום לא הבינה. “מה דעתכם שנאכל צהריים באבו-גוש?” – שאל דוּדוּש.

קשה היה על נחום הפרידה מסביבת-הרים זו שמיטב זכרונותיו אצורים בה. מצד אחד – היה זה רעיון יפה להישאר עוד שעה לארוחת הצהריים, ומצד שני – הזמן, הזמן שאינו עומד! עוד שעה! ומה בבית? אבל בין כה וכה… אה, לעזאזל! חשב – כמה פעמים חיים? ובסך-הכל…

“בתנאי שלא נשהה שם זמן רב” – אמר באחזו בידה של דליה.

בצאתם מן הג’יפ לרחובה של אבו-גוש, כרך נחום את זרועו סביב מותניה הנאות של דליה ולחש לה: “עייפה?” – “הו, לא!” – נשאה אליו עינים נוצצות. וכשצעדו כך, מאחרי דוּדוּש ויהודה, בין בתי האבן עם פתחיהם הקמרוניים, דומה היה לנחום כאילו לא כאן הוא, לא עכשיו… אולי באיזו ארץ זרה, בכפר הררי… גיבור של סיפור אהבים נועז… בן-חורין לעשות ככל העולה על רוחו… “כמה ציורי כל זה” – אמר לדליה בהראותו על בית-חומה גבוה, אטום פתחים, שאיזוב צמח מבין אבניו. דליה תלתה עיניה בראשו של הבית, הרהרה בו ממושכות, ולבסוף אמרה: “כולו סוד”. כן, חשב נחום, כולו סוד. כמה נכון. הנה זה מה שהוא מחפש: בתים שיהיה בהם מן הסוד, מן המסתורין. שונים מן הבתים הלבנים, המרובעים, הדומים זה לזה, שבסביבת מגוריו, ששום סוד אין בהם. “בבית כמו זה נולדתי” – חייכה דליה בצניעות בהמשיכם לפסוע יחד. “בירושלים?” – שאל נחום. “בראש-פינה” – חייכה. “בראש-פינה!” – קרא בהתפעלות. כן, ספרה דליה, היא נולדה בראש-פינה, למשפחת איכרים מן הראשונות, וכל ילדותה עברה עליה בין בתי-אבן, בהרים. וחצר מגודרת אבן להם, ועצי אורן בשומים, ועצי תאנה, ותרנגולות, ועם ערבים התהלכו… ואחר-כך – ואחר-כך החליטה ללמוד ב“בצלאל”, ועכשיו היא בירושלים. וככה-זה. אבל מתגעגעת למושבה הקטנה, ובכל חודש היא נוסעת אל הוריה. כן, את ירושלים היא אוהבת, אבל לא את החברה. זר, הכל זר. ובודד מאוד. והבחורים. רק כשהיא באה לגליל, נדמה לה שהיא חוזרת אל עצמה. הילדות. הרקפות בחורף, הקמה הצהובה בין הסלעים…

“ואתה? יליד תל—אביב?” – “כן” – נאנח נחום. “אתה שונה בכל זאת…” – הציצה בו בחיבה. “שונה?” – צחק. אך משהו חם נכמר בו אליה. גם עצוב. וההרגשה המייאשת שמין קשר טמיר כזה, מלא סוד, אולי גורלי, וקסום עד-כדי-לעורר-דמעות, יינתק בעוד שעה, שעתיים…

“נדמה לי שאני מכיר אותך שנים… חיים שלמים…” – לחש על אוזנה משנתיישבו במסעדה הערבית הקטנה. “רגע גנוב מחיים שלמים” – לחשה לו. בעיניה שנוצצו באפלולית החדר, ראה כבר את הפרידה. הו אלהים, לא צריך הייתי לנסוע, לא צריך הייתי לבוא הנה, לא צריך הייתי לצאת מפתח ביתי, איזה טירוף היה זה – שקע בו לבו. דוּדוּש הזמין סעודה, בקבוק עראק, ועד שהלך המלצר להביא את המאכלים גילגל בספורים בעניני הכפר. תלאותיה של משפחת אבו-גוש, המריבות בין בתי-האב, והכיתות, ההברחות, מעשה באשה הרה שגורשה אל מעבר לגבול, מעשה בעקירת עצים בבוסתנים… “על מה אתה חולם?” – גער בנחום משראה אותו מחריש ומבטו רחוק. נחום חייך כילד שנתפס בקלקלתו. “הערבים…” – גימגם – “חבל בכל זאת… – “מה חבל?” – צחק דוּדוּש. “משהו יפה היה… כל הכפרים האלה… חלק מן הארץ… כמו הזיתים והחרובים, והתאנים על-יד המעיינות… חבל…” – “אילו נשארו הם, איפה היינו אנחנו” – אמר יהודה. “לא, לא” – עמד נחום על דעתו – “אפשר היה. אפשר היה לחיות יחד. למה לא. היה זמן…” -,הו, אתה שוכח! שוכח את המאורעות, את הכנופיות, שוכח מה עשו לנו כל השנים! והיום? – תראה אותם בגליל!” – “מה בגליל?” – נתחמם נחום ולא ידע על מה – “מפקיעים מהם אדמות, בכוח, אדמות שהם ואבותיהם…” המלצר העלה על השולחן צלוחיות עם פלפלים חריפים, זיתים כבושים, בקבוק עראק. דוּדוּש מזג לארבעתם, הרים את כוסו, ולאחר שהריקה אל קרבּו אמר: “הצרה עם הארץ הזאת שאין בה רציפות. כל גל מוחק את הקודם. כל כיבוש משמיד את היישוב שנכבש על ידו, או מגרש אותו. אלפי שנים היה כך, וגם עכשיו. בארצות אחרות נשמרה רציפות אתנית, למרות הכיבושים הרבים, וכאן…” המאכלים המפולפלים, הבשר, העראק, שלהבו את נחום. נדלקה בו תשוקה לדבר, הרבה, דברים אצורים שלא אמרם זה שנים. המשקה רומם את רוחו, וכשסיימו לאכול, הוסיף, להתנבא. אמר שעליהם לעזוב הכל, את משרותיהם, את בתיהם, ולהתחיל מחדש… משהו שונה לגמרי, בחיק הטבע, בגליל…“למה בגליל דווקא?” – צחק דוּדוּש, “כן, בגליל!” – התעקש נחום – “בהרים בין הכפרים הערביים, להקים איזה כפר שיתופי, בתי בזלת, גדרות אבן…” – " לחזור חמישים שנה אחורנית" – צחק יהודה. “ומה היה רע?” ראשו היה סחרחר מעט. דליה צחקה אל כפות ידיה. “הגידי, אני לא צודק?” – פנה אליה. “כן” – הניחה את כף ידה על כף ידו, שנחה על השולחן – “אבל עלינו לחזור. השעה מאוחרת”. “כן” קם ממקומו – לאן הולכים?" –נצא לכביש הראשי" – אמר דוּדוּש – תוכל לתפוס אוטו בתחנה“. – “כאן?” – קרא יהודה – כאן הוא יוכל לחכות שעות. נחזור לירושלים, יקח מונית…” רעיון זה – לחזור לירושלים – מצא חן בעיניו, ומכשיצאו מפתח המסעדה אל הרחוב המוצף אור שמש, היתה דעתו זחוחה כל-כך, שחש את רגליו קלות מאוד ואת הבתים מקפצים לעיניו. “חג היום בכפר” – אמר לדליה. “אצלך בראש חג” – צחקה דליה.

השעה היתה כבר ארבע וחצי כשהגיעו לירושלים, ולאחר שנפרד נחום מעל דוּדוּש, אמר לדליה: “אלווה אותה הביתה”. “לא, לא כדאי. נחום” – החזיקה בידו – “אתה צריך לנסוע. אשתך וודאי דואגת מאוד”. דאגתה זו לשלום-הבית בינו לבין אשתו – הכעיסה אותו. “זה בסדר” – אמר – “היא יודעת”. “כבר מאוחר, נחום” – אמרה לו ברצינות רבה. “אין דבר” – אמר – “יש מוניות לתל-אביב עד חצות”, והלך עמה ללוותה. ליד פתח ביתה נעצרה דליה ואמרה: “ובכן – ניפרד…” “אעלה אתך לחדרך – אם לא אכפת לך” – אמר נחום. “לא, נחום…” – אמרה ברפיון – “עליך לחזור. אשתך באמת דואגת מאוד ואינני רוצה שבגללי ייגרם לה צער כזה…” נחם צחק. “את לא מכירה אותה” אמר, ועלה אחריה במדרגות. חדרה של דליה היה חדר בלתי-רגיל בהחלט, שלא היה בו שום דבר מן השיגרה. עמדו בו מיטה אחת, מכוסה בשטיח צבעוני, ושולחן עגול ונמוך, ויתרו היה תפוס בבדים, מסגרות, כּנים, שפופרות צבע, בקבוקים, מכחולים וסמרטוטים. ארבעת הכתלים היו מכוסים בתמונות לכל רוחבם. “כל אלה שלך?” – שאל נחום בסקרו במבט אחד את התמונות כולן. “אה, אלה ציורים ישנים” – אמרה דליה בביטול – “עכשיו אני מציירת אחרת לגמרי”. “כמו זה?” – שאל בהצביעו על בד מצוייר שעמד על כן באמצע החדר ושנחום לא ראה בו אלא ערבוביה של צבעים אדומים וכחולים. “זה עוד לא גמור” – הסמיקה דליה והפכה את הבד על פניו.

נחום התיישב על המיטה, הניח זרועותיו על ברכיו ותלה ראשו בתמונות. סימטא צרה ושער ברזל בקצה… בית קטן שגגו אדום וברושים גבוהים לצידו… טחנת הרוח של מונטיפיורי… הכנסיה שבמגרש הרוסים… הרים חשופים… הוא הרהר בחזרתו הביתה. גם אם הכל כתיקונו ושום בהלה לא נגרמה בשל העדרו הבלתי-צפוי, יהיה עליו להתנצל לפני ציונה ולשקר לה. יצטרך לומר לה שנסע בעינייני המשרד והוטלה עליו עבודה רבה שלא הספיק לסיימה. מחשבה זו דיכאה מאוד את רוחו. הוא לא אהב להתנצל, ועוד פחות מכן – לשקר. אפשר שתחקור אותו ואז יסתבך בתשובותיו ויודה על האמת. אם לא על כל האמת, על מקצתה. שוב תפרוץ מריבה על דברים פעוטים כל-כך… לעולם לא יוכל להסביר לה מהו שהניעו לנסוע פתאום… מהו שתוקפו לעתים קרובות – אה, אין היא יודעת כלום על כך – לעשות משהו אחר, בלתי-רגיל בהחלט… היא לא תבין מהי ירושלים בשבילו, מה ההרים שמסביבה, חורשת קריית-ענבים, אבו-גוש, בנין המשטרה שבמו ידיו רשם כתובת אדומה בראשו… היא לא תבין מה הם לו החברים שפגשם אמש במסיבה… אמש?… נדמה לו שזה שבוע ימים שהוא שוהה פה…

“במה אתה מהרהר?” – שאלה דליה בהתיישבה לצידו על המיטה.

נחום שתק.

“תמונות יפות” – אמר – “בייחוד זו עם ההר והמחצבה שלרגליו”.

“עצוב לך?” – שאלה.

נחום חייך והוסיף להסתכל בתמונות.

“למה את לא ממשיכה בסגנון הזה?” – אמר.

“נמאס עלי…” – אמרה בביטול, וכאילו קטעה את משפטה. אף היא הסתכלה בתמונות התלויות על הקיר.

מעט-מעט ניטשטשו התמונות. הדמדומים נתעמעמו והלכו ועלטה נתכנסה בחדר עד שמילאה אותו והיתה לחשיכה.

“ספר לי מעט על עצמך” – אמרה דליה בקול אפלולי.

אך לנחום לא היה מה לספר על עצמו, על כן שם ידו על כתפיה וכשנשק לה, לחשה: “אתה צריך לנסוע, נחום… לא תגיע…”

כשהתעורר וחש את האפלה המעובה שסביבו – קפץ בבהלה מן המיטה וקרא, “אל אלהים, אני השתגעתי, השתגעתי לגמרי!” גשש ומצא את המקטורן, מישש את בקבוק התרופות שבכיסו ואמר, “אני רץ!” דליה התרוממה, הדליקה את האור ואמרה, “אחת וחצי…”

“אחת וחצי!” צעק. “כבר אין לך קשר, תגיע מחר בבוקר…”

– אני מוכרח!" – קרא ומיהר אל הדלת. “לאן אתה הולך” – אמרה דליה בקול לאה, מצועף בקורי חלום – “לא תמצא כבר מכונית בשעה זו”. “אם כן אלך ברגל” – אמר בתוקף. הפטיר “שלום” ויצא.

בחוץ היה לילה ירושלמי נוצץ וקר, ללא אדם ברחוב וללא אור בחלון. ליל אבנים. רדוף דמיונות מבעיתים אץ נחום במורד הרחוב אל תחנת המוניות. בדמיונו ראה את ציונה מתרוצצת בין תחנות המשטרה לבין בית-הוריה ומבקשת עצה להגיע לירושלים. בבית שומרת השכנה על הילד. הילד ממרר בבכי, צועק אמא בכל כוח ומעיר את יתר השכנים… אביה מתקשר טלפונית אל מנהל המחלקה שבה הוא עובד… הלה אינו יודע דבר… מציע להתקשר בבוקר עם המשרד בירושלים… זיעה קרה כיסתה את עורפו, זחלה לאורך שוקיו.

התחנה היתה ריקה מאדם. שורה של מכוניות עמדה בצד המדרכה, אך כולן היו שקועות בתרדמה.

“אני מוכרח להגיע ויהי מה!” – אמר לעצמו. רגע חלפה מחשבה במוחו שיצא אל מבואות העיר ויחכה לאיזו משאית או לכלי-רכב צבאי, שהללו נוסעים בלילה לפעמים. אחר-כך עלה בדעתו שיגש לתחנת המשטרה ויבקש שיסיעוהו לתל-אביב בדחיפות, משום פיקוח-נפש. אחר-כך שקל אם יש להם קשר עם תל-אביב בלילה, או לפחות לפנות בוקר. לבסוף הבריק במוחו רעיון ששילח מיד את רגליו לרוץ ברחובות. הוא כיוון צעדיו אל שכונת מגוריו של דוּדוּש. הוא יעיר אותו משנתו ויבקש ממנו להסיעו הביתה מיד. דוּדוּש לא יסרב. הוא יבין.

לאחר חיפושים רבים, בהיעזרו בסימנים שונים שזכר, מצא את ביתו של דוּדוּש. הוא ספק על הדלת, תחילה בזהירות ואחר-כך, משלא נענה, יותר ויותר בחוזקה. לבסוף שמע רשרוש מבפנים, חריקת בריח, והדלת נפתחה.

“תסלח לי…” – מלמל.

“נחום?” – "

נחום נכנס, ודוּדוּש נתיישב על המיטה וניסה לסלק את השינה מעל פניו. “חשבתי שנסעת כבר” – המהם.

“יש לי בקשה אליך…” – אמר נחום בקול רועד.

דוּדוּש נשא אליו עינים תמיהות.

“שתסיע אותי לתל-אביב”.

דוּדוּש תחב אצבעותיו בשער ראשו, השפיל עיניו אל ברכיו, אחר נשא אליו מבטו ואמר:

“עכשיו?”

“כן, עכשיו…” – אמר נחום – “אני לא יודע מה קרה לי. הייתי עייף כנראה. נרדמתי. בבית בטח בהלה נוראה”.

דוּדוּש השפיל שוב ראשו, הסתכל בטבורו, וחרש את שערו באצבעותיו.

“אבל אין כבר הבדל בזה אם תסע בבוקר” – אמר- “בשמונה תוכל להיות בתל-אביב”.

“אני מוכרח להגיע עוד הלילה” – אמר נחום – “אני יודע שזה קשה לך… ובעצם אין לי זכות לבקש… אבל הפעם…”

דוּדוּש היה עייף, עלוף שינה, ועצלות פשטה בכל אבריו משחשב שיהיה עליו לקום עתה ולהתניע את הג’יפ. הוא המשיך לשבת, מכווץ בעצמו, ללא אמור דבר.

נחום התיישב בקצה המיטה והדממה זמזמה באוזניו. חש מחנק בגרונו. מין הרגשה שהכל תם, אבוד. חורבן גמור. איך יחזור לביתו. ואולי הבית לא קיים עוד. אולי אסון. והילד… בהיזכרו בילד מלאו דמעות את עיניו. מה עבר עליו? (נדמה לו שזמן רב, רב מאוד עבר מאז ראהו.) ואיך יתחיל מחדש? איך יתנצל? איך יכפר? ואפילו כן – מה הלאה? הלא אי-אפשר למחוק. וברגע זה ממש, הלא יתכן ש…

דוּדוּש הציץ בו כבוחן את לבו, זרועותיו על ברכיו.

“טוב, ניסע” – אמר בשקט.

נחום לא זע. אבנים רבצו על שכמו. החדר היה מרובע, צר, עתיק. בגדים היו מוטלים על הכסא ועל השולחן. ספרים ללא-סדר בכוננית הישנה. הרצפה הזכירה לו את הבוקר המסויט, את הלילה השיכור שלפניו. את האור החזיזי של סלעי אבו-גוש. שערה האפל של דליה. לא יוכל להתנער. הה, ירושלים, ירושלים…

“לא יודע מה קרה לי” – אמר בכבידות – נסעתי… רציתי לראות את החברה… סתם להיזכר… לצאת קצת… אני לא שותה בדרך כלל… חיים חיים רגילים, אתה יודע… מתחשק פעם, סתם… פתאום אתה מוצא את עצמך… בלי שהתכוונת… אבל לא זה…"

נשתתק.

דוּדוּש הסתכל בו בחיוך עייף. “שטויות, קורה לכל אחד” – אמר.

אחר משך את מכנסיו מן הכסא ואמר: “בוא, ניסע”.

בהגיעם לתל-אביב היה סגריר של טרם-בוקר תלוי באוויר. הרחובות היו ריקים והבתים עמדו חיוורניים, עטופים בשינה, מכונסים מפני הצינה. אי-פה אי-שם מיהר פועל לעבודתו.

הג’יפ נעצר לפני ביתו של נחום, שעמד אף הוא מחריש ומסוגר, מחותל בדימדומים. התריסים היו מוגפים, ומנוחה שקטה, כמנוחת נשימתו של ילד באשמורת אחרונה של לילה, חפפה עליו.

“להיכנס אתך?” – שאל דוּדוּש.

“לא, אין צורך” – אמר נחום – אני מודה לך מאוד… מאוד מאוד" לחץ את ידו.

בצעדים חרישיים על קצות בהונותיו, עלה במדרגות, ובהגיעו אל הדלת, נעצר, הטה אוזן להקשיב, ואחר תקע בזהירות רבה את המפתח בחור המנעול.

ציונה ישבה במטבח והאכילה את הילד. פניה היו חיוורים, ורשתות כהות היו מתחת לעיניה הפקוחות לרווחה.

“דאגת מאד?” – מלמל, ונתיישב על הכסא.

ציונה לא ענתה דבר. היא תחבה כף של דייסה בפיו של הילד ודמעות התגלגלו מעיניה.

“לא היתה לי אפשרות להודיע לך…” אמר, ועם כך שם ידו בכיסו וחש בבקבוק התרופות הקטן. ביקש להוציאו ולהעמידו על השולחן, אך חזר בו ושאל בקול נמוך:

“הוא מרגיש יותר טוב, הילד?”

ציונה לא ענתה. דמעות נשרו מעיניה על כותנתו של הילד.

נחום קם ופנה לשפות קוקום על הכירה. בחלון הבהיק כבר אורו של יום רגיל.

אהרן מגד

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.