מצב קריאה

גודל גופן:
א
 
א
 
א

עשהאל

מאת: אהרן מגד

מצב זכויות יוצרים:

מוגש ברשות פרסום [?]

פרטי מהדורת מקור:

עם עובד; תשס"ד 2004

סוגה:

שפת מקור: עברית

טבת

דברים מוזרים קורים לי. אני חולם בלילה על אדם שלא ראיתי אותו זמן רב, אולי חדשים אחדים, או שנים, ולמחרת – אני רואה אותו חי לעיני!

זה מצחיק אותי, אבל יחד עם זה גם מפחיד, מצמרר.

שלושה חדשים לא ראיתי את אופירה, מַכּרה של איה, כי נסעה לפאריס. בלילה חלמתי עליה: רקדה לבדה, באיזה אולם גדול וריק, סובבה סביב עצמה, ואני עמדתי בצד והסתכלתי, והיא הושיטה לי את ידה הארוכה ומשכה אותי לרקוד אִתה, ואני השתדלתי מאוד לרקוד, אבל בשום אופן לא הצלחתי לצלבֵּב את צעדי עם צעדיה –

והיום אחר-הצהרים – הנה היא לפני! נכנסת לבית-הקפה!

אני יושב ליד איה, והיא צועדת ישר אלינו, בהילוכה הנמרץ, המרשים, בחצאית אדומה, במגפיִם ירוקים, גבוהים, כל בית-הקפה כאילו זוקף עין למראה –

תשמעי, אני מוכרחה לספר לך – היא מתיישבת ליד השולחן, פושטת את הכפפות מידיה, אחת אחת, ומטליפה אותן זו על גבי זו בזלזול, ואת רגליה הארוכות היא משׂכלת בצד השולחן ומותחת אותן, מה שמפריע מאוד למלצרים לעבור, ולמעשה הם עוקפים אותן ומקיפים לשם כך את השולחן הסמוך –

אַת זוכרת את שאול נדיבי, כן? –היא מדברת אל איה.

ואלי לא פונה כלל. אפילו לא שלום. כאילו לא מכירה. כאילו אני כלבלב בשרשרת של איה.

למרות שהיא מכירה אותי היטב. כי לפני נסיעתה לפאריס נפגשנו פעמים רבות בביתה של איה, ופעמיִם או שלוש הביאה אִתה גם את שאול נדיבי, וגם אתו החלפתי כמה משפטים.

היא ממשיכה לדבּר, ואיה עונה לה, וצוחקת, ואני כאילו אינני.

אני מתפלא, שוב ושוב מחדש, איך קורה שלעתים כה קרובות אנשים לא רואים אותי כלל. למרות שאני בעל גוף די גדול ואי אפשר לומר שקשה לראות אותי.

לפעמים אני עובר ברחוב על-פני אדם שרק אתמול נפגשתי אתו, מברך אותו לשלום, והוא ממשיך ללכת, כאילו לא ראה אותי!

אבל אולי באמת לא ראה. קשה לדעת.

הביטי – אומרת אופירה בעצבנות ומשׂכלת את רגליה בסדר הפוך – גם עלי עבר משהו! הוא לא יכול להיכנס לחדר סתם ככה, כאילו לא קרה כלום, תיכף למחרת שאני חוזרת ארצה, ולרצות שאכנס אתו למיטה! מי אני, הוא חושב?

ואני מסמיק, כמובן, מפני שמאַיִן לה שאני מוכן לשמוע על היחסים בינה ובין שאול נדיבי? היחסים האינטימיים ביותר? ואולי בכלל אינני מוכן להקשיב לדיבורים כאלה?

רק בגלל איה אינני קם והולך.

וכשהיא ממשיכה לדבר, בשטף, בעצבנות, בקול רם כזה שגם היושבים ליד השולחן הסמוך יכולים לשמוע כל מלה, אני חושב שבעצם שאול נדיבי צודק כשהוא מתייחס אליה בזלזול, למרות שהיא רקדנית ידועה, והוא איננו אלא שומר-סף של מועדון-לילה, הנחשב לבריון.

בטעות, אני חושב, רואים אותו כבריון. בגופו הוא כזה, אבל אין לו נפש בריונית. שמתי לב לכך כשראיתיו בפעם הראשונה בביתה של איה, כולם דיברו וצחקו, והוא – ענק, בעל שׂפתים עבות ואף פחוס, כנראה מהתכתשות שהיתה לו אי-פעם – ישב שקוע בכורסה, וחייך. חייך לעצמו, חיוך צנוע כזה, כאילו הוא מבטל את עצמו, ואחר-כך הוציא מכיסו אולר קטן, זעיר מאוד, ובכף-ידו הגדולה שיחק בו על הברך: זורק אותו למעלה כדי שיפול זקוף, זורק ותופס, ומתעקש שיפול זקוף דווקא על הברך. היה בזה משהו מאוד ילדותי. ישבתי וצחקתי בתוכי כשהסתכלתי בזה. כמעט פרצתי בצחוק.

ולאופירה, לעומת זה, יש נפש מוחצנית. הדיבור שלה שוצף, גם ההילוך גאה. יש לה רגל גאה, הייתי אומר.

אם כי צריך להיזהר מלהוציא משפט. ייתכן שזהו כיסוי לבעיות שיש לה, מין עצבנות.

בענין זה של הוצאת משפט על בני-אדם יש לי תמיד מריבות עם אמי.

טוב, אני הולך עכשיו – אני אומר לבסוף לאיה. כי הדיבור הצלצלני של אופירה די מרגיז אותי.

לא, דוביק, אַל תלך עוד… – סומכת איה את ראשה אל כתפי, ואת ידה הרכה, הענוגה, היא מותחת על צוארי – אתה לא תשאיר אותי לבד, נכון?

כבר אחרי שלוש… – אני מתרכך למגע הרך של שׂערה בכתפי.

מה יהיה עם הגליונות שלי? מי יקח אותם הביתה? – היא מתחנחנת בקול בכייני של ילדה מפונקת.

והיא יודעת שבסופו של דבר אסיע אותה, כמובן.

כי באמת חבל לי שתקח מונית. עשרות לירות היא מבזבזת על מוניות.

טוב, אז עכשיו! – אני מוציא את מפתחות המכונית מכיסי, ועושה את עצמי עסוק מאוד, כאילו הזמן דוחק בי.

אם כי אינני עסוק כלל, והזמן לא דוחק בי.

מה הייתי עושה בלעדיו? – אומרת איה אל אופירה, ואוספת את חפציה המפוזרים על-גבי השולחן: שני ספרי-כיס, מכתב שלא גמרה לקרוא, עט נובע, ממחטה, ואת הסוּדר הסרוג, הגדול, היא מוצאת לאחר חיפושים רבים, דווקא מאחורי גבה, מתחתיה, על הכסא.

תמיד היא שוכחת דברים, או לא מוצאת אותם.

אופירה מואילה לחייך אלי, לבסוף, כאילו בתור מחוָה לחברתהּ.

איך פאריס? – אני קם ממקומי.

יופי! נהדרת! אף פעם לא היית?

לא.

תסע פעם. כל אדם חייב לראות את פאריס לפחות פעם אחת בחיים!

ואל איה:

אני מאחלת לך הצלחה, על-כל-פנים!

ושנינו יוצאים לרחוב.

אַת לא חושבת שהיא משתַחצפת קצת, אופירה? – אני אומר.

איה נעצרת וצוחקת: איך אמרת? משתחצפת?

גם אני צוחק. לפעמים נפלטות לי מלים ואינני חושב עליהן. רציתי לומר שהיא שחצנית, או אולי חצופה.

לא, היא לא משתחצפת –צוחקת איה – היא מתוסבכת, ויש לה

המון חשבונות עם בני-אדם. היא כמו מחברת-חשבון מקושקשת, ואותי זה תמיד משעשע לעקוב אחר החשבונות המסובכים שלה, פקעת שלמה…

איה לעולם לא תאמר מלה רעה על בן-אדם.

וכשחושבים עמוק יותר, היא צודקת, בעצם.

היא נמוכה ממני בראש, וזה קצת מביך אותי, כשאנו צועדים זה בצד זה ברחוב, בין העוברים-ושבים הרבים. כדי להעביר את המבוכה מעלי, אני משחק במפתחות המכונית, אבל דבר זה מביך אותי עוד יותר. כי אדם המשחק במפתחות של מכונית, ומקפיץ אותם על כף-ידו, נראה מיד חשוב יותר משהוא באמת. ובין שנינו, איה היא החשובה באמת.

מתחת למגב המכונית מבהיק, כמובן, פתק לבן. אני שולף אותו בשקט ומגניב אותו לכיסי, שאיה לא תראה. היא נבהלת נורא כשהיא רואה שעלי לשלם קנס.

אני מסיע את איה אל התיאטרון ונעצר קרוב לכניסה האחורית. שוב אינני מוצא מקום חניה. אני מסתכל כה וכה, רואה שאין שוטר בסביבה, וגם לא יופיע בקרוב, כנראה וחונה על המדרכה.

איה אצה פנימה ואני בעקבותיה. אחריה אני עולה במדרגות-העץ הצרות והמתפתלות, ומגיע אתה אל מאחורי הקלעים. אפלולית שוררת על הבימה, רק אלומות-אור מעטות, מופזות-מאובקות, חודרות מבעד לאיזה אשנב גבוה, או למִפלש שבין הקלעים, וריח מוזר, יבש, של אבק, וצבע,ושל עוד משהו שאינני יכול להגדירו, מרחף באויר. מכל צד – מחיצות של דיקט צבוע, עומדות ונשענות זו על זו, מסכים שחורים, רהיטם מגובבים, חבלים משתלשלים, גלגלים, ועל הכסאות והשולחנות, מוטלים מדים מוזהבים, גלימות קטיפה של מלכים ונסיכים, שמלות רבות-קפלים, מכנסי-עור, סינרי-עור. כל זה ממלא אותי פליאה ותמהון, כאילו נמצא אני בעולם של רוחות.

וגם הגובה מסתורי. למעלה, בין מוטות הברזל, הפנסים, החבלים והגלגלות, יושב מישהו, כמעט בלתי-נראה, כמו עורב או אוח על צמרת עץ, והוא משמיע משפטים קצרים כלפי מטה, או כלפי האולם. ונדמה שעוד מעט יפול משם איזה משפט כבד של גבורה ושל הוד, כמו: בן-אדם, התחיינה העצמות האלה? – ויענה לו הד באולם: האלה – האלה – האלה –

איה מתרוצצת על הבימה ונעליה מקרקדות על רצפת-העץ.

אני רק לוקחת את הגליונות, ואנחנו נוסעים – היא זורקת משפט לאחוריה.

היא מלכּה שם, על הבימה, חוצה אותה ללא היסוסים, בצעדים תקיפים וכולם נשמעים לה: הנגר, התופרת, החשמלאי, השחקנים. מוכנם לציית לכל מה שתצווה. הם מדברים אליה בכבוד, ויחד עם זה גם בחיבה.

שמואל מותק – היא שׂמה את ידה על כתפו של אחד השחקנים – עשה לי טובה, תביא לי את הרישומים של הלבושות מלמטה. הם בטח על השולחן שם.

והוא רץ מיד לעשות את רצונה.

אני כבר באה! – היא זורקת לעברי כשהיא מתרוצצת בין האביזרים.

אבל ה“כבר” הזה נמשך אצלה, כרגיל, כחצי שעה. כי היא מפזרת הוראות על ימין ועל שמאל, ופתאום נעצרת באמצע הבימה, וקוראת כלפי האולם, בבטחון רב, כאילו היתה שחקנית, אל מישהו היושב שם בחושך, ליד פנס זעיר, המטיל אור-רפאים על פניו:

למה קומקום כחול? למה?! אלף פעמים ביקשתי קומקום נחושת! בשום אופן אי-אפשר להשיג קומקום נחושת? כל-כך קשה?! בשום אופן?!

ואני עומד ומשתומם, מאַיִן לה התוקף הזה? זה מצחיק אותי במקצת, אבל גם מעורר בי כבוד.

את תצטרדי עוד, זה יהיה הסוף – אני אומר לה כשאנו יוצאים אל אור הרחוב, והגליונות הארוכים, המגוללים, של הרישומים,מתחת לזרועי.

ושוב אני מוצא פתק לבן מתחת למגב, ושׂם אותו בכיס מהר, כדי שלא תראה, ששים לירות, אני חושב. אבל מה הן ששים לירות? ואילו הייתי אוכל במסעדה? אף פעם אינני אוכל במסעדה.

הם נוראים! – נכנסת איה למכונית – אף פעם אי-אפשר לסמוך עליהם! אתה מדבר ומדבר…

השעה כבר קרובה לחמש כשאנחנו מגיעים לביתה, ביפו. על הדלת נעוץ פתק, נייר חום קרוע של חנות-מכולת, ועליו באותיות גדולות: “באתי, לא מצאתי, אחזור ביום שלישי – אפרים.”

מזל, אין לי פנאי אליו – תולשת איה את הפתק.

ולרגע אני חש מין שקיעה בלב, התכווצות כזאת, כמו תמיד כאשר מוזכר שמו של אפרים דוידזון

עלי להתגבר על זה, אני יודע.

הוא יודע איפה המפתח? – אני אומר.

מה איכפת לי? – מצטחקת איה, ומוציאה את המפתח ממקומו, מתחת לעציץ שעל אדן החלון.

כולם יודעים איפה המפתח של איה, ולכן, כשאני נכנס לביתה כשהיא נעדרת ממנו, אני מוצא על-פי רוב מישהו בפנים, שותה קפה, או קורא עתון, או ישן בבגדיו על המיטה, מכוסה בשמיכה האפורה, המרופטת.

בחדר מהפכה, כרגיל. שני בדי-ציור גדולים על-יד הקיר, על השולחן הארוך – ספלי קפה, עם משקע סמיך בתחתיתם, כפיות, סכינים, חצי כיכר לחם שהתייבש, שפופרות-צבעים מעוכות, הודעות-תשלום מכל המינים, ספר-כיס אנגלי שקצות הדפים שלו נרטבו בקפה.

איה מתפרקת מאביזריה, משליכה את הנרתיק, את הספרים, את הגליונות, על השולחן, ואת נעליה היא חולצת זו בעזרת זו, ובועטת בהן אל מתחת למיטה.

אתה רעב נורא, דוביק, אני כבר מכינה לנו חביתות, רק אתקלח – היא ממהרת לעבר חדר-האמבטיה.

אני פונה למטבח.

הכיור מלא כלים. כעשרים צלחות בערבוביה, אפילו לא מונחות זו על זו, ובמחבת דבוקים שיירים של משהו לא-מוגדר, אליחַ. אני טובל ברזלית בדייסת-הסבון ומתחיל לשפשף.

שוב ממלא אותי תמהון המקרה עם אופירה. אני חולם עליה בלילה – והנה היא לעיני! מה לי ולה? מעולם אינני חושב עליה.

ראתה את פאריס, וחזרה מעוצבנת! – אני מצטחק בתוכי.

הכיור מתמלא לאט-לאט מים עכורים, שמנים, שפסולת מגוּונת צפה על פניהם. אני מוציא את משאבת-הגומי מאצל פח-האשפה ומתחיל לפמפם. המים משמיעים בעבועים קולניים.

כתלי המטבח מפויחים, לא מסוידים, ובזוויות התקרה כתמי עובש, מן הגשמים האחרונים. איה עסוקה כל-כך בעניניה, שאיננה מתפנה אף פעם לחשוב על שיפוצים.

אני מוציא מן המזוֶה בצל, שמן, ביצים, קופסת-שימורים, ומעמיד את המחבת על הכיריִם. איה מסוגלת לרעוב יום שלם ולהסתפק בקפה בלבד. לפעמים היא שותה איזה עשרים ספלי קפה ביום.

מה אתה עושה שם, דוביק? – צועקת איה מחדר-האמבטיה כשהיא שומעת את השמן המבעבע ומצרצר במחבת – תפסיק את זה אני אומרת! אני כבר יוצאת!

אבל עד שהיא יוצאת, אני מספיק לטגן חביתות עם בצל, ולחמם שעועית מקופסת-השימורים, ולהביא את הצלחות אל השולחן.

אני כועסת עליך. אתה יודע שאני כועסת! – היא משלחת בי מבט נוזף בהיכנסה לחדר.

השׂער שלה רטוב, יורד קווּצות-קווּצות על הכתפים, והיא לבושה בחלוק הזול שלה, עם השושנים הוורודות, שמצאה בשוק-הפשפשים. אין לה חזיה מתחתיו, ושני הגוזלים שלה מציצים מן המחשׂוף. היא מביאה פחיות בירה מן המטבח ואנחנו מתיישבים לאכול.

בהיר עכשיו, אחרי שלושה ימי גשם, ואור בין-הערביִם מגיה את חצי-החדר. מבעד לחלון המסורג נראים עננים קלים, לבנים, צריח של כנסיה, פיסת-ים ירוקה בין שני בתי-אבן, וכשאנו יושבים כך ואוכלים, נדמה לי כאילו אנו נמצאים באיזו ביקתת-כפר בארץ זרה. משהו מרגש, מרגש ושקט. נעמומי.

מתי מטייחים? – אני נושא את עיני אל כתמי הרטיבות שבזוויות התקרה.

כן, אני יודעת. תן לי רק לעבור את הפּרֶמיֶרה המחרידה הזאת.

הבית מתפורר…

אני יודעת. עוד כמה ימים. שבוע. אם לא ידחו שוב…

ואחר-כך משהו אחר יעכב…

הפעם אני מבטיחה – היא שמה יד על לב – על דברתי. סיפרתי לך שאני עשירה?

לא, לא סיפרת.

אני מקבלת אלפּיִם לירה מאַריקה גוטמן.

קנתה תמונה?

את הדגים. באה, הסתכלה, בחרה את הדגים הכחולים. בשבת תבוא לקחת.

שילמת כבר?

אתה לא סומך? בשביל אריקה להוציא אלפּיִם לירה, זה כמו בשבילי לקנות דג.

כחול.

ומלבד זה גם התיאטרן חייב לי אלפיִם לירה. אלפיִם מאתים נדמה לי.

בעוד חצי שנה. אולי!

אם לא ישלמו בשבוע הבא, אני אעקל להם את ההצגה.

אני פורץ בצחוק: איך מעקלים הצגה?

מעקלים! הולכים לבית-משפט והוא מוציא צו!

אז יציגו הצגה מעוקלת!

שיציגו! הצגה מעוקלת היא תמיד כשלון!

איה מצחיקה אותי כשהיא מדברת על ענינים מעשיים. אין לה שום מושג בכספים או במספרים. כשהיא משלמת בחנות, או בקיוסק, בארנק. וההוצאות שלה גדולות, כי תמיד יש אנשים בבית, והם שותים ואוכלים, ועל דעת איש מהם לא עולה שהוא צריך לתרום משהו לכיסוי ההוצאות. כשאני מספר לה לפעמים על עבודתי בלשכה לסטטיסטיקה, ומונה לפניה מספּרים – אחוזי העובדים והמובטלים, רמות-הכנסה שונות וכדומה – היא יושבת מולי בעינים פקוחות לרווחה, מרותקת, ואחר-כך אומרת בהשתוממות: לחשוב שאפשר לצמצם את כל הבעיות הגדולות של בני-אדם למספרים אחדים!

לפני צאתי אני אוסף את הודעות-התשלום שעל השולחן – אחת של חברת החשמל, אחת של מסי עיריה, אחת בעד תיקון מקרר – ועומד לקחתן אתי.

מה אתה עושה, דוביק? – היא מושכת מידי את הכרטיסים.

זו הודעה שניה– אני מראה לה את הכרטיס של חברת החשמל.

מה פתאום הודעה שניה?! – היא קוראת בתמהון –לא שילמתי בעד אוגוסט-ספטמבר?

אני אומר לה שבבוקר אני עובר בין-כה-וכה על-יד הדואר, בדרכי לעבודה, ואחסוך לה ריצה מיותרת.

אל תשכח להביא את הקבלות, אתה שומע? – היא מתרה בי.

לא אשכח.

ובעצם, אני נהנה מזה שהיא שוכחת, בדרך-כלל, לבקש את הקבלות.

אני עולה במדרגות לדירתי, ברחוב רש"י, ועוד לפני הגיעי אל הדלת אני שומע את היבבה הדקה של צפניה מבפנים.

הדלת הסמוכה נפתחת כדי סדק, וראשה של עדינה בלוך מציץ מתוכו.

עדינה בלוך חיה בגפה, ונדמה כאילו בהיותה בדירתה, היא מאזינה לצעדים העולים במדרגות, כי תמיד היא פותחת בהגיעי, ותמיד יש לה מה לומר לי.

החתול שלך מגרד בדלת כבר שעות – היא אומרת הפעם.

התגעגע, כנראה.

חשבתי שהוא רעב.

לא, יש לו אוכל מספיק.

החבל של הכביסה שוב נקרע, אתה יודע?

שוב?

הוא רקוב כבר. צריך להחליף אותו.

כן, מחר אעלה אל הגג. אראה מה אפשר לעשות.

לאף אחד מן השכנים לא איכפת, אתה יודע איך זה אצלנו.

כן, אני אסדר את זה.

ושוַעד-הבית ישלם, אם תקנה חדש.

כן, כמובן. – אני אומר, ונכנס הביתה.

יש לה מכבסה קטנה ברחובנו, ורוב היום היא לבדה.

יש לה צורך לדבר. כל אדם יש לו צורך כזה.

אני מרים את צפניה על זרועותי. הוא משמין והולך בזמן האחרון ונעשה יותר ויותר עצל ומפונק. יש לו שׂער כעין האפר, וכשאני מעביר ידי עליו, הֵנה והנה, הוא מתקמר מעונג.

אני מעמיד אותו על השטיח, והוא מתיישב על עכוזו ומסתכל בי. מצפה. כאילו שואל מה אעשה עכשיו.

כנוע, בוטח.

אחר-כך מלווה אותי בכל צעדי, בפסיעותיו הבלתי-נשמעות

אני נזכר שוב בחלום של אופירה. משהו מבעית היה בו. הריקוד באולם הריק. הושטת היד. היא עמדה על קצות הבהונות, בשיווי-משקל נפלא, והושיטה יד ארוכה, כמו מרחוק, ואני הרגשתי את עצמי כבד מאוד, כאילו נבצר ממני להינתק ממקומי.

עצבות תוקפת אותי. אולי בגלל החלום. אולי בגלל המחשבות על איה.

אני מוריד מן המדף את ספר השירים של פוֹגל, מתיישב בכורסה, וקורא בו, בפעם האלף. את כל השירים אני יודע כמעט בעל-פה, ובכל-זאת מוכן אני לקרוא אותם שוב ושוב ושוב, מתוך הספר.

כמו אנשים דתיים, שמתפללים יום-יום, כל חייהם, ויודעים את כל התפילות בעל-פה, ובכל-זאת הם מחזיקים את סידור התפילה בידם וקוראים מתוכו, כדי לראות את אור המלים.

יש ספרים שבהם המלים כאילו מזדרחות. כל אות ואות קורנת אור, אצלי על המדף, כעשרים ספר בסך-הכל, אין לי צורך ביותר מהם. אני קורא בהם שוב ושוב, כי כל אחד מהם מאיר באור אחר. ולשירים של פוגל יש אור הקורן מתוך האפלולית. מוקף צללים זקופים ושותקים כמו ברושים בבית-הקברות.

ערב שותק אט יפַךְ

בעד החלון

וימלא את החדר.

תחת תִלי צללים זרים,

אצל דממה שחורה

אשכב

ולבי יכאב,

יכאב.

מן המרחק

בודדה תתקע לי חצוצרה

שירי ילדות בהירים.

וכפרי הרחוק, הנשכח,

יקרב חרש אל משכבי

וישׂתרע למרגלותי.

תחת תלי צללים זרים,

אצל דממה שחורה

אשכב

ולבי יכאב, יכאב.

מאוחר יותר, קרוב לעשר, מצלצל הטלפון. איה בטלפון.

דוביק, למה אתה טוב כל-כך?

אני פורץ בצחוק, פתאום היא מסוגלת לזרוק איזה משפט שלא עולה כלל על הדעת.

אינני מבין על מה אַת מדברת – אני אומר.

אתה הורס אותי, אתה יודע את זה?

אני מצטער, איה, במה?

בזה שאתה עושה דברים בשבילי! אתה רוחץ את הכלים, אתה מכין אוכל, אתה משלם את החובות שלי… אחרי שהלכת, פתאום תפסתי את עצמי: למה אַת נותנת לו לעשות את כל זה בשבילך? למה?

זה כלום בשבילי, את יודעת. בין-כה-וכה…

אסור לך להיות כל-כך טוב. אסור. זה יהרוס גם אותך. אני יודעת מה שאני מדברת.

אני לא עושה שום דבר שלא נעים לי לעשות אותו, איה.

טוב, שמעתי את החכמה הזאת, שמעתי. רואים אותך מחר?

אני מקווה.

שמור על עצמך, דוביק.

איה צעירה ממני בחמש או שש שנים, והיא מדברת אלי לעתים כמו אל ילד. ואת הפזמון הזה, שאני “טוב” כל-כך, אני שומע מפיה מאז הכרתי אותה, לפני כתשעה חדשים. זה מצחיק ומעציב אותי כאחת. מה היא יודעת על הנחש שמזדחלל בתוכי לעתים קרובות, מזדחלל בשקט, לאט-לאט, מפיק טיפות סמיכות. מה היא יודעת על החימה שעולה לי לראש כשאני יושב לפעמים מול אדם שמעורר בי… לפעמים אפילו מול אמי. והידים רועדות לי מרוב שאני עוצר בעצמי.

פעם אמרתי לאיה, שאילו באמת הייתי “טוב”, כפי שהיא אומרת, היו לי יותר חברים.

כי, למעשה, מלבדה אין לי חבר. אם לא להביא בחשבון את צפניה.

ואמרתי לה, שאילו הייתי “טוב” כל-כך, לא היו חיי הנישואים שלי מתפרקים אחרי שבעה חדשים בלבד.

אל תגיד לי שבאשמתך! – קראה.

סיפרתי לה, אם כן, איך היה הדבר עם אביבה, לפני שבע-עשרה שנה: גרנו בבית קטן, בעפולה, והיתה לנו מיטת-זוג רחבה. אני עבדתי כאח, בבית-החולים, והיא בגן הילדים. לא היתה שום מריבה בינינו. אבל אני לא יכולתי לישון לילה-לילה עם עוד מישהו. להתעורר בבוקר כשמישהו אחר שוכב לצדי, אני אוהב לחלום לבדי, אין לי תביעות רבות בדרך-כלל, אבל על דבר זה לא יכולתי לוותר. הכרח הוא לי לחלום לבדי ולהתייחד אחר-כך עם החלום שעה אורכה. ואביבה כאילו אפפה אותי, בגופה, בנשימה שלה, בדיבורים לעתים. כאילו נכנסה, שלא ברצונה, לתוך החלומות ונעשתה שותפה להם. עברתי איפוא לחדר אחר וישנתי לבדי, יום אחד לקחה את החפצים שלה ועזבה את הבית.

איה לא פסקה מלצחוק כשסיפרתי לה את זה. יופי! נפלא! – קראה מדי פעם. ואחר-כך אמרה:

כמובן, אתה צדקת ולא היא! זכותך לחלום לבד, לא? זכות ראשונית של כל אדם!

אבל איזו אשה היתה מסוגלת לסבול את זה? – אמרתי.

שתסתגל! – קראה בכעס – כשמחליטים לחיות עם מישהו, צריך להסתגל להיות לבד!

אחר-כך הסתכלה בי בחיוך ואמרה:

ומאז לא היתה לך חבֵרה?

היתה, זמן קצר מאוד.

והסמקתי מאוד. אינני יודע איך נפלט לי משפט כזה. כי אין זו אמת.

פה, בתל-אביב?

לא, לא חשוב – אמרתי.

ומין סחרחורת אפילה עברה לי בראש, כמו תמיד כשאני נזכר בלילה ההוא בדימונה, ובבוקר שלאחריו.

מה היה שמה?

אינני יודע – אמרתי.

איה פרצה בצחוק: אינך יודע מה היה שמה?

אבל זו היתה האמת. לא ידעתי.

מוזר. איך הצלחתי להסתבך כל-כך בפליטת-פה.

איה לא היתה נשואה מעולם, למרות שהיא בת שלושים-וחמיש, או שלושים-ושש. אבל לא מפני שלא אהבה איש, אלא מפני שאוהבת היא הרבה אנשים. נדמה שיש לה כל-כך הרבה אהבה בלבה, שהיא מוכרחה לחלק אותה בין רבים. כאילו מרגישה היא שיהיה זה בזבוז אם תמסור את כולה לאדם אחד.

לכן היא מוקפת אנשים תמיד. היא יושבת בבית-הקפה, ולא עוברים כמה רגעים וכבר מתיישבים לידה עוד שניִם-שלושה, משוחחים, מתבדחים. ברחוב, מברכים אותה רבים במאור-פנים, בצחוק, ויש כאלה שמעכבים אותה לשיחה קצרה או ארוכה. ואל ביתה ביפו מגיעים טיפוסים שונים מאוד זה מזה, שהדבר המשותף היחיד ביניהם הוא שהם מחבבים אותה, או שהיא מחבבת אותם. לפעמים אני מוצא שם את אלברטה, שבעלה בבית-הסוהר, והיא באה עם ילדהּ בן השלוש, לפעמים נגר קשיש שגר בשכונה, לפעמים את מוסטפה, בחור דרוזי העובד בבנין ובערבים הוא לומד ציור. או את אריקה גוטמן,אשה מהודרת, גבוהה, בעלת גזרה גמישה, שמגיעה במכונית קאדילק תכולה.

או את אפרים דוידזון.

והם שוהים אצלה שעות, לפעמים, שותים קפה, אוכלים, מספרים.

ולמרות שלאיה דוחק הזמן לעתים די קרובות, היא לא מגלה קוצר-רוח כלפיהם. להיפך, נותנת להם להרגיש שהבית הוא ביתם ויכולים הם לעשות בו כרצונם.

וציירים, כמובן, ושחקנים אחדים, והחבורה הירושלמית של דוידזון.

לפעמים, כשמזדמנים רבים יחד, בערב, כעין מסיבה היא זו.

מין אור נובע מתוכה. קורן אל זולתה.

נס קרה לי שנפגשתי בה. כאילו במקרה.

אם כי אינני מאמין במקרה. אנשים רחוקים זה מזה, נמשכים זה אל זה, בלי שידעו אפילו איך ומדוע.

צפניה מנמנם על השטיח ואני כותב במחברתי.

אמי חושבת שאני משורר, עד היום מאמינה היא שאני כותב שירים בסתר, ולא מראה לה. כשאני מגיע למושבה, לבקרה, היא קוראת מרחוק, משער החצר: הנה בני המשורר בא לפקוד את אמו! – ואני רוצה לטמון את עצמי בעפר מרוב בושה.

יש לי בעיות עם אמי.

למעשה, לא כתבתי אף שיר מאז ימי בית-הספר. לא כתבתי אלא כמה רשימות קצרות, על חיות, או על חפצים, שאין להן שום ערך, כי לא הצלחתי להביע בהן מה שראיתי: את נשמת הדברים.

ואת הדפים האלה אני כותב רק כדי לתאר את העובר עלי עם איה, לזכרון. כי אם –

וגם עכשיו, כשאני כותב, מלווה אותי פחד מוזר, שהמלים עלולות להמית את מה שעובר עלי באמת. כי למלים הכתובות יש כוח להחיות, אבל הן עלולות גם להמית.

כאילו איזה עלה חד של עשׂב רוטט בתוך רקתי השמאלית כשאני חושב על כך, כשאני רק מעלה בדעתי. מרשרש, מסרטט.

יש לי כאבי-ראש חזקים לפעמים. הכאב עובר מן הרקה אל הקדקוד, ואז הראש מתענן, מתקדר –

אבל מאז הכרתי את איה – רק לעתים רחוקות.

אני חושב על הנס הזה שקרה לי, בפגשי את איה, לפני כתשעה חדשים.

הנס הגדול ביותר בחיי, מלבד התעלפותי, כשנפלתי מן החמור, בהיותי בן אחת-עשרה, וכשהתעוררתי, היתה לי מין הזדרחות כזאת, כאילו הייתי איש אחר.

הלכתי להצגת תיאטרון, בכרטיס שקיבלתי מוועד-העובדים.

בהיפתח המסך, נגלתה כיפת-שמיִם רחבה, תכולה וזוהרת. הבימה היתה כמעט ריקה. שלוש אבנים גדולות, אפורות, היו מונחות עליה, מרוחקות זו מזו, ובצדה האחד היה נטוע עץ מוזר, שפרחים גדולים, כשושנים פתוחות, עיטרו את צמרתו. הפרחים היו ירוקים, אם כי אין פרחים ירוקים. ובראש הצמרת עמדה ציפור גדולה ושחורה, נץ, או עיט. צופה, קפואה, אל מה שלפניה.

הייתי מוקדם, מכושף. על הבימה, בין האבנים, התהלכו אנשים אחדים, לבושי סחבות, והשמיעו משפטים קצרים וחדים, אך אני את דבריהם כמעט לא שמעתי, כי הייתי מרותק למראה הפרושׂ לעיני. היה זה כמו היכל של אור, והאור כאילו בא מעולם אחר, שרק בחלומות ראיתי כמוהו. האבנים והציפור השחורה העידו על משהו רע, אבל בין הרקיע הזוהר ובין האבנים הקודרות היו הפרחים הירוקים, שכאילו בישׂרו תקוה.

אם כי תקוה לא-ממשית, כי אין פרחים ירוקים.

בהפסקה שבין שתי המערכות, ראיתי כמה אנשים עומדים סביב בחורה חייכנית, ושמעתי אותם אומרים לה שבחים על התפאורה. הבנתי שהיא הציירת שעיצבה אותה.

עמדתי מרחוק והסתכלתי בה. כקוסמת היתה בעיני.

לאחר הצלצול השלישי, כשמיהרו האנשים להיכנס לאולם, נשארה רגע לבדה, הסתכלה הנה והנה, כאילו חיפשה מישהו.

ניגשתי אליה ואמרתי: את ציירת את התפאורה?

כן – חייכה אלי – מצאה חן בעיניך?

מאוד! – אמרתי – היא… היא עלוּמית – אמרתי.

אינני יודע מדוע אמרתי “עלומית”. נפלטה לי מלה כזאת, בלי לחשוב. אולי התכוונתי לומר “עוֹלמית”, או אולי מפני שהיתה מסתורית בעיני, עלוּמה…

עלוּמית? –הצטחקה.

יפה מאוד! – הסמקתי – נפלאה!

אתה באמת חושב כך? – הסתכלה ישר לעיני.

כן, באמת.

וגם אינני יודע מאַיִן מצאתי בי את האומץ לגשת אליה. אני בדרך-כלל מהסס מאוד לגשת לאנשים שאיני מכירם. לפעמים אני רוצה לומר דבר-מה לאדם, ועד שאני שוקל אם לגשת אליו אם לא, הוא מסתלק מן המקום, ואחר-כך אני אומר לעצמי: בין-כה-וכה לא חשוב כל-כך מה שרציתי לומר לו. או: מישהו אחר בוודאי כבר אמר לו זאת.

אבל הפעם – אולי בגלל זה שראיתי לפני פנים גלויות כל-כך, בהירות, כאילו פתוחות לכל אדם.

אתה צייר? – שאלה.

לא, אני בכלל לא אמן– הצטחקתי.

היא הסתכלה בי בעינים גלויות, בוחנות, ואמרה:

אני מודה לך מאוד.

הייתי נרגש מאוד. אנשים רבים ודאי אמרו לה אותם הדברים קודם-לכן, והתפלאתי שהיא מתייחסת ברצינות למחמאה שלי, בשעה שאני סתם אם אלמוני בשבילה. התפלאתי שבכלל חשובה לה דעתי על התפאורה שלה. כי היא בכנות הודתה לי. כאילו מעומק הלב. יכול אני להבחין, לפי הקול, ההבעה, אם דברים נאמרים בכנוּת או רק מתוך נימוס.

אחר כמה ימים הלכתי שוב לראות את ההצגה. כשמשהו מוצא חן בעיני מאוד, אני אוהב לחזור אליו שוב ושוב. כמו אל ספרים האהובים עלי. או אל תקליטים. יש לי שנים-עשר תקליטים בסך-הכל, אבל אני מוכן להאזין להם עשרות פעמים. מאות. אני כאילו ממריא אִתם לעולמות אחרים, גבוהים.

הלכתי, אם כן, לראות שוב את ההצגה, רק כדי להיכנף בתוכה.

אני אומר “להיכנף”, כי בשעה שישבתי באולם, מול כיפת הרקיע הזאת, התכולה, הזוהרת, ואחר-כך מתעמעמת מעט, נעשית כחולה כספיר, ויהלומים נוצצים בה. – חשתי כאילו אני נאסף לתוכה, מתכנף.

פעמיֳם הלכתי.

אבל את הציירת לא ראיתי.

לילות אחדים אחרי-כן, חלמתי חלום" אני הולך בשדה, על-יד המושבה, אל המקום שבו נפל אבי, כי שם נועדתי להיפגש אתו. פתאום, כשאני צועד בשביל, אני שומע קול מלמעלה, כמו קריאת עורב: ארשף! ארשף! ארשף!

אני מפנה את ראשי ונושא את עיני, ורואה ציפור שחורה בצמרת עץ השיזף שעל ראש הגבעה, והיא מוסיפה לצרוח: ארשף! ארשף! ארשף!

התעוררתי, וצמרמרות עברו בי, כי הקול עוד הידהד בחשיכה: ארשף! ארשף!

הייתי מבועת: מהו ארשף? ומדוע שמעתי את הקריאה הזאת בלכתי להיפגש עם אבי המת?

ולפתע נזכרתי שהציפור השחורה היא אותה ציפור שראיתי בתפאורת ההצגה.

ובאותו יום, אחר-הצהרים, ראיתי את איה.

עברתי ליד בית-הקפה הסמוך לתיאטרון, והנה ישבה שם, ליד השולחן ואִתה עוד שתי בחורות.

נכנסתי פנימה והתיישבתי ליד שולחן בפינה, והזמנתי קפה. בטוח הייתי שגם אם תבחין בי, לא תזכור אותי.

לא עברו שני רגעים והיא קמה ממקומה, ניגשה אל שולחני, התיישבה ואמרה: אתה ניגשת אלי בהצגת התיאטרון, נכון?

נכון – אמרתי – לא חשבתי שתזכרי.

פנים כמו שלך לא שוכחים! – חייכה אלי חיוך גלוי ובהיר.

הסמקתי עד קצות אזני. לרגע נדמה היה לי שהיא לועגת לי. כי יש לי פרצוף עגול ורחב, ועינים צרות, בעלות אישונים קטנים, ושׂער דליל, דהה. פרצוף לא מושך ביותר, אני חושב. אבל היא אמרה זאת בחיבה, בעינים מאירות.

אחר-כך שאלה אותי לשמי, ולמעשי, וכשאמרתי שאני עובד בלשכה הממשלתית לסטטיסטיקה, קראה מופתעת:

בלשכה לסטטיסטיקה?!

זה מפליא? – צחקתי.

אתה לא נראה בכלל סטטיסטיקן!

אמרתי לה שאני עצמי אינני פוקד, אלא עושה עבודה שיגרתית במשרד: עובר על שאלונים וסקרים, ובודק אם לא נפלו בהם טעויות.

זה משעמם נורא! – עשתה פנים חמוצות.

אמרתי לה שאם מסתכלים במספרים, רואים כאילו הם שקופים, כאילו אפשר לראות דרכם אנשים, ובעיות, את הארץ כולה, וזה יכול להיות מעניין.

היא צחקה צחוק משועשע, והוסיפה לשאול אותי על עצמי. כשאמרתי שאני יליד מושבה בגליל, ספקה לחייה בכפות-ידיה וקראה, כמו ילדה:

איזה יופי! זה נפלא להיוָלד בגליל!

פרצתי בצחוק ושאלתי מה נפלא כל-כך להיוָלד בגליל

זה חלום! – קראה – זה כמו סיפור!

וסיפרה שהיא עצמה נולדה ברחובות, ואביה הוא מדען, פיסיקאי, במכון וייצמן, ואחר-כך למדה בבצלאל בירושלים, ותמיד הצטערה שנולדה בשפלה, וקינאה באלה שנולדו בגליל, או בעמק-הירדן.

ושאלה מדוע לא נשארתי במושבה בגליל, אלא עברתי לתל-אביב.

סיפרתי לה שלאחר תאונה, שאירעה לי בצבא, לא הייתי מסוגל לעבוד בשדה, תחת השמש, ונאלצתי לעבור לעבודה “תוך-ביתית”, כפי שיעצו הרופאים. תחילה עבדתי כפקיד במנהל המקרקעין, שאחד העומדים בראשו הוא דודי, ואחר-כך עברתי ללשכה לסטטיסטיקה.

שאלה מה היתה התאונה שאירעה לי, אבל לא היה לי רצון לדבר על כך, ואמרתי:

ידוע לך ש -3.1% מכל העובדים בבנין נהרגים בתאונות-עבודה?

היא צחקה, אך מיד התרצנה ואמרה:

זה לא מצחיק, כמובן,אבל זו הפעם הראשונה שאני רואה את זה דרך משקפיִם של אחוזים. אני אומרת משקפים,כי שני האפסים הקטנים של האחוז נראים לי כמו משקפים.

על כך גם אני צחקתי, וזרקתי עוד כמה מספרים שזכרתי, על אחוזי הנישואים והגירושים.

ואתה – נשוי או גרוש? – התבדחה.

הייתי נשוי שבעה חדשים – אמרתי – ואחוז הנשואים המתגרשים אחר פחות משנה הוא רק 1.7.

אתה בין האלופים, אם כן!

ושנינו צחקנו.

אחר-כך הצעתי שאעזור לה לשָאת את שלושת בדי-הציור שעמדו ליד כסאה, וכשאמרה שעליה להביאם לביתה ביפו, אמרתי שיש לי מכונית.

כך החלה הידידות בינינו.

מאז אני בא לביתה לעתים קרובות. ופעמיִם נסעה אתי לגליל, כי רצתה להכיר את המושבה שבה נולדתי, ולהכיר את אמי.

את השם דוביק נתנה לי איה, למרות שאין שום דמיון בינו ובין שמי האמיתי, עשׂהאל. ובעקבותיה החלו לקרוא לי כך גם כל מכריה, עד שלא נודע להם כמעט שמי האמיתי. שלושה או ארבעה שבועות לאחר הכרוּתנו, אמרה לי איה: איך אפשר לתת שם כזה לילד? הלא קשה נורא לבטא עשׂהאל! אמרתי שאמי נתנה לי את השם הזה כי הוא תנ“כי והוא מתחיל בעי”ן, וכל מה שמתחיל בעי“ן הוא עברי מאוד בעיניה. וכן מקפידה היא לבטא את העי”ן במבטא גרוני, ותמיד היא מתקנת לאחרים כשהם מבטאים אותה כמו אל"ף. איה צחקה ואמרה: תמיד קראה לך בשם המלא, ע-שׂ-אל? לא עשׂי’לה,או עשׂיק? כן – אמרתי – תמיד בשם המלא, כי עשי’לה או עשיק הן הקטנות לא עבריות, לדעתה, וכשהיו הילדים קוראים לי כך, היתה נוזפת בהם ואומרת עשהאל! עשהאל!

אם כן, אני אקרא לך דוביק! – אמרה.

ומאז היא קוראת לי רק דוביק, לא הבעתי התנגדות לכך, כי ידעתי שמתוך חיבה ולא מתוך לגלוג היא מכנה אותי כך.

לפעמים אני עצמי שוכח כבר את שמי האמיתי.

אמך צריכה להיות טיפוס! – אמרה.

אמרתי לה שאמי עשתה לי הרבה בושות כשהייתי ילד.

למשל? – שאלה.

סיפרתי שהייתי מתבייש כשהיתה משתמשת בביטויים כמו “יען כי” במקום “מפני”, או “פנכה” במקום “צלחת קטנה”, או “פכסמים” במקום “צנימים”, או בביטויים ארמיים, כמו “לאו מלתא זוטרתא”, “כדבעי”, וכדומה.

בזה התביישת? – צחקה איה – הלוואי היו הורי מדברים כך! כבר ארבעים שנה הם בארץ ועד היום הם מדברים עברית מגורמנת!

אחר-כך סיפרתי שכשהייתי בא למושבה מבית-הספר המחוזי, או מהצבא, ואמי היתה רואה אותי יורד מהאוטובוס, היתה קוראת מרחוק: הנה בני המשורר הגיע! – ברוך בואך, בני המשורר! – ועד היום היא נוהגת כך לפעמים, ואינני מצליח להניא אותה מזה.

איה מחתה דמעות-צחוק מעיניה.

אבל כתבת שירים בודאי! – אמרה – ואולי גם עכשיו אתה כותב?

אמרתי שבהיותי תלמיד בית-הספר, כתבתי כמה שירים, כמו “ירמיהו בדרך לענתות”, “אלישע ובן השונמית”, “הזית הגדוע”, ועוד, ואמי היתה מוצאת את מחברתי, וללא ידיעתי היתה יוצאת אל השכנים וקוראת את השירים לפניהם, והילדים היו אחר-כך מתקלסים בי על כך. וגם היום היא בטוחה שאני כותב שירים בסתר, ורק בגלל ענוה, או בגלל שאיפה מוגזמת לשלמוּת, אינני מפרסם אותם. פעם הגיעה לדירתי בהעדרי, וערכה חיפוש בכל המגירות למצוא את המחברת שאני מסתיר ממנה.

אני מוכרחה להכיר אותה! – אמרה איה.

ושבת אחת, בראשית הקיץ, לקחתי אותה אתי למושבה.

כל הדרך סיפרתי לה על אמי. סיפרתי איך היתה באה לבית-הספר, בהיותי ילד, מתווכחת עם המורים בהפסקות ומלמדת אותם לקח. ואיך היתה מארגנת הצגות ביָזמה, בחנוכּה, בי“א באדר, או בכ' בתמוז, ותולה סיסמאות לאומיות, באותיות תכולות על רקע לבן, על קירות האולם. ואיך בימי זכרון, או עצרות-חג, היתה עולה על הבימה בבית-העם ומדקלמת שירים של ביאליק, טשרניחובסקי, שי”ן שלום, או משמיעה נאום נלהב, ואני, שישבתי באולם, הייתי מתכווץ כולי וכובש את ראשי בין כתפי עד יעבור זעם. ואיך היתה יוצאת מן הבית באמצע עבודתה והולכת לועד-המושבה להקים שם שערוריות על שמזניחים את גן הזכרון לבנים, או שלא משקים את העצים בשדרה –

אמי כבר המתינה לנו בשער החצר, לבושה בחולצה החלוצית הרקומה שלה ובחצאיתה החומה-הבהירה. כשיצאנו מן המכונית, משכה אליה את ראשי בשתי ידיה ונשקה לי על מצחי, ואמרה: עיני כלו מלחכות לכם. ברוך בואכם! רב שלום!

אחר-כך נטלה את ידה של איה, הסתכלה בה, ואמרה: יש לך פנים יפות מאוד, לא סתם יפות, אלא מפיקות חן ואצילות!

איה צחקה ואמרה: אני שמחה להכיר אותך. בנך סיפר לי הרבה עליך.

בני? – אמרה אמי – בני בוודאי דיבר בי סרה!

סרה? – צחקה איה – להיפך…

אני יודעת אני יודעת שהוא מתבייש באמו תושיה הלפרין! – אמרה אמי – אבל אין דבר, אני סולחת לו. גם אני התמרדתי על הורי. על-כל-פנים, יופי שבאתם! אני אומרת “יופי”, למרות שיש דעה שלא צריך להשתמש בביטוי הזה, אבל אני גורסת ש“יופי” הוא ביטוי עברי נכון ומקורי, כי במסכת סוכה, במקום שמסופר על העליה לרגל, איך היו מביאים מורביות של ערבה לבית-המקדש, כתוב שהיו מקיפים את המזבח ואומרים “יופי לך מזבח! יופי לך מזבח!” את יודעת מה זה מורביות? אינך יודעת? את רואה, לא מלמדים עברית שרשית בארץ והשפה מתרוששת. כשאני אומרת במושבה, גזמתי מורביות מעץ הרימון שלי, איש אינו מבין מה אני מדברת… עכשיו בואו היכנסו פנימה ואשקה אתכם בכוס חלב טרי. מים ביקש, חלב נתנה!

איה לא חדלה להתפעל ממראה עיניה: מעץ התות רחב הצמרת, מן הברושים הגבוהים, עבי הגזע, משני עצי הרימון הסבוכים, מן הבית העתיק, הבנוי אבני בזלת. ובהיכנסנו פנימה, פקחה עינים לרווחה והתפעלה מן החדרים הגבוהים, המסוידים לבן, מלאי האור, מצרור הקוצים האפרוריים הנתונים באגרטל באמצע השולחן, מעציץ האספרגוס הגדול שבפינה, שזלזלי המשי הדקים שלו מטפסים על סולם-קנים ופושטים זרועות למעלה, כמשוֹשים.

פני אמי האירו בגאוָה מול התפּעלוּתה של איה, ואחר-כך אמרה: בואי אראה לך את המשק שבניתי במו ידי!

יצאנו אתה לחצר והיא הראתה לאיה את לול הברבורים ואת מצודות התרנגולות, ותוך כדי כך הוציאה כמה ביצים מן התאים ושמה ואתן בסלסלה, והועידה אותן לאיה, שתקח אתה לביתה. אחר-כך הובילה אותנו אל רפת האבן העתיקה, שעמדה ריקה עתה ובתוכה רק חציר רקוב, וסרן-עגלה חלוד וכלי-עבודה ישנים וגרוטאות, וסיפרה בצער שנאלצה למכור את שתי הפרות לפני שמונה שנים, כי לא היה בכוחה לטפל בהן. ומשם הוליכה אותנו אל גן-הירק, עם שיחי החצילים, העגבניות והשעועית, ולימדה את איה פרק בגידול ירקות. ובהראותה לה את שטח המטע שמרחוק, סיפרה בכמה עמל ותלאה עלה לה גידול העצים מעת שתילתם ועד הניבם פרי.

ואת כל זה אַת מעבדת לבדך? – קראה איה בהשתוממות.

לא לבדי. יש לי עזר-כנגד! יוסוף! – זקפה אמי את ראשה – יוסוף הוא נפש יקרה. הוא ערבי, מן השבט הבדואי שעל-ידנו, אבל הוא כבר מיוהד! אני ייהדתי אותו, והוא כבן לי. מסור ונאמן וחרוץ-כפים. הלא העולים שבאו למושבה, למטה מכבודם הוא לעבוד בחקלאות! האין זו חרפה, הגידי את!

איה לא ידעה מה לענות לה, ובעומדנו בחצר אמרה אמי:

יוסוף עוזר לי, כמובן, אבל את המסד לכל מה שאת רואה כאן בניתי אני במו ידי!

ואבא? – אמרתי.

בני היקר עשהאל! – נעצרה אמי וגיחכה אלי – לעולם אינני מקפחת את זכרוֹ של אביך המנוח! לאחר שנים כה רבות, מן הראוי שתדע זאת!

ובפנותה אל איה, אמרה:

אביו של עשהאל לא היה אדם משכיל. הוא היה איש פשוט, ממשפחה פשוטה, אבל אדם ישר היה, צנוע, ואידיאליסט גדול, שאהב את הארץ, את הגליל, ואת עבודת האדמה. כשניכנס, אקרא לך את הדברים שכתבתי עליו בחוברת שהוציאה המושבה לזכרו, לאחר שנפל מידי מרצחים.

נכנסנו פנימה, ואמי הראתה לאיה את ספריהָ, ופתחה לפניה כמה מן הספרים, ויעצה לה לקרוא אותם, אם עדיין לא קראה. כשהוציאה את חוברת-הזכרון ועמדה לקרוא מה שכתבה בה על אבי, אמרתי שאני יוצא לטייל מעט.

כן כן, בני – אמרה – צא וטייל מעט. אתה כבר יודע היטב מה שאני כתבתי. ותסור גם אל פריימן. הם יודעים שעמדת להגיע היום וישמחו מאוד לראותך.

ובהגיעי אל שער החצר, השיגה אותי במרוצה, ושמה על ראשי את כובע-הקש רחב השולים, כדי שלא תכה אותי השמש.

הלכתי לעבר הבאֵר הישנה, ומועקה היתה בלבי, כמו תמיד כאשר מוזכר שם אבי. שוב עמד לפני המראֵה שראיתי בדמיוני פעמים כה רבות: אבי חורש בשדה, והנה הסוסים משתוללים, מנתקים את מוסרותיהם ונמלטים, והוא עומד וצועק – אבל אין לו קול.

כשחזרתי ונכנסתי, מצאתי את אמי יושבת לפני איה ושרה, “במחרשתי, כל עשרי ירשתי”.

שוב? – אמרתי – שוב?

אל תפריע לי! – גערה בי – לא לכולי עלמא יש דעה כה קטלנית עלי כמו שיש לך!

היא שרה יפה מאוד, אמך! – צחקה איה וביקשה ממנה שתשיר עוד.

אמי נענתה לה ברצון ושרה “ניטשו צללים, דוֹם ציפרים”, ואחר-כך “ביום קיץ יום חום”, והיתה מוסיפה ושרה עוד שירים, אלמלא אמרתי שאיה רעבה בודאי, כי השעה כבר אחת וחצי.

כן, השירים הרי לא ישביעו את רעבונך! – קראה אמי, מרוצה, בהדגשה גרונית של העי"נים, ומיהרה לערוך את השולחן.

ובהגישה את המאכלים – דג ממולא, ומרק אורז, ועוף, וירקות מבושלים, ולפתן-שזיפים – סיפרה לאיה איך הכינה כל תבשיל ותבשיל, ושיבחה את הרכבם ואת טעמם.

לאחר שסיימנו לאכול, אמרתי שאצא עם איה להראות לה את המושבה.

כן, צאו בני, צאו! – אמרה אמי, ובשׂאתה את ראשה בגאון, דיקלמה: "אצא לי השדה ואשמע מה דיבר אדוני מן הקמה, מה לאט הרוח ממשק הקנים הזקופים, הגאים –”

את מתבזבזת במושבה הזאת! – הצטחקה איה – צריכה היית להופיע על בימות!

אך אמי, כאילו לא שמעה את דבריה, המשיכה:

"מה ירקום בסתר זיז שדי, מה יפעל בול הרים בדממה, ומה השיבלים תנענה –

ורק לאחר שסיימה שני בתים שלמים, אמרה:

אינך הראשונה שאומרת לי זאת. כמובן, יכולתי להופיע על בימות! אבל אני, הרי מרצוני בחרתי בעבודת-כפיִם!

שמתי את כובע-הקש על ראשי ויצאנו החוצה. בלכתנו במורד הרחוב, אמרה איה:

היא אשה גדולה, אמא שלך! ממש אשה גדולה!

כן? – אמרתי.

בהחלט! איפה אתה מוצא היום נשים כאלה? עם עברית כזאת! עם התלהבות כזאת! עם מרץ ציבורי כזה!

“מרץ ציבורי” זה טוב! – צחקתי.

ובאמת יש לה כשרון משחק! צריך היית לשמוע איך תיארה לפני את התמונה שביאליק עולה על הבימה…

וחזרה על סיפורה של אמי, ששמעתיו כבר פעמים רבות, איך לפני ארבעים שנה או יותר, בחגיגת חנוכה בבית-העם, דיקלמה היא את “למתנדבים בעם”, וביאליק, שישב באולם, התפעל ממנה כל-כך, שעלה על הבימה ונשק לה על לחייה לעין כל הקהל.

מעניין שאף אחד במושבה לא זוכר את המקרה הזה – אמרתי.

לא זוכרים שנשק לה?

לא זוכרים שביאליק ביקר אי-פעם במושבה…

הו, לא! – נעצרה איה במקומה – אל תגיד לי שהיא בודה את זה מלבה!

יש לה דמיונות לפעמים…

היא תיארה את זה באופן כל-כך חי!… לא, זה לא ייתכן!

סיפרה לך גם איך הבריחה את הערבי שפרץ לרפת?

מה, גם בזה אתה מפקפק?

אינני יודע… אולי… לא כל-כך מתקבל על הדעת שבאמצע הלילה לקחה רובה, שהיה מונח מתחת למיטה, ויצאה החוצה וירתה…

איה הסתכלה בי בתמהון:

מה יש לך נגד אמך שלך? היא אוהבת אותך כמו בבת-עינה!

כן, אני יודע.

בינתים הגענו אל הואדי. שיחי הרדוף ונרד ושמיר צומחים לאורך האפיק ומדיפים ריח רענן. תמיד, בהגיעי אל המקום הזה, כאילו ציפור מתרפרפת בתוך ראשי.

נעצרתי ואמרתי: פה נפלתי מן החמור.

וסיפרתי איך היה הדבר: רכבתי על החמור כדי להגיע אל שדה התירס, להביא אוכל לעובדים. במורד הדרך אל הואדי, הוא גלש במהירות, מטופף בטלפיו, ואני החלקתי מעל גבו, נפלתי ארצה והתעלפתי.

איה הסתכלה בחלוקי האבן שבאפיק, כאילו רצתה לשווֹת לעיניה את המראה, איך אני הילד מוטל שם, חסר-הכרה.

וכך מצאו אותך? – נשאה את עיניה.

לא, אני בעצמי התעוררתי, אחר דקה, או אולי כמה דקות… אינני יודע.

בצהרים? בחום השמש?

כן.

ואז, כשהתעוררת… בא לך הרעיון הזה?

לא, לא רעיון! – אמרתי – לא!

וניסיתי לתאר לה: כשהתעוררתי ופקחתי את עיני אל השמיִם, הרגשתי כאילו אני לא אני, אלא מישהו אחר. זכרתי שבתוך העלפון, כמו בחלום, הייתי איש מבוגר, קדמוני, הלכתי בשדות והלכתי, מקל בידי, כעין מטה-קסם, והייתי קל מאוד, כמו מרחף מעל לאדמה. כשקמתי, ופניתי לראות איפה החמור, כבר חשתי את עצמי איש אחר, והיה לי כוח ברגלי.

והאיש האחר הזה… אתה יודע מי? – הסתכלה בי איה בפליאה.

היססתי אם לומר לה אם לא. אחר-כך אמרתי:

למדנו אז מלכים ב', וכתבתי שיר, “בן השונמית”…

ציפור נמלטה מסבך השיחים שבואדי וחלפה ביעף, נמוך מאוד, על-ידנו, התרוממה והבהיקה בשמש.

ואת החמור מצאו אחר-כך על-יד הירדן – אמרתי.

איה שתקה, ואחר-כך אמרה:

ואיפה המקום שבו נפל אביך?

עלינו מן הואדי וטיפסנו בשביל החוצה את השדה. משני צדי השביל רישרשה שיבולת-שועל צהובה ורזה, וסידריות כהות הוריקו בין האבנים. כשהגענו אל עץ-השיזף הגדול שבראש הגבעה, נשמה איה עמוק מול המראה שנפרש לעיניה במזרח, וקראה בקול גדול: ע-מק! אחר-כך פרשה את זרועותיה, כמו לחבק את העולם כולו, וקראה שוב, לרחוק: ט-בע! טבע גדול!

למטה היתה הבקעה הלבנה, הפרדסים, שדות החציר, בתי-המשק, הגגות האדומים. הרי הגלעד היו כחלחלים, וצעיף של אויר זח, זוחח, היה תלוי לפניהם, כאילו מיליוני זבובונים נעים שם אנה ואנה.

שנים לא הייתי פה! שנים! – המשיכה איה להתפעל מן הנוף

אחר-כך כשאלה שוב על המקום שבו נפל אבי.

שלחתי את מבטי אל דרך העפר העוברת לרגלי ההר, והצבעתי על הצוק הכהה המחודד.

ניגש?

עשינו כמה צעדים במורד הגבעה, אך אני נעצרתי ואמרתי שניגש לשם בפעם אחרת.

חשתי את הרשרוש הזה ברקה השמאלית.

איך זה קרה בדיוק? – שאלה איה.

אמי לא סיפרה לך?

לא. היא קראה לפני מה שכתבה, וכששאלתי אותה, עברה לדבר על ענין אחר.

אמרתי שכל מה שידוע לי הוא רק מתוך מה ששמעתי וקראתי, כי אבי מת שלושה חדשים לפני הולדתי. ומה שידוע לי הוא זה: לפנות-בוקר, בעוד חשיכה, רתם אבי את העגלה לסוסים ונסע אל שדה החיטה שלנו, כדי להוביל את התבואה הקצורה אל הגורן. בהגיעו לעיקול הדרך, יצאו שני ערבים ממארבם, מאחורי הצוק, וירו בו. כדור אחד פגע בראשו וכדור שני פילח את צוארו. הסוסים דהרו, כנראה, במורד הדרך, ואבי התגלגל מן העגלה ונפל. אחר-כך מצאו אותו על האדמה, שהיתה ספוגה בדם. העגלה נמצאה הרחק למטה, נעצרה לפני גל אבנים. את הסוסים שדדו הערבים וברחו אתם לעבר-הירדן.

כל הדרך בחזרה אחזה איה בידי, כאילו לנחם אותי על מות אבי, ולא הרפתה ממנה עד הגיענו אל מבוא המושבה. הדבר הביא אותי במבוכה, ובגלל המבוכה לא מצאתי מלים לומר לה. ככל שאימצתי את מוחי, לא מצאתי מה לומר. ומכיוָן שגם איה לא דיברה, צעדנו כל הדרך בשתיקה.

אמי עמדה בשער החצר, זרוֹעה על העמוד, וחיכתה לנו.

הייתם בחורשה? – שאלה.

לא, עלינו לגבעה – אמרתי.

יפה אצלנו, מה? – אמרה לאיה.

נהדר!

פריימן שאל עליך. התפלא שלא נכנסת אליהם.

לא היה לי חשק.

יש לך כאב-ראש?

לא! למה?

חשבתי.

כשאמי מבחינה במצמוץ קל בעיני, מיד תוקפת אותה דאגה.

בהיכנסנו פנימה, אמרה איה: יש לך תמונות של אבא של דוביק?

אבא של דוביק? – קראה אמי בהשתוממות.

כך היא קוראת לי – צחקתי.

דוביק? – רגזה אמי – מה פתאום דוביק?

סתם שם נחמד – אמרה איה – זה מפני שהוא דובי כזה…

לא, אני אינני מסכימה לכך! – אמרה אמי בתוקף – מה זה דוביק? זה נשמע כמו סיגריות דובק! שמו עשהאל, כשם עשהאל בן צרויה, אחי יואב ואבישי, ואינני יודעת למה צריך להמיר אותו בשם אחר, חסר כל טעם ומשמעות! דובק! – פלטה בלעג.

טוב, בנוכחותך אקרא לו רק עשהאל! – צחקה איה.

לא, גם לא בנוכחותי! –התעקשה אמי – תמיד, בכל עת ובכל שעה! שמו של אדם הוא כבודו! טוב שם משמן טוב, כתוב במשלי, ואת יודעת מה אומר על כך המדרש? מדוע טוב שם משמן טוב? מפני שהשמן ריחו הולך רק מן המטבח עד הטרקלין, ושם טוב, ריחו הולך עד סוף העולם! ועשהאל הוא שם טוב! עברי ועתיק! – הדגישה את העי"נים.

אחר-כך, כששאלה איה שוב על התמונות, הלכה אמי אל הארון, הוציאה אמתחת-בד ממדורו התחתון, הניחה אותה על השולחן ואמרה: אני מסופקת אם תמצאי כאן חמישה תצלומים שלו. יהודה לא אהב להצטלם. אדם צנוע מאוד היה.

היא שפכה את התצלומים מתוך האמתחת על פני השולחן, ואחר שהפכה בהם והפכה, מצאה תצלום אחד ישן, חוּם, על גבי נייר-קרטון.

הנה, זה בהיותו צעיר, עוד לפני שנישאנו. יש בודאי עוד שניִם-שלושה. חפשׂי את ומִצאי.

פני אבי בתמונה היו בהירות, עיניו גדולות, פקוחות לרווחה, וכעין הבעה של תמהון בהן. כאילו מתפלא על עצמו, או על העולם.

איש יפה היה – אמרה איה. והתבוננה ממושכות בתמונה, כאילו מבקשת לחדור לנפשו.

בעל נפש טובה – אמרה אמי – מעולם לא עשה רע לאיש.

באָמרה זאת, חשתי שוב את הרשרוש הזה ברקתי השמאלית, כאילו עלה-עשב חד מרטט בה.

איה הפכה בערימה, ומצאה עוד תמונה, שהרבע העליון שלה היה גזור במספריִם.

אבי ואמי עמדו לפני ביתנו, זה בצד זה, אך מאמי נותרו רק השמלה, ורגליה בסנדלים, כי ראשה היה גזור. אבי נראה במלוא קומתו. בבגדי-עבודה, ידיו שמוטות לצדדיו ברפיון, ודאגה בעיניו הגדולות. עץ-הלימון היה עוד שתיל, ושני הברושים היו גמדיים.

מי זה גזר אותך? – שאלה איה.

אני עצמי! – צחקה אמי – לא מצאתי חן בעיני עצמי! הייתי יפה מאוד אז, כך על-כל-פנים היתה הדעה במושבה. וכאן – השמש סינוורה את עיני, והשׂער לא נראה כלל, כי היתה לי מטפחת-ראש – נראיתי כשפחה!

מתי הגעת למושבה? – שאלה איה.

אני אינני איכרה מלידה – אמרה אמי – יהודה זכרונו-לברכה נולד פה, ואביו היה מן הראשונים – אבל אני גדלתי בתל-אביב. עירונית! רק מתוך אידיאליזם בחרתי במקום הזה!

וסיפרה איך הגיעה למושבה בפעם הראשונה עם קבוצת תלמידים מן הגימנסיה “הרצליה”, לעזרה בבציר, ואיך התאהבה במקום, בעבודה החקלאית, ואחר-כך בא באבי, שלא היה אדם משכיל, אבל טוב-לב וישר היה. סיפרה איך נישאה לו, למרות התנגדות הוריה, שהיו אנשים אמידים, בעלי בית-מסחר לחמרי בנין, ויעדו לה עתיד אחר, כיוָן שהצטיינה בכל המקצועות ההוּמאניסטיים. שנתיִם לאחר שנישאה – סיפרה – נולד לה נֵפל, ולד מת, בחודש השביעי להריונה, ורק שלוש שנים לאחר-כך נולדתי אני.

הוֹ, הרבה עבר עלי כאן! – אמרה – מאורעות, ומלחמה, ובצוֹרת, ושנות מחסור, ואינני מתחרטת על כלום! אבל…– הפסיקה ועיניה הצטמצמו – אילו ידעת כמה פרובינציאלית היא המושבה הזאת! כמה עם-הארצות כאן! אין עם מי להחליף דברים שיש בהם לחלוחית של למדנות! אפילו מנהל בית-הספר, אריאלי, איננו בר-אוריָן גדול! אני פוגשת אותו ברחוב ושואלת, מה דעתך על סיפורו של עגנון שהתפרסם ב“הארץ” בשבת? והוא מושך בכתפיו! לא קראתי, הוא אומר! מדוע לא קראת? אני אומרת. בתור מורה ומחנך בישראל, חייב אתה לקרוא! ואני מתחילה לומר לו כמה מלים על הסיפור הנפלא הזה. הוא מפסיק אותי באמצע דברי, אומר סלחי לי, אין לי פנאי עכשיו, וממשיך ללכת! האין זו גסות-רוח? אמרי-נא את!… כן, לפנים היתה פה קצת רוחניות. היום – הכל גשמיות!

מבטה של איה נפל על אחת התמונות שעל השולחן, היא נשאה אותה אל מול עיניה וקראה:

זה דוביק, בחיי! איזה חומד!

אמי זקפה עליה מבט זועם.

עשהאל, סליחה! – הצטחקה איה.

אם תכני אותו שוב בשם העכו"מי הזה, אגרש אותך מביתי! – אמרה אמי בספק-רוגז ספק-לצון.

האם איננו חומד? – הראתה איה את התמונה לשנינו.

הייתי שם בן שבע או שמונה, ילד שמנמן, במכנסים קצרים בלבד, ללא חולצה או גופיה, עומד יחף, פשׂוק-רגלים, בחצר, ליד הרפת, ועגל עומד על-ידי, מלחך תבן. עיני נהיו צרות מאוד, בגלל החיוך הרחב שעל פני.

ועכשיו הוא לא חמוד? – היטתה אמי את ראשי אליה, כדי לנשקני.

משכתי את ראשי ממנה והשתחררתי מזרועה.

עכשיו הוא כבר לא ילד! – חייכה אלי איה.

טוב, אכין לכם תה – קמה אמי ממקומה – וגם עוגה אפיתי לכבודכם. שש ביצים הכנסתי בתוכה!

בעברה אל המטבח, נעצרה רגע בדרכה, ובראותה את איה מרוכזת בהתבוננות בתמונות, רמזה לי בקריצת-עין לגשת אליה.

עשיתי עצמי שאינני מבין את רצונה, אך היא חזרה ורמזה בכפיפת אצבע, שאבוא אליה.

קמתי והלכתי אחריה אל המטבח.

היא סגרה את הדלת בעדנו, ואמרה בלחש, כשסומק עולה בלחייה:

יש ביניכם אֶרוֹטיקה?

נדהמתי לרגע. וכשתפסתי את שאלתה, עלתה חימה אל ראשי.

אינני יודע על מה את מדברת! – לחשתי בשצף – אינני מבין בכלל את השאלה הזאת!

אתה יודע למה אני מתכוונת – לחשה בשקט.

לא, אינני יודע ואינני רוצה לדעת! – אחזתי בכף-המנעול כדי לצאת.

רגע אחד,עשהאל! – שמה גם היא את ידה על כף-המנעול – הגד לי רק זאת: זה רציני ביניכם?

כן! – אמרתי ברוגז – רציני מאוד! שנינו אנשים רציניים מאוד!

עם אמך אתה רשאי לדבר גלויות – הסתכלה ישר בעיני – אתה יודע יפה שאין לי שום משפטים-קדומים בענינים סכּסוּאליים!

הניחי לי! – פתחתי את הדלת ויצאתי.

איה מצאה תמונות שלא ראיתין זה שנים רבות: היתה שם תמונת נטיעה בט"ו בשבט, ובין הנוטעים – ילדי בית-הספר – גם אמי, עציץ בידה. תמונת טיול לתבור, ובה אני צועד בתוך שורה ארוכה, בשביל העלה בהר, כשילקוט כבד על גבי. תצלום שלי במדי-צבא, מתקופת הטירונות, שבו נראיתי עומד לצדו של חייל אחר, ידי בכיסי המכנסים הרחבים, עומד ברישול, נדמה כאילו אני עבה וגבוה משהנני.

אתה לא מאושר פה ביותר…אמרה איה.

אבל על הצבא לא היה לי רצון לדבר.

לאחר שתיית התה, ליותה אותנו אמי אל המכונית, ובאחזה ביד איה, אמרה:

בואי לעתים קרובות, והביאי אתך גם את בני הסרבן. משכני אחריך נרוצה. את זוכרת את שני הסוסים של ר' נטע ב“הכנסת כלה”, “משכני” ו“נרוצה”? אבל אתם הרי לא צריכים סוסים! יש לכם מכונית! אלמלא אני, גם המכונית לא היתה! כמעט אכפתי אותה עליו! מכונית? – אמר – למה לי מכונית? ואני אמרתי: אם לא תהיה לך מכונית, הרי תבוא לפקוד את אמך שלוש רגלים בשנה! היום הוא לא מצטער על כך, נכון? תבואי, אם כן. הביטי כמה יפה כאן! העצים מלבלים, עוד מעט יניבו פרי… הביטי! הביטי! – הצביעה על ציפור שפרחה מאחד העצים ועפה מעל לראשינו – את יודעת איזו ציפור היא זאת? – שרקרק!

בדרך,במכונית, אמרה איה:

אבא שלך נראה עצוב מאוד בתמונות, כאילו ראה את הסוף.

ואני שתקתי.

שבט

בימים שלפני פרמיֶרה איה מבולבלת לגמרי. מדברת במהירות בלתי-רגילה ואינה יודעת מה היא אומרת. שוכחת דברים בבית-הקפה, את המעיל, הארנק, המטפחת, יוצאת ושוכחת לשלם. פתאום היא חוזרת במרוצה ומעתירה על המלצר כל מה שיש לה בארנקה. נדמה שהיא בובה מפורקת, ידים כאן, רגלים כאן, והראש במקום אחר. היא תופסת אותי בדש החולצה, נועצת בי עינים בוערות: דוביק, בחייך, עשה לי רק טובה אחת גש אלי הביתה והבא לי את המחברת הגדולה הלבנה אתה יודע זאת עם הרישומים היא על השולחן,לא, בין הספרים, אתה כבר תמצא! – והיא אומרת ואת בבהלוּת כזאת, כאילו נפלה דליקה.

אחר-כך, חמישה ימים אינני רואה אותה בכלל. לא בביתה, לא בבית-הקפה, לא ברחוב, לא בשעות היום ולא בשעות הערב. התיאטרון בלע אותה. נדמה כאילו נבלעה בתוך בטן של לוויתן.

אינני רואה אותה ואני רואה. רואה אותה בדמיוני מתרוצצת על קרשי הבימה, בחצי-אפלה, מפזרת הוראות, מתרגזת, יורדת במדרגות-העץ המקרקשות אל המרתף, מתווכחת עם הנגר, עולה שוב, מלוהטת, אל הבימה, מתרככת, מדברת בנועם עם השחקנים, יורדת לאולם, מתיישבת בחשיכה, באיזו שורה אחורית, מכוססת את ציפרניה, רואה את חילופי האורות המשנים גונים כמו בתיבת-קסם, הכל ירוק כמו ביער-עד, הכל אדום כמו בשׂריפה עצומה, פתאום קופצת ממקומה ושולחת צעקה כלפי החשמלאי היושב כעורב על ענף הצמרת –

ודאי אינה טועמת דבר במשך כל היום, מלבד קפה ושוב קפה, במזנון התיאטרון, ואינני יודע מתי היא מגיעה הביתה לישון, אולי אחר חצות.

פתאום, ביום הששי, היא מצלצלת אלי לעבודה, לפני הצהרים:

דוביק, אתה בסדר?

אני בסדר, מדוע?

דאגתי לך. נורא דאגתי.

לי? מה יש לדאוג לי?

סתם. חשבתי שמשהו קרה.

כלום לא קרה – אני צוחק – ואַת? כל הזמן בתיאטרון?

סיוט. ממש, אבל רק עוד כמה ימים. אם לא ידחו שוב אתהפרימרה.

התפאורה בסדר?

אל תשאל אותי. אינני יודעת. תאמין לי, אינני יודעת כלום.

נקווה.

תתפלל בעדי.

אני מתפלל.

דוביק… – היא משתתקת רגע. ואחר-כך אומרת במין חרדה סתומה: תזכור שאני ידידה שלך. תזכור, כן?

וכשאני מניח את השפופרת, מתהדהד בראשי צליל מצמרר, כאילו מיתר ממשיך לרעוד רגע ארוך אחר שניגנו עליו.

לפנות-ערב אני נוסע ליפו, לראות אם הכל כשורה בביתה של איה אחר הגשמים שירדו ביומיִם האחרונים, אם לא אירע קצר בחשמל, אם לא חדרו מים. אם לא ישגיח מישהו על כך, הבית עלול להתפורר.

אני רואה אור בחלון, וכשאני נכנס, אני מוצא שם את מוסטפה, יושב ליד השולחן הגדול, גליונות נייר לפניו ועפרון-פחם בידו. הוא מסב את ראשו אלי, אומר שלום, שואל מה נשמע, וממשיך לצייר. רושם פרצופים, בחורות ערומות, יושבות או שוכבות, רישום בצד רישום, רישום מעל לרישום.

במטבח, הכיור מלא כלים ומים עכורים עד שפתו. אני מביא את משאבת-הגומי ומתחיל לפמפם כדי לנקז את המים.

תעזוב, אני אתקן את זה מחר – קורא מוסטפה מן החדר – צריך לפרק את צינור הביוב, הכל סתום.

איה לא היתה?

בתיאטרון, תבוא בטח לפנות-בוקר. שב, אני אצייר אותך.

אני צונח לכורסה הירוקה, המרופטת, שריד ישן של “רכוש נטוש”, ומתיישב כשפני למולו. קר וטחוב בחדר. תנור-החימום עומד כבוי, מפויח, בפינה, כי לאיה לא היה פנאי לקנות נפט. ליד הקיר עומדים בדי-ציור גדולים שלה, פניהם אל הקיר.

מוסטפה עצמו הוא כמו ציור, אני חושב. שתי הגבות מעל לעיניו התכולות הן כמו שתי קשתות מצוירות בפחם, ואפו הדק בדיוק באמצע הפנים. וכך גם שפתיו הבשלוֹת.

איה אומרת שאתה מאמין בגלגול-נשמות – הוא אומר תוך כדי משיכת קווים על הנייר.

אני נדהם. ובו-ברגע אני חש דקירה עזה בקדקודי, כאילו כל עצבי הראש נצמתו שם למוקד אחד.

כך היא אמרה לך?

לא נכון?

אני משתומם. משתומם מאוד על איה שהיא מדברת עם אחרים על דברים שאני מגלה רק לה.

יש דעהכזאת – אני אמר.

איזו דעה?

שנשמות מתגלגלות. לא הולכות לאיבוד.

ואתה מאמין בזה?

אולי.

אצלנו בכפר – הוא מפסיק מציורו – יש אחד שאומר שהוא גלגול-נשמה של משורר יהודי שמת לפני ששים או שבעים שנה. זה שחיבר את “התקוָה”.

אימבר.

כן, אימבר. כולם צוחקים עליו. אומרים שהוא משוגע. אבל אולי יש בזה משהו.

כותב שירים?

מדבר שירים – הוא צוחק – יושב בקפה, כולם מתיישבים סביבו, העינים שלו בוערות, שׂערות ארוכות, והוא מדבר אתהשירים שלו בתנועות רחבות כאלה, כאילו עומד על הבימה, ובערבית קלאסית, יפה. יש שירים שהוא ממציא על המקום. באמת לא רגיל. אבל אולי הוא מסומם.

על מה השירים? – אני שואל.

על טבע, אהבה, בחורות… אפילו שירים פורנוגרפיים. הוא יכול לחבר שיר על משגל ולדקלם אותו בשיא הרצינות. עם אש בעינים, בהתלהבות, כאילו זה משהו קדוש. כולם צוחקים והוא לא מחייך אפילו.

איך הוא יודע שהוא גלגול?

הוא מרגיש ככה! ואולי זה נכון, אני יודע? פעם בא איזה עתונאי לראיין אותו. הוא ישב אתו חמש שעות, ואבו-עלי סיפר לו את כל הפרטים על החיים של אימבר. דברים שלא כתובים בשום ספר. מה היה אתו באירופה, כשהיה ילד, בבית. על אמא שלו, ואיך שהתחבא פעם ממנה במחסן שלהם. ואיך הוא חי על הכרמל עם הלוֹרד האנגלי הזה ואשתו. ומה היה אתו באמריקה, באיזה מלון הוא גר, באיזה קפה הוא היה מבלה, ואיך מצאו אותו פעם ברחוב, שוכב על המדרכה, שיכור. פנטאסטי! העתונאי לא האמין למשמע אזניו! הוא יצא ממנו המום! הכל היה כל-כך אמיתי ומתאים, שהוא כתב בעתון שאחרי הפגישה הזאת הוא התחיל בעצמו להאמין בכוחות שמעל לטבע, ושיש בני-אדם עם חוש לראות מה שהיה בעבר.

גלים של חוֹם עוברים בי בשעה שהוא מדבר. לפעמים אני יושב לבדי בחדר, בערב, רק החתול לרגלי, ורואה בבהירות דברים שקרו לי כשהייתי לא מה שאני היום. כל פרט, כל רגע. איך אני כורע על שפת נחל, מַרוֶה את צמאוני, רואה את חלוקי האבן במים הצלולים, עם נקודות החזית עליהן, קם, אוסף את שולי בגדי, מרים את המטה מן האדמה, ממשיך ללכת, במעלה ההר, בחם הצהרים, מגיע לאוהל בודד, אשה יוצאת לקראתי, מברכת אותי, אומרת שציפתה לבואי, ואני, במטה-הקסם שלי… או ברחוב, פתאום אני נעצר, ולרגע אחד, כאילו השמש הכתה אותי בסנוורים, אין בתים סביבי, אין עיר ואנשים, ואני עומד במִדבר אבנים ללא צל.

ואתה, לא מאמין? – אני שואל את מוסטפה.

אני מאמין שהכל בא מן האדמה וחוזר אל האדמה, גם הנשמה. – הוא אומר – העץ צומח מן האדמה, גדל, מוציא פרי, הפרי נרקב והזרע חוזר אל האדמה ויוצא ממנו עץ חדש. ואם העץ מת, גם כן הרקבון שלו, של הגזע והעלים והכל, מדשן את האדמה, ויוצאים מזה עשבים, או פרחים. אתה יכול לקרוא לזה גלגול אם אתה רוצה. וכך גם ציפור. ממה חיה ציפור? מדברים שהיא מוצאת על האדמה. היא מתה, הגוף שלה נרקב באדמה, יוצאים צמחים, מן הצמחים חיים הגוזלים שלה. אם ציפור, למה לא בן-אדם? הגוף שלו חוזר לאדמה, ואם הנשמה זה משהו ממשי, אז גם היא חוזרת לאדמה. אחר-כך יוצאים מזה חיים אחרים. ככה בלי סוף. זה הטבע.

איך אתה מסביר, אם כן…

מה שקורא לאבו-עלי? הוא מזדהה, אתה מבין? כשמזדהים חזק מאוד עם מישהו, אפשר לחיות את החיים שלו. הוא בטח קרא פעם על המשורר הזה, אימבר, או למד בבית-הספר. התחיל לאהוב אותו. הרגיש שהוא רוצה להיות כמוהו. הרגיש חזק כל-כך עד שנדמה לו שהוא בעצמו אימבר. היתה לי דודה, בכפר בית-ג’ן, בגליל, שאהבתי אותה מאוד. הייתי מבקר אצלה כל חדשיִם-שלושה. הייתי יודע איך היא מרגישה בכל יום. פעם באתי אצלה ואמרתי: נכון שביום ששי שכבת במיטה כל היום והרגשת רע והקאת? נכון שבשבת הלכת לחנות לקנות אוכל ובדרך התיישבת על אבן ולא היה לך כוח לקום ובא ילד אחד ולקח את הסל שלך ועזר לך ללכת? היא הסתכלה בי כמו על נביא. רוח-הקודש! אבל זה מפני שאהבתי אותה. מתה, המסכנה.

הוא מושך בעפרונו משיכות קצרות, מהירות, מסתכל בי, בנייר, בי, בנייר. יש לו פנים בהירות, אף דק, גומה בסנטר החזק, המוארך, ושׂער שחור, מסורק יפה, עם שביל בצד. אני חושב: אולי גם הוא גלגול. של מישהו שחי על הכרמל אי-פעם, בימי-קדם, אולי נביא. אולי שר-צבא.

ואתה, גלגול של מי? – הוא שואל כשהוא ממשיך לקווקו על גבי הדף.

תגיד אתה – אני צוחק.

אולי של חיה…

איזו?

הוא בוחן את פני.

זאב? – הוא מחייך.

אני פורץ בצחוק. זה מדהים אותי שהוא חושב כך.

אני דומה?

גלגול אף פעם לא דומה! אני אומר זאב, מפני שלפעמים אני רואה אותך יושב, ככה, בצד, שותק… זומם משהו… אורב… אני חושב: עוד מעט הוא יתנפל, יטרוף את מישהו…

אני צוחק. נדמה לי שמין צחוק זאבי נפלט ממני.

שטוּיות, זה רק בצחוק אני אומר ככה – הוא מאיר לי פנים – אתה בן-אדם טוב! שקט! לא מסוגל להרוג זבוב!.. אולי לפני שנולדת…

הוא נושא את הגליון מול עיניו, מסתכל בו, בי, ואומר:

פחות-או-יותר. לא בדיוק. אני קם, ניגש לשולחן ומסתכל בציור. אני נבהל מפני עצמי: ההבעה הזאת בעינים הצרות… כמו איזה דכאון עתיק… חייתי… והפנים הרחבות… כאילו מפוחדות מן העולם…

הוא מתבונן בי בחיוך, מצפה לתגובתי.

אני נראה לך עצוב כל-כך?

בִפנים… בִפנים אתה עצוב.

אחר-כך הוא אומר:

תהיה שמח! החיים יפים!

אני צוחק, כדי לא למצמץ. כי אני מרגיש שהמצמוץ קרב.

איה אומרת שאתה מנגן…

מנגן? –אני צוחק.

יש לך חליל או משהו.

אוֹקארינה. אבל זה אפילו לא חליל. סתם צעצוע.

תביא פעם הנה! נשמע!

שטויות! אמי קנתה לי כשהייתי ילד. בקושי יודע עשר מנגינות.

תנגן עשר מנגינות! יופי! – הוא מחייך אלי.

והמצמוץ בא בכל-זאת.

כשאני חוזר הביתה, תוקף אותי פחד: אולי איה השתנתה. אולי בימים אלה שהיא שם בתיאטרון, כולה לגמרי שם, בחצי-החשיכה שעל הבימה, ובאולם, ובמרתף, ובחדרי-ההלבשה, היא משתנית לגמרי, וכשתצא לא אוכל עוד להכירה, והיא לא תכיר אותי.

זה יהיה אסון, אני חושב.

אני מכבה את האור ומתיישב בכורסה. כאילו החשיכה עשויה להגן עלי. אלומת אור קלושה נופלת על השטיח מחלון הבית הסמוך. צפניה פוסע בחדר, מקיר אל קיר, היא הולכת ומשתנה ונעשית כמו אופירה. אם איה תהיה כמו אופירה, לא תהיה עוד הבנה בינינו. היא תלך ותתרחק, תלך ותתקרר. קור עובר בבשרי כשאני חושב על כך. מאז התאונה שקרתה לי, היא האדם היחיד שאני יכול לדבר אתו בגילוי-לב.

אני ניגש למגירת השולחן, מוציא מתוכה את האוקארינה, כדי לגרש את המחשבות. אני מחלל “פרושׂ כנפיך ערב”, ו“ים הדממה פולט סודות”, ואחר-כך את הקטע מתוך “קנטטת האיכרים”. צפניה רובץ לרגלי, מכווץ את עיניו, מניח את ראשו על טלפיו ומנמנם.

לפעמים אני חש איזו אטימות בראש. התקהות.

עלי לברר לעצמי כמה דברים.

ברגע שאני פותח את הדלת בבוקר, לצאת לעבודה, נפתחת גם דלת דירתה של עדינה בלוך.

אפשר לבקש ממך עזרה קטנה? – היא מצמידה בידה את צואר חלוק-הבוקר שלה.

מדוע לא?

תנור-הנפט שלי… אינני מצליחה להדליק אותו… המון פיח…

אני נכנס אִתה לדירתה, וצפניה אחרינו. אני כורע ליד התנור ורואה ששולי הפתיל שרופים לגמרי. מוריד את כיפת-הראש, מגביה את הפתיל, עדינה מביאה לי מספריִם, ואני גוזז את טבעת-השוליִם. אחר-כך אני מרכיב את הכיפה ומדליק. הלהבה עולה לאט-לאט, נאחזת ברשת המתכת ומלבנת אותה.

שנינו כורעים לפני התנור, ועדינה אומרת:

אתה מחלל יפה מאוד.

הפרעתי לך לישון – אני אומר לה.

לא, אני בין-כה-וכה כמעט לא ישנה.

קוראת?

לא,סתם שוכבת. חושבת.

על מה חושבת?

הוֹ, כל מיני מחשבות… – היא מצטחקת – מתחשב לי, כמו שאומרים ביידיש…

מחשבות טובות?

אינך יודע שבחושך המחשבותה הן שחורות?

ליבת התנור לוהטת ומפיצה חום רך המתפשט בחדר. רק קיר מבדיל בין המחשבות שלה למחשבות שלי, אני חושב בלבי, ואילו היו נפגשות אלה באלה…

בוא,צפניה, בוא! – אני קם על רגלי.

אני מכניסו לדירתי וסוגר אחריו את הדלת. הוא נשאר שם לבדו עם המחשבות שלי שנשארו מן הלילה.

עלי לברר לעצמי כמה דברים.

מאז התאונה שאירעה לי בצבא, ההלם, הנפילה, כאשר כמעט נהרגתי – כאילו הייתי כבר בין המתים וקמתי לתחיה –

דברים מוזרים קורים לי מאז.

אני הולך ברחוב וחושב: כבר מזמן לא ראיתי את יריב הולצמן, מן המושבה, מה אתו?

ולאחר חמש דקות אני רואה אותו הולך למולי על המדרכה. אני מברך אותו, לוחץ את ידו, וחשמל עובר בגופי מזעזע.

יום אחד אני נוסע במכונית בעיר, מראה מחריד אני רואה בדמיוני: משאית יורדת בכביש המפותל של המכתש הגדול, מתהפכת לתהום.

למחרת בבוקר –

מזעזע ממש: כותרת גדולה בעתון – חמישה חיילים. בתאונת דרכים.

אני אוחז את העתון בידי, רועד כולי. כל בשרי חידודים.

לפעמים אני פוחד מעצמי.

יומיִם לפני הפרמיֵֶרה, לפנות-ערב, פתאום נופלת איה לחדרי.

צונחת לכורסה, מכסה את פניה בכפות-ידיה, ולא אומרת דבר.

אני מתיישב על הספה, שואל מה קרה, אולי פגעו בה, אולי תקלה לא-צפויה, והיא לא עונה.

נראית עייפה נורא, מטושטשת.

לבסוף היא פושקת את אצבעותיה המכסות את הפנים, כמו פותחת שני אשנבים לעיניה, ואומרת:

דוביק, אתה אוהב אותי?

אני משתגע מן האיה הזאת. היא מסוגלת להדהים אותך פתאום כמו ברק בצהריִם!

מה אפשר לענות על שאלה כזאת? לומר לה שהיא הידידה היחידה שלי?

מלבד אמי, אולי.

אבל על אמי אני מתמלא לפעמים חימה נוראה.

כולם אוהבים אותך! – אני אומר לבסוף.

היא מסתכלת בי מבעד לאצבעות, רגע ממושך.

לא, לא נכון. לא.

יש לך המון ידידים, אַת יודעת את זה!

היא מגלה את פניה, ידיה צונחות אל ברכיה, ומבטה בוחן את פני.

זה לא זה. אתה בעצמך יודע שזה לא זה – היא אומרת בשקט, ואחר-כך בקול מתערג, כאילו נפשה יוצאת: אני מתכוונת ממש!… ממש!…

פניה חיורות, והעינים אדומות מחוסר-שינה, מדאגה, מעצבנות.

אני מתכוונת לעצם הדבר, אתה מבין? –היא מושיטה זרועותיה לפנים, כאילו בתחנונים – אני מתכוונת למגע!…. נפש בנפש… למין הבנה כזאת שהיא… מעבר לכל חשבונות, לכל ציפיות, מעבר-מעבר!.. לא חשוב מה יאמר השני, מה יעשה… מין מגע שיישאר תמיד, בכל תנאי, מפני ש… אתה מבין אותי?

כמובן, אני מבין אותה! הלא גם אני… אבל איך אוכל לומר לה זאת?

אתה מבין אותי. אני יודעת שאתה מבין – מאירות עיניה אלי.

ובבת-אחת היא קמה, אוחזת בראשי, נושקת לי על מצחי, ויוצאת בלי לומר שלום.

ואני נשאר מדוהם לחלוטין.

אינני יודע מה לחשוב. למה באה. למה אמרה מה שאמרה. למה יצאה באופן פתאומי כזה. חידה.

אבל אור ממלא אותי.

כי יש לה קרינה רכה, שופעת. כמו של שמש בט"ו בשבט. ומגע רך, מרפא. כשהיא מניחה את ידה על ידו של מישהו, נדמה שאפילו צרעת תיעלם.

פעם סיפרתי לה איך בימים הראשונים לעבודתי בלשכה לסטטיסטיקה, נשלחתי אל שכונת-עוני, בדרום העיר, למלא שאלון של סקר משפחות. מצאתי שם ילד בן שנתים, מוכה כעין שחין. כל פניו היו מכוסות אבעבועות בהירות, וכשצחק, נדמה היה שהוא בוכה. לא יכולתי לרשום כלום בגליון שלפני.

והיא בכתה כששמעה זאת. התייפחה כילדה.

אחר-כך מחתה את הדמעות ואמרה:

למה אנחנו לא עושים משהו? למה אנחנו פראזיטים כאלה?!

וכמעט אמרתי לה: איה…

בבוקר יום הפרמירה היא שוב מצלצלת אלי, אל המשרד, קולה עייף, מרוט:

תבוא הערב?

כמובן – אני אומר – הלא השארת לי כרטיס!

השאר לי את המפתח תחת המדרסה, טוב? אחכה בדירה שלך. אתה תספר לי מה היה.

אני שותק. אינני תופס.

לא תבואי להצגה?

אין לי כוח לזה.

בכלל לא תהיי בתיאטרון?

אינני יכולה, אתה מבין? – היא אומרת בקול חנוק – הלא אני יודעת שמשהו יתקלקל בסוף. התאורה, המסכים, שיציגו בלעדי. כל היום היו מריבות נוראות עם החשמלאי. שתי תלבשות לא היו מוכנות. ברגע האחרון הלכו אל שוק הפשפשים למצוא שפוד נחושת ומצאו איזה קלשון במקום זה. לא, אין לי כוח. אחכה עד שתחזור. אתה כבר תספר לי.

בערב אני הולך לתיאטרון. הכל חגיגי באולם-המבוא, חגיגי וכאילו מלא ציפיה נרגשת. אנשים מברכים זה את זה במאור-פנים עומדים ומשוחחים במין התרגשות עצורה, כמו מאורע גדול עומד להתרחש. אינני מכיר איש בקהל הזה, אבל אני רואה את ראש-העיר ואשתו, שני שרים, שחקנים מוכרים מתיאטרונים אחרים, אנשים שתמונותיהם מופיעות בעתונים. מרחוק אני רואה את אריקה גוטמן, בשמלה מהודרת בצבע כסף ועל כתפיה זנב-פרוָה שחור, עומדת ומשוחחת עם שני גברים בחליפות. אני חושב רגע שעלי לגשת ולברכה, אך אני מחליט שיהיה זה מגוחך אם אגש אליה.

אני יושב בשורה האחת-עשרה באמצע. מסתכל סביבי ואינני רואה פנים מוכרות. רק כשכבים כבר האורות, נכנסים בחפזון בדלת הצדדית, אפרים דוידזון וחבורה של ארבעה-חמישה ירושלמים אחריו. נדחקים בין הכסאות, מקימים את היושבים עליהם, ומתיישבים שלוש שורות לפני.

מיד בהיפתח המסך – מטר של מחיאות-כפיִם. וברור שהתשואות הן לתפאורה, כי המשחק טרם החל. אני יושב נרעש. יחידי אני שאינני מוחא כף, כל-כך נרעש אני ונפעם:

בשני האגפים ובירכתים – לוחות גדולים של נחושת רקועה, וביניהם – יער של רמחים גבוהים ניצבים על רצפת-הבימה. אוירה אימתנית, מעבירה חידודים בבשר, של מלחמה קרבה, סערה העומדת להתחולל, מוות. כאילו ציפרים גדולות, בעלות כנפי נחושת אדירות מודיעות על יום-הדין

המחזה מתחיל, והשחקנים, לבושים סינרי-עור שחורי ונוצצים, נעים בין הרמחים. משמיעים את משפטיהם בין הרמחים, עומדים בצִלם. כאילו הרמחים האלה, וכנפי הנחושת, מטילים את חיתיתם על כל המתרחש. ומה שמגביר שבעתים את האימה הוא שהרמחים עצמם נעים. נעים אל האגפים, והבימה הריקה הופכת לגיא-חזיון לשחקנים בלבד, ואחר-כך הם מצטופפים במרכז, כאילו לסגור עליהם. ולפתע – ונדמה שצמרמורת עוברת בכל הקהל – בוקעים רמחים אחרים מתוך לוחות הנחושת וחודיהם מכוּונים כלפי השחקנים שבמרכז –

אני יושב מחושמל, עוצר את המתח שבתוכי עד כדי כאב. אני מלא פליאה: איך הגוף הרפה הזה של איה יכול להפיק מתוכו עָצמה כזאת! איך הרוך הנשי שלה, הילדתי, מסוגל להגשים חזיון גברי כזה, אלים, מאיים,מהמם! –

ולקראת סוף המערכה – יורד תוף נחושת גדול מלמעלה, נוטה בפניו כלפי האולם, תופס את כל מרכז הבימה, ומרחוק נשמעת הלמות, כאילו צבא מלאכי-מוות קרב והולך, חרמשים בידיו.

בהפסקה שוב מתמלא אולם-המבוא ריגשה. לא של ציפיה, אלא של מתח שהתפרק. אני דוחק עצמי לפינה ומתכווץ בה. חש מין ענוָה, במקום איה. אינני מעז לשאת את עיני. אני חושב: כל שבח עשוי רק לבייש אותה. או להתבייש בעצמו. כשאני נושא את עיני, אני רואה בקהל את אופירה, בחולצה ירוקה, נוצצת, בחצאית צרה, במגפים, כעין הבעת נצחון על פניה. היא עוברת על-פני ואומרת: נהדר, לא? – אך אינני משיב לה דבר.

וכשעולה המסך על המערכה השניה – תמונה אחרת נגלית: לוחות הנחושת שניצבו באגפים, תלויים למעלה, בזוויות שונות, יוצרים כעין שמים קודרים, מובקעים. ובמקום הרמחים חורשה של צלבים בירכתים כעין בית-קברות. השחקנים נעים שוב בצל האימה. מרגע לרגע משתנה המראה: גרדום גבוה, מעץ חרוך, מתקרב וניצב בפינה השמאלית. אחר-כך נכנסת שורה של כסאות, כעין כסאות למשפט, ואחריה שולחן ארוך ועליו קדירות ואלפסים מנחושת. אלה נעלמים לפתע, ובמרכז הבימה ניצב רק כיסא אחד, שנדמה כי הוא כיסא-מלכות, אך בראשו זר של חוט-ברזל דוקרני. ומאחור, בירכתים, חורשת הצלבים כמו עדה אילמת לדמויות הנעות בצעדם מבשרים קץ רע –

עצב כבד יורד עלי. אני מסתכל בבימה, ואני יודע יותר ויותר שאיה השתנתה. כמו לעיני, היא הולכת ומתרחקת ממני, מתנשאת למעלה, למעלה, ואינני יכול להשיגה. אין זו עוד איה האוחזת בידי, בשדה, ליד המושבה, או איה הנכנסת לחדרי ושואלת אם אני אוהב אותה, אלא איה אחרת. אולי מלאה שֵׁדים. שהסתירה מפני. שלא ראיתי. איה של רמחים, וצלבים, וכנפי-נחושת –

רעש אדיר של מחיאות-כפיִם ממלא את האולם בנפול המסך. המסך עולה – והשחקנים משתחווים, עומדים ומשתחווים בין הצלבים והרמחים שהתקרבו עתה אל קדמת הבימה, ויחד הם יער גדול. שוב ושוב נופל המסך ועולה, ואל השחקנים הצטרפו גם יתר השותפים להצגה, והתשואות לא שוכחות, הן גוברות –

ופתאום אני שומע קריאות בקצב: א–יה! א–יה! א–יה!

ואני רואה שאפרים דוידזון הוא שעומד ומוחא-כף וקורא בקצב: א–יה! א–יה! א–יה

ואחריו קוראים אחרים, מפינות שונות באולם: א–יה! א–יה!

ובבת-אחת תוקף אותי דכאון נורא. כאילו נפלו אבנים לתוך מים צלולים והעכירו אותם. דמעות באות לעיני מרוב דכאון.

אני יוצא עם הקהל מן האולם, ובמסדרון אני רואה את אפרים מושך אחריו את חבריו לעבר הדלת המוליכה אל מאחורי הקלעים, והם מדברים בהתרגשות כולם, שואלים איפה היא, מדוע לא עלתה אל הבימה, אומרים שהיא בביתה בודאי, מציעים לנסוע אליה, אך דוידזון מאיץ בהם לבוא אחריו, מבטיחם כי היא ממתינה להם שם, באחד מחדרי השחקנים, חוזר ומבטיחם כי נדברו ביניהם להיפגש שם –

אני יוצא מן התיאטרון והולך לביתי. מטיל עצמי על הספה וחש שוב ברחש הזה ברקה השמאלית, עלה מרשרש ומשפשף, ואני יודע כבר שהרשרוש הזה ייהפך עוד מעט לכאב אטום, כבד.

בשעה מאוחרת מאוד, בשתים וחצי, מצלצל הטלפון. כמו פעמון מזעיק על תבערה בחשכת החדר, בחשכת הראש.

דוביק, הערתי אותך?

וברקע אני שומע צחוק, דיבורי אנשים רבים, מנגינה רעשנית מפטיפון.

לא, לא ישנתי.

לא היית בהצגה?

הייתי. היה יפה. מאוד.

אתה נשמע מדוכדך.

לא. עייף, באת בכל-זאת.

כן. בסוף החלטתי ללכת ולא לעלות על הבימה. רעדתי כל הזמן. מדוע לא באת עם כולם? בוא עכשיו, שמח מאוד פה.

מאוחר.

לא מאוחר. התלבש ובוא. אני…

ואני שומע את קולו של דוידזון בטלפון, שחטף את השפופרת מידה. קול מעובה, עמוק, שמשתדל להיות חמור מאוד, אך כאילו ריח היין נודף ממנו:

דוביק, אתה שומע אותי? אתה שומע אותי, כן?… ובכן תראה, אתה מקשיב, כן?.. איה רוצה אותך פה, אתה מבין?.. וכשאיה רצה אסור לסרב לה! ובייחוד הלילה! מפני…

שקט אמרתי! – הוא צועק כלפי החדר – אני מדבר עם דוביק, מובן?

וממשיך אלי:

אז אני דורש ממך… אתה שומע, כן?.. שתעזוב את החתול המסכן שלך… יש לך חתול, נכון?.. שתעזוב את החתול המסכן הזה… והוא מסכן, זה ברור, כן? מפני שאם הוא נמצא אתך ביום ובלילה הוא מוכרח להיות מסכן!.. אז תתן לו שעה אחת נופש ממך!. נופש אמרתי ולא נפש!..

והשפופרת נופלת בחבטה.

אסור לי לשנוא, אני יודע. כשאני שונא, אני מרגיש מין דַלַחַת בתוכי, כאילו אני מתאלח כולי, ואז אני שונא את עצמי. וזה עוד יותר גרוע. כי כשאני שונא, מתחיל אצלי הרשרוש הזה ברקה, ואחר-כך כאב-הראש.

אבל דוידזון מציק לי. במחשבה. לפעמים אני יושב בלשכה, עובר על שאלונים, ופתאום, כאילו מתוך טורי המספרים, צץ דוידזון לעיני. עומד מולי ומחייך את החיוך הלגלגני שלו. אינני מבין על מה הוא מלגלג. ולמה הוא בז לי כל-כך. אני מנסה לגרש אותו ממחשבתי, כמו שמגרשים זבוב מטריד, ואינני מצליח. אני מסוגל לשבת כך שעה שלמה, להתאמץ מאוד להתרכז בגליונות שלפני, ולא יעלה בידי לעבור אפילו על אחד מהם, כי דוידזון לא סר מעיני. מלגלג ואינני יודע על מה. לעתים קרובות אני אפילו חולם עליו, וכשאני מתעורר – תמיד בהרגשה של עלבון. פעם חלמתי ששפך כוסית יין בפני. והעלבון שהרגשתי, לא היה על שעשה זאת, אלא על שעמדתי ושתקתי.

כחדשיִם לאחר שהכרתי את איה, ישבתי יום אחד בביתה, אחר-הצהרים, ועיינתי באלבום של ציורי-מערות שהורדתי מן הכוננית שלה. הייתי לבדי בבית.

נכנס אדם בעל קומה ממוצעת, שׂער דהוי, מכסיף בצדעים, וצלקת אלכסונית במצחו. לבוש היה במין מקטורן חוצלארצי, ישר-כתפים, ישן.

אני מבין שהגברת איננה – אמר.

קול צרוד היה לו, כמו רווי עשן.

ורק אחר-כך אמר: שמי אפרים.

ללא חיוך. כמו שזורקים משהו אל הרצפה.

עשהאל– אמרתי.

יש לך מושג במקרה איפה היא נמצאת?

אינני יודע – הסתכלתי בו בהיסוס – אולי בקפה. אולי בגלריה.

הוא התיישב ליד השולחן, רשם דבר-מה על דף נייר, מצא מעטפה באחת המגירות, הכניס את הדף למעטפה, הדביקה, ואמר: מסור לה את זה, טוב?

וכששם את ידו על כף-המנעול כדי לצאת, הפנה עצמו אלי, ובגיחוך אמר:

אתה תמיד כל-כך פלגמאטי, או רק בימי חמישי?

ויצא.

הדם הציף את ראשי: איך העז לדבר ככה? הוא לא מכיר אותי כלל! מאַיִן לו שאני פלגמאטי כשלא החלפנו אפילו שלושה משפטים! ואם אני פלגמאטי למה הוא צריך להטיח לי את זה בפנים! ואם אני בעל-מום?

והמשפט הזה, “אתה תמיד כל-כך פלגמאטי או רק בימי חמישי”, ניקר בראשי ימים שלמים אחרי זה. בלילה הייתי מתעורר משינה ושומע אותו, וחוזר וחוזר על עצמו במשך שעות!

מצחיק אותי כשאני חושב על זה: כל יום חמישי היה יום שחור בשבילי?

אחר-כך הייתי רואה אותו לעתים קרובות בביתה. בא מירושלים, מחנה את המכונית האדומה שלו ליד הבית, מביא אתו עוד שלושה-ארבעה ירושלמים, צעירים ממנו, נערה יפהפיה, נמוכה, בלונדינית, מעיל צבאי על כתפיה, שהיתה מסתכלת בו בהערצה, מכניפה את עצמה תחת זרועו, מתרפקת. לפעמים מביא אתו בקבוק קוניאק, נקניק,גבינות, זיתים, מעמיד על השולחן. כל ביקור שלו, כאילו היה מארגן מסיבה, או מזמן קהל-שומעים לעצמו. מה שלומך מיידעלע? – היה משפשף את ידיו זו בזו ואחר-כך שם אותן על לחייה של איה ומקרב את חטמה לחטמו.

גרוש, נודע לי. ולוֹ בן ובת נשואים.

מרצה באוניברסיטה העברית. בכלכלה מדינית, נדמה לי. או אולי במדעי המדינה.

הייתי יושב בצד ושומע אותו מדבר, כשכולם יושבים סביבו ונהנים. היה מספר בדיחות מפולפלות, מתובלות בהרבה ביטויים ביידיש, או בערבית. סיפורים ממלחמת-השחרור, כשהיה מפקד פלוגה בגולני, או ממלחמת-סיני, כשהיה רב-סרן במילואים. סיפורי רכיל על הסגל האוניברסיטאי, או על חברת האמנים הירושלמית, או על מנהיגים, עסקנים, עתונאים. הוא מכיר הרבה אנשים נודעים. אישית.

כשהייתי מדבר, היה פונה פעם אל זה ופעם אל זה, כאילו רק אל אחד דבריו מכוּונים, והיתר קהל – אבל אלי לא היה פונה אף פעם. לא הייתי קיים בשבילו. ואני אף פעם לא צחקתי עם כולם. לא הבנתי מה מצחיק כל-כך בסיפוריו, שעל-פי-רוב היה בהם לעג על אנשים חלשים. רפי-שכל. בחורים שפיגרו בקרב בגלל פחד, או אי-זריזות, או אי הבנת הלשון. אנשים שנכשלו ביחסים שלהם עם בחורות מפני שהיו ביישנים, או חסרי אומץ. בעלים שנשיהם בגדו בהם, או להיפך. מרצים, או עסקנים, שהיו קשי-דיבור, או בעלי מושגים מיושנים.

אני אוהב לצחוק, בדרך-כלל. אחד הספרים שאני מסוגל לקרוא שוב ושוב ותמיד ליהנות ממנו, כאילו קראתי אותו פעם ראשונה, הוא “שלושה בסירה אחת”, למשל. כשאני קורא איך הדוד פודג’ר תולה תמונה בביתו, ועושה מזה עסק שלם, ומגייס את כל בני המשפחה לעזור לו, וכולם מביאים לו כלים ומתרוצצים סביבו, והוא תוקע את המסמר ופוצע את אצבעו, ושוב מנסה, ועושה הכל בהתפארוּת כה רבה – זה מצחיק אותי כל-כך, בכל פעם מחדש, שאני פורץ בצחוק בקול רם, למרות שאני לבדי בחדר. או איך ג’ורג' והאריס וג’יי אורזים את הילקוטים לנסיעה, ומפרקים אותם עשר פעמים, כי בכל פעם הם נזכרים ששכחו משהו, את הסבון, את משחת-השיניִם, את חבילת החמאה… פעם צחקתי כל-כך בערב, כשקראתי שוב פרקים אחדים בספר הזה, שלמחרת בבוקר פתחה עדינה בלוך את הדלת ואמרה, מה זה צחקת כל-כך בלילה?

אבל הסיפורים של דוידזון אף פעם לא הצחיקו אותי.

וגם לא הבנתי מה מרתק את איה אליו. היא היתה מקשיבה לו בעינים נוצצות, בפנים משולהבות, פורצת מפעם פעם בצחוק מתגלגל, עם כולם, משסעת את דבריו בשאלה, או בהערה, כדי לעודד אותו לספר עוד… האם לא ראתה שיש משהו גס בלגלוגו על אנשים הראויים לחמלה? האם לא הבינה שזוהי התעללות בהם? הייתי נעלב כשהייתי רואה אותה במצב זה.

או אולי קולו קסם לה? הקול הצרוד, החרוך הזה, מעשן סיגריות, שיש בו, אני חושב, איזו חושניות לגבי בחורות.

פעם, בערב, כשהיינו רק חמישה בחדר, הפסיק פתאום באמצע סיפורו, ובפנותו אל איה אמר:

הגידי, הוא שותק מפני שהוא חכם כל-כך, או מפני שאין לו מה לומר?

ושוב עלה הדם אל ראשי. במין עלבון וחימה. עלבון וחימה כאחד.

אפשר היה לקבל את זה כבדיחה, אבל הוא אמר את המשפט הזה ללא חיוך, בקול שקט ואדיש, אולי אפילו מתוך שנאה. כאילו אמר: למה הוא יושב פה בכלל?

כאילו עצם קיומי הרגיז אותו.

חיוכה של איה יבש על פניה.

לא לכולם יש לשון חדה כמו לך, פרוֹיקה – אמרה.

לי יש לשון חדה? – משך בכתפיו, ומיד המשיך בסיפורו.

אף פעם לא עלה בידי לבטא את השם פרויקה, כפי שכינו אותו כולם. הייתי אומר תמיד אפרים, או דוידזון, כשמוכרח הייתי להזכיר את שמו.

כשיצא, ונשארנו רק היא ואני ומוסטפה, אמרה איה:

אל תשים לב. הוא רק עושה את עצמו ציני. הוא לגמרי לא כזה.

וסיפרה שהוא נדיב-לב, עוזר לחברים בצרה, מלווה להם כסף, משדל למענם.

ואמרה גם שיש לו האוסף הגדול ביותר בארץ של ספרים עתיקים על ארץ-ישראל.

איה תמיד רואה רק את הטוב בבני-אדם.

הוא פיקח מאוד – אמרתי.

הוא ממזר! – צחק מוסטפה – תן לו פעם בשינים! אתה חזק ממנו! יקבל פעם סטירה הגונה, יסגור את הפה שלו!

מובן שדוביק חזק ממנו! – הצטחקה איה.

פעם סיפר על מקרה במלחמת ששת-הימים. סיפרי איך טיהרו את העמדות במוצב הפעמון, על-יד ארמון הנציב, בקרבות פנים-אל-פנים עם חיילי הלגיון. היה שם סטודנט אחד לרפואה, חובש קרבי – סיפר – שהיה קצר-רוֹאי, מרכיב משקפים ומבולבל. היה מתרוצץ בין הפצועים הרבים ששכבו בתעלה בלי לדעת אל מי לגשת תחילה. כשחייל אחד נפגע מכדור בבטנו וצעק חובש! חובש! – רץ אל פצוע אחר וכרע לחבוש את פצעיו. ופצוע זה היה מחיילי הלגיון דווקא.

ובגלל האידיוט הזה, שהיום הוא מנהל מחלקה ב“הדסה”, הלך לנו בחור זהב, אחד הבחורים הטובים שהכרתי – אמר.

איך הוא יכול היה לדעת, בחושך? – אמרתי.

אמרתי זאת, כי גם אני הייתי חובש קרבי. ואני מכיר את המצב הזה, כשהכדורים מזמזמים מכל צד, ואתה שומע צעקות, מתרוצץ, ולא ידוע אל מי לגשת.

הוא פקח עלי עינים, נדהם. כאילו ראה אילם שפתאום התחיל לדבר.

כעבור רגע אמר:

כמה שנים לא לבשת מדים,אתה?

ומיד עבר לסיפור אחר.

ואולי הייתי סולח לו על המשפט הזה – מפני שהרי באמת איננו יודע מדוע אינני משרת במילואים כבר עשר שנים – אלמלא אמר בסוף, בביטול כזה, “אתה”.

וכמה שבועות לאחר-כך, היה הלילה ההוא.

יצאתי מביתה של איה לפני חצות. נשארו עוד אתה אפרים דוידזון, וכן נגר קשיש, רומני, שגר בבית הסמוך, ושהיה מתקן לה תמיד את הרהיטים חינם אין כסף, כי חיבב אותה, וכן אלברטה, שבעלה בבית-הסוהר. בחוץ היה גשם שוטף. רצתי אל המכונית, שחנתה לא רחוק מן הבית, וישבתי להתניע אותה. כשסובבתי את המפתח, לא נדלקה. חזרתי על נסיוני זה כשלושים פעם, במשך חצי שעה אולי, ולא נדלקה. המפלג היה רטוב, כנראה. לבסוף נואשתי, ורצתי בחזרה אל הבית, בגשם, כדי להזמין מונית.

מצאתי בחדר רק את אפרים ואותה. ישובים זה מול זה ומשוחחים בשקט. התפלאו לראותני חוזר, נוטף מים, ואני סיפרתי מה קרה וניגשתי לטלפון. לאחר שצילצלתי לכמה תחנות מוניות ולא קיבלתי תשובה, אמרה איה: תלון פה, דוביק, בבוקר יתקנו לך מן המוסך הקרוב.

היא הפצירה בי כמה פעמים, וכשראיתי שהגשם לא נפסק, הסכמתי. ואיה הציעה לי את המיטה שבעליה – מדור-שינה שעולים אליו במדרגות-עץ צרות, ושריצפת-עץ מבדילה בינו ובין החדר הגדול שלמטה.

הם המשיכו עוד לדבר שעה ארוכה, ואם כי דיברו בלחש, לא יכולתי להירדם. אחר-כך כבה האור, נשמעו איזה חריקות, ואני חשבתי שדוידזון יצא, כי היה עליו לחזור לירושלים באותו לילה.

שכבתי ער, הציק לי הקלקול במכונית וחשבתי על מה שצפוי לי בבוקר, הטרדות עם המוסך, הריצות לכאן ולכאן, ולעבודה, ידעתי, כבר אגיע באיחור. פתאום עצרתי את נשימתי. שמעתי את איה נאנחת למטה. ברגע הראשון חשבתי שהיא בוכה, ממצוקת-נפש, מכאב, ואולי קרה לה דבר-מה ועלי לרדת לעזור לה, או לנחמה. אך האנחות נעשו תכופות יותר, עמוקות יותר, הפכו לאנקות להוטות, והתלווּ להן זעזועי המיטה ולחשים בהולים. ואחר-כך נשמעה צווחת החשק שלה, פראית.

לפנות-בוקר, בעוד חושך, יצאתי מן הבית, בחשאי.

שלושה שבועות לא יכולתי לראות את פניה. היא טילפנה למחרת, שאלה מדוע יצאתי בלי לומר מלה, ומה קרה למכונית. קולה היה לבבי, גלוי, כמו תמיד, כאילו דבר לא קרה. ואחר-כך טילפנה כמעט בכל יום, והתפלאה שחדלתי לבוא לביתה. אך אני לא יכולתי, לא יכולתי להבין. כאילו תהום נפערה ביני ובינה.

יום אחד נכנסה אלי, כך פתאום, התיישבה ואמרה:

דוביק, אתה כועס עלי? הגד את האמת, אתה כועס עלי בגלל משהו?

והיא אמרה את הדברים האלה בפנים טהורות כל-כך, בקול טהור כל-כך, שהשפלתי את עיני מרוב בושה. הרגשתי שאני הוא הטמא, ואינני ראוי להביט בעיניה.

וכשחשבתי על כך בימים הבאים, ראיתי כמה לא צדקתי.

איזו זכות יש לי לרצות שלא תקרב את דוידזון, שלא תעניק לו מן החום שבה, מן הטוב השופע ממנה? אם אמנם רע הוא, כפי שנדמה לי, הרי רק על-ידי מגע אתו, בגוף ובנפש, אפשר לגרש את הרע הזה מתוכו, כמו שהאור מגרש את החושך! ואם יש בו ארס, הרי רק מתוך התקרבות אפשר “לחלוב” מתוכו את הארס הזה!

וגם אני צריך הייתי לנהוג כך! לא להתרחק. לא להתקפד. להושיט יד חמה.

אבל אין לי כשרון לזה. אפילו כשאני מגיע למגע גוף בגוף –

אני נזכר בלילה בדימונה.

סחרחורת אפלה עוברת בראשי כשאני נזכר בכך.

מלים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב.

אני רואה, למשל, סכין במטבח,ואני חושב: סכין –מלה חדה מאוד, כמו סכנה. ויש בה סוד כמוס, מכונס.

או ערפל. כשאני רואה ערפל בחוץ, אני חושב שאין מלה בעולם שמתאימה יותר לערפל מאשר ערפל. כי זהו מין ענן של אור ואופל. יפעה בהירה עלופה בעלטה של אופל.

או לטאה. מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו. פעם התבוננתי בלטאה מטפסת על ענף, וחשבתי: הלטאה מלטפת כי היא גם מטפסת וגם מלטפת.

כשאני רואה את אופירה, אני אומר לעצמי: היא בחורה מנותרקת. כי היא מנותקת, אך בו-בזמן היא גם מרתקת.

ולעתים קרובות היא מלבדרת. כי בשעה שהיא מדברת, היא לבדה בודה דברים מלבה.

מלים משעשעות אותי, אך הן גם מכשפות. אפשר לראות את הנשמה שבהן.

בלילה חלמתי חלום מוזר על עוף גדול שעמד לבדו במדבר. דומה לעוף שראיתי פעם בדרך מערד לדימונה, אך גדול ממנו, כמו בת-יענה. בבוקר, כשנסעתי ללשכה, התחברו בראשי משפטים שלמים על העוף הזה. ובמשך כל שעות היום, בעבודה, ואחר-כך בדרך הביתה, הם השתחזרו לי זה בזה.

עוף-החול

בודד במדבר היוקד הוא עומד דום ומשקיף על מרחב החול. החום ניתךְ על ראשו הקירח ועיניו החדות חודרות למרחק. אין צל מסביב, רק ציה וצחות צהריִם.

עיניו נשחזות מן הזוהר. משלחות ברק לפניהן. חוזות ישימון אין-קץ. והוא בז, רק בז, רק בז.

פתאום יספוק את כנפיו במשק השואן עד שמים. מסכים-מסכים של חול מתפלשים בין חצצי-נוצותיו. ציפרניו מתחפרות תחתיהן ושוחקות אבק עד דק. וגלגל של חול אופף את גופו, מרגל ועד גולגולת.

החול מזדהר בשמש. נהפך לגלגל של אש. אש מתלקחת סביבו,. כנפיו מניפה של אש. רשפים-רשפים, והעוף היה לשָׂרָף.

השרף ממריא לרום. מעופף בשמי המדבר.

סובב ציפור-האש, סובב ומטפסר. נוגה לו כעין החשמל ושורט הוא אותיות של אש.

ענן במקום מופיע. אור המדבר נאטם. בוער עוף-החול באש. בוער ואיננו אוּכל.

אך הנה רפות כנפיו ושוככת האש לאטה. הוא נופל ככוכב-שביט ונוחת על פני החול.

עומד עוף-החול דומם, ומשקיף על המרחב היוקד.

כחצי שנה לאחר ביקורנו הראשון אצל אמי, התלוותה אלי איה שנית, ולקחנו אתנו ציור גדול שלה, בצבע-שמן, שהחליטה לתת לה אותו במתנה. כששאלתי אותה מדוע מגיעה מתנה לאמי, אמרה: כי היא אשה נפלאה ואני מחבבת אותה מאוד, זו לא סיבה מספקת?

אמי יצאה לקראתנו, בירכה את איה ונשקה לה, וגם איה נשקה לאמי, כאילו היו ידידות משנים רבות.

צמתה של אמי לא היתה קלועה לה מאחור, כמו תמיד, אלא עטרה את ראשה כזר, ואני התפלאתי על כך מאוד.

אחר-כך אחזה בזרועי ואמרה: מה שלומך, הבן יקיר לי?

והראתה לאיה את הרימונים האדומים, הבשלים, על העץ ואמרה שתתן לה כמה מהם כדי שתקח אתה לביתה.

לפני היכנסנו אל הבית, נעצרה ופנתה אל איה, כבוחנת אותה:

את זוכרת איפה כתוב “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים”?

ירמיהו? – הסמיקה איה.

פרק ל"א! – אמרה אמי

והחלה מפזמת: “הבן יקיר לי אפרים, אם ילד שעשועים, כי מדי דברי בו…”

פרק חזנות? – הצטחקה איה.

אני בדרך-כלל שונאת חזנות – אמרה אמי – אבל את הזמירות של יוסלה רוזנבלט אהבתי עוד מילדותי. היו לנו תקליטים שלו,ואבי היה משמיע אותם בכל מוצאי-שבת. יוסלה רוזנבלט היה חזן? הוא היה טנור גדול! מפורסם בכל העולם! הוא שר “ריגולטו” באולם הגדול ביותר בניו-יורק וכל הגויים התפעלו ממנו! הופיע באופרות בווינה, ברלין…את יודעת שהוא נתן קונצרט בעין-חרוד?

באמת? אמרה איה.

מכל העמק באו לשמוע אותו! זה היה בתרצ"ג, ומן המושבה נסענו, כעשרים איש, בעגלה! כשביאליק שמע אותו שר את “שיר המעלות”, אמר שהשיר הזה צריך להיות ההימנון הלאומי שלנו!

מה אַת אומרת! – אמרה איה.

חזן?.. הוא היה קומפוזיטור גדול! – אמרה אמי, ואחר-כך הוסיפה בעצב: שבועות אחדים אחר ששמענו אותו בעין-חרוד, נפטר. בירושלים. לאחר טיול לים-המלח. ממכת-שמש, כנראה.

נכנסנו פנימה, ואמי הצביעה על הספר המונח פתוח על השולחן, שבבואנו הפסיקה מקריאתו: “מדרשי גאולה” מאת יהודה אבן-שמואל.

ספר חשוב מאוד! – אמרה – אם לא קראתם אותו, חייבים אתם לקרוא! הלא זה נפלא איך האפוקליפסה מקשרת תמיד את החורבן עם רעיון הגאולה! מתוך הפסימיזמוס העמוק ביותר, כאשר נדמה שכלוּ כל הקיצין, דווקא ממנו בוקעת התקוה לשחרור העם והעולם! “אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו, צפה לרגלו של משיח”! ומעניין, שבמדרשים כה רבים נאמר שתחילתה של הגאולה תבוא מן הגליל!

מן הגליל – השתוממה איה.

ולא סתם מן הגליל, אלא ממקום סמוך אלינו מאוד, מבקעת ארבל ומטבריה! כשמנחם בן-חזקיה עלה מן הגולה לארץ-ישאל, בימי מלכות רומי הרשעה – ויודעת את שמנחם לפי האגדה הוא המשיח שנולד אחר החורבן – לא הלך ליהודה, אלא לארבל הגלילית! מספר המדרש, שר' חיא הגדול ור' שמעון בן חלפתא היו מהלכים בבקעת ארבל בעלות השחר וראו את אילת השחר, שבוקע אורה. אומר רק חיא לר' שמעון: כך היא גאולתם של ישראל…

הסתכלתי בצמה של אמי, שעטרה את ראשה כזר, והתפלאתי מאוד. שנים רבות לא ראיתי אותה בתסרוקת זאת, אלא במקלעת עבה מאחור. מה פתאום שינתה עכשיו את תסרקתה? כל-כך הייתי מרוכז במחשבה הזאת, שלא שמעתי הרבה ממה שאמרה.

ראית את “היהודי הנצחי” ב“הבימה”? – האירו פניה של איה.

הייתי עוד קטנה כשהציגו את זה – אמרה איה.

הצגה נפלאה! – אמרה אמי – נפלאה! הלא על האגדה הזאת, של מנחם בן-חזקיה, היא מבוססת! וכמה נפלאה היתה שם חנה רובינא, שזעקה כאשר חטף הרוח את בנה, מנחם: “וי לי! וי! ביום שחרב בית-המקדש…” העולם כולו רעד כשזעקה את המלים האלה בקולה הרועד והמקונן בקינה נוראה!…עד עכשיו אני מרגישה את הצמרמורת הזאת שעברה בקהל הגדול… נסעתי אז במיוחד לתל-אביב, לגני-התערוכה… יותר מארבעים שנה עברו…

ולאחר שהשתתקה רגע, כשוקעת בזכרונות, אמרה:

היום כבר אין הצגות כאלה! בקיץ שעבר נסעתי לעמק-הירדן לראות את “הבימה”, ומה נתנו שם? איזה מחזה על משפחה אנגלית, פלירטים, בגידות… אפילו את שם המחזה כבר אינני זוכרת… היום אין אידיאל בתיאטרון! כשהציגו אז את “היהודי הנצחי”, היתה לזה מטרה! היה חזון! רצו לומר משהו לעם! על תקוה, נחמה, כיסופי-גאולה… היום… למה עלי להתעניין באיזה פלירטים של גברת אנגליה עשירה ומשועממת… הגידי את!

איה פרצה בצחוק, כן, את צודקת – אמרה.

טוב, נניח לזה! – פנתה אמי אל הספר המונח על השולחן – שמעתי מה כתב אליעזר הקליר לאחר שהערבים כבשו את ארצנו מידי מלכות ביזנטיוּם. שמעי!..

והחלה קוראת: “אותו היום אשר יבוא משיח בן-דוד…”

כשהפסיקה מן הקריאה, להסביר לאיה את הכוונות והסמלים שבשיר, יצאתי להביא את התמונה מן המכונית.

העמדתי אותה על הספה, ליד הקיר, ואמרתי: מתנה של איה.

מתנה? לי? מדוע מגיעה לי מתנה?

היא עמדה והתבוננה בתמונה רגעים ארוכים,כשידה על לחיה, אחר-כך פנתה אל איה ואמרה:

לומר לך את האמת כולה? – אינני מבינה.

אין מה להבין! – הצטחקה איה – ציור! סתם ציור!

כן, אבל מה רואים פה? הסבירי לי את!

ניסיתי לחלץ את איה מן המבוכה, והצבעתי על הכתמים התכולים הקטנים שבמרכז התמונה, שצפו כאילו בתוך ים תכול, בהיר יותר, ואמרתי שאלה הם דגיגים.

דגים? – התבוננה בעצב בתמונה.

זה דמיוני! – אמרתי – אַת רוצה שציור יהיה בדיוק כמו הטבע?

אני יודעת, בני היקר עשהאל! – גיחכה כלפי – אני יודעת היטב שציור אינו צריך להיות חיקוי של הטבע! אינני בורה כל-כך כפי שאתה מנסה להציג אותי לפני איה! גם אני למדתי ציור בגימנסיה, ואפילו הצטיינתי במקצוע זה! אבל כשוואן גוֹך מצייר חמניות, כל ילד יכול לראות שאלו הן חמניות, למרות שאין זה חיקוי של הטבע, וכאן… אתה אומר דגים, אבל אני אינני רואה דגים!.. זה יכול להיות עלי-עשב שטים, ראשנים, חוטים, טיפות-מים..

סלחי לי שאני אומרת את אשר עם לבי – פנתה אל איה – אבל אני הרי מוכרחה לומר את האמת! האשקר לך?

את צודקת בהחלט! – הצטחקה איה והורידה את התמונה מעל הספה.

אני מקווה שאינך כועסת עלי!

חס וחלילה! – קראה איה.

לקחתי את התמונה והלכתי להחזירה למכונית.

כשסגרתי את תא-המטען, טפחה יד גדולה על שכמי, וכשהפניתי את ראשי, ראיתי את חיוכו הרחב של איתן שפירא.

מה נשמע איש גדול! – תקע כף בכפי – שנים עברו! שנים!

איתן היה אתי בצבא בתקופת הטירונות, ואחר-כך שירת בצבא-הקבע, כמפקד גדוד בחיל-התותחנים.

האור היה כה חזק בעיני, שהתחלתי למצמץ.

לא רציתי שישאל אותי על מעשי, לכן מיהרתי ושאלתי אותו על מעשיו, והוא אמר שעזב את הצבא, כבר לפני יותר משנה, כי שלוש מלחמות הספיקו לו, די והותר, והחליט לחזור למשק. וסיפר שיש לו שלושה ילדים, שיהיו בריאים, הגדול בן שבע-עשרה, עוד מעט ילך לצבא, ושאל מה מעשי.

שאלתי אותו מה שלום סבא שלו, אביתר שפירא, כי חשבתי אולי כבר אינו בחיים, כל-כך זקן היה. בן שמונים וחמש, או יותר.

עד מאה ועשרים שיהיה בריא! – אמר, וסיפר שעדיין חולב הוא את הפרות. את הרפת חיסלו כבר, אבל שתי פרות השאירו בשבילו, מפני שלא רצה לשבת בטל בבית, והוא מטפל בהן ואפילו גורף את הזבל תחתיהן. פלא הבריאה! – ואחר-כך אמר: את אמא שלך אני פוגש לפעמים. כל הכבוד לה! אבל אותך לא רואים, אתה…

אמרתי שאני מגיע למושבה לעתים רחוקות, לכמה שעות בלבד, ושאלתי אם הוא פוגש לפעמים את בני המחזור שלנו.

הוא סיפר על זה ועל זה, שפגש אותם במקומות שונים בארץ, ועל מעשיהם.

שמתי לב שהתקרח בקדקדו, אבל השׂער היה שחור, כמו בהיותו נער בן שש-עשרה, וגם שיניו הקצרות היו צחורות כמו אז. חסון ושחום היה, ולא ניכר בו שהיה שנים כה רבות בצבא, ושלוש מלחמות עברו עליו, ונסיונות קשים. התפלאתי שיצא לו שם של מפקד קשוח, מחמיר מאוד עם פקודיו.

היית חולה, שמעתי – אמר.

צחקתי ואמרתי שיש לי כאבי-ראש לפעמים,אבל כאב-ראש איננו מחלה. ושאלתי מה מצב המשק שלו, השדות, המטעים.

האור היה כה חזק בעיני, שהתאמצתי לא למצמץ.

המשק בסדר! – אמר – שלא נדע צרות! באפרסקים, אמנם, לא היה השנה היבול הכי טוב, אבל…

חששתי שייזכר שוב במקרה שקרה לי במסע, בתקופת האימונים. כשנפגשנו לפני שבע או שמונה שנים, הזכיר לי אותו, כמו בדיחה של מחזור.

הוא סיפר שרכש טרקטור שני, שהוא ואביו מעבדים בעצמם את כל שמונים הדונם שלהם, ואמר שבדרך-כלל החקלאות היא עסק טוב עכשיו. עובדה, שרוב האיכרים בנו כבר וילות, כפי שאני יוכל לרואת.

חוזרים אל המקורות, כמו שהיה המורה אריאלי אומר! – צחק.

לשרשים! – צחקתי..

זוכר את המסע בנחל כזיב? – חייך אלי את חיוכו הרחב.

והזכיר לי שוב את המקרה ההוא, כשהלכתי לאיבוד במסע-האימונים השני, של ארבעם קילומטר. הפלוגה הגיעה למונפור, וראו שאינני, והוא חזר על העקבות, ולאחר כשעה מצא אותי יושב תחת עץ, בואדי, מפוצץ את היבלות ברגלי. כששאל אותי למה לא קראתי להם שיחכו לי, אמרתי שהתביישתי לצעוק.

כל פעם שנזכרים בך, אני נזכר במקרה הזה – צחק.

תיכנס פעם, נדבר קצת – לחץ את ידי בחזקה.

אמי ואיה ישבו ליד השולחן והיו שקועות בשיחה רצינית. ניגשתי לכוננית והוצאתי ספר מתוכה. היה זה ספר שירים של דוד שמעוני. עילעלתי בו וכשהגעתי לשיר הנקרא “בעצם צהרי קיץ”, התיישבתי על הספה.

שמעתי את אמי אומרת: ואביך, גם הוא נולד בגרמניה? ואיה אמרה: לא, הוא רק למד בגרמניה, והם נישָאו שם. – ואַת, בת יחידה?

קראתי את הבית הראשון של השיר, שהיה בו תיאור של שדמות זהב, ויער ירוק, “שטופי אורים”, ושל רוח המניעה את צמרות העצים, ושמעתי את איה אומרת שאחותה הבכירה נשואה לפרופסור אמריקאי והיא חיה בבוסטון.

הגעתי לשורה שכתוב היה בה “לעולם רחוק, אחר…” וראיתי שהיא חוזרת בסוף כל שלושת הבתים של השיר: “לעולם רחוק, אחר…” וראיתי שהיא חוזרת בסוף כל שלושת הבתים של השיר: “לעולם רחוק, אחר..” ושלוש הנקודות שבסוף השורה נראו לי כמו ראשיתה של דרך שאין לה סוף, נמשכת אל אופק המעורר געגועים.

ואת? – אמרה אמי – את אף פעם לא חשבת להינשא לאיש?

אני? – צחקה איה – לי היו תמיד פרפרים בראש!.. כשהייתי קטנה הייתי פראית נורא, וכשהבנים היו מתחילים אתי…

קראתי שוב את השיר, מתחילתו, וכשהגעתי לשורה שהיה כתוב בה “בעצם שקט חיי, שקט צהרי”, החל הרשרוש הזה, ברקה השמאלית.

אמי אמרה: גם אני התמרדתי על הורי… ד“ר מוסנזון… את יודעת מי היה ד”ר מוסנזון… כשסיימתי את הגימנסיה, הפציר בי שאמשיך ללמוד, באוניברסיטה העברית בירושלים, מדעי היהדות. אמרתי לו, כשהגליל קורא לבני-הנוער לעבוד את אדמתו, אחבוש אני את ספסל הלימודים?

ואיה אמרה: אני אף פעם לא הצטיינתי בלימודים. כשאמי היתה צועקת עלי שאינני מכינה את השיעורים…

אותיות השיר היטשטשו לעיני. חשתי פעימות חזקות ברקה, ועלֶטֶת בחלל הראש. לא הבנתי מה שאני קורא, רק השורה “לעולם רחוק, אחר…” התגלתה מתוך הדף, כאילו יוצאת ועומדת מול עיני.

השענתי את ראשי אל הקיר, בתקוה כי צנינות האבן תפיג את הכאב.

ואז קראה אמי בבהלה: הראש?

קצת – אמרתי – אשכב כמה רגעים. זה יעבור.

וקמתי והלכתי לחדר הסמוך, שהיה חדרי מאז ילדותי.

חלצתי את נעלי ושכבתי על המיטה, אך כאב-הראש רק התחזק. שורות השיר ומראהו של איתן שפירא התערבבו זה בזה, כאילו איתן עמד בין השורות, שהיו שדמת-זהב שטופת אורים, בעצם צהרי קיץ.

צרעות המו באזנַי. ומתוך העלטת שבראש הופיעה לעיני תמונת הקרב, בחום הגדול בצהרים, לפני שנפלתי. והזמזום שבאָזני, היה זמזום לא של צרעות, אלא של כדורים. הטנקים היו מאחור, ואחד מהם כבר עלה באש, ואנחנו הסתערנו על הגבעה, שהיתה כולה קוצים וגדרות-תיל. רצתי כפוף, מצד הדרך, במעלה הגבעה, ולא ראיתי כל מוצב, רק קוצים וסלעים מבריקים בשמש, ואת יתר הרצים למעלה לפני. כשהגעתי אל הפרצה שבין קוצי-התיל, התפצחו המון כדורים סביבי. לא ראיתי את מעופם, רק שמעתי את הפיצוחים, כאילו צרצרים צונחים בין הקוצים. והתפלאתי שהכדורים עפיפיים כל-כך, קפיציים, ושהם לא פוגעים בי, למרות שסובבו אותי כמו נחיל צרעות. כשהמשכתי לרוץ, שמעתי צעקה מימיני, לפנים. לא היתה זו צעקה, בעצם, אלא הברה אחת נפתחת לרוח. מה – – – או הה – – – וראיתי חייל נופל מברכיו, לפני סלע גדול. ניסה עוד להתרומם על המרפק, כשהוא לוחץ את הרובה אל האדמה, אך הראש צנח מיד הצדה, והחולצה, ליד בית-השחי, כבר היתה אדומה. רצתי אליו, כרעתי, ופתחתי את נרתיק העזרה והוצאתי בקבוקים, צמר-גפן, תחבושות. הזיעה ניגרה ממצחי והמליחה את עיני. החייל היה ציון מזרחי. עשיתי את כל התנועות כאילו מישהו אחר פועל בתוכי. גם לא פחדתי, למרות שמסביב כבר היתה הגבעה מלוהטת כולה, ויחד עם פציחות הכדורים נשמעו גם טרטורי מקלעים. רעשי בזוקות, ורעמים אטומים של תותחים מצד הדרך, כאילו הולמים בתוך שקים מלאים חול, ופה-ושם אחזה אש בקוצים, אש נמוכה, לחכנית, כאילו לא שייכת לכל המהומה שמסביב. פתחתי את החולצה של ציון ומחיתי את הדם עד שנפער החור בחזה, ושפכתי מי-חמצן, ורק כשעמדתי לחבוש את הפצע, ראיתי שאיננו נושם. עיניו היו פקוחות, והפה פעור מעט, כאילו לא גמר לצעוק. הסלע הסתיר אותי, והפצי חות והרעשים התחוללו עכשיו רחוק יותר, משמאל, במעלה הגבעה, כמו אש ששוככת במקום אחד ועוברת למקום אחר בשדה ומתלקחת. הסתכלתי לאחור וראיתי שלושה טנקים מטפסים בקושי, לאט, ואת הטנק הבוער כשהוא אפוף אש שחורה, מתאבכת, והתפלאתי שמין סילון של נוזל שחור יוצא מתחתיו ושוקע בעפר הדרך. כמו פר שחוט, שיוצא ממנו פרש של דם ושתן כשהוא מוטל על האדמה. רציתי לקרוא למישהו ולהודיע שציון לא נושם, אבל לא היה אל מי לצעוק בדליקה הלוהטת שמסביב. קמתי ורצתי קדימה, לעבר האחרים, שכרעו, ושכבו, ורצו מסלע לסלע, כשהם יורים לפניהם. צרורות של חול ואבנים ניתזו מכל עבר, כאילו הכדורים היו מתבזקים מתוך האדמה. לא הרגשתי את רגלי, את יתר אברי, כאילו מישהו אחר היה פועל בתוכי, רק בתוך ראשי צעקתי ציון! ציון! כמו להזכיר לעצמי שציון נפל. משהו אחר התרחש, ואני לא הבנתי. זחלם פולט אש נסע במהירות לעבר ראש הגבעה, באלכסון, פתאום אירעה בו התפוצצות עצומה, ראיתי חמישה או ששה חיילים מועפים מתוכו אל האדמה, כמו בגל מתהפך של אש, ושמעתי צעקות: חובש! חובש! – ובאותו רגע היתה כמו התפוצצות של שמש בראשי –

כשפקחתי את עיני, היה הכל לבן מסביב. מיטות עמדו מימיני ומשמאלי, ומימיני שכב בחור שצוארו נתון בסד ורגלו האחת מגובסת ותלויה במנוף. לא ידעתי אם עברו שעות או ימים. כשמיששתי את פני, הבחינה ידי בתחבושת קטנה, מודבקת בפלסטר, מעל לרקה השמאלית. ניגשה אלי אחות, חייכה, ושאלה, איך אתה מרגיש? שאלתי מה היה לי והיא אמרה, קיבלת הלם, זה הכל. שאלתי מה התחבושת ואמרה, פציעה קטנה, שום דבר רציני. היתה לי מין הזדרחות כזאת. הכל היה בהיר, אורירי, קל. אמרתי לעצמי: כל מה שנחוץ עכשיו בעולם הוא שכולם יהיו טובים זה לזה. זה הכל.

נרדמתי, וכשהתעוררתי, שמעתי את אמי מדברת בחדר הסמוך:

היא לא היתה מסוגלת להבין אותו… קורצה מחומר אחר לגמרי… גרובע, אומרים ביידיש, את יודעת מה זה גרובע?.. כן, לעבוד היא ידעה! כשהיתה עוד בת ארבע-עשרה או חמש-עשרה, היתה מוציאה תפוחי-אדמה בקלשון כאחד הבחורים… אבל ספר? אני חשובת שמעולם לא פתחה ספר… כמובן ניסיתי להניא אותו מזה! הלא ראיתי שייגמר רע!.. ואת חושבת שלא היו בחורות אחרות שאהבו אותו? היתה אחת, חנה הולצמן, ילדה יפה, שהצטיינה בכל הלימודים, ועוד בבית-הספר, כשלמדו יחד, היתה באה הנה בכל יום… ואחר-כך הבת של אברומוביץ… אבל הוא, הוא טוב-לב כזה… אותה? לא, אותה אינני מאשימה! היא ממשפחה כזאת, אנשים פשוטים מאוד… מה היה לי לדבר אִתה? כשהיו בעפולה, הייתי באה אליהם לעתים קרובות, רציתי לעזור, אבל היא… כן, ממש גירשה!.. אני יודעת מה היא עושה עכשיו? אינני מתעניינת. שמעתי שהיא נשואה לאיזה קבלן, או מהנדס, בבאר-שבע… מאַיִן לי תמונה שלה? אף פעם לא היתה לי!.. וכשרק מזכירה אני את שמה באזניו… רוגז כזה!.. את בודאי כבר הבחנת כמה הוא מתוח… מיתר דק ומתוח, שכל מגע… לא, לא…

נזכרתי בחלום שחלמתי לפני התעוררי:

אני נכנס עם איה לרפת, והקש מרשרש מתחת לרגלינו. שנינו נבהלים, ומתוך האפלולית אני מבחין בנחש שחור הזוחל מתחת לקש. אני מתכופף לתפוס אותו בידי, ובאותו רגע נכנסת אמי פנימה, טוּריה בידה. היא מרימה אותה, להכות בה על הנחש, אך אני תופס את הטוריה מידה וצועק בחמת-רצח: צאי מכאן! צאי! – וידי רועדות.

אדר

לפנות-ערב, כשאני נוסע הביתה, אני רואה מרחוק את אופירה, עומדת על שפת המדרכה ומנפנפת בידה בדחיפות. וכשאני מתקרב, אני רואה שאלי היא מנפנפת, שאעצור.

אני עוצר, פותח את חלון המכונית, והיא משרבת את ראשה לתוכו:

בחייך, דוביק, עשה לי טובה, יש לי חזרה בחמש, כבר חצי שעה אני מנסה להשיג טכסי…

איפה זה? – אני שואל.

ברמת-אביב, אתה לא נוסע במקרה בכיווּן ההוא? – היא אומרת בפנים מעוֹותות מכאב, שיש בהן גם התאמצות לעורר רחמים וגם הפצרה חזקה.

אני נוסע אמנם בכיווּן ההפוך, אבל אני שוקל מהר אם להיענות לה או לא. מצד אחד, אני חשוב, למה לא לעשות לה טובה, הלא בין-כה-וכה אין לי תכניות מיוחדות לשעה הקרובה. מצד שני – אם היא מתעלמת ממני תמיד ולא פונה אלי בכלל – מדוע לא להעניש אותה פעם על כך? לבסוף אני מחליט שהענשה כזאת מילא לא תחזיר אותה למוטב. אולי להיפך.

כל השיקול הזה נמשך שתים או שלוש שניות,אם כי אני די איטי במחשבה, בדרך-כלל.

טוב, תיכנסי – אני פותח את הדלת.

יופי! הצלת את חיי! – היא נוחתת לידי במכונית – מַריאנה היא מרשעת כזאת, שאם מאחרים אצלה ברגע אחד…

אני שואל אותה מיהי מריאנה, והיא אומרת שזו המדריכה והכוריאוֹגרפית, אשה בעלת דמיון בלתי-רגיל והמצאות, ראויה להערצה, אבל יד עם זה היא חמוּרה כל-כך וקפדנית כל-כך, שאינה סולחת על שום שגיאה קלה, או איחור, ושום תירוץ לא יעזור. ועכשיו, שבוע לפני ההופעה, היא כולה עצבים –

ונוסף לכל יש לי גם וסת היום, ומן הבוקר…

אני כמעט מתנגש במכונית שלשמאלי, כל-כך אני נדהם. מה פתאום היא מספרת לי שיש לה וסת? מי אני לה? איך אפשר לדבר על זה לפני מישהו שבקושי היא אומרת לו שלום כשרואה אותו? ומאַיִן לה שאני מעוניין לדעת אם יש לה וסת או לא ומתי בדיוק?

אני מרגיש שאזני לוהטות, ואני שואל אותה איפה ההופעה של הלהקה ומה בתכנית.

אשתדל להשיג לך כרטיס, אתה מעוניין?

אני אומר שאף פעם לא ביקרתי בהצגת באלט, ואם זה יגרום לה טרדה מיוחדת –

שום טרדה! – היא אומרת – השגתי לאיה שני כרטיסים, ולמוסטפה –

אחר-כך היא אומרת:

מה יש לפרוֹיקה נגדך? רבתם פעם?

רבנו? – אני צוחק – אף פעם לא רבנו!

אז למה הוא גועלי כזה אליך? כאילו היית האנטגוניסט שלו או משהו.

האנטגוניסט?

כאילו אתה האויב שלו!

יש לו בעיות, כנראה – אני אומר.

למי אין בעיות? לי אין? אז אני זורקת אותן על אחרים? הוא מתגרה בך!

אני די מתפלא עליה. אף פעם לא חשבתי שהיא שמה לב לדברים האלה, בביתה של איה. או אלי.

מוטב לא לענות לו – אני אומר.

היא מלכסנת אלי מבט ואומרת:

תסלח לי שאני אומרת לך את זה, אבל אתה לא מבין את החיים!

לא מבין את החיים? – אני מצטחק.

אולי את החיים אתה מבין, אבל אתה לא מבין בני-אדם!

לא?

לא! אם אתה חושב שאפשר להשתיק אחד כמו פרויקה על-ידי זה שלא עונים לו, אתה פשוט לא מבין! תסלח לי.

הבעה של רוגז מר על פניה, וכאילו הדבר נוגע לה מאוד. ואני חושב: אולי באמת אינני מבין בני-אדם, אם אני רואה אותה תמיד כגבהנית המתעניינת רק בעצמה.

טוב, זה לא ענין לרגל אחת – היא אומרת אחר רגע – נדבר על כך, בהזדמנות.

וכשאנו מגיעים למקום, היא מודה לי, אומרת שוב שהצלתי את חייה, הייתי האַנג’ל שלה, ורצה לעבר פתח הבית.

אך מיד חוזרת במרוצה,תוקעת את ראשה בחלון ואומרת:

שמע, דוביק, בעצם למהלא תיכנס ותראה חזרה! בוא!

ההצעה מצחיקה אותי. אני אומר, מה פתאום, אני סתם אדם זר, והמדריכה בין-כה-וכה לא תסכים בודאי…

לא, זה דווקא לא איכפת לה! להיפך, בחזרות האחרונות היא מעוניינת בהתרשמויות! בוא, בוא! – היא מפצירה בי, בעצמה מתלהבת פתאום מן הרעיון שצץ בראשה.

אני מהסס עוד, אך מכיוָן שאין לי תכניות מיוחדות לשעה הקרובה, אני נועל את המכונית והולך אחריה.

באולם – שש או שבע בחורות,לבושות בגריבים שחורים, מתהלכות על ראשי הבהונות, סובבות סביב עצמן, פושטות ידים לצדדים, מתכופפות, מזדקפות –

מריאנה, אני רוצה שתכירי חבר טוב שלי – מציגה אותי אופירה לפני אשה מבוגרת, חיורת, בעלת שפתים דקות מאוד, שמסתכלת בי במבט צונן – כמעט איחרתי לחזרה, והוא…

תתלבשי מהר! – מפסיקה האשה את שטף דיבורה של אופירה – שב שם! – היא שולחת אותי אל כיסא בפינה.

אני מתיישב – קהל של איש אחד ויחיד אני – ובינתים חוזרת אופירה לאולם, בגריב שחור גם היא, החופף היטב את גופה הדק והגבוה, עושה כמה תרגילי התעמלות, מנתרת על המקום, מקפצת.

מריאנה מוחאה כף ומכריזה: איוּרים בכחול, כן? עושים היום רק את איורים בכחול! מהתחלה, מובן? ושימו לב: בבית השני אני רוצה – עד הרצפה! ולא להתעכב, אלא מיד אחרי זה –

והיא עצמה מדגימה את התנועה בהתכופפה עד הארץ, כשידה האחת מכנסת את בטנהּ.

עמוק מאוד! – היא אומרת – ומכאן השחרור! – היא מזדקפת על בהונותיה בנשימה עמוקה ופושטת ידים לצדדים ולאחור.

ואת, רותי, הכניסה שלך לא חלומית, בשום אופן לא! את לא סהרורית! אני רוצה שתזכרי שזה לא אגם הברבורים, שם רומנטיקה! תחשבי על גיאומטריה! קר, רציני, חזק! אפשר להתחיל?

מוסיקה! – היא צולפת באצבעותיה לעבר הפינה, ולאחר רגע משמיע הרשמקול נגינה, הדומה באמת לשרטוט גיאומטרי מסובך, עם קווים צפופים וזוויות חדות.

הרקדניות נעות לעיני, נפגשות, נפרדות, שטות על בהונותיהן, נכפפות, מתרוממות, מנתרות –אך ברגעים הראשונים קשה לי להתרכז במחול עצמו, או במובנו, כי מראה הרקדניות, שהן כמו ערומות בלבוש זה, הממותח על חלק מאבריהן, ואבריהן האחרים חשופים לגמרי, מבהיקים בלבנם, מסיח את דעתי. אני מלווה אותן במבטי, וכל מיני דמיונות עוברים בראשי. אני מחליט להתרכז רק באחת מהן, ומבטי נמשך אחר תנועותיה של אופירה. אבל כשאני עוקב אחר תנועותיה של אופירה, אני נזכר בגילוי המרעיש שלה, בדרכנו הנה, ואני מתפלא איך היא יכולה בכלל לרקוד במצבה זה. איך היא מסוגלת לפשוק כך את רגליה על גבי הרצפה בקו ישר אחד, או למתוח רגל אחת למעלה עד לגובה הראש, בלי לחשוש! ואני מסתכל ביתר הבנות ובתנועותיהן החדות, וחושב על כך שבעצם כל אחת מהן נמצאת במצב כזה שלושה או ארבעה ימים בכל חודש! איך הן רוקדות, אם כן? ומה אם הדבר קורה להן דווקא באמצע הופעה על הבימה? מבחינה סטטיסטית, אני חושב, אם יש שבע או שמונה בנות בלהקה, ולכל בת עונה של שלושה-ארבעה ימים בחודש, הרי זה לפי החשבון הפשוט ביותר.–

אבל לאחר הדקות הראשונות, גזות כל המחשבות האלה, ואני שוקע כמו בהזיה, אפוף כולי בתוכה. כי הגופות כאילו מתפשטים מגופיותם לעיני. הם נעשים כמו תווים במנגינה, צלילים מרצדים בחלל. הם חולפים זה על פני זה כמו משבי-רוח קלים, נוגעים-ולא-נוגעים, מסתחררים, מרחפים באויר, יוצרים צורות משתנות מרגע לרגע, והן נעות, סובבות, מתמזגות יחד למחזה שלם, שמתח עצור בו, ויש בו איזה יופי נעלה שקשה להגדירו.

וכשאני רואה את אפירה במחזה הזה, את גופה הנע עם כל יתר הגופות, קל, אַורירי, שט, מעופף, זרועותיה הארוכות מתפרשות, מתכנפות, שׂערה נופל על פניה, מצעף אותן, מגלה, והבעתה גם היא אורירית, חַורירית – אני חושב שבאמת אני טועה בה. או אולי אני מכיר אופירה אחת, ויש אופירה אחרת, שונה לגמרי.

החזיון גז. המדריכה עוד מקבצת סביבה את הרקדניות, מעירה הערות, מתקנת, מדגימה, ואחר-כך רצות כולן לעבר חדר-ההלבשה להחליף את בגדיהן.

מצא חן בעיניך? – באה אלי אופירה ברחיפה, פניה מלוהטות.

מאוד! –אני אומר, שרוי עדיין בקורי ההזיה.

בוא תגיד לה את זה! – היא מושכת אותי בידי לעבר מריאנה – כל מלה טובה חשובה לה עכשיו!

אני מסרב, כמובן. בין-כה-וכה אינני יודע להביע את הדברים.

טוב, אמסור לה בשמך!

ושואלת אם אוכל להסיע אותה לביתה.

בדרך, במכונית, היא שואלת אותי שוב על התרשמותי מה מצאתי במחול, מה הבנתי בו…

עולם מזדחרר – אני מצטחק.

מזדחרר?! – היא פולטת צווחה של צחוק.

מסתחרר וזוהר – אני אומר – כך זה נראה לי…

לא, ברצינות…

ברצינות קשה לי לבטא את הרגשתי, אני מגמגם. אני אומר שכשמסתכלים במחזה כזה של מחול, נדמה כאילו נוצר עולם טהור לגמרי… שבו בני-האדם עצמם הם יפים וטהורים… מתאחדים ליצור משהו שלם וזך… נעשים כאילו מופשטים, כמו מוסיקה… כמו חלום, אבל בעצם לא כמו חלום, כי לחלום אין סגנון שלם כל-כך… וכאן זה כמו חלום מסוגנן…

אופירה מסכלת בי מן הצד בפנים רציניות מאוד, ואומרת:

אתה… טוב, לא חשוב.

הגידי!

לא, לא חשוב.

וכשאני מפציר בה עוד, היא אומרת:

למה אתה שותק תמיד. נדמה שאין לך מה לומר! נדמה… טוב, אולי אני לא צודקת.

וכשאני נעצר לפני ביתה, היא מזמינה אותי לעלות אִתה, לשתות כוס קפה.

אין לי שום תכניות מיוחדות לשעה הקרובה, ואני עולה אתה לביתה.

היא פותחת את הדלת, מדליקה את האור, משליכה את האמתחת שלה, בתנופה רחבה, על אחת הכורסות, ואומרת שרק תסתדר מעט ומיד תחזור ותכין קפה.

אולי דרינק? היא נעצרת.

לא, אני אומר, אינני שותה משקאות חריפים.

בכלל בכלל לא? – היא תמהה, מאוכזבת.

לא, בכלל לא.

אתה בטוח? – היא מסתכלת בי בחיוך – טוב, אז שב ותרגיש את עצמך כמו בבית.

החדר מבהיק, נוצץ, והכל גדול בו, כאילו מוגזם: האהיל הכדורי, הלבן, התלוי מן התקרה, שלוש הכורסות הקטיפתיות, מושב-העור העגול, המנופח, שתי הכרזות המצוירות שעל הקיר, מכשיר הטלביזיה, האלבומים העומדים על המדף –

בכרזה אחת נראית אשה ענקית, ערומה, ירוקה, עומדת ליד עץ בעל עלים גדולים, לא-טבעיים, חובקת חתול כחול אל שדיה –

מי היא אופירה? – אני שואל את עצמי – זו שאומרת “אולי דרינק”, ומעכסת בחדר, ומשחקת את המארחת הזוהרת? או זו שמרחפת כמו ציפור גדולה, חלומית, ופושטת זרועות זכות, אוריריות –

קשה לדעת. קשה לשפוט בני-אדם.

יש לי רעיון! – חוזרת אופירה לחדר, בשׂער מסורק, יורד אל הכתפים, בחולצה שחורה, מבריקה, שחושפת משולש חד-זווית על חזה – אכין משהו לאכול, טוב?

אני מודה לה. אומר שאינני רעב.

בטוח? יקח לי שני רגעים!

קפה יספיק. תודה.

חלב? סוכר?

היא פונה למטבח, אך מיד חוזרת, מטופפת אל הכוננית התלויה, מורידה מעל המדף אלבום עבה ופותחת אותו לפני, על גבי טבלת הזכוכית של השולחן הנמוך.

זה כדי שלא תשתעמם בינתים.

על דפי האלבום מודבקים גזרי-עתונים ותצלומים. בתצלומים נראית אופירה בהופעות-מחול שונות, לבדה ועם להקה, ובגזרי-העתונים מופיע שמה, מודגש בקו אדום מתחתיו. ציוני-שבח מלווים את שמה, ובאחד מהם נאמר “תפקיד לא יישכח”.

זה מעודד מאוד! – אני מראה על האלבום בהיכנסה לחדר עם מגש הקפה.

מעודד? – היא פורצת בצחוק – יש לך ביטויים!

פּוֹרְגֶט אִיט! היא סוגרת את האלבום ומעמידה את המגש על השולחן – שטויות מה שהם כותבים. קצת חלב? תאמין לי שאתה מבין יותר מהם! – היא מתיישבת לידי.

פעם חלמתי עליך! –אני אומר.

אתה? עלי?! – היא משמיעה קול-צהלה – במה זכיתי?

אני זכיתי!

אתה מוכרח לספר לי מה חלמת! – היא שמה ידה על פרק-ידי.

בעצם, אין לי שום רצון לספר לה מה חלמתי, ואינני יודע מדוע הזכרתי בכלל את ענין החלום. לעתים קרובות קורה לי כך שברגע של מבוכה אני מחפש מה לומר, ולבסוף אומר בדיוק את הדבר שלא רציתי לומר אותו.

אך כבר אינני יכול לסגת. ואני מספר לה את החלום שחלמתי לפני חדשיִם-שלושה, איך רקדה לבדה באולם גדול ואני עמדתי והתבוננתי בה, והיא הושיטה לי יד ארוכה…

היא מסתכלת בי בעינים נוצצות –

קשה לדעת אם העינים נוצצות אצלה מפני שהיא מתפעלת, מתרגשת, או מפני שיש בהן איזה תמרוק שמזהרר אותן.

הגד, אתה מאמין בחלומות? – נוצצות עיניה אלי.

אני… אוהב לחלום.

אתה סוּפֶרסְטישוס?

לא… – אני אומר – אבל אני חושב הרבה על החלומות שאני חולם.

אני נורא סופרסטישוס! בייחוד לפני הופעה! כשאני חולמת משהו רע לפני הופעה, אני בטוחה שיקרה לי משהו! או כשאני רואה ג’וק, או כשנשבר לי ראי… אני יודעת שזה טיפשי…

טוב, לא הכל הגיוני…

רוב הדברים בחיים הם לא הגיוניים!… וטֶלֶפתיה זה הגיוני? אבל עובדה שיש טלפתיה, ואף אחד לא יכול להכחיש את זה! אספר לך מה שקה לי… יש לך קצת זמן?

והיא מספרת שהיה לה חבר, יושי, לפני יותר משלוש שנים, והיתה נפגשת אתו ערב-ערב. פעם נעלם ממנה לכמה ימים ולא השאיר כל הודעה, והיא התהלכה כמשוגעת באותם הימים. יום אחד, יום חמישי היה זה, אחר-הצהרים, היתה לה “הרגשה בטוחה לגמרי”, שהוא נמצא אצל בחורה אחת בשם רות שדמי, בירושלים, שלמדה ב“בצלאל”, ושכמעט לא הכירה אותה, רק פגשה אותה פעם אחת במסיבה. צילצלה מיד לכמה חברות, גילתה את כתבתה, הזמינה מונית –

כשנכנס לי שגעון בראש – אתה כבר מכיר אותי בודאי כמה שאני אימפּוּלסיבית – שום דבר לא יעצור אותי! לא כסף, לא זמן, לא כבוד! כעבור שעה הייתי שם! צילצלתי בדלת – וזה היה בדיוק כפי שראיתי בחוש שלי! הוא לא האמין למראה עיניו! וגם היא לא!… טוב, לא אספר לך מה היה שם. משהו קפקאי ממש…

היא מפסיקה רגע, משפילה את עיניה –

והסוף… –היא אומרת בקול נמוך – אני באה הביתה בערב, בוכה מרוב רוגז, עלבון… יאוש גמור… אני אומרת לעצמי: הלואי ויקרה לו אסון! הלואי!.. לאחר שבוע נפצע בתאונת-דרכים.

שתיקה משתררת. היא משרשפת בכפית בספל הריק, אחר-כך נושאת אלי חיוך עגום:

אתה יודע שאתה האיש הראשון שאני מספרת לו את זה?.. מוזר, לא?.. כמעט שלא יצא לנו לדבר זה עם זה…

גם לי מוזר הדבר. רטט קל עובר בי.

הגד, אתה מאמין באהבה? – היא נושאת אלי את עפעפיה.

השאלה נופלת עלי כמו ציפור שצנחה מן השמים.

אינני מבין… – אני ממצמץ.

אם אתה מאמין שבימינו יכולה עוד להיות אהבה במובן שהיתה פעם..

כן – אני אומר.

זה כל מה שרציתי לדעת – היא מחייכת.

את?

לא. יותר מדי אכזבות – היא משחיזה אלי עינים מרות.

אני שותק.

לבסוף אני קם, מפני שאינני יודע מה לומר עוד.

ליד הדלת היא אומרת:

שמת לב שאתה בחור רומנטי?

וצוחקת. ונושקת לי על לחיי, נשיקת-פרידה.

דבר מזעזע נודע לי:

לעדינה בלוך היה ילד. נכה, מפגר, מת בהיותו בן שנתיִם.

לא ידעת את זה? – אומר לי החנווני כשהוא עוטף בנייר את כיכר הלחם. ובשימו את העודף על הטבלה: היא לא מדברת על זה, כמובן.

הבוקר, כשאני פותח את הדלת, נפתחת גם דלתה של עדינה בלוך, דלי האשפה בידה.

היא מברכת אותי בחיוך של בוקר, ואני מבקש לקחת את הדלי מידה, לשאתו למטה.

היא מודה לי: לא, לא, את זה אני יכולה לעשות בעצמי.

אני מניח לה לעבור לפני וחושב: מה אני עושה? מה אני עושה? היא שיכלה ילד, ואני מציע לה לשאת את דלי האשפה!

הקפקפים שלה מקרקשים בחדר-המדרגות השומם.

אני מתיישב במכונית ורואה אותה חוזרת עם הדלי הריק מפח-האשפה שבחצר. היא ניגשת אל הברז, שוטפת את הדלי בזרם המים, תולשת צרור עשבים, משפשפת בהם את פנים הדלי בחזקה, שוב שוטפת, ונכנסת אל הבית.

מאַיִן הכוח? – אני חושב.

אין לה קרובים, או חברים, ובמכבסה הקטנה שלה היא עומדת ומגהצת לבדה.

פעם ישבתי בחדר-ההמתנה של קופת-חולים ועל הספסלים ישבו כעשרים איש. כל אחד היה בודד לעצמו.

אבל אפילו במסיבה עליזה, או בחגיגה המונית, או בצבא, אדם יכול להרגיש את עצמו בודד מאוד.

לפעמים אני עובר על השאלונים בלשכה – והמספרים מדהימים אותי! אני רואה אותם ואינני יכול להירגע! 370 איש עובדים בבית-חרושת למרגרינה – כל אחד בודד לעצמו! 750 בשיכון-זוגות-צעירים בדרום העיר – כל זוג בודד לעצמו! לפעמים אפילו בתוך ביתם – כל אחד מבני הזוג בודד לעצמו. או: הכנסה חדשית של 4500 ל"י. האיש עובד במקום אחד, האשה במקום אחר –

לפעמים עוברת בי צמרמורת מן המספרים האלה.

ימים אחדים לפני פורים מפצירה בי איה שאסע אִתה לירושלים, לנשף-מסיכות. אני ממאן. אני חש עצמי רע בנשפים, זר.

אבל אתה צריך פעם לצאת מעצמך, דוביק! – טוענת כלפי איה.

היא יושבת בחדרי ומנסה לשכנע אותי. כאילו בנפשי הדבר.

אני צוחק בלבי: אין לי שום צורך “לצאת מעצמי”. ואם רוצה אני “לצאת מעצמי”, אינני צריך ללכת לנשף לשם כך. אני יכול לחלום. או לטייל לי בדמיונות. או לנסוע למקום רחוק. או ללכת למכון הביולוגי.

לעתים קרובות אני הולך לשם ומסתכל בנחשים שבכלובים.

אתה מוכרח להשתחרר לפעמים! – היא פושטת זרועותיה מולי.

אני משוחרר! – אני צוחק.

לא, אתה מתוח, מתוח, אני רואה את זה… למה אתה לא שותה לפעמים?

אסור לי לשתות – אני אומר – אחרי שתיה יש לי תמיד כאב-ראש.

אז תתחפשׂ! פעם בשנה תתחפשׂ! תהיה מישהו אחר!

זה מצחיק אותי. אין לי מה להשיב לה על כך. גם אם אני “מישהו אחר” לפעמים, הרי לא בתחפושת.

אבל אני נענה לה לבסוף, כי אני יודע שאין מי שיסיע אותה לירושלים בערב ויחזירה באותו לילה.

כשאני מגיע בערב לביתה, אני מוצא שם את מוסטפה, מחופש לחסיד, לבוש בקפּוֹטה, זקן ופיאות מעטרים את פניו, ועוד אחד בשם רוני, פסיכולוג, המחופש לפנטומימאי, פניו מסיכה לבנה, שתי עינים אפלות פעורות בתוכה, גריב שחור ממותח על גופו הדק. באמצע החדר ערימת סמרטוטים, ועל השולחן בקבוק וכוסיות. איה, בלתי-נראית, קוראת מלמעלה, מן העליה: עוד מעט יורדת, דוביק! רק גומרת להתלבש! תתחפש בינתים, יש שם מבחר גול, בערימה!

מוסטפה גם הוא מפציר בי להתחפש. לדוב, לערבי, לשולטן תורכי, לדון קישוט –

תתחפש לדוידזון! – הוא צוחק – זה יחסל אותו לגמרי!

אני מוצא בערימה כובע-מצחיה ישן, של ספן או של סבל, ושם אותו על ראשי. כעבור כמה רגעים מופיעה איה במרום המדרגות: לבנה כולה. שלגיה. זוהרת. שמלה לבנה ארוכה לגופה, בעלת אמרות פרוָה, כובע של פרוָה לבנה לראשה, מגפים ירוקים, גבהי עקבים, לרגליה, וצעיף של מלמלה ירוקה, שקופה, עוטף את צוארה.

איך אני בתור נסיכה סיבירית? – היא שמה ידה על המותן ומושיטה רגל אחת לפנים.

אגדה! – מתפעל מוסטפה.

רוני מושיט ידו כלפי מעלה, איה יורדת במדרגות, הוא אוחז בידה מביאה אל אמצע החדר, ומסובב אותה במחול.

שניהם מחוללים על פני חדר, ללא קול וללא מנגינה.

גלגל השמלה מסתחרר, שולי הצעיף הירוק מתנפנפים, לבן סובב שחור, שחור סובב לבן. נדמה כאילו מחליקים הם על פני ערבת קרח

משהו עצוב וזך במחזה הזה. חלומי.

זהו, נִסע! – נעצרת איה בסיבוביה, מתנשמת, ורוני מַחוה לה קידה עמוקה.

זה הכל? – היא מסתכלת בי באכזבה – שׂפם לפחות! מטפחת! יש פה אדרת-כבשים גדולה…

השעה כבר עשר וחצי כשאנו יוצאים החוצה, אל המכונית.

כל הדרך לא פוסקים השלושה מלשיר. שירים עבריים, רוסיים, חסידיים. מוסטפה ורוני שתויים במקצת.

בחצות אנו מגיעים לירושלים. שורה ארוכה של מכוניות חונה לאורך הכביש, בצד חומת אבן המקיפה גן. מתוך הבית הגדול שבגן פורצים צלילי מוסיקה רעשנית, מתעופפים בין העצים.

בפנים המולה, צפיפות, ערפל סמיך, שלל צבעים של תחפושות נע ומקפץ לקול המנגינות הפורצות מן הרמקולים.

מיד עם היכנסנו נחטפת איה על-ידי אחד המחופש כאינדיאני או כמכּסיקני, גופו המשוח אדום מוקף רצועות ראפיה, פתילים, מחרוזות. היא נבלעת אתו בים הזוגות הרוקדים ונעלמת מעיני. מוסטפה ורוני נבללים גם הם בהמון, רק מפעם לפעם מרצדים לעיני כובעו השׂעיר של החסיד או המסיכה הלבנה של הפנטומימאי מרחוק, פעם כאן פעם שם.

אני כובש לי מקום ליד הקיר. נדחק על-ידי זרמי הרוקדים והמשוטטים ממקום למקום. המנגינות מתחלפות ועמן גם קצב המחולות. גל של מרץ מתפרץ פתאום מן הרמקולים והאולם כולו משתקשק בקצב סוער, כאילו שבט פראי משתולל בתוך יער.

אני צופה בסחרחורת המשתקשקת וחושב שהיתה זו שטות שבאתי הנה. כולם כאן אנשים הנפגשים אלה עם אלה, בעבודה, במסיבות-בית, בעיסוקים שונים – אמנים, אקדמאים, פקידים – ואני אינני מכיר איש. איש לא הזמין אותי. אורח לא-קרוא.

המנגינה שוב מתחלפת, נעשית שקטה ואיטית, דבשית, והאורות מתעמעמים.

יד ארוכה, נתונה בכסיה שחורה, מושכת אותי בכוח ממקום עמדי. מגבעת קטיפה שחורה מושפלת לה עד עיניה, כמו בסרטים ישנים, וריסים ארוכים לה, כמו רגלי זבובים. אופירה.

אינני מספיק לסרב וכבר אני מסובב על-ידה בתוך ים הרוקדים. אינני יודע לרקוד, ולרקוד עם רקדנית מביך עוד יותר. אני מתנצל על צעדי המגומגמים והיא אומרת, לא חשוב, לא חשוב… העיקר התשלובת, היא צוחקת. רגלי משתלבבות עם רגליה וגופה מתלפת אל גופי. ריח מֶנתה מתנשב מפיה אל פני.

חלמתי עליך! – היא לוחשת על אזני.

מה חלמת?

כשתבוא אלי, אספר לך! תבוא?

זוגות חולפים לימיננו ולשמאלנו, והיא לוחשת לי מדי פעם לומר לי שזה קריין בטלביזיה, וזה תת-אלוף, וזו העתונאית המפורסמת… ומתפלאה שלא שמעתי את שמה.

היא חובקת את צוארי ונתלית בי, לחיה נושקת על לחיי, עיניה עצומות, רגליה משורגות ברגלי, ואני מתפלא שהיא נעה בקלות כזאת, כמו בהזיה, שעה שצעדי נעים בקצב הפוך מקצב המנגינה.

רק כשמתחלפת שוב המנגינה ונעשית פראית, ואופיה מתחילה להשתולל פתאום בתנועותיה, מושכת ומרחיקה את ידי כמו קפיץ, אני מתנתק מעליה, כאילו הדף אותי נחשול אל קיר.

אני משוטט בשולי המערבולת, ומרחוק מבצבצת לעיני דמותה הלבנה של איה, מחוללת וסובבת, כיונה בלהקה של טווסים. אני ממהר לחמוק מן המקום, משתרך בן העומדים והנעים, ומגיע אל המטבח.

דוידזון, ללא תחפושת, ללא מסיכה, שוֹק של עוף בידו, עומד ליד השולחן העמוס מאכלים, ומשמיע דברים. חבורה קטנה עומדת סביבו, מאזינה וצוחקת לדבריו.

הוא לא רואה אותי. גם לא ניד עפעף. הוא נוגס מן העוף, הרוטב נוטף לו על צלחתו, והוא ממשיך בדיבורו.

אני לוקח צלחת מן השולחן, אוסף עליה כמה מאכלים, עומד ומקשיב עם היתר.

הוא מספר איזו בדיחה, על ילד ממאה שערים, ששוכב ער בלילה ושומע את הוריו מעלסים. האב אומר, הו נשמתי, והאם נאנחת, הו, נשמתי, נשמתי –

כולם פורצים בצחוק גדול, ומישהו אחר מספר בדיחה.

אני אומר לעצמי: עוד מעט יירה דוידזון חץ אלי.

דוידזון נושא עיניו מן הצלחת, מסתכל בי, ואומר:

לא רוקד, לא מתחפש לא שותה, אבל תיאבון דווקא יש לו! תגיד לי, למה כל פעם שאני רואה אותך, אני מקבל צרבת!

כולם מפנים מבטים אלי. לא צוחקים. מחייכים.

אני מסמיק. גל אפל מציף אותי, אבל רק לרגע. אני מסתכל בו מחייך. כי נדמה לי שבדיוק את המשפט הזה שמעתי בתוכי עוד לפני שאמר אותו.

זה מצחיק אותי במקצת. אם כי גם מצמרר.

אחר-כך אני מניח את הצלחת על השולחן ויוצא לאט מן המטבח.

אני עולה לקומה השניה, מוצא שם חדרי-מיטות, ועל המיטות גלי מעילים. אני משתקע באחת הכורסות, בחדר חשוך, מטיל את ראשי לאחור ועוצם את עיני.

המנגינות עולות מלמטה, שואגות, מתלהמות, והטפיפות של אלפי הצעדים, כמו סחרחרת עצומה סובבת בראשי.

דרושה לי הבהרה, אני אומר לעצמי. דברים רבים אינם ברורים לי.

כמו נקודה אטומה בראש, שאם אבקיע אותה, הכל יתבהר.

הכל מתאפל אצלי לפעמים. כמו בלילה ההוא, בדימונה.

מדהים, מה שקרה לי בדימונה. כמו חיה שחורה בתוכי.

בתוך סחרחרת המנגינות והקצבים השוצפים, סובבות תמונות לעיני: הקרב על המוצב ואלפי הכדורים המרצדים כצרעות, וצעקות החייל הפצוע, ולובן בית-החולים לאחר היקיצה –

ומראה שתי הגוויות של החיילים הערבים בתעלה, שהמוני תולעים לבנות רומשׂות על רגליהם בחום הצהרים –

נדמה כאילו התולעים שורצות בקצב המנגינה העולה מלמטה, במין בולמוס שוקק של תאוָה

ופתאום אני מתפקח כולי. בהלה תוקפת אותי. כאילו סכנה.

אני קם וחש לרדת למטה, ים התחפושות הססגוני חג, מסתחרר, שרוי בערפל סמיך של עשן, אבק, אורות עמומים.

פתאום איה לפני. לבנה, חיורת.

חיפשתי אותך. איפה היית…

הסתובבתי…

מוכן שנחזור?

כבר? – אני תמֵה.

אתה רוצה עוד להישאר?

לא – אני אומר – חשבתי שאת…

אני מוכנה לחזור.

ומוסטפה? ורוני?

הם נשארים עוד. יש מי שיקח אותם.

רק שתיִם עכשיו.,,

כן, אני יודעת.

אנחנו יוצאים אל החשיכה. גשם מטפטף. אני כונף את איה תחת זרועי ושנינו רצים לעבר המכונית, החונה רחוק. הנגינה הרועשת רודפת אותנו דרך הגן.

אנו נוסעים ואיה שותקת. המגבים משילים קשתות של מים על גבי השמשה, ואיה מסתכלת נכחה ושותקת. שוב אני נזכר בערב ההוא בתיאטרון, כשמצאתי עוז בנפשי לגשת אליה ולומר לה כמה יפה היתה התפאורה. והיא התבוננה בי, וחייכה, ואמרה, באמת אתה חושב כך? אלמלא מצאתי עוז בנפשי, לא היה מתרחש הנס. לא הייתי מכיר את איה לעולם.

אנו יוצאים את העיר, הכביש האפל רטוב ומבריק. באלומות האור שלפני הפנסים מתברקים חיצי הגשם נורים בכוח ונשברים לרסיסים, וחשיכה משני העברים. אני מאט בנהיגתי, ואת איה אינני מפריע מהרהוריה.

במה היא מהרהרת? – אני חושב – ומדוע היא עצובה? אך מוטב לא לשאול.

רק בהגיענו אל מורד שער הגיא, אני מבחין שדמעות זולגות מעיניה. היא מוחה אותן בממחטה, מקנחת את חטמה, והן מוסיפות לזלוג. אני מאט עוד יותר את נסיעתי, שואל מה לה, אך היא מנענעת בראשה וממאנת להשיב. אני שואל אם היא חשה ברע, אם יכול אני לעזור לה, אולי אעצור, והיא שוב מנענעת בראשה, וכשעוברים אנו עוד כברת-דרך, הופך הבכי החרישי להתייפחות. היא מנסה להבליג, להחניק את בכיה, אך הוא גובר עוד יותר. מתייפחת כילדה, בקול, שחוחה לפנים, מכסה את פניה בממחטה, מייבבת ללא הפסק.

אינני יודע מה אעשה. הגשם גם הוא לא חדל. חיצי המים משבשים את הראות, ועלי להישמר פן אסטה או אחליק. הגידי מה לך, אני מפציר בה, אך התייפוחתה גוברת, והמלים היחידות המתייבבות מפיה הן, אל תשים לב אלי, אל תשים לב. כבר שתי מחטות הרטיבה בדמעותיה והיא מושיטה את ידה לעברי. אני שולה ממחטה גדולה מכיסי, מוסר לה אותה, והיא מכסה בה את פניה ומרכינה את ראשה אל ברכיה.

בהתקרבנו העירה, שוכך הבכי לבסוף. יחידים אנו על הכביש החשוך.

אנו נכנסים לביתה והיא מטילה עצמה על המיטה וכובשת את פניה בכר. אינני יכול להשאירה כך, לבדה, ואני מתיישב בכורסה. מנסה אני להבין מה אירע לה בנשף ששבר כל-כך את לבה. האם העליב אותה מישהו? או נדחתה על-ידי אדם שביקשה את קרבתוֹ? ואולי איזו פגישה בלתי-צפויה עוררה בה זכרונות מרגשים, מכאיבים?

חידה היא לי.

ומפחיד אותי שדברים כה רבים בה סתומים ממני.

רגעים ארוכים עוברים. אור נורה דוהה, כי בחלון כבר מחויר השחר. אני מכבה את החשמל, וצללים של בוקר מערטלים לאט-לאט את הרהיטים, את הספלים והכוסות שעל השולחן, את הבקבוק הריק, מגששים על הציורים התלויים על הקיר. קור עגום בחדר.

מבטי נופל על גל הסמרטוטים שעל הרצפה, וצינה עוברת בי. כאילו מת מישהו.

איה מתרוממת ממשכבה, משעינה עצמה אל הקיר, רגליה מקופלות תחתיה, והיא מסתכלת בי ללא אומר. היא מוציאה חפיסת סיגריות מנרתיקה, מדליקה סיגריה לעצמה, מעשנת ומסתכלת בי. שערה פרוע, והפנים כאילו נשחקו מן הדמעות. רק השמלה הלבנה כשלג שׂרדה מאגדת הלילה.

אחר-כך היא מועכת את הסיגריה במאפרה ואומרת:

אתה צריך לחזור למושבה, דוביק.

צמרמורת עוברת בי. אינני מבין. אינני מבין דבר. מדוע היא אומרת לי זאת. עכשיו. פתאום.

אסור לך להיות בתוך כל זה.

הצמרמורת לא מרפה ממני. אני נדהם. האם בגללי בכתה כל הדרך? האם ראתה אותי עומד לבדי, ליד הקיר, וצר היה לה עלי? אבל זוהי שטות גמורה!

אני כבר בתוך, אתה מבין?.. כבר לא אצא מזה… אבל אתה…

מה היה לך? – אני אומר.

שום דבר… סתם… – ממלאות דמעות את עיניה.

ראיתי שרקדת… חשבתי…

כן, רקדתי…

אחר-כך היא אומרת:

בשביל מה? למה?.. אני רוקדת, רוקדת, פעם עם זה, פעם עם זה… בשביל מה?.. כל הגיפופים האלה, הלחישות על האוזן… הנסיונות המטופשים האלה… סתם נבזויות קטנות… ואני נענית! משתפת פעולה!.. צוחקת מן הבדיחות הגסות, מתחבקת… יוצאת עם מישהו לאיזו פינה חשוכה… אינני מכירה אותו אפילו… אני בתוך, אתה מבין.

ומוציאה סיגריה שניה מן החפיסה, ומדליקה אותה, ומסתכלת בי בחיוך עצוב.

אתה יודע מי היה שם? כולם!.. וכולם כך, נבזים קטנים… פרופ סורים, אמנים, אלופים… כל המכובדים האלה… זרקו מעליהם את כל הנימוסים היפים, את כל החשיבות שלהם… נעשו קטנים! קטנים!.. ערומים!.. אז אני חושבת לעצמי: בעצם הם משקרים כל הימים! כאלה הם באמת: נבזים קטנים, עם הרבה לכלוך בפנים, שהם מצליחים להסתיר אותו מן הנשים שלהם, מילדיהם, מכל האנשים שהם נפגשים אתם.. פתאום אני אומרת לעצמי: למה אַת לא צועקת שזה שקר? הלא את יודעת שזה שקר, אז למה את לא צועקת?..

אולי זה גלגול כזה… – אני אומר.

גלגול? –היא פוקחת עלי עינים גדולות.

אולי כל החברה נמצאת עכשיו במין גלגול כזה…

של שקר?

אני נבהל קצת מן המבט שלה. אני מנסה להביע איזו מחשבה שמרחפת לי בראש, ואומר שכמו שאדם יכול להשתנות, כאילו עובר גלגולים שונים, פעם הוא כזה, פעם אחר… כך גם חברה… ואולי עכשיו…

אני מפסיק באמצע דברי, כי אני רואה שעיניה שוב מתמלאות דמעות. היא מקשיבה לי, מסתכלת בי, ועיניה מתמלאות דמעות.

היא מוציאה את הממחטה שנתתי לה,מוחה את עיניה, ועכשיו, אתה… אתה לא שייך לזה.

ושוב היא מכסה את פניה בממחטה, ונופלת על הכר.

לך הביתה עכשיו– היא אומרת בשקט מתוך הכר – לך. אני עייפה נורא. וגם אתה. כבר בוקר.

בוקר חיור, קר, הצללים בחדר כמו רועדים מצינה.

אני ממתין עוד.

ממתין עד ששומע את נשימותיה הרכות, כמו פלומה של יונה.

אחר-כך אני קם, מכסה אותה בשמיכה, ויוצא.

אני נכנס הביתה וצונח לכורסה, עייף מאוד.

גלגל הריקודים, והמנגינות, והצבעים, סובב בראשי, ובתוכו הכביש, והגשם, והמגבים המתנועעים, והבכי –

כאילו היה זה מזמן מאוד, או בחלום רע –

צביטת-לב פוקחת לרגע את כל חושי:

למה אמרה שעלי לחזור למושבה?

האם רוצה היא בזה?

לטובתי?

אבל יהיה זה נורא, לחזור למושבה עכשיו! מה אעשה שם? לחיות עם אמי? כמו גלות בשבילי, להימצא רחוק כל-כך מאיה, מביתה –

אני מסרב להאמין שזהו באמת רצונה. רק אחר לילה מטורף כזה, כשהיא מטושטשת כולה, יכלה לומר לי דבר אכזרי כל-כך!

צפניה מתהלך בחדר, כמו נמר בכלוב הוא מתהלך,פוסע הנה והנה,חסר-מנוחה.

אני תופס אותו בערפו ומושכו אל ברכי. הוא נרגע. מניח את ראשו ועוצם את עיניו.

בוקר בחלון. הציפרים על עץ האיזדרכת שממול מפטפטות בשקיקה. כל עייפות הלילה, והיום שלפניו, כמו עופרת באברי. אני מטיל את ראשי לאחור, עוצם את עיני, ורואה שדות תירס זהובים, זוהרים בשמש, קלחי תירס, חמניות צהובות –

מלים של שיר מצלצלות בראשי, מתך ספר שקראתי אותו אלף פעמים:

והנה צווחת ציפור החרידתני,

צווחת ציפור, צווחת ציפור,

מה העולם מה העולם,

והעולם ריק ונשכח,

לפני בוא האביב

לפני בוא האביב – – –

אני מתעורר בבהלה ורואה שהשעה רבע לאחת-עשרה. אני קופץ ממקומי אל הטלפון, מחייג אל המשרד ומבקש את גינזבורג. אני אומר לו: חזרתי מאוחר מנשף-פורים, נרדמתי, רק עכשיו התעוררתי.

הוא שותק.

אני אומר: אתה חושב שכדאי לי עוד לבוא היום?

מה אתה רוצה שאגיד לך? – הוא אומר – תעשה כפי שאתה מבין.

ומניח את השפופרת.

הוא עוֹין אותי. אין זו הפעם הראשונה שאני מאחר לעבודה. והסיבה היא שאני מתעורר באיחור לעתים. כי רוב החלומות הם בשעות הבוקר דווקא, וקשה לי לוותר עליהם. אני שוכב ער, שרוי כמו באד חם, כמו באמבטיה, ומנסה לברר לי אותם, לזכור, לשחזר. לפעמים הם קרעים-קרעים, ועלי לאחותם. לפעמים הם נמלטים ממני, ואני רודף אחריהם כמו אחר דף תלוש מספר, שהרוח מעיפה אותו והוא מתגולל ונחבט לארץ, כמעט נתפס, ושוב עף ונמלט.

אני עומד על-יד הטלפון, ידי על השפופרת, חושב אם לצאת לעבודה אם לא, ואני נזכר בחלום שחלמתי לפני התעוררי:

ישבתי בשדה, על רגבים שנהפכו במחרשה, על ברכי גלימה חומה, ואני פולה כינים ממנה. כשנושא אני את עיני, אני רואה א יואב קרב אלי, בצעדים רחבים, לבוש חולצת-עבודה רחבה. אני משתומם, נבהל: הלא יואב נהרג בקרב על הגולן! איך יכול היה להגיע הנה? אך הוא קרב אלי, ובפנים חמורות אומר: מדוע אתה מלכלך את השדה עם הכינים שלך? אינך יודע שיצמחו מהם דוּדאים? אני מתפלא מאוד: מכינים צומחים דודאים? הוא רצה לומר בודאי דובדבאים! אני מקפל את הגלימה, רוצה לקום, ופתאום נשמע רעם תותח מרחוק, והוא אומר, כאילו מאשים אותי: אתה רואה, שוב פרצה מלחמה! אני מסתכל אל האופק ורואה פטריית-עשן לבנה, ומבין שאכן פרצה מלחמה, באשמתי. בקול רועד אני אומר: מי התקיף אותנו הפעם? אך הוא אינו עונה לי, כאילו אינני כדאי שיענו לי, ופונה מעלי ומתרחק. אני רוצה לקרוא לו שאין זה נכון, שהוא טועה, אך אין לי קול ואני מתעורר.

אני מחליט לצאת, בכל-זאת, לעבודה. אוכל עוד לעבוד ארבע-חמש שעות. וכשאני יורד במדרגות, אני נזכר בעוד חלום, לפני החלום על יואב:

עמדתי במרכז המושבה והיה עלי לקנות משהו בחנות של אקרמן… זבל כימי, או אולי חומר חיטוי, או גיפור… הגיע אוטובוס, וירדו ממנו פועלים, יהודים וערבים, בבגדים בלויים… נראו כאביונים כולם… האוטובוס התרוקן, ירד ממנו אחרון הפועלים, ומישהו שציפיתי לו לא בא… איה, או אלי אמי… הסתכלתי בפועלים ושאלתי את עצמי איפה ילונו כולם, כי השעה כבר היתה מאוחרת, ובאויר היה תלוי אבק של דמדומים… מכונית ישנה מאוד, נכנסה לרחוב…

אך סופו של החלום נשמט ממני.

השעה כבר אחת-עשרה ורבע כשאני מגיע למשרד.

אני נכנס לחדרו של גינזבורג, מתיישב מולו, מתנצל, מסביר.

הוא מסתכל בי מבעד למשקפיו, מצחו קמוט, ומבטו לא מתרכך לרגע. מחזיק הוא גליון נייר מודפס בידו, וידו רועדת. אני יודע שמכעס היא רועדת. כשאני מסיים את דברי, הוא אומר:

הלכנו לקראתך הרבה, אתה יודע את זה. אני רוצה להזכיר לך: קיבלתי אותך בהמלצת דודך, אליקים הורביץ, אדם שאני מכבד אותו מאוד, בעל זכויות גדולות בארץ. רק לפני שבוע נתקלתי שוב בשמו, בספר על גאולת הארץ, וקראתי איך קנה עשרים אלף דונם בסביבות בנימינה בשביל הקרן הקיימת, עוד בשנות השלושים. רציתי שתתחיל מלמטה, שתכיר את השטח, ונתתי לך עבודת-שדה: סקר משפחות. ונתתי לך את האיזור המעניין ביותר: שכונות הדרום. עבודה פשוטה, שסטודנטים ועקרות-בית עושים אותה אצלנו: מצב משפחתי, תעסוקה, הכנסה, שעות עבודה וכדומה. לא הצלחת. ראיתי את זה מן השבוע הראשון, כשהבאת את השאלונים, ועל חצי מן השאלות לא היו שום תשובות. טורים שלמים ריקים. אבל נתתי לך הזדמנות. אם אתה זוכר, ישבת פה, כמו שאתה יושב עכשיו, והסברתי לך: הענין הוא ביצירת אֵמון, ביצירת קשר, בלי זה לא עונים לך! כי אנשים הם חשדנים בדרך-כלל, ואם אינך מצליח לשכנע אותם שהדבר הוא לטובתם, או על-כל-פנים לא יגרום להם שום נזק, הם מסרבים לענות, או משתמטים, או משקרים. בייחוד בשכבות האלה. איך נוצר אמון כזה? באים לביקור אחד, אחר-כך לביקור שני…

אני מסתכל בו בדברו אלי, והדבר המציק לי הוא, מדוע אמר לי יואב בחלום “דודאים”. איזה מובן יש לזה, שכינים מצמיחות דודאים? הלא דודאים הוא צמח המעורר אהבה. איזה קשר יש לזה עם מלחמה, עם כל ההרגשה של מלחמה שהיתה בחלום… ומשונה לי, אפילו מצחיק, שאמרתי “דובדבאים” במקום “דובדבנים”… מדוע…

לאחר חדשיִם חדשיִם וחצי – אני שומע אותו שוב מדבר – באת אלי בעצמך ואמרת שלא תוכל להמשיך בזה. אמרת שלדעתך הבעיה היא לא איך לשאוב נתונים מן המשפחות, אלא איך לעזור להן. יפה. אמרתי לך: זו זכותך, כמובן, לחשוב כך, ואני מעריך את ההש קפה הזאת, אבל אם כך עליך לעבור למשרד הסעד. לשם זה קיים משרד הסעד! ועוד באותו יום צילצלתי אל דודך, אל אליקים הורביץ, וסיפרתי לו מה המצב. שאלתי אם יוכל לסדר לך משהו במשרד הסעד, שיתאים לך יותר. אתה יודע מה הוא ענה לי? – אם לא הצליח ליצור קשר עם משפחות כפוקד – יצליח כעובד סוציאלי? וביקש ממני להעביר אותך למחלקה אחרת, שיש בה פחות מגע עם אנשים. יפה. למען אליקים הורביץ הייתי מוכן לעשות גם זאת. שוב הלכתי לקראתך. החלטתי – ננסה אותך בסקר מחירים. דבר נייטראלי בהחלט. שווקים, חנויות, בתי-מסחר, איסוף נתונים שאיננו קשור בביקורים ביתיים, במגע אישי, רק מספרים. ההתחלה היתה יפה מאוד. הבאת לי את הגליונות…

משום-מה אני נזכר באביבה. בשדה התירס, בצהרים כשזרקה בי קלחים, ואחר-כך נפלנו יחד על האדמה, והצחוק שלה, ונשימותיה,.. הייתי בן עשרים ושלוש אז, וכך התחיל הקשר בינינו. ואני שואל את עצמי, איפה היא עכשיו? מה היא עושה? בבאר-שבע?..

אחר-כך התחילו השיבושים. קיבלתי תלונות מירושלים שהנתונים שלך לא מתאימים לדיווח שבידם. הופיעו מספרים בלתי מתקבלים על הדעת. כפי שהגדיר זאת מנהל המדור לניתוח סטטיסטי – “כאילו הסיסמוגראף מתחיל לקפוץ פתאום למעלה ולמטה, מסיבה בלתי-מובנת”. ישבנו פה יחד, עם השאלונים, וביקשתי שתסביר לי איך קורה, למשל, שמחיר קמעונאי ממוצע של בשר בקר קפוא מגיע לפי הנתונים שלך ל-29.50 ל“י הקילוגרם, כשהממוצע הארצי הוא 18.10. אלה היו המספרים, אם אינני טועה. הפרש של יותר מעשר לירות! או, כשאצלך הממוצע של גבינה כחושה רכה היה 7.20 ל”י, כשהנתונים בירושלים היו 5.28! לא התווכחת אתי. אמרת שבזמן האחרון המספרים “עולים עליך”. שיש לך כאבי-ראש מהם. משהו על “נמלים” אמרת. “אלפי נמלים” עולות לך לראש. וביקשת לשחרר אותך מזה. בעצם צריך הייתי לפטר אותך אז. לפי כל הכללים, ואיש לא יכול היה לבוא אלי בטענות על כך. אבל לא רציתי לעשות זאת לפני שאדבר עם דודך, אליקים הורביץ. שוב צילצלתי אליו…

אבל למושבה לא אחזור – אני חושב – מה אעשה שם? איך אוכל להיות רחוק כל-כך..

ואז נכנסה אמך לתמונה. היתה פה אצלי – עכשיו אני יכול לגלות לך – ואמרה שאתה בעצם משורר, אמן, בעל נפש פיוטית וכדומה, וחובה עלינו – עלינו! – למצוא לך עבודה שתתאים לרוחך. אלינו? – אמרתי – מדוע דווקא עלינו? מדוע לא תנסה למצוא לך עבודה במקום אחר? ועל כך ענתה לי באיזה דרוּש על הנער הלוי מבית-לחם יהודה, שהלך להר אפרים ונעשה כהן אצל מיכה ועבד עבודה זרה. מה עבודה זרה? – אמרה – שהיתה זרה לו. יפה. אמך אשה משכילה ואני מכבד אותה מאוד, אבל אמרתי לה שתפקידי הוא לא לפתור את הבעיות האישיות של העובדים, אלא לספק את הנתונים הנדרשים ממני, ללשכה המרכזית. היא קמה בכעס, אמרה משהו על זכות אבות וזכות אוּמנות, ויצאה. סיפרתי את הדבר לדודך אליקים הורביץ, והוא ביקשני שאתן לך עוד הזדמנות אחת ואעביר אותך לעבודה מינהלית, כאן, במשרד. עשיתי דבר החורג מכל נוהל, מכל אֶתיקה ומכל הגיון – רק משום כבודו עשיתי זאת! – ולמרות התנגדות ועד-העובדים מיניתי אותך לאחראי על קבוצת-השדה בסקר משפחות וכוח-אדם. כפי שזכור לך, נשלחת אז לקורס של חמישה ימים בערד –

אני מרגיש שאני מתחיל למצמץ. שמתחיל אצלי הרשרוש הזה ברקה. כי ערד מזכירה לי את דימונה, את החום, את הלילה, את הבוקר. האם איננו יודע שלא נשארתי עד סוף הקורס?

עד לפני שלושה חדשים לא היו לי טענות – ממשיך גינזבורג בדיבורו – עשית את עבודתך. לא אומר שכולם היו מרוצים, מפני שאתה, יש לך דרך משלך, מוזרה במקצת, לבדוק את הנתונים שאתה מקבל מן הפוקדים. לא כולם מבינים אותך ולא כולם מקבלים את זה כשאתה מוצא, למשל, איזה חוסר-תיאום בשאלון, או כשאתה רואה שחסרים נתונים מסוימים – לא תפנה ישר לפוקד, לברר אתו את הדבר, שזו הדרך הפשוטה והקצרה, וכך נוהגים כולם, אלא תכתוב לו מכתב ארוך ומפורט – אדיב מאוד, אני מודה, וגם בלשון טובה – ותצרף את המכתב לשאלון ותחכה לתשובה. בכתב, כמובן. גם לא תצלצל אל הנפקד לברר אם לא חלה טעות, אלא שוב: תכתוב לו, ותחכה לתשובה בכתב. שלפעמים אינה מגיעה בכלל! טוב, לי זה לא היה איכפת, כל זמן שאני מקבל את החומר בזמן, מוכן למשלוח לירושלים. אבל מה קורה בזמן האחרון? – השאלונים מגיעים מן הפוקדים, נערמים על השולחן שלך, ואתה אינך מספיק לעבור עליהם! אתה נמצא בפיגור מתמיד! בגלל איחורים, בגלל העדרוּת, בגלל חוסר ריכוז מספיק, אינני יודע מה. ואני אינני יכול להשלים עם זה! מפני שיש לי שעת-אפס! אם אני אינני מעביר בזמן את הנתונים ללשכה המרכזית – והמחוז שלנו הוא הגדול ביותר, כידוע לך – כל העבודה שם מתעכבת! אין לוחות-סיכום, אין סקרים דמוגראפיים, אין סקרי כוח-אדם, אין אומדנים, אין פרסומים! ועלי יש לחץ מירושלים, יום יום! תובעים ממני! ואינני יכול לספר להם שאחד הפקידים שלי מאחר לעבודה מפני שהיה בנשף, או מפני שיש לו כאבי-ראש או בעיות אישיות! אני מקווה שאתה מבין את הזה! –

כן, אני מבין. והוא צודק, בעצם.

בגלל האור החזק, אני חושב, הסתלקתי כבר ביום הרביעי.

הקיר המזרחי של אולם-ההרצאות היה כולו זכוכית. מבעד לזכוכית השׂתרע מרחב שומם של גבעות צחיחות, זרועות אבנים, והוא היה מוכה שמש כל היום. כבר בבוקר, כשהחלו ההרצאות, היה האור ניתז לעינים. כאילו עולה מים-המלח ונשפך על כל המרחב.

קשה היה לי להאזין, כי האור החזק הזה סינוור לי את המחשבות. כשהשמש היתה עולה גבוה, היה משׂתרר מין חום כבד כזה דביק, מטמטם.

ביום הרביעי בבוקר הרצתה אחת מן האוניברסיטה העברית על עקרונות דגימה, סיווּג וריכוז נתונים, ולא יכולתי להבין דבר. המשפטים כאילו נתרססו במוחי. באמצע ההרצאה יצאתי, עליתי לחדר, לקחתי את המזוודה הקטנה עם חפצי, ירדתי ונכנסתי למכונית.

יצאתי מערד, ובדרך, במקום שהכביש מתפתל בין הגבעות הקירחות, ראיתי רָחָם מרחף גבוה בשמים הריקים. עצרתי ויצאתי להתבונן בו. הוא חג בעיגולים גדולים, בכנפים לבנות, פרושות, כמו שט מעל לנקודה אחת על האדמה, מסביב לגוויה, אבל שום גוויה לא נראתה במרחב. מרחוק היו אוהלי בדואים, ובכיכר שביניהם התרוצצו כלבים, וילד רדף במקל אחר חמור בורח, ושתי נשים עם פחים על הראש מיהרו לאיזה מקום, כאילו להסתתר מן השרב.

עמדתי בצד הכביש והסתכלתי ברחם המרחף, ובאוהלים שמרחוק, ופתאום בא גל של רוח חמה, הדף אותי מן הגב, עבר והרים עלעול של אבק ותבן שהתנשא לשמים, נע במהירות, כמו עמוד-עשן, צפונה, אוסף בדרכו קוצים, ניירות, פחים, ענפים יבשים, התגולל על האוהלים, נדמה כאילו עוקר וקורע אותם, המשיך הלאה, עד שהתהפך בואדי הרחב, הלבן, היורד עד האופק.

עמדתי מוכה תמהון. המראה היה מוזר ומפחיד, כמו איזו שואת-פתאום, אות רע.

אחר-כך השתק הכל, והרחם לא היה. אפיק הואדי הרחב, המשתפך אל הבקעה, עם התלים שבו, והצוקים השבורים שעל גדותיו, נראה מרחוק כמו עיר מלח קדומה, זרועה חורבות של מקדשים.

נכנסתי למכונית והמשכתי לנסוע, והכביש התפתל לעיני כמו שפיפון.

השעה היתה כבר קרובה לצהרים, והמראה של דימונה מרחוק, זוחחת בשרב, כישף אותי.

נסעתי ברחובות הריקים של העיירה, ולא היה מפלט מן האור הלבן, המסנוור, המתלהט מן הבתים, מן המדרכות, מן השדרות.

חניתי בצל החם של בנין הקולנוע ויצאתי.

בחזית הקולנוע היתה מודבקת כרזה גדולה,צבעונית, “אכספרס לגיהנום עם צ’רלס ברונסון”.

עמדתי מול הכרזה ולא יכולתי לגרוע עין ממנה. היה בה ציור של רוכב-אופנוע ענקי, עם קסדה צהובה לראשו, בבגדי שריון כחולים, כל גופו דרוך על ידיות הכידון וכוח אדיר בזרועותיו השריריות.

פניתי אל הכיכר המסחרית, המקורה, המסוככת מפני השמש. הלכתי לאורך שׂדרת החנויות והסתכלתי בחלונות הראווה. “וילונות רידו”, “נעלי בלה”, “נעלי שיק פאריז”, “חדרי שינה ארוטיקה”, “תכשיטי מילאנו”, מכשירי חשמל, מקררים, עגלות-ילדים, צעצועים, מזכרות, תכשיטים, גופיות וכובעים, ממתקים בטיפות מוזהבות, “מועדון ביליארד” –

כאילו נקלעתילארץ זרה, רחוקה.

חשתי את הרשרוש בראש, רשרוש קל, כמו עלה-עשב מפרפר.

התיישבתי ליד אחד השולחנות שלפני מזנון קטן, “שושנת יריחו”, והזמנתי ארוחה קלה. בפנים סבבה שוארמה על שפוד ונטפה שומן, ומעומק המזנון פרצו החוצה, אל הכיכר המרוצפת, המקורה, שירים בקול מתגעגע, מתגעגע ומסתלסל באויר החם. קול גבר שר “שלום לך דודי”, ו“אם תתנו לי כוס יין ואשמחה”, ו“רפדוני באשישות”, ובעל המזנון עמד בפתח, ידיו בכיסיו, והסתכל לפניו, במבט לרחוק, כמו מתגעגע.

לפני המסעדה שממול, ישבו שלושה נערים ליד שולחן ומצצו מיץ מבקבוקים. רגליהם היו פשוטות לפנים, חולצותיהם פתוחות, השולים ענובים על הטבורים, וחזיהם השזופים חשופים. הם משכו את המיץ אל פיהם מתוך קני הקש ולא דיברו ביניהם.

היה לי לחץ בראש, מעיק, וידעתי שלא אוּכל להמשיך לנסוע. שאלתי את בעל המזנון אם יש מלון במקום, שבו אוכל לנוח כמה שעות, הוא הראה לי היכן הוא, מעבר לגן-העיר.

יצאתי מן הכיכר וירדתי אל הגן. חום הצהרים רבץ על עצי הפלפל-הסיני, על שיחי ההרדוף, והפרחים הורודים הדיפו ריח כבד.

למולי, על משטח הדשא שבין שדרות הדקלים, התקרבה ובאה אשה כהת-פנים, גלימה ארוכה של משי תכול עוטפת את גופה, אסופה סביב הקרסולים, וכתף אחת שלה חשופה, מבהיקה, מלוטשת כמו נחושת. ידה האחת אחזה בשולי הגלימה והיא הביטה נכחהּ, מבלי לפנות ימין ושמאל.

נעצרתי והסתכלתי אחריה, איך צעדה זקופה, בצעדים קטנים וקלים, וחשבתי: נסיכה הודית. נסיכה מארץ אופיר.

ארץ זרה, רחוקה.

מרחוק, ממגרש-משחקים, או מאולם-התעמלות, הגיע קול טפיפות כדור קטן, מועף ממחבט למחבט, והטפיפות כאילו קצבו את דממת הצהרים.

נכנסתי למלון ושאלתי אם אוכל לקבל חדר לשלוש שעות.

פקיד-הקבלה, איש גוץ וקירח, חייך ואמר: אתה טועה, זה לא מלון של שעות, אתה יכול לשלם בעד לילה ולהיות שלוש שעות, ארבע, כמה שתרצה.

היה לי לחץ בראש, רציתי לנוח, ואמרתי שאשלם בעד לילה.

הפקיד מדד אות בחשד: אין לך מזוודה? תיק?

אחר-כך העתיק פרטים מרשיון-הנהיגה שלי, הסיר מפתח מלוח-הווים ועלה אתי לקומה השניה.

מלון עזוב, שומם, חשבתי, כשהוביל אותי לאורך המסדרון הריק. אין בו איש.

חלון החדר פנה מזרחה, ומעבר לטורי הבנינים הלבנים נשקפו גבעות צחיחות. מעל למיטה היתה תלויה תמונת בן-גוריון. פניו הגדולים צפו אל נוף מדברי, וחיוך מצומצם, נחוש-החלטה, היה על שפתיו.

הפעלתי את המזגן, התקלחתי, והטלתי עצמי על המיטה.

כשהתעוררתי, היה כבר האור דהה, מט לשקוע. מבעד לחלון נראה פס ארגמן דק בשמים, כמו לאחר דליקה.

ראיתי לעיני את הרחם החג ברקיע, את השממה הצוהרת, את האפיק הרחב, הלבן כמו מלח, עם חורבות המקדשים, וחשבתי: דימונה, ארץ זרה.

דימיתי לעצמי שאינני חוזר עוד אל החדר בעיר, אלא נשאר כאן, במישור הצחיח, בעיירה שאינני מכיר בה איש. נשאר ימים שלמים, עם הלהט, החום –

פתאום נזכרתי בחלום שחלמתי:

הגעתי להצטלבות של שלוש דרכים במישור שומם, ובנקודת הצומת ניצב עמוד גבוה ובראשו פסל-אבן של איזו דמות אגדית, שהיתה דומה לגוֹרילה. הדמות המוזרה ישבה על עכוזה, ידיה הארוכות נגעו בכפות-רגליה, עיניה היו גדולות מאוד, מחוטבות, ומצחהּ צר. נדהמתי לראות שלמרות שהיא עשויה אבן, היא נהגה כיצור חי: אישוניה סבבו הנה והנה, משקיפים על ארבע הרוחות של הצומת, ומפעם לפעם הרימה את ידה הארוכה אל פניה, כאילו נוטלת אוכל אל פיה. פתאום נחתה מן העמוד ארצה, בנחיתה קלה, כמו של חתול, ובצעדים גדולים החלה מתקדמת לעברי. תקפה אותי בהלה נוראה והחילותי לנוס. רצתי על-פני המישור ולא הפניתי ראשי לאחור, רק שמעתי את צעדיה הרחבים החובטים בחול, ואת צחוקה. אמרתי לעצמי: היא רק בצחוק רודפת אחריך, זו בדיחה… אך רצתי תקוף אימה, כאילו מוות רדף אותי.

שכבתי פקוח-עינים וחשבתי: נורא לחלום חלום כזה! נורא!

ירדתי למטה ואמרתי לפקיד-הקבלה שאני נשאר ללילה.

הלכתי אל המכונית והעברתי אותה מבית-הקולנוע אל בית-המלון.

כשעליתי עם המזוודה, נזכרתי פתאום שכבר ראיתי פעם את הגורילה הזאת, בחלום אחר, מזמן, אך לא בראש עמוד, אלא בשדה.

הכיכר המסחרית המתה עכשיו מהמון רב. כאילו העיירה התעוררה משנת היום וכולה התקבצה שמה. חבורות ומשפחות התנהלו בה, חלונות הראוָה היו מוארים, ואנשים נכנסו ויצאו בחנויות.

נכנסתי ל“שושנת יריחו”, התיישבתי ליד שולחן בפינה, והזמנתי ארוחה.

כשגמרתי לאכול, ראיתי שהכיכר שוב התרוקנה, כמו אפיק בנגב, שהמים בורחים ממנו אחר שטפון. רק אנשים בודדים התהלכו על פני המרצפות המושקות באור ניאוֹן. לפני המסעדה שממול ישבו אותם שלושה בחורים שישבו שם בצהרים, כוסות בירה עמדו לפניהם ועיניהם היו מזוגגות.

השעה היתה עוד מוקדמת ולא רציתי לחזור אל בית-המלון. הזמנתי עוד כוס קפה וגמעתי ממנה לאט-לאט. חשבתי, אשב כך עד תשע או עשר, עד שייסגר המזנון, ואחר-כך אלך.

כשגמעתי מן הקפה השחור, ניגשה בחורה אל שולחני ואמרה: מותר לשבת על-ידך?,השתוממתי מאוד, סומק הציף את פני, ואמרתי, בבקשה.

היא התיישבה לצדי ואמרה: תזמין לי כוסית?

נבהלתי רגע. היו לה חטטים בלחיים, ושׂער גזוז ישר כיסה את המצח הצר, והעינים הירוקות ניסו לחייך אלי, אבל משהו התרוצץ בהן בעצבנות.

הזמנתי לה כוסית, והיא שאלה מאַיִן אני, מה עבודתי, ומה אני עושה בדימונה. בקול שהשתדל להיות חביב, אבל היה קשה.

אמרתי שאני רק ללילה אחד כאן, במקרה.

היא קירבה את ראשה אלי, ולחשה: רוצה?

פני בערו. הרמתי את ספל הקפה אל פי והרקתי את המשקע שנותר בתחתיתו.

תמיד כאן ככה? – הראיתי על הכיכר – אין אנשים בערב?

היא הגיעה את ברכה בברכי ולחשה: אני לא לוקחת הרבה. רק חמישים. יש לך חדר? מלון?

הדם התלקח בי רגע. קירבתי אליה את הכוסית ואמרתי: לא שתית בכלל.

אני יכולה להישאר אצלך גם כל הלילה אם תרצה – דחקה בברכי. ובעינים הירוקות שלה התרוצץ זיק הזה, כמו של טירוף, או פחד,או –

הכיכר היתה ריקה. עצרתי את נשימתי, לא להתנשף, והיתה לי מין התאפלות כזאת בראש, מסחררת, והחום התאנף לי בכל הגוף.

רוצה? – לחשה שוב.

קמתי, ניגשתי אל הדלפק ושילמתי בעד הארוחה ובעד הכוסית. כשפניתי ללכת, ראיתי שקמה ויישרה את החצאית השחורה, הצרה, שלה, ומיהרה לצאת.

התנשמתי כמו אחר תאונה שניצלתי ממנה בנס. חציתי את הכיכר ולא הסתכלתי לאחור. כאילו סערה עברה עלי. משהו לא רגיל, מאוד לא רגיל. אמרתי לעצמי: מה בסך-הכל? מי?.. אבל משהו סוער כזה…

עברתי דרך הגן, שהיה מושקה אור-ירח, וכל שרב היום היה בגופי, כמו כוויה שאין רוח לצנן אותה.

עליתי אל החדר ולא הדלקתי את האור. רק אור הירח החיור גהר על הרצפה ועגב על הכתלים.

ישבתי על המיטה וחשבתי: דימונה… מדבר של בדידות…

וכל מראות היום סבבו בראשי: הגבעות הלוהטות בשמש, העלעול המתנשא ברוח ומתהפך אל הואדי, הרָחָם בשמים, חג וחג מעל למישור, והעיירה הלבנה המכושפת בשמש…

שתי נקישות קלות נשמעו על הדלת.

קמתי ופתחתי.

מוּתר?

היא מטורפת, אמרתי לעצמי, יש לה זיק של טירוף בעינים.

אך היתה לי שוב ההתאפלות הזאת, המסחררת.

יושב לבד בחושך? – העבירה את מבטה על פני החדר.

אחר-כך התיישבה על המיטה וחלצה את נעליה:

איך אתה רוצה?

החדר חג סביבי. טירוף! אמרתי לעצמי, טירוף!

אבל הגוף הערום שלה כבר הבהיק על המיטה.

חדרתי לתוכה כמו חיה. חיה מיער. הראש היה אפל ולוהט, והאוֹן פרץ מתוכי כמו לבּה. לא ידעתי דבר.

כשהתעוררתי, היה אור לבן בחלון, אור ריק ומחריד. רציתי לברוח מן האור ולא היה לי לאן.

השעה היתה רק שש כשירדתי למכונית, אבל שרב כבר היה תלוי באויר,כמו ריח של שריפה רחוקה. החום היה פרוש על המרחב השומם שמעבר לבתים, על שדות האבן הלבנים, על הגבעות, ומין כמיהה כזאת, כמו כמיהה למוּת…

השפיפון

שפון בחול המדבר הוא נח בשמש, חושיו נמים. עיניו הצרות מציצות אל חום הצהרים ונעצמות.

רחם מרחף מעל לו, גבוה, חג וחג במרומים הבהירים, והוא משוּפף בחול החם ונם.

כמטחווי-אבן פוסע גמל, פסיעה רכה עוד פסיעה, ראשו מיטלטל עם צוארו, עם דבשתו, שפתו מדובללת, נוטפת ריר –

והוא נם בעצלתים, לא יכיש.

עז מטופפת בטלפיה, לוחכת חרול ודרדר, נעצרת, פושטת צואר, נחיריה שואפים רוח, עיניה נוהות למרחק –

והוא לא ישוף עקב.

רוח מגוללת חול, מניפה עלעול אל על, נע לאי-אן –

והוא לן בסתר קנו.

צבא שועט מרחוק על רכבי-הברזל, כל המדבר רועד, כל השממה רועשת –

והוא לא ניעור מערשׂו.

לרגעים נפתחים סדקי עיניו, אישוניו השקופים שטים אט-אט בחרכיו, זוממים וכבים.

נח בחול הקיץ, עולפה, צם בציה, לא צמאון לו, לא תאוָה.

פתאום הוא מריח דם חם מקרוב. עפעפיו נפקחים לזהב השמש: ציפור פצועה נחתה על החול.

ימתח צוארו, לשונו מתנופפת לפניו כלהבת-אש, יזחל פתלתלות על גחונו החלק, לא קול ולא לחש, ובבת-ראש ישלוף את שיני-ארסו ויזריק בבשׂרה את המוות.

ניסן

את סוד הנחשים אינני מגלה אפילו לאיה. פעם בשבועים-שלושה, ביום חמישי אחר-הצהרים, אני הולך למכון הביולוגי, להתבונן בנחשים. אני מקבל את מפתח “הלול” מידי ד"ר שמעוני, נכנס לתוכו, שוהה לבדי בין הכלובים, שעה, שעתים, לפעמים יותר, אחר-כך נועל אותו ומחזיר את המפתח לשמעוני. לעתים קרובות הוא מזמין אותי לשבת אתו במשרדו, מוזג קקאו לשנינו, מתוך התרמוס שעל שולחנו, ומשוחח אתי.

את ד"ר שמעוני אני מחבב מאוד. הוא איש מצחיק במקצת. כבר עבר את גיל הששים, אך עודנו מתהלך במכנסים קצרים, בכובע חאקי, ובסנדלים. רגליו דקות, לבנות, והברכים כמו שתי פיקות כדוריות. הוא מדבר בחומרה, איננו מחייך, ומי שאינו מכיר אותו חושב אותו בודאי לאיש זעפן ורע. אבל הוא רק מעמיד פנים. מאחורי האף הארוך, המשקפים,והמבט הזועם-כאילו, הוא בדחן טוב-לב. אני צוחק בתוכי כשאני רואה אותו, או כששומע אותו מדבר.

לפני כשנתים, כשעמדתי והסתכלתי בנחשים מרחוק, מבעד לרשת “הלול”, עבר על-ידי, נעצר, זקף עלי מבט זועם, ואמר:

מה אתה עושה פה?

כאילו חדרתי לרשות זרה.

אמרתי שאני מסתכל בנחשים.

כן, את זה אני רואה – אמר – אבל למה אתה מסתכל בנחשים?

השאלה הצחיקה אותי, למרות שנאמרה בקול חמור. אמרתי שאני מתעניין בנחשים עוד מילדותי, מן המושבה, כאשר הייתי לוכד אותם בשדה, ואפילו תופסם בידי.

הוא הקשיב בענין, במבט עוין-כאילו, ואמר: אתה מכיר נחשים?

ואחר-כך בחן אותי על רגל אחת: מה ההבדל בין זעמן שחור לצפעוני שחור, בין אפעה לעכן, בין נחש-המטבעות לצפע ארצישראלי, וכדומה.

כשעמדתי בבחינה, אמר: טוב, תביא לי צפעונים. אשלם לך חמישים לירה בעד כל אחד.

צחקתי ואמרתי שאני חי בעיר, ואין לי הזדמנות לצוד צפעונים.

אז למה אתה חי בעיר? – גער בי – מי שאוהב נחשים צריך ללכת למדבר, לנגב! פה הטיפשים האלה משמידים את כולם! בכל הצפון כך! הם לא מבינים ששמונים אחוז מן הנחשים מביאים רק תועלת ולא נזק, ועשרים אחוז האחרים נושכים רק כשמרגיזים אותם!

ופנה מעלי לדרכו, כאילו ברוגז.

כשראה אותי בפעם השניה, נעצר שוב, ואמר: אתה זה שתופס נחשים?

הזכרתי לו מה שאמרתי בפעם הראשונה.

טוב, אז מה אתה עומד פה ומסתכל? – אמר – אתה חושב שזה קרקס? בעד הצגה משלמים!

שוב צחקתי, ואמרתי שאני מוכן לשלם.

טוב, אז תבוא אתי!

ובדרך שאל אם אני יודע מה זה “לחלוב” נחשים.

זכרתי את הניסויים של המורה נחמיה בבית-הספר,ואמרתי שאפילו השתתפתי ב“חליבת” נחשים.

הוא הביא אותי למעבדה, הוציא מתוך הכלוב שפיפון קטן, צהוב, מנומר לבן, ש“קורר” קודם-לכן, הניחו על השולחן, לחץ על צוארו ביתד-עץ מזלגית, ואמר: עכשיו נראה אם יש לך אומץ!

תפסתי בידי את צואר השפיפון ולחצתיו בבוהן ואצבע. הוא נעץ שפוּד קטן בין לסתותיו וקירב צלוחית אל פיו. עכשיו תחלוב! – אמר. השפיפון הרים ראש, הקיש בשיניו העליונות בפי הצלוחית, וכשסחטתי באצבעותי את בלוטותיו, נטף הארס, טיפות צהובות וסמיכות, אל תוך הצלוחית.

אתה בסדר – חייך, בפעם הראשונה – אם תעזור לי ב“חליבה”, תקבל כניסה חפשית לגן-העדן הזה. אתן לך את המפתח.

וכך הייתי עוזר לו מפעם לפעם ב“חליבה”. פעם אמר לי: תקים חוַת-נחשים. אני אממן לך אתה. תגדל כמה מאות. דרוש לנו הרבה ארס, בשביל סֶרום ובשביל ניסויים. תוכל גם לייצא. יש לזה שוק טוב. תעשה הרבה כסף.

במשרדו, תוך כדי גמיעת הקקאו, היה מספר לי סיפורים מרתקים על נסיונותיו עם נחשים באזורים שונים בארץ, ועל האמונות הקשורות בהם: בגלגול-נשמות, בחיי אלמוות, בכוח-הריפוי שלהם, בכוח השטני שבהם. פעם סיפר לי על קוסם-נחשים שפגש באחד הכפרים במצרים, במלחמת-העולם השניה, כששירת בצבא הבריטי. הכפרי הזקן נכנס לבית-חומר אפל, שהדרים בו התלוננו שמקנן בו נחש. עמד באמצע החדר, השמיע השבעות בשם אללה, מוחמד ושלמה, אחר-כך הקיש במקלו על הקירות ועל חפצים שונים, נקישות קצובות, בלוויית לחשים. לאחר כמה רגעים נדהמו כולם לראות את ראש הפתן מבצבץ מתוך חור שבפינה, מציץ ומניע את ראשו הנה והנה. הקוסם המשיך להקיש ולהשמיע השבעות, כמפתה את הנחש לצאת, והפתן יצא כולו מחורו, התפתל על הקרקע וקרב אל האיש. הלה רכן אליו, תפסו לאט בצוארו והרימו אל מול פניו, בלי הפסק לדבר אליו. כרך אותו על צוארו, וכך הוציאו מן הבית.

ואתה יודע בודאי שנחשים הם חירשים – אמר שמעוני – אין להם חוש-שמע בכלל! איך השפיע, אם כן, הזקן הזה על הפתן שיֵצא מחורו בנקישות ובלחשים? אבל הם רגישים מאוד לתנודות-אויר, ותנודות קצובות מסוימות כנראה מעוררות אותם ומביאות אותם לידי תנועה. הקוסמים האלה, המצרים, ההודים, האינדיאנים, אלה שנחשים “רוקדים על-פי החליל” שלהם, מכירים היטב נחשים! יודעים את כל התנועות שלהם! צופים אותן מראש! בעצם אין בזה שום כישוף! זהו מדע! מדע שקנו אותו מן הנסיון והוא עובר אצלם מאב לבן, מדור לדור! אתה זוכר את המטה שהשליך משה ארצה והיה לנחש? כבר הוא היה קוסם-נחשים!

אני יכול להסתכל שעות בנחשים. הם מכשפים אותי. נדמה שכולם ישנים שנת-נצחים, קפואים במקומם. אך כשמתבוננים בהם היטב ומטים אוזן, רואים שאין רגע שלא מתרחש בו דבר-מה. אני עומד מול האפעה, מסתכל בגווֹ הצהבהב, בכתמים החומים שעליו, בקשקשים המשוננים, בקרנים הקטנות שמעל לעיניו, והוא רובץ על החול שבכלוב ללא תנועה. עיניו כבויות, כאילו שמש מדבר כיבתה אותן. אבל פתאום הוא מתחיל לנוע. להתפתל קדימה. משהו מבהיל אותו, כנראה, והוא משמיע קשקוש מבעית בקשקשיו. ושוב קופא במקומו. בכלוב אחר מונח תלום-הקשקשים הירקרק, ואני שומע לצדי את הנשיפה החזקה שלו, ורואה את לשון-הפיפיות שלו מתנפ נפת כאילו הריח טרף. אני פונה לאחורי, ורואה את הקוֹבּרה השמנה והארוכה, כרוכה סביב ענף, כמו ענק אלמוגים על צואר, גחוֹנה נושם, מתנפח, מתכווץ, פתאום היא מרימה את רצועת גופה הקדמית, מזקפת אותה, קדקדה מתרחב, עורה נמתח, ועיניה גדלות ומתעגלות כמשקפים. היא מסבה את ראשה, מטה אותו בכוח הנה והנה, כחובטת במשהו לא-נראה, ולחש מתנשף מפיה. אני פונה אל הזעמן השחור, החלקלק, ומסתכל בעינו התכולה כפנינה עכורה, ושנינו כאילו מהפנטים זה את זה. פעם עקבתי במשך שתי שעות אחר פתן שהשיל את עורו. ראיתי איך פיו מבקיע ממנו, אחר-כך כל ראשו, אחר-כך מתחכך במאמצים עצומים וסבלניים בחול ובאבן שבכלוב, ונשלף מתוכו לאט-לאט, זרת-זרת, עד שכל הנשל השלם היה מונח חלול לצדו, והוא כאילו נולד מחדש. פעם ראיתי פיתון ארסי חונק עכבר שהוכנס לכלובו, כשהוא כורך את עצמו סביבו בעניבת-חנק מתהדקת, ואחר-כך פוער את לסתותיו, בולע אותו מראשו, ודוחק אותו לתוך גופו המתנפח, כמו למעי ארוך.

כשהייתי בן שבע או שמונה, שמעתי את צעקת אמי מן הרפת: הבא לי טוּריה, מהר! רצתי והבאתי לה את הטוריה, ועל גבי החציר היבש, בין הזרדים, ראיתי נחש שחור, כשני מטרים אָרכּוֹ. היא חטפה מידי את הטוריה, הכתה בה על הנחש, ושיסעה אותו לשנים. המחצית עם הראש הוסיפה לזחול במהירות אל מתחת לזרדים, והזנב הכרוּת גם הוא פירכס. רדפה אחר הראש עד שרוצצה אותו, וקרביו המאולחים בדם נמעכו על רצפת הבטון. אחר-כך הרימה את הזנב המפרכס, והשליכה אותו החוצה, הרחק. עמדתי נדהם. הסתכלתי באמי ולא האמנתי. היא היתה כמו גיבורה מכוסה דם לאחר קרב. הערצתי אותה ופחדתי.

אחר-כך הייתי מחפש נחשים בשדות. הופך אבנים, או תיבות, שכיסו על טחב, רמשים שרצים. ידעתי כבר שהזעמן איננו ארסי, ובחורף, כשהייתי מוצא אותו שרוי בתרדמה, מקופל תחתיו, משובלל, הייתי אוחז בזנבו ומביא אל המורה נחמיה. הוא היה מציגו לפני הכיתה, מרצה על מבנה גופו ועל תכונותיו, ומשלחוֹ לחפשי. הזעמנים טורפים את הנברנים, אמר, ואסור להשמידם. כדי לצוד צפעוני, עשיתי לי מלכודת מקופסת-פח תלויה בחוט-ברזל. כשהייתי מוצא צפע, הייתי מעמיד את הקופסה מול פניו, כשידי אוחזת בחוט, ואם לא ברח, נכנס למצוא מסתור בתוכה, וכך נלכד.

רוב הזמן שוררת דממה גמורה בין כלובי הנחשים. אין רחש על החול, או לחש כלשהו. רואים רק נצנוצי עינים והבהובי טבעות וכתמים. נדמה שהכל חורש רע מסביב, מזימות חשאיות, רשע. אבל כשמסתכלים עמוק לתוך העינים הצרות האלה, אפשר לראות שאין בהן רשע, אלא מין דכאון דעוך, עתיק. כאילו היו פעם לנחש כנפים, ואיזה גורל רע קצץ לו אותן, ועכשיו הוא שפוף, רובץ על המשמר, אורב מפחד פן יתגרו בו, ואז יכיש בחמת-נקם.

אתמול, במשרדו, על ספל הקקאו, אומר לי ד"ר שמעוני: אז מה יהיה אתך, עשהאל? אילו רצית, היית יכול ללמוד, לחקור, לקבל תואר, היית נעשה חכם-נחשים! במקום זה אתה יושב שם באיזה משרד ועוסק במספרים נבובים שלאיש אין צורך בהם!

אבל ללמוד אינני יכול. גם אין לי רצון לזה. אני אוהב להתבונן. אני יכול להתבונן בהם שעות, בנחשים האלה.

איה מזמינה אותי להסב בסדר-הפסח עם הוריה, ברחובות.

איך אוכל להיענות לה? האשאיר את אמי לבדה בחג.?

בו-בערב מצלצלת אמי, כמובן. מבשרת לי שהוזמנו שנינו, היא ואני להסב עם המורה אריאלי ומשפחתו. אל אריאלי לא אלך –אני מודיע. – מה תעשה, אם כן? – אשאר פה. היא שותקת רגע, אחר-כך אומרת: טוב, עשה כרצונך. לבדי לא אלך אליו. ומניחה את השפופרת.

אם כן, אני נוסע אליה בערב החג.

עם רדת החשיכה אני מגיע למושבה. ריח פריחת הדרים מבשׂם את אויר הרחוב.

אמי, בשׂמלת-החג הרקומה שלה עם אבנט התכלת – זו השמלה שהשתמרה אצלה כבר שלושים שנה בודאי – מקבלת את פני במאור-הפנים השמור לה לשבתות ולחגים, וכאני נושק לה, אני שואל את עצמי למה אני נושק לה, שהרי אני כועס עליה. לולא היתה תקיפה כל-כך ברצונה, יכולתי להיות עכשיו עם איה.

ולפני שהיא שואלת אותי על שלומי, היא מספרת לי שהיא קוראת עכשיו את שירי לֶנסקי. האם קראתי? – לא, אני אומר, לא קראתי. – איך אפשר לא להכיר את לנסקי! – היא נוזפת בי.

הנה שמע, והגד בעצמך אם אין זה נפלא! – היא מרימה את הספר מן השולחן, וקוראת מתוכו: “יוצאת שבת, אחריה, נושא שובלה כרוב אור, זהב פעמי נעליה, עומם על מי היאור.” – האין זה ציור נפלא, שכרוב של אור נושא את שובל השבת?

כן, גם בעיני זהו ציור נפלא,אבל אינני רוצה לעשות לה נחת-רוח, ואני מעמיד פנים אדישות.

בדרך אל בית אריאלי, היא משלבת את זרועה בזרועי, מהלכת זקופה, כגאה בי ובעצמה, וכל אדם שאנחנו פוגשים, מאלה החוזרים מבית-הכנסת, היא מעכבת אותו, מציגה אותי לפניו, כאילו אינו זוכר מי אני, ומחליפה אתו כמה משפטים.

מאוד לא נוח לי בהליכה הזאת, ואני מנסה לחלץ את זרועי מזרועה. אך היא מחזיקה בה היטב. אני מתחיל למצמץ מרוב שלא נוח לי.

השתדל לא למצמץ – היא לוחשת לי.

ומלים אלו מרגיזות אותי כל-כך, שאני ממצמץ עוד יותר.

בבית אריאלי מצפה לנו כבר כל המשפחה: הוא ואשתו שרה, בתם הבכירה אראלה ובעלה – שהגיעו מחיפה – ועמם שלושת ילדיהם. אמי מתנשקת עם כולם. לעולם לא אוּכל להבין מדוע היא מרבה כל-כך להתנשק.

אריאלי לוחץ את ידי לחיצה אמיצה ומברך בחביבות, ואני מחייך אליו, אבל החיוך מתחמץ לי בתוכי. כשהיה מנהל בית-הספר, לא ידע רחמים. היה קורא לי חלמיאל במקום עשהאל, כי הייתי “חולם” בשיעורים, לדעתו, ולא סלח לי אף פעם כשהתקשיתי להשיב על שאלותיו בדקדוק או בתנ"ך. שׂערו הצהוב האפיר ופניו האדמוניות דהו, אך במשקפיו זורח גם עכשיו אותו נצנוץ של בדיחות ובטחון. הוא שם זרועו על כתפי, לוקח אותי הצדה, ואומר, כדבר-סוד: אני שמח לשמוע שאתה ממשיך לכתוב שירים…

אני שירים? – אני מחלץ את עצמי ממנו.

מה אתה נרתע כל-כך? - זורח אלי חיוכו, החושף את שן-ההב הצדדית שלו – לא האשמתי אותך בדבר-עבירה!

אמי, העומדת ומדברת עם שרה, שומעת, כמובן, כל מלה הנאמרת בינינו. היא קוראת ממקומה: מפני מורךָ אינך צריך להתבייש, עשהאל!

וכל רצוני באותו רגע, הוא להסתלק ולהיעלם. לצאת ולהגיע למכונית, להיכנס לתוכה ולנסוע דרומה, הרחק.

אך שרה מזמינה את כולנו להיכנס לחדר-המגורים, ואריאלי מכריז על פתיחת הטקס.

אור זרוע על השולחן: פמוטות-כסף גדולים, כלי-כסף נוצצים, גביעי-בדולח, קערת-הפסח. אריאלי מושיב את אמי לימינו, את חתנו לשמאלו, ואותי בין שני התאומים השובבים של אראלה. הוא מקדש על היין, נוטל את ידיו בקערה שלצדו, טובל כַרפס במי-מלח, קורא בניגון, מסביר היטב טעמוֹ של כל מנהג, פעם כלפי הילדים, פעם כלפי אמי, פעם כלפַי –

אני מביט בו ונזכר בימי בית-הספר. פעם בייש אותי לפני כל הכיתה. ציווה עלינו לכתוב חיבור על מפלת הצלבנים מידי המוסלמים, כשיעור-בית, ואני, במקום חיבור מסרתי לו שיר בן שנים-עשר בתים, שקראתי לו “קרני חטין”. כשהחזיר את המחברות, קרא את השיר, מראשו עד סופו, לפני התלמידים, וכשסיים לקרוא, אמר: שיר נחמד… אם כי קצת חיקוי לטשרניחוסקי… אבל מה אנו יכולים ללמוד ממנו על המלחמה עצמה? על מסעיו הצבאיים של צלאח א-דין, או של ריימון מנאפולי? על המערכה הגדולה שהיתה נטושה כאן, באיזור שבו אנו חיים, בין כפר-כנא לטבריה, בין ציפורי לנצרת, בין סג’רה לכפר-חטין? על גודל הצבאות, בשני המחנות? על מספר החללים והשבויים? הלא את השיר הזה יכולת לכתוב גם בלי ללמוד דבר על התקופה! האם לעקוב אותי רצית?

שני התאומים בני השמונה, קמים לימיני ולשמאלי, שרים את ארבע הקושיות, בקול צלול, כנערי-מקהלה, והמסובים מלווים אותם בשירה. אריאלי, פניו מפיקות זיו, והוא משיב להם ב“עבדים היינו”, כשהוא מוסיף על כך משלו, בהמשילו את הנאמר בהגדה על ענינים שבינינו ובין המצרים בימים אלה. אחר-כך הוא מוסר את מצוֶַת הקריאה ליתר המסובים, לפי סדר ישיבתם.

אמי מעכבת את הקריאה. מדי פעם היא מקשה על הכתוב בהגדה, מתווכחת, מתפלפלת, כשמגיעים ל“ארבעה בנים”, היא שואלת מה הטעם שלרשע מקהים את שיניו מפני שאמר “לכם ולא לו”, בשעה שגם החכם אמר “אתכם”, אתכם ולא אותנו. וכשמגיעים ל“ארמי אובד אבי”, היא שואלת במה היה חטאו של לבן גדול משל פרעה. וכשמגיעים אל “לא על ידי מלאך, ולא על ידי שרף, ולא על ידי שליח”, היא מתפלמסת בלהט עם מחבר הפסוקים האלה ואומרת שהיציאה ממצרים היתה דווקא על ידי מלאך ושליח – משה ואהרן. ובכלל – איך אפשר לא להזכיר כלל את משה – “גיבור הדראמה הגדולה של יציאת מצרים” – בכל ההגדה כולה?

אריאלי משיב לה באורך-רוח ובהרחבה על כל טענה וטענה. אך יתר המסובים, אני יודע, סבלנותם פוקעת. שרה שותקת בשפתים קפוצות ואינה נושאת עיניה מן ההגדה. שני התאומים מתקוטטים וצוחקים מאחורי גבי. בעלה של אראלה, שהוא מהנדס ואינו מבין הרבה בעיני מדרש ואגדה, מנסה להתלוצץ כדי לקדם את הקריאה, והבן הבכור, בן השתים-עשרה, מכריז מדי פעם שהוא רעב, ואמו סוטרת לו על כף-ידו ואומרת: שתוק, אורי!

אמי ממשיכה להתווכח, תשובותיו של אריאלי אינן מניחות את דעתה. אתה לא צודק, יעקב! – היא אומרת – כל הפלפולים האלה..

אני כובש פני בהגדה. אני חושב: למה באתי הנה בכלל? וכשאמי משמיעה עוד הערה וכחנית, אני מתמלא חימה נוראה עליה. אני רוצה להכותה. מַכת אמהות – אני צוחק צחוק רע בתוכי – למה לא כתוב כלום בהגדה על מכת אמהות?

אך אריאלי קם סוף-סוף, משתיק את הילדים, מטיף מכוס היין על דם, ואש, ותימרות עשן, וכשמגיע תור הקריאה על מחלוקת התנאים בדבר עשר המכות – אם לקו המצרים חמישים על הים, או מאתים, או מאתים וחמישים – הוא מכריז: מכיוָן שאנו עומדים בפרשת סטטיסטיקה, ניתן את רשות הקריאה לעשהאל!

אמי נעלבת. היא משלחת בו מבט של מרדות. כאילו אומרת: כך אתה רואה את בני? אחד שראשו נתון רק בסטטיסטיקה?

כששואלים אותה על עבודתי, היא נוהגת לענות: עשהאל עובד בממשלה!

ועכשיו, כשאני קורא את הקטע על מספרי המכות, היא רוטנת לעצמה: כל הקלקולציות האלה! שום טעם אינני מוצאת בזה! פטפוטים!

ורק כשאנו מגיעים לפרקי השירה, פניה מאירות שוב ורוחה מתרוממת. קולה של אראלה צלול ויפה, וכזה גם קולם של הילדים, אך קול אמי, כשהיא שרה “בצאת ישראל ממצרים” ו“בכל דור ודור”, גובר על כולם. אראלה מחייכת בסלחנות ומשתתקת.

לאחר הסעודה והברכות, השירים והפזמונים, כשהילדים – שקיבלו פרסים על גילוי האפיקומן – פורחים לחדר אחר, פותח אריאלי בשיחת-חולין. הוא מדבר על עניני המושבה ועל עניני המדינה, וכדי לשתף גם אותי בשיחה, הוא שואל אותי על עבודתי. איך, למשל – הוא שואל – מתקבלים אצלנו סיכומים על רמת ההשכלה של האוכלוסיה?

אמי, עיניה מצטמצמות מרוב רוגז, פותחת את ההגדה, מדפדפת בה, ועושה עצמה מתעמקת בכתוב.

כדי להרגיז אותה, אני משיב בהרחבה. אני מסביר לפי איזה כללים נוטלים דגימה של האוכלוסיה, איך שואבים את הנתונים מתוך השאלונים של סקר כוח-אדם, איך מצרפים את הנתונים האלה לחישוב הממוצע הכללי…

מעניין..– מטה אלי אריאלי את פניו כשאצבעו מתוחה על צדעו.

מעניין מאוד… – מסתכלת בי שרה, כאילו גילתה בי משהו חדש.

פתאום מתחילים כולם להתעניין בסטטיסטיקה. שרה שואלת מהו אחוז הבערות באוכלוסיה הבוגרת בישראל, בעלה של אריאלה שואל מנַין לנו שהתשובות הניתנות לפוקדים הן מהימנות, אריאלי נזכר בקשר עם זה מה שאירע לו עם הורי אחד התלמידים שמוצאם מפרס…

רק אמי מוסיפה להתעמק בהגדה ואיננה נושאת את עיניה ממנה גם לרגע. הופכת דף ומתעמקת. הופכת עוד דף ומתעמקת.

פתאום היא נושאת עיניה אל אריאלי ואומרת:

אתה מכיר את שירי לנסקי, יעקב?

אם אני מכיר את שירי לנסקי? – אומר אריאלי, מופתע מעט ומשועשע –את “ליטא” שלו קראתי עוד בשנות השלושים!

אתה זוכר את השיר “דועך היום”?

לפי השם לא אזכור, אבל…

וכאן פונה אמי אל האחרים ומתחילה לספר איך נידון לנסקי למאסר בעווֹן היותו ציוני, ואיך עשה שנים רבות במחנות-הסגר בסיביר, ואיך הבריח את שיריו –

אני קם וחומק אל המטבח.

אראלה רכונה על הכיור, רוחצת את הכלים, ואני חוגר סיגר למתני ופונה לעזור לה. היא מוחה בתוקף, דוחה אותי החוצה, אך אני מתעקש, לוקח מגבת ומתחיל לנגב את הצלחות שרחצה.

העבודה הזאת, בסטטיסטיקה… באמת מעניינת אותך? – הוא מפנה אלי מבט עצוב.

לא… – אני אומר.

חשבתי כך – היא מחייכת.

לאראלה עינים עצובות מאוד, ודיבורה איטי, מתעצל. גם היא מורה, אבל אין בה כלום מן התקיפות והבטחון של אביה. היא בוגרת ממני בשנה וסיימה את בית-הספר לפני. שנים רבות לא ראיתיה.

חשבתי שתהיה ביוֹלוֹג. משהו כזה.

מדוע ביולוג?

אני זוכרת שהתעניינת בבעלי-חיים…

והיא מזכירה לי איך פעם נפנפתי בנחש במסדרון בית-הספר וכל הילדות נמלטו בצווחות מפני.

לא, אינני מסוגל ללמוד. אין לי סבלנות לזה – אני אומר.

ניסית?

אמי רצתה שאלמד באוניברסיטה. ניגשתי לבחינות ונכשלתי. אני בכלל כַשלן.

כשלן? – מפנה אלי אראלה חיוך מעל לכיור.

כן – אני צוחק – כל דבר שאני מתחיל בו, אני נכשל.

כולנו נכשלים. לעתים די קרובות.

לא, אצלי זה יסודי. מתוחפר, ככה, די עמוק. נכשלתי בלימודים, בצבא, בכל מיני עבודות שהתחלתי… אפילו עם אביבה… את יודעת בודאי.

אינני יודע מה פתאום אני גלוי-לב כל-כך כלפיה. אולי מפני שהיא נראית לי רכה וקשבנית. לעתים קרובות אני אומר לא בדיוק מה שרציתי לומר, רק כדי לא לשתוק.

עד כמה שאני יודעת… האשמה היתה בה, לא? – היא שוטפת עוד צלחת ומעמידה אותה על רשת-הכלים.

לא, בשום אופן לא! – אני מוחה – היא היתה בסדר גמור! כל האשמה היתה בי! בהחלט!

ומאז? – מסבנת אראלה צלחת גדולה.

מאז מה?

לבד, כל הזמן?

יש לי חתול – אני צוחק.

כבר מונח לי על קצה הלשון לספר לה על איה, אבל אני עוצר בעצמי. אם אומַר משהו – גם זה ייכשל. עין רעה.

זה מדכא אותך? – היא שולחת אלי מבט בהיר, חייכני.

מה מדכא?

זה שאתה… “כשלון”, כמו שאתה אומר…

לא! – אני צוחק – אני לפחות מצטיין בזה! כל אדם צריך להצטיין במשהו…

אראלה צוחקת יחד אתי. הצחוק שלה בהיר, כמו של נערה, והוא מזכיר לי ימים רחוקים.

את חנה הולצמן אתה רואה לפעמים?

הצלחת נשמטת לי מתוך המגבת, נופלת ארצה ונשברת.

אני עומד נדהם רגע, למראה השברים, המגבת תלויה בידי.

לא נורא. סרוויז ישן, לא שווה הרבה – מתכופפת אראלה לאסוף את שברי הצלחת.

את רואה, אפילו בזה אני נכשל! – אני עוזר לה לאסוף את השברים ומטילם לפח.

להיפך, סימן למזל-טוב! – צוחקת אראלה.

אולי באמת, אני חושב, אולי באמת סימן למזל טוב.

לא, שנים לא ראיתי אותה – אני אומר – איפה היא?

בתל-אביב, לכן חשבתי…

חנה הולצמן היתה אהבתי הראשונה, בהיותי בן שלוש-עשרה, ארבע-עשרה. הייתי כותב שירים למענה, מגניב לה אותם, בעילום-שם, לתוך המחברת, או לתוך ילקוט בית-הספר,והיא – תמירה, צמה זהובה וארוכה תלויה לה על כתפה – היתה מתעלמת מהם וממני. עוברת על פני, זקופה וגאה, ולא מחייכת, לא אומרת מלה, כאילו העלבתי אותה. בערב, הייתי עומד בחשיכה מול חלון חדרה, מעבר לרחוב, מאחורי הקזוארינה, מצפה שיידלק בו האור ואראה איך היא מסתרקת, או מפזרת את שׂערה, או יושבת ליד השולחן להכין שיעורים. הייתי אוסף עורות של נחשים,מניח אותם בקופסה, כדי לתת לה אותם במתנה, אבל אף פעם לא נתתי. בלילה, כשהייתי שוכב במיטה, הייתי משביע השבעות שתחזיר לי אהבה, אבל שום תועלת לא היתה בהן.

מה היא עושה?

אראלה מספרת שהיתה נשואה לטייס באל-על, ויש לה בן בחיל-אויר, אך לפני שלוש או ארבע שנים – כך קראה במדור הרכילות של אחד העתונים – התגרשה ממנו ונישאה לעשיר גדול מדרום-אפריקה, מנהל חברת-בניה. וגם את תמונתה ראתה בעתון. יפה-פיה.

טוב שלא אהבה אותי – אני אומר.

טוב?.. – צוחקת אראלה – היית מאוהב בה מאוד, אני זוכרת.

ידעת?

כולם ידעו

אז טוב שלא אהבה אותי! היינו מתחתנים, היתה עוזבת אותי… מה הייתי עושה?.. מזל!

יש לך השקפה אופטימית על החיים! – נותנת בי אראלה חיוך עצוב.

כן, אני די אופטימי – אני אומר – בייחוד…

בייחוד מה?

אבל על איה אינני אומר דבר.

בדרכנו הביתה, רוגזת אמי על הסדר. ירח מלא שט בשמים, הגנים שלפני הבתים מושקים באור חיור וצללים חמימים רוחשים בין העצים, והיא מדברת ברוגז. סדר עלוב היה זה, היא אומרת, ש“לא שרתה עליו שכינה”. הילדים הפריעו, שרה “התנכרה” לה, פנחס, בעלה של אראלה, פלט הלצות ריקות, “איסתרא בלגינא קיש קיש קריא”, וגם אריאלי לא ראוי להיקרא מורה בישראל. כשאמרה שלנסקי כתב בלאדות, סתר את דבריה, וכשסיפרה שחי שנים אחדות בלנינגראד, שוב התווכח אִתה ואמר שחי בווילנה ואחר-כך במוסקבה, ומשם הוגלה לסיביר, בשעה שכל קורא ספר יודע שרבים משיריו הם על-אודות נהר נייבה, שהוא בלנינגראד.

אז מה – אני משתל להרגיע אותה – לא כל אחד חייב לזכור בעל-פה את הביוגראפיה הזאת, שאַת רק היום קראת אותה!

רק היום! – נעצרת אמי באמצע הרחוב – רק היום גיליתי את לנסקי! ואריאלי הוא “כל אחד”? מורה שלימד ספרות בבית-ספר יותר משלושים שנה לא חייב לדעת היכן חי לנסקי? והדווקנית הזאת, שרה, עוד תומכת בו!

אני מתאפק. מתאפק מאוד שלא להתפרץ.

למה את מעליבה אותה? – אני אומר בשקט – היא הזמינה אותך, כיבדה אותך, ישבת אצלה בסדר, ועכשיו את מדברת נגדה?

לא! היא רוגזת. הם זילזלו בה! הרגישה יפה מאוד באיזה חוסר-סבלנות הקשיבו להערותיה! באיזו איבה!…

איבה?

כן, איבה! – היא קוראת בכעס. וטוענת שאני תמיד ובכל עת אצדיק את יריביה ואאשים רק אותה!

בבית אני פורש לחדרי. הראש כבד עלי מן הסעודה ומן היין ומן הדיבורים הרבים. אני מתעצל לחלוץ את נעלי, ואני יושב על המיטה ומביט בספרים שבכוננית, אלה שעומדים שם מאז ילדותי: “אנציקלופדיה נעורים”, “הלב”, “הרוח בערבי הנחל”, “באין משפחה”, סיפורי שלום עליכם, קובץ “השומר”. כל כתבי גרשון שופמן…

את כל כתבי גרשון שופמן נתנה לי אמי במתנה לבר-מצוה…

אני משתגע מן האמא הזאת! איך יכולתי לקרוא אותם בגיל שלוש-עשרה?!

ואחר-כך, בהיותי בצבא, היא מביאה מתנה לספריית הגדוד… מתתיהו שוהם!

המושבה הזאת צרה עליה, אני חושב. רוחה כלואה בה! היא מתלבטת בה כמו ציפור גדולה בכלוב קטן, מכה בכנפים חובטת, ומרעישה את כל העולם! צריכה היתה להיות מנהיגה! לעלות על במות! להופיע לפני המונים!

ובבוקר פורצת מריבה בינינו. אנו יושבים אל השולחן, מפוררים מצה אל ספלי החלב, והיא שואלת אותי שוב על איה. אם אמנם כה קרובים אנו זה לזה, מדוע איננו “חיים יחד”…

אני מחריש, עוצר ברוחי ומחריש. הרוגז תופח בי, אבל אני מחריש.

ומדוע – מתרעמת היא מתוך עלבון – לא מצאה איה לנכון להזמינה לתערוכת ציוריה, שתיפתח במוצאי אחרון-של-חג! מדוע לא אמרתי לה אני אף מלה אחת על התערוכה! האומנם צריכה היתה להיוודע על כך מתוך קריאה בעתון? האם איכרה נבערת היא בעינינו?

נבערת, בעי"ן גרונית!

אני מבליג. אני אומר בשקט שאיה לא הזמינה איש. הגלריה היא ששולחת הזמנות על-פי רשימה קבועה שבידה, וכל הרוצה בא, לפי הפרסום בעתון.

היא לוטשת אלי חיוך של חוסר-אֵמון: לי לא תספר מעשיות בני היקר…

ופתאום היא חוזרת לפרשה הישנה, של אביבה. אילו שמעתי בקולה, הייתי הולך ללמוד באוניברסיטה, מסיים, מקבל משרה מכובדת, ומוצא בחורה כערכי. במקום זה, נשארתי במושבה, והמרוטפשת הזאת לכדה אותי ברשתהּ.

מה זה מרוטפשת? – אני אומר.

אתה יודע יפה מאוד מה זה מרוטפשת, ואל תנסה ללכוד אותי בלשון!

אני מבליג. אבל כשהיא מזכירה לי בפעם האלף – בפעם האלף! – שאביבה "גירשה אותה מן הבית כאשר באה לבקר אותנו בעפולה, אינני יכול להבליג עוד.

היא לא גירשה אותך! – אני מתפרץ –את יודעת שזו איננה אמת!

אני משקרת, אם כן! – היא טופחת בידה על השולחן.

היא לא גירשה אותך – אני מנמיך את קולי – את העלבת אותה, ואחר-כך יצאת בעצמך.

אני העלבתי אותה? – פורצת אמי בצחוק לגלגני – במה העלבתי אותה? בזה שהדחתי את הכלים ומירקתי את המאבטיה?..

והיא חוזרת על כל הסיפור כולו, בגירסה שלה, הידועה לי בעל-פה: איך מצאה את הכיור מלא כלים, ואת האמבטיה דלוחה ודפנותיה עכורות – עכורות בעי“ן גרונית – ובלי לומר דבר ניקתה את הכל וציחצחה, ואביבה, במקום להודות לה על כך, הלכה והסתגרה לה בחדר כדי לא לראות את פניה ו”גירשה" אותה בשתיקתה. ולא רק זה, אלא שתמיד “הסיתה” אותי נגדה.

היא אף פעם לא הסיתה אותי נגדך – אני אומר בשקט – להיפך, תמיד הגנה עליך. גם כשהייתי אני מאשים אותך…

אבל דברים אלה מרגיזים אותה עוד יותר. מתוך צביעות – היא אומרת – דיברה עליה אביבה טובות. האם אינני זוכר איך החזירה לה את השמלה שהביאה לה במתנה? מחיפה? כשנסעה במיוחד לחיפה? והוציאה עליה מאה ועשרים לירות?

אני קם, לוקח את הספל, מעביר אותו למטבח, ויוצא מן הבית.

אמי רצה אחרי ומביאה לי את כובע-הקש.

אני עובר על-פני בית-הבאר הישן, עם חורשת הקזוארינות שמסביבו, יורד אל הואדי, חוצה אותו, עולה בדרך העפר שבין השדות –

מזג-האויר חמים, הקמה עומדת זקופה, משובלת, סיפנים ארגמניים וּורודים מנמרים אותה, פרפרים מעופפים בין פרחי הסחלב הסגולים –

אני חושב על אמי, שבעצם היא אשה בודדה. מי יש לה במושבה? ואני, אפילו כשאני בא לבקר אותה, יש לה רק רוגז ממני. ואני משאיר אותה לבדה בבית והולך –

אני נזכר בחלום שחלמתי בלילה:

פריימן, שכננו שגר מעבר לרחוב, נוסע בעגלה. שוט בידו והוא מצליף בסוסים. העגלה מקרקדת במורד הרחוב, ואני רץ אחריה. אני משיגה ומתיישב על היצול. פריימן מפנה ראשו לאחוריו וצועק לי שארד. אני אומר: קח אותי רק עד ארמון וייצמן, מה איכפת לך… והוא צועק: אתה כבר לא ילד! ומצליף בשוט לעברי. אני מתגלגל מן היצול, וכשאני שוכב על האדמה, אני רואה לפני את איה. היא מסתכלת בי בחיוך עצוב ואומרת: יכולת ללכת ברגל… זה קרוב…

פתאום תוקף אותי פחד פן אאבד את איה. זה יהיה נורא! הכל יחזור למה שהיה! אני חושב.

ושוב מתעורר בי הרוגז על אמי. אני נזכר שכשהייתי ילד לא היתה מרשה לי ללכת אל המקום שבו נפל אבי. הצוק יפול עליך! – היתה מזהירה אותי, כדי להפחיד.

פעם, אחר-הצהרים, בן שש הייתי, או בן שבע, יצאתי מן הבית, יחף, רק במכנסים קצרים, ולא אמרתי לה דבר. היא עבדה בגינה שמאחורי הרפת. עברתי את הואדי ועליתי אל הגבעה. כשהגעתי אל עץ השיזף הגדול, ראיתי את הצוק מרחוק, בעיקול הדרך, מעל למקום שבו נהרג אבי. על צלע ההר שממול היו עזים פזורות, ונער בדואי, עם מקל בידו, השגיח עליהן. ידעתי שהצוק לא יפול, שאמי משקרת, אבל פחדתי מן הנער, שיתנפל עלי במקלו. התיישבתי לרגלי העץ, לחכות עד שהנער והעדר יעברו הלאה משם, אל חלקה אחרת של ההר, ואז ארד אל האבן שעליה נפל אבי, לראות את הדם שעליה, שבודאי לא נמחה. אבל העזים לא נדדו. הן ליחכו עשב בין השׂיחים, והנער הרים מדי פעם את מקלו והשמיע קול מידרדר. השמש ירדה וצל ההר התארך, ולאט-לאט נפרשו דמדומים על השדות. קמתי, הפשלתי את מכנסי, והשתופפתי להחריא. הרוח ציננה את בשרי המגולה, ומבעד לברכים הפשוקות ולקרסולים, ראיתי את בקעת הירדן המשתרעת למטה. פתאום שמעתי שעטה של סוסים דוהרים. נבהלתי. חשבתי, ערבים. מן השבט. הנער ראה אותי וקרא להם לתפוס אותי. צמרמורות עברו בי. אחזתי במכנסי ודילגתי להסתתר מאחורי סירה קוצנית. מבעד לענפי השיח ראיתי שני סוסים מתקרבים, ברודים. לא ערבים רכבו עליהם, אלא השומר ניסימוביץ ופריימן. הם נעצרו, לא הרחק ממני, והסוסים רקעו במקומם. פריימן קרא פעמים אחדות: עשהאל! עשהאל! והיטה את צואר סוסו מצד אל צד, ישבתי שפוף על קרסולי, מסותר בין הענפים, ועצרתי את נשימתי. שמעתי את ניסימוביץ אומר: מאַיִן לה שהלך הנה? אולי ירד אל הכביש? ואת פריימן רוטן: השד יודע, תמיד יש לה פאניקה עם הילד הזה! שוב קראו בשמי, פעמים אחדות, הסתכלו לכל עבר, למרחק, אחר-כך דרכו את המושכות ודהרו בחזרה למושבה. כשהתרחקו, קמתי על רגלי ושלחתי מבטי אל האבק שעלה בעקבי הסוסים. דמעות עמדו לי בגרון: למה היא רודפת אחרי? למה היא לא נותנת לי ללכת אל אבי?

גם עכשיו אינני יורד אל הצוק. אני רואה אותו מרחוק, מראש הגבעה, וחוזר. אני הולך לעבר מטעי האגסים וחושב על איה. כשאחזור העירה, אני חושב, אלך קודם כל אליה ואדבר אִתה על עתידי. לעתים קרובות כל-כך אנו נפגשים ועל הבעיות האמיתיות אנחנו לא מדברים. לא על שלה ולא על שלי. על קשר, למשל. על מה שקורה לי שאינני מוצא מלים כשאני נפגש עם בני-אדם, כדי לומר מה שאני רוצה לומר. או אומר דברים שבכלל לא רציתי לומר. אותם. לפעמים אני אוסף חייל בדרך, הוא יושב על-ידי, אני רוצה לומר לו כמה דברים, כי אני יודע שקשה לו בצבא, וקשה לו בהמתנות הארוכות האלה בכבישים, ואולי גם בבית קשה לו ויש לו חופשה קצרה ועוד מעט יצטרך לחזור למחנה, ואינני מוצא מלים. אף מלה אחת אינני מוצא, ואני נוהג במכונית ושותק, שותק כל הדרך, לפעמים שעה ויותר, ממש סבל. לשנינו. לפעמים אני עוזר במשהו לאנשים, בדברים קטנים, אבל אני יודע שבמעשים לא די. כי אנשים רוצים שידברו אליהם. והם עצמם רוצים לדבר. לעתים קרובות זה חשוב להם הרבה יותר ממעשים. מלים נכונות, כלומר. כי לעתים גם אנשים המדברים ביניהם, לא מדברים במלים הנכונות.

איה היא היחידה שאתה יכול אני לדבר. ולמרות זאת, כשאנו נפגשים –

פתאום אני רואה את פריימן פוסע למולי בין שורות המטע!

צמרמורת עוברת בי: הלא הלילה חלמתי עליו!

פוסע הוא בצעד כבד, איטי, לבוש חולצה לבנה, ארוכת שרווּלים, צוארו צפוד, אדום, וכתמי-שמש במעלה ראשו המתקרח.

הוא מושיט לי את ידו הקשה, המחוספסת, שואל לשלומי, למעשי, וכובד בקולו, כאילו רוחו כבדה עליו.

לא רואים אותך אצלנו – הוא אומר.אני אומר לו שרק לעתים רחוקות אני מגיע למושבה.

לא טוב – הוא משהה עלי את מבטו.

ואחר-כך הוא מדבר לאט, כמו אדם שצועד על רגבים:

תראה, אמא שלך כבר לא צעירה, אני לא צריך לספר לך. פעם היתה עושה הכל בעצמה. היום היא סומכת על הערבי שלה. יוסוף פועל טוב, אי-אפשר לומר שלא, אבל הוא לא מספיק. אני עובר על-יד המטע שלכם כעט יום-יום. כואב לי לראות. לא גוזמים בזמן, אין ריסוס… אני לא יודע אם ראית אבל הפרי דליל, ויש גם מחלות, חבל. זה היה מטע טוב. האדמה טובה. אמרתי לאמך, אולי תקח עוד פועל. אבל אתה מכיר אותה, אין לה ראש לזה. יש לה הספרים שלה, עוד כל מיני ענינים… אז מישהו צריך להשגיח. חבל. הוא ילך לאיבוד…

ובלי לחכות לתשובתי, הוא ממשיך בדרכו, בצעדים כבדים, רחבים.

אני יודע שהוא צודק. אבל איך אוכל לחזור למושבה? בשום אופן לא אוכל לחזור.

שני חדרי הגלריה מלאים אנשים. דוחק, חום, אור-ניאון לא-נעים, ולי, בעצם, אין מה לעשות. אם הציורים אני מכיר מזמן, ומבין הבאים כמעט אינני מכיר איש. אינני יודע מה לעשות עם עצמי, ואני תופס לי מקום ליד הקיר, סמוך לשולחן המשקאות, ומסתכל בכוורת הרוחשת הזאת. כמה זמן אפשר לעמוד כך, בלי לעשות דבר? אני לוקח, אם כן, כוס מיץ מן השולחן, גומע את כולה בבת-אחת, ואחר-כך לוקח עוד כוס מיץ ושותה רק חצי ממנה, ומחזיק אותה בידי.

איה מתהלכת בין האנשים, עומדת ומדברת עם זה ועם זה, ודי צר לי עליה: היא שונאת לדבר על הציורים שלה, ומלבד זה היא עייפה מאוד. לפני יומים העברנו את התמונות מביתה אל הגלריה, ומן הצהרים עד חצות עסקה בתלייתן. עכשיו עליה להאיר פנים, לחייך, לצחוק, להיות נחמדה לכולם. מדי פעם נכנסים אנשים נוספים, וגם את פניהם היא צריכה לקדם בברכות, בחיוכים, מתנשקים אתה… מאמץ קשה.

אני רואה את אופירה משוטטת בקהל. פניה זורחות משולהבת, כאילו היתה זו תערוכה שלה. היא ניגשת אלי: נהדר, לא? יוצא-מן-הכלל! – ומיד עוברת הלאה, להביע את התפעלותה באזני אחרים. גם את מוסטפה אני רואה, עובר מתמונה לתמונה, מתבונן היטב בכל אחת מהן, מקרב עיניו אליהן, כאילו הוא רואה אותן בפעם הראשונה. אבל מוסטפה, יש לו ענין מקצועי בציורים, והוא מתבונן כנראה בטיב הצבע.

אחר-כך נכנס אפרים דוידזון, ובעקבותיו שלושה ירושלמים. הוא מסתכל הנה והנה, מעיף עין על התמונות, הבעה אדישה על פניו, ומפלס לו דרך בין האנשים לעבר החדר השני. מחפש את איה, כנראה.

עננה יורדת עלי.

עלי לברר לעצמי כמה דברים.

אני פונה לצאת, לשאוף אויר צח בחוץ, אך בדרכי אל הדלת, תופסת איה בזרועי: אני רוצה שתכיר את הורי, דוביק – ומושכת אותי אל החדר השני.

אביה של איה איש גבה-קומה ורם-מצח. משקפים עבים לו, במסגרוֹת-קרן, ומבטו גאה וחמוּר. הוא לוחץ את ידי בהרכנת ראש, וכשאני אומר עשהאל, הוא מטה קצת את ראשו ואומר, עשהאל איך? – הלפרין, אני אומר, והוא מנענע בראשו בהסכמה. אשתו נמוכה ממנו, מגיעה עד כתפו, ושׂערה חלק, אפרורי, לא שיבה ולא צהוב. פניה מביעות הבנה שקטה. כן, איה סיפרה לנו עליך – היא אומרת בשקט, במבטא גרמני. איה התפרפרה לה בינתים, לדבר עם אנשים אחרים, והשאירה אותי עם הוריה אני עובר אִתם, אם כן, מתמונה לתמונה. ד"ר אורון אינו אומר מלה. הוא מתבונן בתמונות בראש זקוף, ידיו הארוכות שלוחות לפניו,על חליפתו הכהה, המגוהצת למשעי, ומהבעת פניו אי-אפשר לדעת אם יפות הן בעיניו או לא, אם מכבד הוא את עבודת בתו או לא. גב' אורון רואה את התמונות ולא רואה, כי בשעה שמבטה עובר עליהן, היא מדברת אתי. שואלת אותי על הורי, על המושבה שבה גדלתי, אם מרוצה אני מעבודתי, ואם גם אני עוסק באמנות כלשהי. לא – אני אומר – אינני מוכשר לכך. – אבל יש לך הבנה באמנות –היא אומרת –איה מעריכה מאוד את ההבנה שלך. ואחר-כך היא אומרת: איה מתפזרת על יותר מדי שטחים. יותר מדי עבודות ויותר מדי אנשים. – אנשים אוהבים אותה – אני אומר. – כן, אבל היא לא מספיק חושבת על עצמה. אני שמחה שהיא עוזרת לאחרים, אבל בן-אדם צריך לעזור גם לעצמו, אתה לא חושב? – היא נושאת אלי פנים רציניות, ללא קרן של שמחה. וכשאני רואה את פניה, אני נזכר במה שסיפרה לי איה, כי לאביה יש אשה אחרת, בירושלים, ואמה חיה זה שנים רבות “מתוך השלמה שקטה עם מצב שאין באפשרותה לשנות אותו”.

מישהו ניגש לברכם שלום, ואני פורש מהם ופונה לחזור לחדר הראשון.

על הסף אני נעצר, מוכה תדהמה.

אינני מאמין למראה עיני:

אמי!

עומדת מול אחת התמונות, הקטלוג בידה, והיא מעבירה את מבטה ממנו אל התמונה, מן התמונה אליו.

אינני מאמין למראה עיני!

ביני ובינה מתהלכים אנשים, ואני מסתכל בה ואינני יכול למוש ממקומי מרוב תדהמה.

אך הנה היא עוברת לתמונה אחרת, קרובה יותר אלי, ובעשותה כך, היא נושאת את פניה ומביטה סביבה. מבטה נתקל במבטי.

חיוך רחב משתפך על פניה, כמו של נערה שעשתה מעשה-קונדס והערימה על המבוגרים.

מה זה נדהמת כל-כך, בני עשהאל? – היא אומרת כשאני קרב אליה – אתה משתומם שעקוב עקבתי אתכם והפרתי את עצתכם?

והעי"ן הגרונית שלה מביאה לי את הגליל אל חדר הגלריה.

אני מתחיל למצמץ. אני לוחש, נרגש: איך הגעת?

גם הררי חושך לא יעצרוני כשאני מחליטה להגיע אל יעדי! – מבהיק חיוך של נצחון על פניה –מה דעתך על הציורים?

במיוחד בשביל זה?

ומדוע לא? עמדתי על הכביש וחייל אסף אותי! מה אתה מתפלא כל-כך? האם אין איה ראויה לזה? איפה היא? – משוטט מבטה על-פני הקהל.

להביא לך לשתות משהו?

אך מבטה מגלה את איה מרחוק. הנה איה! – היא קוראת לה ופורשת את זרועותיה אליה.

כל העומדים סביבנו מפנים מבטיהם אליה ותמהים.

איה, מופתעת, ממהרת אליה, וכבר היא חבוקה בזרועותיה, מנושקת.

אַת רואה? – אומרת לה אמי – אני כמו לכלוכית! השארתם אותי בבית, התגנבתי ובאתי בעצמי אל נשף-המחולות! במרכבת-זהב!

איה נבוכה. מחייכת ואינה יודעת מה לומר. בואי תכירי את הורי – היא אוחזת בידה.

ד"ר אורון לוחץ את יד אמי בקידה וממלמל דבר-מה בלתי-נשמע. גב' אורון אומרת: היה לך מרץ לבוא מן הגליל עד הנה? – מרץ? – צוחקת אמי – האם כה זקנה אני נראית בעיניך? – לא. להיפך!.. – ומה דעתך על ציורי בתך? הגידי-נא את! – אני? – מצטחקת גב' אורון – אני אינני מוסמכת להביע דעה על ציור…

איה מבקשת את סליחתנו ופורשת כנפים לעבר אחר, ועד שאני פונה הנה ומסתכל הנה, כבר אני רואה את זרועה של אמי שלובה בזרוע אמה של איה, והיא מדברת אִתה כאילו היו ידידות משנים. אני שומע אותה אומרת משהו על “אבסטרקט”, ומשהו על ציורי נחום גוטמן, ועל הגימנסיה “הרצליה”, ועל הרמב"ם…

אופירה מושכת אותי הצדה ולוחשת על אזני: לא תאמין! שלוש תמונות נמכרו כבר! לא הצלחה?

ריח מנתה נושב מפיה על פני.

אני רואה את איה עומדת עם דוידזון ועם אריקה גוטמן על-יד אחת התמונות שבפינה. דוידזון מסביר משהו בתנועות-ידים, מראה על התמונה, מראה על איה, ואריקה פורצת פתאום בצחוק גדול, צלילי, כמו מטבעות-כסף מתלגלות, צחוק שמושך אליה את מבטי כל העומדים מסביב. איה טומנת את פניה בכתפו, וגם היא צוחקת.

אני פונה לצאת החוצה, לשאוף אויר צח. חם מאוד בחדרים.

איה עוברת על פני, מתעכבת, שמה ידה על לבה:

או, שייגמר כבר!.. תבוא אחר-כך, כן? כולם יבואו!

לאן?

נרים כוסית!

מוכרח להיות עם אמי…

תביא גם אותה! – ופורחת לה.

אבל את אמי לא אביא למסיבה. וגם לא אשאיר אותה לבדה.

אני מסיע אותה,אם כן, לדירתי.

היא יושבת למולי על-יד השולחן, כוס תה לפניה, ומגוללת את רשמיה מן התערוכה. מדברת על אמה של איה, “אשה אינטליגנטית מאוד, אם כי חסרה לה השכלה יהודית”, על אביה, שלא מצא חן בעיניה, כי לא דיבר אִתה מטוב ועד רע, “איש קר וגאה”, על עוד שני אנשים שפגשה שם וגילתה כי יש להם מכרים משותפים, על הציורים עצמם, שהם “יותר מדי אבסטרקטיים” –

אני שומע ולא שומע. חושב על המסיבה בביתה של איה, רואה לעיני את דוידזון –

עלי לברר לעצמי כמה דברים.

הייתכן שאמי ראתה את הדברים האלה שאני כותב? הייתכן שבבוקר, כשיצאתי לעבודה והשארתי אותה לבדה בבית, פתחה את המגירה, הוציאה מתוכה את המחברת וקראה אותה?

אני מתחלחל כשאני מעלה דבר כזה על דעתי!

כי כשחזרתי מן העבודה וישבתי אל השולחן לכתוב, מצאתי את המחברת בעומק המגירה, ועליה מעטפה גדולה,ואני בדרך-כלל משאיר את המחברת מלפנים.

אבל אולי אני טועה. אולי בלי שהרגשתי בזה הכנסתי אותה אמש פנימה, לעומק, מפני שהיה לי חשש, מתחת להכרה, שהיא עלולה לפתוח את המגירה.

ואולי חיפשה שירים, וכשפתחה את המחברת וראתה שיומן הוא זה, סגרה מיד ותחבה אותה פנימה, כדי שלא ארגיש שהוציאה אותה.

אני מקווה שכך. מקווה מאוד.

הצעתי לה את מיטתי אמש, ולעצמי הצעתי את הספה בחדר הגדול, וישבתי לכתוב. בשעה מאוחרת, אחר חצות, שמעתי את קולה מן המיטה: מדוע אינך שוכב לישון, עשהאל? – עוד מעט, אמרתי, עוד מעט…

אחר-כך שכבתי וכיביתי את האור. לא יכולתי להירדם. חשבתי על איה ועלי. ועל עתידי. ועל כך שצריך אני לדבר אתה.

ושוב הגיע קולה מן החדר השני: מדוע אינך ישן, עשהאל?

כאילו יש לה משושים אלי בחשיכה.

בבוקר התעוררתי מחלום-זוועה. נזכרתי שכבר חלמתי את החלום הזה לפני-כן, פעם אחת, אולי יותר:

אני נמצא במקום הדומה לשוק-הפשפשים. בין שתי שורות של דוכנים ועליהם בגדים ישנים, בלויים, אנשים אחדים, ובתוכם גם אני, מחטטים בבגדים, מפשפשים בכיסי המכנסים והמעילים, כדי למצוא בהם תכשיטים,או מטבעות עתיקים.

פתאום מופיע בחלון אחד הבתים,בקומה השלישית, ראש-אשה גדול, הממלא את כולו. ראש מפלצתי הוא זה, מזוויע ונלעג כאחד: הכל בו מוגזם ומכוער: עינים גדולות ובולטות, אף גדול, עטרת כדורית של שׂער סמיך, מסולסל, שאניצים ממנו משתלחים לכל צד. האשה צועקת דבר-מה אל הרחוב וכל העומדים בו נושאים את ראשיהם אליה בתדהמה.

הראש נעלם מן החלון, ואני מוצא את עצמי עומד ערום ברחוב, בין קבצנים לבושי בלויים. אני נבהל וממהר לכסות את מערומי, ונזכר שהשארתי את בגדי בחנות הסמוכה. אני רץ אל החנות ומוצא אותה סגורה על בריח. הרחוב כבר ריק מאנשים, רק אשה אחת שמנה, לא צעירה ביותר, רואה אותי ואומרת שהיא מכירה אותי, כי קראה את יומני. – את יומני? – אני קורא בבהלה – אינני כותב שום יומן! – אך היא מחייכת ואומרת כן, כן, ואני אעזור לך. היא מובילה אותי לפתח אחד הבתים, ומוליכה אותי דרך חדר-מדרגות מצחין, אל מחסן-סחורות ענקי וריק, שבירכתיו נראית הדלת האחורית של חנות-הבגדים. באמצע האולם הריק עומדם שני פועלים, ובהגיענו אליהם, הם אומרים כי גם הדלת האחורית נעולה, כי בעל-הבית הלך הביתה. האשה שואלת אותי אם רוצה אני לבוא לביתה ולהישאר שם עד שיימצאו בגדי


והתעוררתי.

מצאתי את אמי לבושה, מסורקת, יושבת ליד שולחן המטבח, ספל קפה לפניה, קוראת את עתון הבוקר.

קמת מזמן?

לפני שש! – היא מחייכת אלי, חגיגית – הספקתי כבר לסדר את החדר, לנקות את המטבח, להתקלח ולאכול! עליך להזדרז, הרי בשמונה עליך להיות בעבודה!

שאלתי אותה מה תכניותיה ואמרה שתלך עוד לבקר שתים-שלוש מכרות ישנות שלה ואחר-כך תסע הביתה. בשתים יש לה אוטובוס.

מתי נתראה שוב, בני?

בעוד שבועים, שלושה – אני אומר.

נתראה לפני-כן! – היא מודיעה לי בחיוך קונדסי.

תבואי הנה?

אמה של איה הזמינה אותי אליה. אם כן, בדרך לרחובות אסור גם אליך, אם לא תתנגד! בשבוע הבא!

היא הזמינה אותך? – נפלטה קריאה מפי.

מה אתה נבהל כל-כך? חושש פן אבייש אותך?

לא… מוזר… פשוט מוזר…

מדוע זה מוזר בעיניך? מצאנו שפה משותפת. דיברנו על קאנט, על שפינוזה…

שם בגלריה?

מדוע לא? בגלריה אי אפשר לדבר על שפינוזה?.. להכין לך חביתה, בני?

ואחר-כך יצאתי לעבודה והיא נשארה עוד בבית.

לא, אינני מאמין שקראה.

הבוקר אני יושב במשרד, כחמישים שאלונים של קר כוח-אדם לפני, והדבר הזה לא יוצא לי מראשי: שאמי תבקר בבית הוריה של איה! איך הצליחה לכפות עליהם הזמנה כזאת? ועוד לפני שביקרתי שם אני! למה? לשם מה? מה נעשתה פתאום קרובת-משפחה שלהם –

חיכיתי עד אחת-עשרה. באחת-עשרה צילצלתי אל איה.

איך היה?

מה?.. אה, זה אתה…

הערתי אותה, כנראה, אני מבקש את סליחתה. היא אומרת לי שישבו אצלה עד שלוש והיה די נעים. לא משהו מיוחד.

מפהקת, לאה, שמעת שאמך הזמינה את אמי לביתה?

את אמך?.. אה, כן, אמרה לי משהו כזה… זאת אומרת יצא כך…

שגעון, לא?

לא, למה?.. –ושוב מפהקת – אמי, אתה יודע… אבי בין-כה-וכה לא יהיה. תמיד מסתלק כשבא אליה מישהו. אז יהיה בסדר, אני מתארת לעצמי… מודאג?

לא, סתם משונה…

שתיתי קצת יותר מדי… מתי רואים אותך, דוביק?

אני חוזר אל השאלונים המונחים לפני.

שם הנפקד: דוד אלקלעי.

מצב משפחתי: נשוי.

האם נישואין אלה הם נישואין ראשונים? כן.

ארץ לידה: תורכיה

שנת עליה: 1959

כמה שנים למד בבית-ספר? שמונה

האם עבד בשבוע שעבר? כן

כמה שעות עבד בשבוע שעבר? 22

האם עבודה זו נחשבת למשרה מלאה? לא

האם חיפש עבודה נוספת בשבוע שעבר? לא

איזו עבודה עשה בעיקר במקום עבודתו? נקיון

מהו שם המפעל או המוסד בו עבד? חברת החשמל

באיזה אגף או מחלקה עבד? שירותים

מהו מעמדו במקום עבודה זה? זמני

האם נעדר מעבודתו בשבוע שעבר?

בכמה חדרים גרה המשפחה? שנַים

האם מעסיקים במשק-הבית עוזרת בשכר? לא

מספר הילדים למטה מגיל 14: ארבעה

מספר הנפשות מגיל 14 ומעלה: שתים

מי מסר את הפרטים? ראש המשפחה

הדת של ראש המשפחה: יהודי

אני חוזר וקורא את השאלות, את התשובות, רושם פתק לפוקד, למלא את המשבצת הריקה, בדבר העדרות מעבודה –

אני נזכר בימים הראשונים לעבודתי, כשאני עצמי הייתי פוקד.

הלכתי לפקוד משפחה שגרה בשיכון בדרום העיר. גשם ירד, ובחדר-המדרגות של הבית המוזנח היה ריח שתן, וכתובות בגיר אדום היו חרוטות על הקירות. עליתי לקומה השניה, וכשהגעתי אל דלת הדירה, שמעתי מבפנים קול אשה גוערת: אמרתי לך, אין לי קשר אל אלוהים! וילד צעק: אז תגידי מתי, תגידי! והאשה קראה בקול נרגז: תפסיק לצעוק, אין לי קשר אל אלוהים! ותינוק פרץ בבכי רם, קורא, כאילו קיבל מכה, או נפל ארצה.

המתנתי. גל של קור עבר לי בחזה: אין לה קשר עם אלהים…

כשנפסקה הבכיה, לחצתי על הכפתור.

אשה בעלת פנים בהירות ושׂער בצבע פשתן פתחה לי ושאלה מה רצוני. התינוק זחל על הרצפה והגיע עד המפתן,והיא הרימה אותו בכוח, גערה בו והכתה על כף-היד. התינוק שוב פרץ בבכי, מול פני. מן החדר בפנים נשמע קול ילד: אמא, מי זה?

אמרתי לאשה לשם מה באתי, ואמרה שהיא עסוקה עם הילדים, שאבוא אולי בפעם אחרת. אמרתי שאחכה עד שתגמור,והכניסה אותי פנימה.

כשעברתי את סף החדר, נעצרתי: הילד שקרא קודם מי זה? ישב על כיסא גבוה ולפניו צלחת דייסה. ראשו היה מגולח, וכל הפנים היו תפרחת של אבעבועות זעירות, מכוסות מסיכה של משחה לבנה. רק העינים הבהיקו מתוך המסיכה. על המצח, על העפעפים, בצדי החוטם, ביצבצו קשקשי-עור בהירים, ומשני צדי השפתים הוורידו כיבים קטנים, זבים מיץ צהבהב. הילד אחז בכף הטבולה בדייסה ולא הרים אותה אל פיו.

מי אתה? – שאל.

ניסיתי לחייך ואמרתי לו את שמי.

אז תגידי מתי אבא יבוא! תגידי! – קרא הילד אל אמו, שנשאה את התינוק כמו שק קטן תחת זרועה, ובידה השניה ליקטה את הצעצועים מן הרצפה.

תאכל כבר! אמרתי לך שאני לא יודעת! – קראה האשה. היתה לה רי"ש דרדרנית, כמו של פולניה, או רומניה. חלוק פלאנל תכול עטף את גופה המלא.

התיישבתי ליד השולחן ואמרתי: בעלך צריך לחזור מן העבודה?

הוא במילואים. אינני יודעת מתי יחזור – אמרה בלי להסתכל בי.

וכשנשאה את התינוק על זרועה, אמרה שקודם תרחץ אותו ותשכיבו לישון ואחר-כך תתפנה אלי.

נשארתי לבדי עם הילד,מול המסיכה הלבנה, והוא הסתכל בי במבט מת. תאכל! – חייכתי אליו – תאכל!

אך מבטו נשאר מת מולי.

קירבתי את כיסאי לכיסאו ואמרתי: כואב לך? מגרד? בפָּנים?

פניו נשארו אילמות.

הדייסה שלך מתקררת – אמרתי – ואבא שלך יבוא ויראה שלא אכלת, ויכעס.

לא נכון – אמר.

לא יכעס?

לא נכון.

הנה, אכול! – נטלתי את הכף ונשאתי אותה אל פיו.

הוא פתח את פיו ולעט.

סיפרתי לו את סיפור הברווזון המכוער והלעטתי אותו כף אחר כף, עד שכילה את כל הדייסה.

אתה לא אבא שלי – אמר לאחר שהיתה הצלחת ריקה.

נכון – אמרתי – כואב לך? בפָּנים?

מי הילד שלך? –שאל.

אתה הילד שלי! – צחקתי אליו.

לא נכון! – פשט חיוך על פני המסיכה.

האשה נכנסה, ובראותה שכילה לאכול, אמרה: יופי! אצל הדוד אתה אוכל הכל! אני אזמין אותו שיבוא בכל יום, טוב? טוב?

ונשאה אותו מן הכיסא, והורידה אותו ארצה.

תאמר לילה טוב לדוד! – אחזה בידו.

הושטתי לו את ידי ואמרתי: חברים?

אך הוא נצמד אל מתני אמו ונגרר אחריה כשראשו מופנה אלי. מבטו לא סר ממני עד צאתו את החדר, אך לא נכנע לחיוכי.

כשחזרה האשה, אמרה: מגרד לו, המסכן, לא יכול לישון. בוכה, נרדם קצת, שוב בוכה…

עינים תכולות, נכריות,היו לה.

זמן רב כבר?

חדשיִם. הרופא נותן משחות וזה לא מועיל. עצבים, הוא אומר.

הוצאתי את טופס-השאלון מן התיק ושלפתי את העט לרשום את התשובות.

כששאלתי על ראש המשפחה, אמרה האשה: מת.

ידי האוחזת בעט יבשה.,ישבתי דומם, ואחר-כך לחשתי: אמרת במילואים, נדמה לי.

בשביל הילד אני אומרת כך. ראה אותו יוצא למילואים, עם המדים. לא יכולה לאמור לו שנהרג.

במלחמה?

כן.

לאט-לאט החזרתי את הטופס אל התיק, סגרתיו, וקמתי.

אומר עוד לילה טוב לילד – אמרתי.

בחשיכה, על גבי הכר, הבהיקו הפנים כמו שלג. צרעת שלג. ושתי העינים הפקוחות גחלו מתוכה.

עמדתי מעל למיטה וחשבתי, אילו היה לי מַטה, כמו זה שראיתי בחלום כשהייתי ילד, הייתי מניח אותו על פניו.

לפעמים אני שואל את עצמי אם ייתכן לערוך סטטיסטיקה של אושר. סקר כוח-אדם, ובשאלון רק שאלה אחת: האם אתה מאושר?

כמה היו עונים כן? כמה – לא?

הרוב היו צוחקים בודאי: איך אפשר לענות על שאלה כזאת? לפעמים האדם מאושר, לפעמים לא, לפעמים נדמה לו שהוא מאושר… תלוי בתנאים…

ואולי לא. אולי לא תלוי כלל בתנאים, אלא במין כשרון כזה. יש אנשים שיש להם כשרון להיות מאושרים, ולאחרים – אין… בלי קשר עם תנאים.

אני מדמיין לעצמי שאיה ואני יוצאים יחד לפקוד משפחות. לא כדי לשאול שאלות, אלא רק כדי לפקוד אותן. נוסעים בכל הארץ, במכונית שלי, ועוברים מבית לבית. כשאיה נכנסת לבית, היא מכניסה אור לתוכו. ואני –

יש לי מטה-קסם כזה, כשאני נוגע בו במישהו…

דמיונות ילדות.

מוסטפה מזמין אותנו לראות את ציוריו, ציורי השמן הראשונים שלו.

שלשתנו יוצאים מביתה של איה, חוצים מגרש ריק, הולכים לאורך סימטה צרה, מגיעים לבית ישן שחלונותיו פרוצים, ויורדים במדרגות למרתף. המרתף הוא חדר מקומר, מסויד תכלת, ובו מיטה אחת, מכוסה שטיח-צמר אדום, כורסה ישנה, כן-ציור, שולחן רעוע ועליו שפופרות-צבעים, מכחולים צלוחיות וצנצנות. ששה או שבעה בדי-ציור עומדים סמוכים אל הקיר וגביהם אלינו.

איה ואני מתיישבים על המיטה ומוסטפה אומר: אפשר להתחיל בהצגה?

הוא הופך תמונה אחת, בפניה אלינו, ממתין רגע,מעביר אותה לאט-לאט אל הקיר. הופך תמונה שניה, ממתין, מעמיד אותה בצד הראשונה. הופך תמונה שלישית –

כל תמונה – הפתעה. כל תמונה – אגדה צבעונית עליזה.

וכשעומדות כולן לאורך הקיר –כאילו מזדרח החדר. אני צוחק בתוכי כשאני מסתכל בהן: כמו סיפורי-ילדים.

באחת – בתי-כפר גמדיים,עם גגות אדומים, עומדים בחצי עיגול, מוקפים ברושים גבוהים ודקים, צעצועיים, ולפניהם, על-פני הדשא הירוק, ילדים רוקדים במעגל סביב פרה כחולה.

בשניה – שדה פרגים רחב, ומתוך העשב מציצים ראשיהם של שלושה אנשים קטנים בכובעי-ליצנים, כאילו הם משחקים במחבואים.

בשלישית – ילדה יושבת על מדשאה,בפישוט רגלים, ולידה בובה מפורקת, שכל אבריה מפוזרים.

ברביעית – אותה ילדה, סרט אדום לראשה, עומדת על כיסא הניצב על המדשאה, ובידה דגל תכול-לבן –

כשאני רואה את שתי התמונות האלה, אני פורץ בצחוק.

מה אתה צוחק? – מחייך מוסטפה.

זאת איה, לא? – אני מראה על הילדה שבשתי התמונות. כי פניה דומות מאוד לפני איה. כאילו איה בת חמש. חמשושית כזאת.

אולי… קצת… – מתבונן מוסטפה בתמונות ובאיה.

איה עצמה יושבת רכונה לפנים, פניה תמוכות בכפות-ידיה, סומק בלחייה, והיא מתבוננת בתמונות בהתרכזות רבה.

מוסטפה עומד בצד, מתוח, מצפה לפסק-דינה.

איה מתבוננת בתמונה אחת,משתהה עליה, מעבירה מבטה לתמונה שניה,שוב משתהה, חוזרת לראשונה –

אחר-כך היא קמה, ניגשת לאט-לאט אל מוסטפה, חופנת את פניו בשתי ידיה, ונושקת לו על פיו.

מוסטפה מסמיק עד קצות אזניו. נבוך, מחייך, הוא שואל: טוב?

מקסים – אומרת איה. ובהפנותה מבטה אל הציורים,היא חוזרת ואומרת: מקסים.

הוא פונה אלי: גם אתה חושב?

אני אומר: זה עולם אחר…

אחר ממה?

עפיפי כזה…

שניהם צוחקים: עפיפי!

לא זה מה שרציתי לומר, כמובן. רציתי לומר דמיוני, או מלא יפעה, יפהפה… אבל, כרגיל, לא מצאתי את המלה הנכונה.

אני מקנאה – מצטחקת איה אל מוסטפה.

את? אני צריך לנשק לך את כפות-הרגלים! – מתלהב מוסטפה– אני אף פעם לא אגיע למה שאת הגעת! אצלך הצבעים לבד מדברים! בלי סיפורים! בלי בתים, בלי אנשים, בלי פרחים! כשאני מסתכל בציורים שלך, אני יודע: זהו! זאת האמת! כל האמת!

טוב, טוב… טופחת לו איה על שכמו.

וכשהוא מחזיר את התמונות למקומן, והופך אותן בגביהן אלינו, הוא אומר: אבל יש לי כבר רעיונות אחרים… הציורים הבאים שלי… טוב, אסור לדבר יותר מדי…

כל זה בחודש האחרון? – אני אומר.

אני מצייר מהר – הוא אומר – כשאני יודע מה אני רוצה.

כן, אתה יודע… –מסתכלת בו איה במבט בהיר, שופע חיבה.

קנאה קטנה צובטת אותי. מעבירה בי לרגע גל אפל.

אני מזמין אותם לסעודה, לכבוד המאורע. אנו נוסעים העירה, נכנסים למסעדה בולגרית, מזמינים מאכלים שונים, בקבוק יין, עושים לנו חגיגה קטנה.

תוך כדי אכילה ושתיה, משוחחים איה ומוסטפה על עניני הציור. מדברים על צבעים, בדים, מסגרות, מזכירים שמות ציירים שונים, סגנונות, וכשמציינת איה את הצבעים העזים שלו, האדום הירוק והכחול, הוא אומר: את זה לקחתי מן השמלות של הנשים שלנו. בכפר. מן הרקמות שלהן. עוד כשהייתי ילד, היו כל הצבעים האלה מסתובבים לי בראש, כמו ריקוד-חתונה. גם היום, אני סוגר את העינים ורואה ריקוד שלם של צבעים. אבל כשאני מצייר, אני מפריד אותם, ומניח כל צבע לחוד. שיהיה סדר.

איה צוחקת בכל לב. עיניה נוצצות.

אני צריך לגרש מתוכי את הקנאה הקטנה הזאת, אני אומר לעצמי

אחר-כך, כשמשתררת שתיקה קצרה, אומר מוסטפה:

אבל אני אולי אסע לפאריס.

לפאריס? – נבהלת איה.

אולי… אם יהיה לי כסף…

אבל למה לפאריס? – נעשית איה רצינית מאוד פתאום.

לראות את העולם… איך מציירים שם… אולי גם אלמד קצת… עם אנגלית, אני חושב, אפשר להסתדר שם, לא? אנגלית אני יודע קצת.

אבל זה הון כסף-לנסוע לפאריס! אולי עשרים אלף לירה! – מסתכלת בו איה כמפוחדת.

עשרים אלף? – פונה אלי מוסטפה.

היא מגזימה – אני אומר – שלושת אלפים,ארבעה… באניה אפילו פחות מזה.

אני יכול לעבוד על אניה, לא יעלה לי כלום… מצטחק מוסטפה.

יקלקלו אותך שם! – אומרת איה, וכבר נוגעת במאכלים שלפניה.

אני לא מספיק מקולקל? – צוחק מוסטפה.

בדרך לביתה של איה, שלשתנו שותקים. מוסטפה נפרד מאתנו, והולך לביתו.

תשתה קפה? – אומרת איה בחדר.

היא מרתיחה מים, מגישה לי ספל קפה, ואת ספלה היא לוקחת למיטה, ומתיישבת עליה בקיפול רגלים. מעמידה את הספל על הכיסא שעל-ידה, מוציאה סיגריה מן החפיסה, ומעשנת.

כשהיא יושבת ומעשנת ולא אומרת מלה – סימן רע. אחד ממצבי-הרוח המסתוריים שלה, שקשה לדעת מה גרם להם. פתאום, סתם כך, תוקפת אותה דכדכת. רק לפני חצי שעה היתה עליזה, נרגשת, והנה… ועל מה היא חושבת?

אני רוצה לשאול אותה, אבל אינני מעז. מעיף מבט אליה מפעם לפעם,ושותק.

לבסוף, כשהיא מגיעה לסוף הסיגריה, היא אומרת: בחיוך:

בן-אדם הוא יצור חלש מאוד.

וממעכת את הבדל בצלוחית, בכוח, כאילו מוחצת פשפש.

אני מסתכל בה, ואינני יודע מה לומר על כך. מה פתאום היא משמיעה משפט כזה, ללא שום קשר לשום דבר? למי היא מתכוונת כשהיא אומרת “יצור חלש”? לעצמה? לי? למוסטפה? כמובן, “בן-אדם הוא יצור חלש”, אבל באותה מידה אפשר לומר “בן-אדם הוא יצור חזק”, וגם זה יהיה נכון!

בן-אדם הוא יצור מתוסגל – אני אומר.

מסותגל? – היא צוחקת.

צריך להכיר את החיים, להסתגל אליהם – אני אומר – מי שמכיר את החיים איננו חלש.

איה מסתכלת בי, החיוך לא סר מעל פניה, לבסוף היא אומרת:

כן, אתה צודק.

בעצב היא אומרת.

צריך אומץ להחליט! – אני אומר – כשאדם מחליט ועושה, הוא מרגיש כוח בעצמו!

אינני יודע למה אני אומר זאת. אני נגרר אחר המלים של עצמי.

לפעמים אפילו באופן בלתי-הגיוני! – אני ממשיך להיגרר – לגמרי מחוץ להגיון!

מה מחוץ להגיון?

ההחלטה! – אני אומר – לפעמים מחליטים משהו בניגוד לכל הגיון, וזה משחרר! לא מרגישים חולשה!

שוב, כמו לעתים כה קרובות, אני אומר לה מה שאני רוצה לומר.

איה שולפת עוד סיגריה מן החפיסה, מדליקה ומעשנת. כשהיא מגיעה לחציה, היא אומרת:

אתה יודע…

ומפיחה את העשן כלפי מעלה, בסילון דק, המסתלסל מעל לראשה ומצעף את עיניה.

אני מצפה.

… כשהייתי ילדה.. בעצם, אף אחד לא רצה אותי בבית… אבי לא רצה אותי מפני שכשהיה רואה אותי, היה נזכר שיש לו חובות משפחתיות… בכלל היה נמצא מעט מאוד בבית… אמי היתה עסוקה עם הדכאונות שלה… לאחותי הגדולה הפרעתי מפני שהייתי רודפת אחריה אל החברות שלה… אז שלחו אותי.. קודם אל פנימיה, אחר-כך ל“בצלאל”…כמעט לא ראיתי אותם… עכשיו אומרים שיש לי הצלחה.. זה מצחיק אותי!.. איזו הצלחה?.. כל דבר קטן יכול למוטט אותי… אפשר להפיל אותי באצבע קטנה… תאמין לי, כל רוח קלה…

אני מסתכל בה וחושב: בעצם, גם עכשיו היא ילדה. היא כל-כך לא מכירה את החיים! כל-כך לא מעשית! אין לה מושג בפרטים הפשוטים ביותר! היא מסוגלת לומר שנסיעה לפאריס עולה עשרים אלף, למשל, או שמחיר ספל קפה במסעדה הוא עשר אגורות. ואם אשאל אותה כמה תושבים בתל-אביב, תאמר מיליון, או מאה אלף, אותו דבר הוא לה. ותאריכים בכלל איננה זוכרת. מתי היתה המהפיכה הצרפתית? – שאלתי אותה פעם. במאה ה-17? – אמרה. ואין לה שום חוש-התמצאות. אפשר להימצא אִתה ברחוב, במקום שהיתה בו כבר אלף פעמים, ולא תדע איך להגיע משם אל הגלריה, או אל התיאטרון, ותעצור טכסי, ותשלם לו כמה לירות למקום הקרוב ביותר, רק מפני שאינה בטוחה שלא תתבלבל כשתלך ברגל. ואף פעם אינה יודעת כמה חיבים לה, ומי, או כמה היא חייבת לאחרים. היא ילדה חסרת-אונים! – אני חושב – היא זקוקה לאדם שיאחז בידה ויוליך אותה אחריו!

היא נושאת את פניה אלי, והחיוך שעליהן לא מריר עתה. חיוך נדיב. עצוב במקצת, אבל נדיב.

בוא תן לי נשיקה, דוביק.

אני ניגש אליה, מתיישב על-ידה, ונושק לה על פיה. היא חובקת את צוארי ונושקת לי נשיקה ממושכת, מתמסרת, כאילו כל נפשה בנשיקה הזאת. חום מציף את גופי. מין הזדרחות כזאת.

אינני מעז לשאת את עיני אליה. אני קם, פוסע חרש אל הדלת. פותח אותה לאט, סוגרה לאט אחרי, והולך.

בהגיעי הביתה, אינני מדליק את האור. אני מוציא את האוקארינה מן המגירה, מתיישב על הכורסה ומחלל בה. מחלל את הקטע מתוך “אורפיאוס”, שאני אוהב אותו כל-כך. הצלילים מפכים בדומיית הליל, ואני, נדמה לי כאילו אני מושיט את ידי לאיה, ושנינו מתרוממים מן האדמה, ממריאים, מעופפים, מאושרים, כמו בנשיקה ממושכת.

אייר

ביום הזכרון יורד עלי דכאון נורא. אחר-הצהרים האיר הוא כמו זהב מועם, אביך במקצת, והרחוב כמעט ריק. דגלים תלויים על המרפסות, שמוטים, ובחזית הבית שממול תלוי שטיח פרסי ומנורת-כסף גדולה לפניו. גם לי יש דגל, מקופל במגירת הארון, שהביאה לי אמי לפני כמה שנים, אך אינני מסוגל להוציאו ולתלותו על המרפסת. אני חושב: זו חובה, חובה אזרחית, במה שונה אני מכל יתר האזרחים, אבל אינני מסוגל. ידי לא נענות לי. אך גם כשאינני תולה את הדגל, אני חש ברע. בכל שנה אותה בעיה.

או הצפירה. לפנות-ערב נשמעת היבבה הממושכת, המכריזה על פתיחת יום-הזכרון. כל התנועה נעצרת. אנשים עומדים דום ברחובות. עצב נורא. אבל לי זה משונה שאקום פתאום ממקומי ואעמוד דום. וגם להישאר לשבת לא נעים לי. אם כן אני קם, ניגש למרפסת, ועושה את עצמי מסתכל למטה, ועומד. בכל שנה אותה בעיה.

חגיגיות שקטה ברחוב אחר-הצהרים, שקטה ועצובה. אנשים מתהלכים בחולצת לבנות, רציניים, מסוגרים. למטה, על המדרכה, אני רואה אדם קשיש, בחליפה בהירה, עומד ומסתכל הנה והנה, כאילו אינו יודע לאן לפנות, כאילו העיר זרה לו, העולם כולו. אולי הוא אב שכול, אני חושב. מכוניות עם דגלונים קטנים חולפות בשקט. התנועה שקטה מתמיד, לא אבל ולא חג, כמו סירה עם מפרשׂים רפים, כשאין רוח.

ממקלטי הרדיו של הדירות הסמוכות נשמעים שירי מלחמות עצובים וגאים, עצובים ואמיצים. ממלחמת-העצמאות, ומן המלחמה שאחריה, ומן המלחמה שאחריה. “יַעל שיר לכיתה אלמונית, אלמונית, איתנה כאבני הגזית, אבני גזית, נשמתה להבה, ודגלה אהבה, הנושק שמי עבר ועתיד”, ואחר-כך – “לא אגדה רעי ולא חלום עובר, הנה מול הר סיני הסנה, הסנה בוער, והוא לוהט בשיר בפי גדודי בנים”, ואחר-כך – “עם שחר הבאנו אותו מן הקרב, הברוש צמרתו אט הרכין, רק מי ששיכל את הטוב ברעיו, אותנו יוכל להבין, רעי, נא אמרו והגידו, העוד מחייך הוא שם, דודו”, ואחר זאת –

עם כל שיר גובר הלחץ בלבי. ובכל פעם שנשמעת המלה “רעים”, או “בנים”, אני חש מחנק בגרון, וצביטה, והתכווצות כזאת. אני נמשך לשמוע עוד ועוד, ובו-בזמן אני רוצה לסתום את אזני. להתאטם.

אמי מצלצלת לברך אותי ליום-העצמאות ומספרת שבערב תתקיים עצרת גדולה בבית-העם, והיא התכבדה לשבת על הבימה ולהגיש את ספר-הזכרון של המושבה שי למשפחות השכולות. עייפות בקולה.

אני שואל אותה מדוע לא נסעה לבקר את הוריה של איה, כפי שאמרה שתעשה, והיא אומרת: לא. החלטתי לא.

מדוע?

ככה.

ולאחר רגע:

זהו. לא אסע.

נעימה מוזרה בקולה. קשה. מה קרה לה? אני תמֵה, נעלבה ממשהו?

מה שלומך? – אני שואל.

אני? בסדר גמור! אתה?

בסדר.

חג שמח, אם כן.

מוזר, מוזר מאוד, אני חושב כשאני מחזיק את השפופרת בידי.

כשמגיע הערב, אני פותח את הטלביזיה וצופה בתכנית על הנופלים ועל גיבורי המלחמות. תכנית שראיתי אותה כבר פעם או פעמים, בשנים קודמות, ובכל פעם היא מרגשת אותי מחדש. אני רואה אנשים אמיצים, נועזים, לא יודעים חת, בתוך צריחי טנקים המטפסים בכבדות בין סלעים חדים, או רגלים מסתערים על חולות שוממים, זרועי רתמים, רצים, נופלים וקמים, באור לבן, מבהיק. אני רואה חייל שהטנק שלו עלה באש בזמן הקרבות, וכל גופו נחרך, והכל נואשו ממנו, בהיותו מוטל בין החיים והמוות שנה תמימה, והנה קם לתחיה, והוא שוב לבוש מדים, משרת בחיל-השריון,אשר לו הוא מסור. פניו הבהירות, היפות, ממלאות את המסך, והוא מספר את אשר עבר עליו, בשקט, בחיוך, ללא יהירות, ללא תלונה, ובלי שיחזיק טובה לעצמו. בנעימה שקטה, מיושבת, כאילו על דברים רגילים הוא מדבר, מספר הוא איך נפגעו כל הטנקים בפלוגתו, ואיך נסע לבדו בתוך האש, בתוך הפגזת התופת, לעבר קווי האויב, כדי לחלץ חיילים שנלכדו שם בעמדה נצורה. ואיך, בשכבו בבית-החולים, גופו כוויה אחת שורפת, זכר את חבריו הלוחמים ושינן לעצמו: אתה חייב לחיות, חייב, חייב, כי הגדוד מצפה לך שתחזור. ונדר שאם יקום שוב על רגליו – יחזור. ואת נדרוֹ קיים.

ואני רואה אב שכול, איש קשיש, רחב-כתפים, בעל רעמת שׂיבה וקול קשה, מתגרס, כמו אבנים המתרסקות זו בזו, מספר את שעבר עליו במלחמה האחרונה. איך יצא לבסיס, בסיני, והגיע לשם במכוניתו, ולא רצו לקבלו, כי את שני בניו הראשונים איבד במלחמה הקודמת, אך התעקש ורדף אחר החטיבה המסתערת, והגיע לחזית והצטרף לחיל-ההנדסה. וקיווה להיפגש עם בנו השלישי, הצעיר, באחת מדרכי המדבר, והנה נודע לו… ואני רואה איך האיש הזה לא נשבר, הוא חזק כצור, קולו לא רועד בדברו, אין דמעה בעינו והוא אומר: זה גורלנו, לשלם בדם בעד האדמה העתיקה הזאת, שהיא המולדת, ואינני מתאונן, לא, אין לי זכות להתאונן…

ואחריו מופיעה על מהסך אלמנה צעירה, יושבת על הספה בביתה עם שתי בנותיה הקטנות, עצובות-העינים, אלבום-משפחה על ברכיה, והיא מספרת על בעלה שנפל, על פגישותיהם הראשונות, על תקווֹתיהם ותכניותיהם, על מכתביו, וקוראת היא את מכתבו האחרון, מן החזית: “אל תדאגי, יקרה, לא חסר לנו כלום, מצב-הרוח מרומם, נשקי לילדות בשמי ואמרי להן שאבא יבוא בקרוב…”

עיני מצטעפות, אני מתבייש מפני עצמי. וכדי לשחרר את המועקה שבגרוני, אני לופת את צוארו של צפניה, המונח על ברכי, צובט את עורו, כמעט חונק אותו. הוא מזקף את זנבו, מתקמר, מתמתח, וחוזר ורובץ תחתיו.

אחר-כך עומדת על הבימה, מוקפת לפידים דולקים נערה יפה, שחורת-צמה, וקוראת – “הבא ברכה לנערים, כי באה עת. ראה אותם שותקים ונכונים, ועיניהם דולקות. ראה, יורד הערב… קרב יהיה הלילה. והמה מעטים מאוד. ברכם כי באה עת. הבא ברכה לנערים” –

ואני רואה לעיני את נערי המושבה, הנאספים בערב אל החורשה שליד מגדל-המים, כמו נערי שבט בדואי הנאספים ליד השוקת עם כנוס העדרים. את יואב, שנפל בקרב על המיתלה, ואת שלום יודקוביץ, שנפל בגולן, ואת אברהם בקר, שמטוסו הופל וגווייתו לא נמצאה, ואת כל אלה שאִתם גדלתי, ולמדתי אתם בבית-הספר –

בחג-העצמאות הראשון עמדתי על בימת בית-העם עם ילדי המקהלה. שרנו “עורה ישראל”, ו“ממזרח אביא זרעך”, ו“סולו המסילה”, ואחר כך עלה ראובן בקמן הזקן, בחליפה לבנה, במגבעת לבנה, וסיפר בקול צרוד ואמיץ, “איך הגענו עד הלום”. סיפר איך הגיע הוא מיהודה לגליל, ארבעים שנה לפני-כן, ואיך עבד כפועל שכיר אצל אחד האיכרים, ולאחר שנה קיבל חלקת מאתים דונם בחכירה, ובית קטן, ואורוָה, ומאה נפוליאונים זהב, וזרע חיטה ושיבולת-שועל. איך התנפלו שודדים על עדר הבקר שרעה ליד המעיין ושדדוהו, ואיך יצא הוא עם עוד חמישה בחורים, רכובים על סוסים, והם רדפו אחר השודדים והשיגו אותם מעבר לירדן, ואחר קרב קצר גברו על אויביהם, החזירו את העדר לבעליו. סיפר על התיגרה בין השומרים העברים והשומרים הצ’רקסים, שבה נהרג אברהם רוגוב, ואיך נכבשה השמירה מידי המתנכלים…

כשסיים, פנה בצעדים אמיצים אל השולחן, והתיישב בקצהו. הוציא פומית מכיס-החזה של המקטורן, תקע סיגריה לתוכה, הדליק, וכשעישן, הסתכל בעינים חדות, מכוּוצות, אל הקהל הרב שבאולם.

בלי שנקראה, עלתה אמי אל הבימה, זקופה, ראשה נישא בגאוה, מחברת בידה. לבושה היתה בשמלה לבנה, ארוכה, חגורה בפתיל כחול. פתחה את המחברת וקראה את השיר שכתבה לזכר -הבנים שנפלו: “אשרי האבות, גואלי הגליל, אשרי אוחזים במחרשת, שבניהם לחמו ללא פחד וחיל, את זו אדמתנו לרשת…” ובסיימה לקרוא, פנתה אל בקמן הזקן ואמרה:

ראובן היקר, הזכרת רבים וטובים שנפלו למען מולדתנו, וזכר כולם יהיה צרור בצרור חיי המושבה הזאת, כי בזכותם הגענו עד הלום, כפי שאמרת, ובדמם קנינו את עצמאותנו. ורק על שם אחד פסחת: על שמו של יהודה, רעי לחיים, אבי בני, אדם ישר-דרך ומסור, אשר בזיעת אפיו עבד את האדמה הזאת, ובדמו חונן את עפרה כאשר נפל מידי מרצחים. גם בזכותו, ראובן היקר, גם בזכותו הגענו אל היום הגדול הזה, בו אנו חוגגים את חג-העצמאות הראשון למדינת ישראל…

דממה גמורה היתה ברדת אמי מן הבימה. בקמן הזקן ישב זקוף על הכיסא, אצבעותיו אוחזות בפומית, שהאפר נשר ממנה אל הקרשים, עיניו החדות, המוקפות קמטים, נעוצות בקהל, וזיע לא היה בפניו.

המקהלה פצחה בשיר “פה בארץ חמדת אבות”, אך אני, קולי נאלם. עיני בערו מן המאמץ להסתיר את דמעותי. – – –

לפני שנים רבות היה זה, ועתה קולות שירה מגיעים לחדרי מרמקולים רחוקים. אני חושב: אולי איה תצלצל. אולי. אך הטלפון דומם.

אני מעביר ידי על שדרתו של צפניה, וכשאני צובט שוב את ערפו, ומקרב את פני אל פניו, הוא משמיע יבבה דקה.

אני יורד לרחוב, פונה ממנו לרחוב אחר, ונגרר עם אנשים רבים לעבר הכיכר. זיקוקים מתפוצצים ברקיע ונפזרים לאלומות כוכבים נושרים ונמוגים. חזיזים שורקים ביעף וגזים אי-שם במרומים. מכל עברי הכיכר מהדהדים רמקולים שירי-מולדת. מעבר לראשי הקהל הרב אני רואה את הזמרים על הבימה הרחוקה, עומדים לפני מיקרופונים, אפופים הילה של אור צהוב, משוררים את העם. לצדי, ילד רכוב על כתפי אביו, מושך בבלוריתו ומנסה לנווט אותו לכיווּן אחר. לאן אתה רוצה, לאן? – פותח האב הצעיר את כף-יד בנו, לשחרר את שערו. שמה! שמה! – מצביע הילד על משאית צבאית, מלאה חיילים, שילדים נתלים בדפנותיה. אין מה לעשות שם! – גוער האב. – אבל אני רוצה! – צורח הילד. שרשרת של עלמים ועלמות, בחולצות רקומות של רקדני-עם, אחוזים יד ביד, מפלסת לה דרך בקהל לעבר הבימה, ראש-החץ שלה נותב נתיבה בין העומדים צפופים, ואני נהדף לאחור, ואשה שדרכתי על רגלה, פולטת קריאת זעם ודוחפת אותי בגבי. אני מפנה ראשי אליה, מבקש את סליחתה, והיא, שחומת-פנים, שביס אדום לשערה, עגילים באזניה, מתחייכת ואומרת, אין דבר, תהיה בריא, תהיו כולכם בריאים, ישמור אלוהים ושלום על ישראל. ועל הבימה מנתרים רועים צעירים, תוף ומצלתים בידיהם, מקפצים ושרים “אל גינת אגוז”.

השעה כבר מאוחרת כשאני משרך את דרכי הביתה. חבורות מדדות על פני. נערים ונערות, בחולצות כחולות, שרים ומוחאים כף בהליכה, עוקפים אותי מכאן ומכאן, ולרגע אני באמצעם. משפחות עם ילדים עייפים, עלופי שינה, נגררים לבתיהן, או לתחנות האוטובוסים, נערים בשנים, בשלושה, גלמודיים, כאילו נעזבו על-ידי חבריהם, או נפלטו מן ההמון, מקישים בפטישים על ראשי העוברים.

אני חוזר לחדרי. היכן איה עכשיו? מה היא עושה?

אינני מעז לטלפן אליה.

כדי להסיח את דעתי, אני מוריד מן המדף את ספר שיריו של אברהם בן-יצחק, מתיישב בכורסה, וקורא. מין אור זורח משורותיו, קורן מכל אות ואות, כמו האור של בוקר שבת צלול בין ענפי עץ הרימון שמעבר לחלון, במושבה.

לא ידעתי נפשי

ונפשי רוותה את הדממה.

ראי: כנפי רוחי ירטטו,

ירעם אף ירעש היער

יכה משבריו הרוח

ומה מבטך הרועד עלי ינוח.

אני קורא בשירים, וחוזרים אלי הרגעים שאחרי התעלפותי, כשנפלתי מן החמור, בהיותי בן אחת-עשרה. התעוררתי, לבדי בשדה, בין הקוצים שבאפיק הואדי, וההזיה שהיתה לי בעלפון נמשכה ביקיצה: לא הייתי עוד ילד, אלא נער גדול, ומַטה בידי. אני הולך והולך, בשדות מוצפי שמש, והמטה שבידי, מין מטה-קסם, מסוגל לחולל נפלאות –

מלמטה, מן הקומה הראשונה של הבית הסמוך,עולים קולות שירה. שירה איטית, משתפכת, צלולה. חבורה קטנה נאספה שם, כנראה, באחת הדירות, והשירים שהיא שרה מוכרים לי כולם. מנגינות רוסיות ישנות, עצובות ונוהות למרחקים, או כאילו נפרשות על פני מרחבים גדולים, ומנגינות שבני תנועות-הנוער היו שרים בשעות מאוחרות של הלילה, לאור הירח, או סביב המדורה הדועכת, ומנגינות יהודיות, רוויות כאב וגעגועים. והשירה העולה משם כה שקטה וצלולה, עתים בקול אחד, עתים בשני קולות, שנדמה כאילו כולם מתרפקים שם על דבר-מה שאבד להם, שלא יחזור –

השעה כבר קרובה לבוקר כשהשירה גוֹועת. ואני שומע את האנשים למטה מברכים זה את זה, ויוצאים לרחוב הריק והדומם והחיור, ודלתות של מכוניות נפתחות, ואחר-כך מוגפות.

אני חולץ את נעלי, נשכב על הספה, ומתכסה בשמיכה. איפה נמצאת עכשיו איה? –אני חושב.

אני נרדם. ישן שינה עמוקה, נהדרת. חולם על פאריס. אבל פאריס היא לא פאריס, אלא מין עיר קטנה, לבנה, על שפת הים. הגלים לוחכים את החוף, ואיה ואני רצים על החול הלח, נכנסים למים, המים חמימים, אנחנו שוקעים בהם,שוקעים –

אני מתעורר ורואה אור גדול בחלון,השעה שתים וחצי!

אני מתפלא על איה, מתפלא עליה מאוד, שלא התקשרה כל החג.

אין לי חשק לקום. החלום אופף אותי. קשה לי להיפרד ממנו.

הייתי הולך למכון הביולוגי, אבל הוא סגור בודאי.

ומלבד זה, מגוחך – להסתכל בנחשים ביום-העצמאות.

הייתי הולך לקנות נעלים, אלמלא היה חג. כבר שנתים לא קניתי נעלים חדשות, ואיה מעירה לי שאלו שאני נועל מרופטות, והגיע הזמן… כבר כמה פעמים חשבתי לגשת לחנות ולקנות חדשות, ואני דוחה ודוחה.

אני אוכל משהו וחוזר לשכב. נזכר באמי, שהיה לה קול מוזר כזה בטלפון, כאילו עייפה מאוד, או מרירה.

קול דעוך כזה, כמו לפני אחת-עשרה שנה, בלילה, כשאמרה: מה אומַר כשישאלו?

הגעתי אז למושבה בעשר בערב. הרחוב היה חשוך וכלבים נבחו מן החצרות. אמי פתחה לי את הדלת, מבוהלת,בכתונת-לילה, שׂערה פרוע: מה קרה?

אמרתי שאני חוזר מן הבסיס.

רק אתמול יצאת…

אמרתי שקיבלתי מכתב אל השלישות. פטרו אותי מן השירות.

לגמרי? – פקחה עלי עינים מבוהלות.

כן, לגמרי.

היא צנחה אל הכיסא, ידה נאחזת בשפות השולחן, כאילו לא ליפול, ופניה הנדהמות עטו לאט-לאט ארשת של אבֵלות, כמו אסון כבד ירד עליה.

לא תצא עוד למילואים? –הסתכלה בי בעינים קמות.

כנראה.

וסיפרתי לה מה היה: נסעתי לבסיס,בשטח הכבוש, קיבלו אותי יפה מאוד. למחרת קרא לי המפקד ואמר שבעצם לא צריך הייתי לבוא. אני פטור מן השירות,לאחר התאונה.

לא סיפרתי לה שאיבדתי את ההכרה, ליד המוצב, כשראיתי את הגוויות הרקובות של שני החיילים הערבים, והמון תולעים לבנות זוחלות עליהן.

ואם תפרוץ שוב מלחמה, חלילה?

לא תפרוץ – אמרתי.

עיניה הביטו בי ומעבר לי, מלאות יגון. כל חייה, ראיתי, כל חייה מתמוטטים לעיני.

מה אומַר כשיישאלו? – אמרה בקול דעוך, כמו לאחר אכזבה נוראה.

תגידי שאני בן יחיד – אמרתי.

חיוך עגום מאוד עלה על פניה.

היא קמה ושפתה את הקומקום על האש.

כשהעמידה את כוס התה לפני, אמרה:

ביום חמישי הבא ימלאו לך שלושים…

כן? – אמרתי.

חשבתי לשלוח לך חבילה למחנה…

אחר-כך הציעה לי את המיטה, וכשפנתה לצאת מן החדר, התעכבה רגע ואמרה:

יש לך כאבי-ראש?

רק רשרוש קל – אמרתי.

הסתכלתי בה ונזכרתי איך הרגה את הנחש ברפת. במכה אחת ––

השעה כבר ארבע. יום החג ארוך. שקט שבתי בעיר.

אין לי שום חשק לקום.

אני נזכר בימים היפים שהיו לי בבית-החולים. שלושה שבועות. הקירות היו לבנים, חלוקי האחיות היו לבנים, והכל היה בהיר מסביבי. ריבוע השמש שנפל מן החלון זחל על הרצפה משעה לשעה, עלה על הסדין ונח עליו, אחר-כך טיפס לאט-לאט על הקיר שממול, והיתה שלוה גמורה. כל מה שזכרתי מן הקרב היה רק התפוצצות של אור גדול בראשי. כמה חיילים מן הפלוגה באו לבקר אותי, ואמי ישבה על-ידי שתים-שלוש שעות בכל יום. דיברה עם האחיות, עם הרופאים, בהתרוממות-נפש, בגלל הנצחון, והתגאתה בי, שלקחתי חלק בקרבות. אבל רוב היום הייתי לבדי, והיתה לי מין הזדרחות כזאת, כמו כתם-שמש חזק, ואמרתי לעצמי: כל מה שנחוץ עכשיו הוא שאנשים יהיו טובים זה לזה, זה הכל.

בשש אני מתנער מן הספה בבת-אחת, בהחלטה למצוא את איה.

שני ימי חג ולילה, ולא התקשרה כלל! איפה היא?

אני מצלצל לביתה, ואין תשובה.

אני חושב את מי אפשר לשאול עליה, ונזכר באופירה,שרשמה פעם את מספר הטלפון שלה בפנקסי.

איה? – עונה אופירה בטלפון, בקול עצל, נשמע כאילו מן המיטה – לא, לא ראיתי אותה… משהו דחוף?

לא, לא דחוף. הערתי אותך?

לא,סתם עייפה…

היתה אמש במסיבה, היא אומרת, עד חמש בבוקר, ושכבה כל היום, ואין לה חשק לקום.

ואתה? איפה אתה היית?

תפסתי נחשים…

לא, ברצינות!

בבית – אני אומר.

בערב יום-העצמאות בבית?! – היא משמיעה צווחה הצוללת באזני.

כן – אני אומר, ומדאיג אותי מאוד שאינני מוצא את איה.

מה אתה עושה עכשיו? – היא אומרת בקול רך.

שום דבר מיוחד.

אז בוא הנה! אני בין-כה-וכה נשארת בבית. בוא!

אני מהסס. אין לי שום רצון לראותה. אני מחפש בדמיוני את איה ואינני מוצא אותה בשום מקום.

אתה בא?

נראה… אשתדל.

אין לי מנוחה בבית. אני יורד למכונית והמכונית מסיעה אותי לביתה.

היא פותחת לי את הדלת וראשי מסתחרר לרגע: גופה עטוי חלוק ורוד, קליל, מלמלי, כמעט שקוף. חצי מתפוחי השדים גלויים לגמרי.

זה ייגמר רע הערב, אני אומר לעצמי.

אור אדמומי, חשאי, במנורה העומדת, בקבוק וגביעים על השולחן הנמוך,והפטיפון בפינה מנגן מוסיקה שקטה, מרוממת. מה היא מזמננת לי פה?

זה ייגמר רע, אני אומר לעצמי.

אתה אוהב את מונטוורדי? – היא ניגשת אל הפטיפון ומורידה את זרוע-המחט מעל התקליט – אני יכולה להאזין לו שעות, שעות!

הערב אתה שותה. רק קצת. נכון? – היא מתיישבת לצדי על הספה ומוזגת יין לגביעים.

כן, אני אמר לעצמי, הערב אני שותה. לא איכפת לי. אני שותה.

התגעגעתי אליך, אתה יודע? הוֹנסט התגעגעתי! – היא מקרבת את פניה אלי עם הגביע בידה.

אינני מאמין לה, אבל לא איכפת לי.

אני שומע את דבריה ועיני מצטעפות. גמיעה אחת של משקה חריף מעלטת את ראשי. היא מספרת על המסיבה שהיתה בה. מאה איש היו שם והיא לא הכירה גם עשרה מהם. רקדה בלי הפסק. אבל בבוקר, כשהגיעה הביתה… מין ריקנות כזאת… אבל ממש ריקנות…

מדוע? – אני שואל. וחושב באיזו מסיבה היתה איה.

זה כבר לא מה שהיה… זה… פעם היו יושבים ושרים, מספרים זכרונות… סוף-סוף זה יום-העצמאות… זה אומר לנו משהו, לא?.. ופה, סתם נשף-ריקודים… בלי משמעות, אתה מבין?

היא מחזיקה את רגל הגביע ביד אחת,ובידה השניה היא מחליקה עליו מלמעלה למטה, מלמעלה למטה, ומבעד לעיני המצועפות זורח אלי המחשוף העמוק של צוארה, המגלה את קימורי השדים, ושולי החלוק הורוד, הנופלים הצדה, חושפים גם רגל אחת לכל אָרכה. כל זה ברור מדי, אני אומר לעצמי, וגומע עוד גמיעה מן הגביע.

בכלל אני חושבת שהחברה הישראלית השתנתה מאוד בזמן האחרון– היא נותנת בי מבט חודר.

באיזה מובן? – אני אומר.

אין ערכים! פשוט מאוד: אין ערכים! – ובקול נמוך יותר,כמגלה דבר-סוד, היא מוסיפה: ואין דיגניטי! אנשים איבדו את הדיגניטי שלהם, אם אתה מבין למה אני מתכוונת.

לא, אינני מבין למה היא מתכוונת. אני מנסה לגרש את איה ממחשבתי. משהו לוחש בי שהיא בגדה בי כשלא צילצלה אף פעם אחת בכל שני ימי החג האלה, ובערבים, והשאירה אותי לבדי. אבל אני מגרש את המחשבה מראשי. היא לא חייבת לי כלום, אני אומר לעצמי, וחיוכי נח על אופירה.

לספר לך משהו?… – היא אומרת בחיוך צנוע, מבויש, מסתיר סוד.

אני מהנהן, ורוצה למחוק את החיוך מעל פני, אבל הוא דבוק עליהן.

היא מסתכלת בי, כאילו שוקלת אם כדאי לספר לי או לא, ולבסוף מספרת:

בסוף המסיבה, לפנות-בוקר, הציע לה אדם מכובד, מכובד וקשיש – היא לא תאמר אל שמו, כי הוא מפורסם מדי – להסיעה לביתה במכוניתו. כשיצאה מן המכונית, יצא גם הוא אתה, עלה אתה במדרגות וניסה להיכנס אתה פנימה. כשחסמה את הדרך בעדו, תפס אותה, חיבק… היה עליה להיאבק אתו ולהשליכו בכוח מן המדרגות… אדם מכובד, המופיע לעתים קרובות בטלביזיה…

טוב, נעזוב את זה – היא מעמידה את הגביע על טבלת השולחן – יותר מדי דברים עצובים קורים אצלנו בזמן האחרון. עכשיו אני רוצה שתספר לי מה עשית אמש והיום! – היא מניחה את ידה על ידי ומקרבת את פניה אל פני, עד שחטמה כמעט נוגע בחטמי.

הדם חומר בי: בתנועת-יד אחת אני יכול לכבוש אותה על הספה. אבל אני יודע שהיא מצפה לזה, בטוחה שאעשה כך. לכן אינני עושה כך.

את פוחדת מנחשים? – אני אומר.

מנחשים? – היא פורצת בצחוק – מה זה יש לך נחשים בראש כל היום!

סתם נזכרתי…

היא נועצת בי עינים חדות, כאילו אמרתי דבר שיש בו כוונה עמוקה, והיא משתדלת להבינה.

ואתה?

לא, כשהייתי ילד, הייתי אפילו צד אותם.

ארסיים?

גם ארסיים.

לא!

צריך רק להכיר אותם!

ספר לי! – היא מנערת את שׂערה, מתרווחת על הספה, משעינה את ראשה על המסעד, ואת הידים היא מניחה באגן החלוק הדק הזה, שכנפות השולים שלו נפשקות לצדי רגליה כמו וילון. שוּחה עמוקה.

אני מדבר. מרגיש איזו קשיחות בשפתים, כאילו מסרבות להיענות לי. אני מסביר איך תופסים נחש בשדה, ואיך, במעבדה, אפשר גם לחלוב את הארס ממנו.

לחלוב? – היא נקפצת ממקומה.

אני מסביר לה, מתאר. היא מקשיבה בעינים נוצצות, כאילו זהו הדבר המעניין ביותר ששמעה מעודה. בעצם אני שונא אותה,אני חושב.

אני נורא פוחדת! – היא אומרת – אפילו מג’וק אני פוחדת! נעשית היסטרית ממש! אתה יודע מה קרה לי פעם?

ומספרת שנסעה פעם להופעה בעמק-הירדן, עם להקת הריקוד, ועל בימת האמפיתאטרון, לפני שנפתח המסך, גילה מישהו עקרב, ונתקפה בהיסטריה כזו, שברחה מן הבימה –

רק ממך אני לא פוחדת! – היא מתקרבת ושמה ידה על צוארי – למרות שאתה דובי כזה!

אתה יודע שזה מרגש נורא כשאתה מספר איך חולבים נחשים?..

ואני אומר לעצמי: לא איכפת לי כלום הערב. לא איכפת לי אפילו למחוץ אותה עד שתיחנק תחתי.

ובבוקר, שוב אני מאחר לעבודה. מגיע בעשר.

עזריאל ששון פוגש אותי במסדרון ואומר בחיוך: גינזבורג שאל עליך. כועס. אין דבר, תן לו לכעוס.

ומזמין אותי לחגיגת בר-המצוה של בנו, בעוד שבועים.

תמיד הוא מסביר לי פנים, ויש לו חיוך דק, חצי-לגלגני חצי-מסתורי, כאילו הוא יודע דברים רבים ולא יאמרם. הוא יוצא עיראק, גבוה, רזה, בעל מצח רם, מפורץ. כשהוא רואה אותי במצב-רוח מדוכדך, הוא אומר: תזכור, ידידי, שכל הדברים הקטנים חולפים, ואת הדברים הגדולים אנחנו לא יכולים לשנות!

ועכשיו הוא אומר:

מה יוכל לעשות לך גינזבורג? לסלק אותך לא יוכל. יש ועד עובדים. אז אם אתה אוהב לישון בבוקר, תישן, תישן, אין דבר! המדינה לא תיחרב מזה! מזה– בטח לא!

אך כעבור רגע הוא מושך אותי הצדה ולוחש:

אבל למה לך להגיד לו שקמת מאוחר? זה רק מרגיז אותו! תמצא איזה תירוץ! תגיד לו שהיית בעיריה, לסדר איזה תשלום, או שהיה לך קלקול במכונית, או המשטרה באה לקחת אותך… תמצא משהו, ככה, מתקבל על הדעת, מה?

אחר-כך הוא פונה לאחוריו ונזכר:

כן, צילצלה אליך בחורה אחת. קול נחמד דווקא. אמרתי לה שתשאיר את שמה, לא רצתה. אמרה, הוא כבר יודע. אז עכשיו אתה יודע. משהו רציני? – הוא קורץ לי, והולך.

אני נכנס לחדרי, ומוצא את ערימת השאלונים על השולחן.

אופירה? – אני חושב.

אבל לאופירה לא אצלצל.

כאילו לא היה – אני אומר לעצמי – כאילו לא אני. מישהו אחר. מחוּק.

ולאיה אינני מעז לצלצל.

אבל אחר חצי שעה, משהו מופלא קורה!

נשמעת דפיקה על הדלת, אני אומר יבוא –

ואיה בפתח!

עומדת על הסף, עם נרתיק-העור על כתפה, בסנדלים, ומחייכת: מותר להיכנס?

אינני מסוגל להוציא הגה מפי.

היא ניגשת לשולחן, מתיישבת –

אתה מופתע?

איך זה…

סתם… היה לי צורך לראות אותך…

צילצלת הנה? הבוקר?..

לא…

אינני מאמין כי אכן התרחש הדבר! מה הביא אותה הנה, דווקא הבוקר?..אף פעם לא היתה כאן… כאילו לבה אמר לה… כאילו…

אז פה אתה עובד? –היא מעבירה מבטה על החדר, סביב-סביב.

צילצלתי אליך, אתמול…

רק הבוקר חזרתי.

היית מחוץ לעיר…

אספר לך… אז אלה השאלונים? – היא מפרטטת בערימה שלפני.

כן… שאלונים… תמיד כך כאן.

רוצה לראות משהו יפה?

והיא פותחת את נרתיק-העור ומוציאה מתוכו עצם צהבהב, חלק. אבן. דג מאובן.

יפה? תגע!

אני ממשש בו, ותחושה של צחות, של טוהר, עוברת באצבעותי.

בשבילך. למזל.

אני הופך את המאובן בידי, כמעט דמעות עולות בעיני. כאילו לטהר אותי הביאה אותו.

מאַיִן?

בן עשרת אלפים שנה אולי. מאה אלף. מצאתי אותו בהרים.

היית בהרים?

היא מחייכת. אחר-כך מעבירה שוב את מבטה על-פני החדר, ואומרת בלחש:

אתה יכול לצאת קצת? כל-כך לא נעים לדבר פה… לחצי-שעה מותר לך, לא?

אני מסדר קצת את הניירות, וקם יחד אתה.

נתגנב, מה? – היא לוחשת ופוסעת בלאט, פסיעה-פסיעה, לעבר הדלת.

במסדרון איש לא רואה אותנו. אנחנו חומקים החוצה, ולמכונית, כמו ילדים המתגנבים מבית-הספר.

לאן?

לאן שאתה רוצה…

אליך?

לא… יום כל-כך יפה… לשפת-הים?

המכונית מסיעה אותי דרומה,ליפו, מעבר לביתה, אל גבעה הצופה אל הים. עיים של חמרי-בנין על הגבעה, ואנו נשארים במכונית, הים הרחב שולח גלים אל החוף, לפנינו, למטה.

היא מספרת:

נסעה לירושלים בערב החג. נאספו בביתו של ארכיאולוג אחד, חבורה גדולה, ותיקי מלחמות וצעירים, ולפני חצות יצאו במכוניות ובג’יפים ונסעו להרים שעל-יד נבי-סמואל. על הפסגה, בין הסלעים, הבעירו מדורה וישבו סביבה. היו שם מפקדי-גדודים, ושנים מפקדי-חטיבות, וסיירים ותיקים, ואפרים דוידזון, ועוד רבים. סיפרו זכרונות, על קרבות, ועל טיולים, ועל הרפתקות בין ערבים ובמדבר יהודה, ובמדבר סיני. סיפרו ושרו, הרבה שרו, את כל השירים הישנים, ושנים ניגנו על גיטארות, ואחד, מדריך-סיירים, חילל נפלא בחליל. וצלו בשׂר על גחלים, והעבירו בקבוקים מיד אל יד, ושוב שרו, שעות, שעות –

והשחר! איזה שחר!

כשעלה השחר,קמו לראות את זריחת השמש מהרי מואב. וכשעלתה באופק, אדומה וגדולה, עמדו מולה ושרו יחד, כמו בפולחן קדום. ומדריך-הסיירים פתח את ספר התנ"ך וקרא השמים מספרים כבוד אל.

ואחר-כך שכבו לנוח, בצל עצי הזית. נימנמו שעה, שעתים, וכשהעיר אתם המדריך, קמו וצעדו צפונה, לעבר בית-אל. צעדו שעות, בשירה, וכשהגיעו למקום, מול בקעת-הירדן והגיאיות היורדים אליה, הרצה לפניהם המדריך על האיזור בימי-קדם, וקרא שוב פרקי תנ"ך –

ורק לפנות-ערב חזרו העירה.

וזהו! – מחייכת איה – היה חלום, איננו עוד…

שורות-שורות של גלים נוסעות אל החוף, משתטחות על הסלעים ומתקצפות.

עצב יורד עלי. "מה העולם, מה העולם –

והבוקר – היא אומרת לאחר שתיקה – כשירדתי בתחנת האוטובוסים, היה לי עצוב נורא ורציתי לראות אותך… חשבתי, אגש אליו לעבודה, מה יכול להיות?.. אז באתי!

שורות-שורות של גלים.

ואני שמחה מאוד לראות אותך! – היא אומרת.

ואני רואה דמעות בעיניה.

ופתאום היא קוראת בצחוק:

אבל אני לא שייכת לכל זה, אתה מבין? בכלל לא שייכת!..

ואינני יודע אם היא צוחקת או בוכה, כי היא מטמינה את פניה בכפות-ידיה.

ועוד לפני שאני מספיק לומר משהו, היא פותחת את דלת המכונית, ורצה במורד הגבעה לעבר הרחוב.

צריך לקבל את האנשים כפי שהם,

איה היא איה ומוסטפה הוא מוסטפה, ודוידזון הוא דוידזון.

ואמי היא אמי.

את איה לא אבין לעולם, אני חושב. מדוע היא עליזה, ופתאום, ללא כל סיבה נראית לעין, היא נופלת ברוחה? מדוע היא מתקרבת אלי, ופתאום היא נעלמת לימים שלמים ואינני שומע דבר ממנה? לא אבין, אבל איה היא איה, ועלי לקבל אותה כמו שהיא.

גם את דוידזון אינני מבין. למה הוא מלגלג כל הימים? למה הוא אדיש? למה הוא מתייחס אלי כאילו יש לו איזו טינה כלפי?

אבל הוא כזה. עלי לקבל אותו כמו שהוא.

לעתים קרובות אני חושב שאמי צריכה להיות שונה משהיא. אני רוצה שתהיה שונה משהיא. אבל אינני צודק! מדוע היא צריכה להיות שונה משהיא? רק מפני שאני רוצה בזה? האם אין לה זכות להיות מה שהיא?

ואופירה שונה מאוד מאיה. ההיפך הגמור ממנה. אם כן, האפשר לבוא אליה בטענות על כך? אופירה היא אופירה.

ייתכן שאנשים רבים היו רוצים שגם אני אהיה שונה משהנני. אבל אני לא אשתנה.

כשלא מקבלים את האנשים כפי שהם, מתחילים לשנוא.

והשנאה היא הדבר המסוכן ביותר. כשמתחילים לשנוא, הכל מתאפל בפנים. כמו עשן שחור ממלא את הראש, את החזה. מַכהה את ההכרה. אתה לא רואה את הדברים כמו שהם, כי הם מתכסים בעשן של שנאה. אפילו את עצמך אתה לא רואה.

אתה חדל להיות אתה. אתה רק שונא.

חגיגת בר-מצוה של יעקב ששון.

האולם בלוד זוהר בשלל צבעים ואורות. שולחנות ערוכים, מכוסים במפות צהובות, ועליהם מפיות-נייר אדומות, ואגרטלים עם שושנים ורודות, ובקבוקי יין וקוניאק נוצצים, ובירכתים בימה קטנה ועליה תזמורת קטנה של גיטרות חשמליות, תופים, מצלתים, והיא משמיעה מנגינות מזרחיות וישראליות.

עזריאל ששן ואשתו, הוריהם הזקנים, וביניהם בנם יעקב, עומדים בשורה אחת ליד הפתח, מקבלים את פני הבאים, לוחצים יד כל אחד ואחד, ומשיבים על הברכות. כמעט כל עובדי הלשכה, כארבעים במספר, באו לחגיגה.

לפני שאנו מתיישבים אל השולחנות המיועדים לנו, נוגע ששון בכתפי, מושך אותי לחדר קטן בצד האולם, ובהיותנו שם לבדנו, הוא אומר:

אני מודה לך מאוד, כמובן, על המתנה, בשמי ובשם בני ובשם כולנו, אבל אני כועס עליך. לא היית צריך לעשות את זה. אוֹפנים? למה?! בבוקר שלחו לנו אותם מן החנות ואני נדהמתי! לא יכולתי להאמין! מה אתה, מיליונר? זה בטח עלה לך חמש מאות לירה, אולי יותר!

זה לא חשוב… – אני משתמט ממנו.

זה כן חשוב! – הוא אומר בכעס – אני יודע כמה המשכורת שלך איך אתה יכול להרשות לעצמך? ומלבד זה, נתתם מתנה משותפת, כל העובדים, וגם אתה השתתפת, אז אתה צריך לתת פעמיִם?!

זה שום דבר בשבילי – אני אומר – אני רווק.

דווקא! דווקא! לרווק יש יותר הוצאות! גם אני הייתי רווק פעם! רווק צריך לחסוך, להתכונן…

יש לי מספיק – אני צוחק – העיקר שבנך ישמח, יחדש ויבלה.

בני שמח מאוד, כמובן! המתנה הכי יפה שקיבל! אבל תזכור: אני כועס אליך!

וטופח לי על שכמי בחיבה.

הטקס נפתח, ויש לו ברק מועם, כמו לכלי-נחושת עתיקים. על הבימה הקטנה, באמצע האולם, יושבים הרב, המורה, בני המשפחה. אור הנרות והנברשות מגיה את הכיפות הצבעוניות, את המגבעות השחורות, את מטפחות הנשים. הרב הישיש קם ומשמיע את ברכתו, שכולה פסוקים-פסוקים. אחריו נואם המורה הצעיר, בקול צלול ובמלים צחות. אחריו עזריאל ששון, והוא מדבר בפשטות, מתבדח מעט, כאילו דיבר לפני ועד העובדים. ואחרון קם חתן-השמחה עצמו, נער נמוך-קומה, בעל פנים סגלגלות, שנראה כבן שבע-עשרה או שמונה-עשרה בחליפה הצרה ובעניבה –

כשמסיים יעקב את דרשתו, פותחת התזמורת במנגינה חסידית, וכל המכונסים, הממלאים את האולם, מלווים אותה בשירה ובמחיאות-כפים קצובות. כתריסר מלצרים, במקטרנים צהובים ובעניבות-פרפר, נכנסים מארבע הפינות ופושטים בין השולחנות


היושבים לימיני ולשמאלי מוזגים זה לזה קוניאק ועראק, ותוך כדי אכילה ושתיה, לא פוסקים מלהתלוצץ. ארדיטי מזכיר מקרה שהיה עם רבקה שחר, שעירבבה שאלונים של סקרי-משפחות עם שאלונים של מחירי תוצרת חקלאית, ויצא לה שכמה משפחות אכלו חצי טונה מספוא בשנה. רבקה שחר מספרת איך דנון חטף מכות מידי רוכל בשוק הירקות, שחשב אותו לפקח של העיריה. דנון מספר איך במשך שלושה חדשים תמימים – כשרק נכנס לעבודה – היה בודה נתונים מלבו ורושם אותם בשאלון של סקר זוגות-צעירים –

אני מחטט במוחי ומנסה להיזכר במקרה מצחיק שקרה לי בעבודה, ובשום אופן אינני נזכר.

מזל, ממרכזיית הטלפונים, מספרת איך היתה מצותתת לשיחות שבין בן-ציון שפריר לאשתו –

גינזבורג צוחק עם כולם. הוא כמו מורה שיצא לטיול עם תלמידיו. כאילו בחופשה מתפקידו. פשט מעליו את כל החומרה שלו ומתנהג כאחד מן הכיתה.

מי זוכר איך גינזבורג איבד את המכונית שלו? – מכריז ארדיטי.

כולנו צוחקים, כי כולנו זוכרים יפה את המקרה, איך יום אחד הגיע המנכ"ל מירושלים, לביקור פתע, וגינזבורג, שבא למשרד באיחור, היה כל-כך מבוהל ומבולבל, שהחנה את מכוניתו לפני מכונית המנהל וחסם אותה, ובאה המשטרה וגררה אותה.

ובצהריִם, כשנגמרת הישיבה – מגיע ארדיטי לסוף הסיפור – יוצא גינזבורג החוצה, עומד על המדרגות… המכונית איננה! פרחה! הוא מתרוצץ מסביב לבנין, מחפש פה, מחפש שם, שואל, מתרגז, המשקפים רועדים לו –

כולנו מתפקעים מצחוק. גם גינזבורג צוחק.

עזריאל ששון ניגש אל שולחננו, פורש את ידיו על שכמי היושבים ושואל אם הכל בסדר, אם לא חסר דבר, אם אנו מרוצים. הוא מפציר במזל הצנומה לקחת עוד מן העוף, ומן הירקות המבושלים, ומן הסלט… כי שקר החן והבל היופי – הוא מתבדח – אשה בריאת-בשר היא תתהלל!

וכשעובר ששון אל השולחן השני, מספר גינזבורג בדיחה בענין שקר החן והבל היופי. הבדיחה גסה במקצת, והנשים מסמיקות, אבל גם הן צוחקות. בעקבותיו מספרים גם אחרים בדיחות בענינים אלה, שבין נשים לגברים. בדיחה גוררת בדיחה. כל אחד יש לו בדיחה משלו.

רק אני אינני נזכר בשום בדיחה. אלפי בדיחות שמעתי בחיי, ואינני יכול להיזכר גם באחת מהן. אני נזכר, כמובן, בסיפורים מבדחים מ“שלשה בסירה אחת”, שתמיד הם מצחיקים אותי מחדש, או מ“החייל האמיץ שוייק”, ספר שגם אותו קראתי פעמים רבות, אבל יהיה זה מגוחך, אני חושב, לספר כאן בדיחה מספר ידוע, שרובם בודאי קראו אותו.

לבסוף מחליט גינזבורג לשים קץ לבדיחות. הוא טופח בידו על השולחן, מכריז שדי בזה, ופותח בשיר. הוא שר “הרבי אלימלך” וכולנו מתלווים אליו, ואחר-כך שר “וטהר לבנו” וכל יושבי השולחנות האחרים מצטרפים גם הם אלינו. לגינזבורג קול צלול וחזק, נשמע מעל לכל הקולות, מנצח עליהם. כשהוא מתחיל ב“אל יבנה המקדש”, מלווים אותו גם אחרים, אך באמצע השיר משאירים אותו לבדו. הוא שר, וכל האולם מאזין הס, וכשהוא גומר, ניתך באולם מבול של מחיאות-כפים. עזריאל ששון ניגש אליו ומבקשו לעלות על הבימה. הוא מסרב, אך מכל צד מפצירים בו, והוא קם לבסוף, עולה על הבימה הקטנה, עומד מול המיקרופון, מושך קצת במכנסיו,ופותח בשיר.

וכשהוא עומד כך ושר, שירים ישנים מן הגולה ומן הארץ בעברית, ואחר-כך גם ביידיש, חל בו שינוי נפלא. אינני מכירו כלל! קמטי פניו מתיישרים, הבעה של חיורון נוגה נפרשת עליהן, ובעיניו מבט של געגועים, כמו געגועים לימים רחוקים שהיו. בשיר אחד נדמה שהוא עומד בבית-מדרש ישן ועזוב בעיירה בגולה, בשיר שני, הוא נודד בדרכים לבָנות משלג, בשיר שלישי, הוא יושב עם חבורת חלוצים על שפת הכינרת, בליל-ירח… וקולו מתפשט על-פני כל האולם, וכל היושבים ליד השולחנות אינם גורעים עין ממנו, ונדמה כאילו גם על פניהם נחה אותה הבעה של געגועים כמו על פניו.

כאילו נשמה אחרת כלואה בתוכו.

כל הימים האלה אני מחבר בדמיוני הרצאה שאשמיע באזני איה כשאפגוש אותה שוב. כבר יותר משנה אני מכיר אותה, ולמעשה אף פעם לא אמרתי לה מה שאני רוצה באמת לומר.

הביטי, איה – אומר לה – אַת יודעת מדוע את מדוכאת לעתים כה קרובות? מרגישה ש“לא שייכת”, ונעשה לך מר בלב? כאילו הכל אבוד? זה קורה תמיד כשאת מנסה לצאת מעצמך. להסתגל אל אחרים,להיות כמוהם. אסור לך. את חייבת תמיד להיות אַת. זה מייאש מאוד כל אדם, כשהוא מנסה להיות לא הוא. להיות יותר שמח, או יותר חזק, או יותר “שייך” למשהו. לא חשוב אם אדם הוא חלש. העיקר שהוא הוא. אפילו החולשה שלו היא אז חזקה.

כן, את מוכרחה להיות את. לא רק למען עצמך, גם למען אחרים. יש לך קרינה חזקה. לכל אדם, אני חושב, יש קרינה. יש אנשים שיש להם קרינה חזקה יותר, ולאחרים פחות. במידות שונות. אולי ימציאו פעם מין מכשיר שימדוד את הקרינה הזאת. היא כמו מעטה אויר כזה, שמקיף את הגוף ומתפשט ממנו והלאה. או כמו הילה. לי, למשל, יש קרינה חלשה מאוד. אולי סנטימטרים אחדים מסביב לגוף. לכן קורה לעתים קרובות, שאנשים עוברים על-פני ואינם מבחינים בי. אפילו אנשים שמכירים אותי. למרות שיש לי גוף גדול למדי. הקרינה שלי כלואה. היא פונה פנימה. בגלל זה יש לי רשרושים בראש, כמו רצדודים של עמוד חשמל במתח גבוה. בחדשים אלה, מאז הכרתי אותך, כבר פחות. מפני שאת שיחררת לי קצת את המתח. הקרינה שלך כאילו משכה את הקרינה שלי החוצה.

לא רק לבני-אדם, גם לחיות יש קרינה. במידות שונות. לנחשים, למשל, יש קרינה חזקה מאוד. כשעומדים ברדיוס מסוים מהם, חשים בזה. האויר כאילו מחושמל, טעון מתח. נחש, לפעמים הוא רובץ לבדו בחול המדבר, ומין קרינה דקה וזועמת מתפשטת ממנו למרחק של קילומטרים סביב. או חתולים. לחתול יש קרינה מסוג אחר לגמרי. חמימה מקרוב, אבל מצטננת במרחק קטן. כמו של להבה קטנה של עששית בחדר. לכלבים, לעומת זאת, יש קרינה נשפנית, משלהטת. העור שלהם מדיף גלים של יוזמה. או צפרים. יונה, למשל.

לכל דבר יש קרינה. גם לעצמים. אפילו לאותיות. כשקוראים שיר יפה בספר, אפשר לראות כמו הילה קורנת מתוך האותיות שלו.

כשאדם מנסה להיות לא הוא, הקרינה שלו נאספת. נפסקת. לכן אני אומר שאסור לך. גם למען אחרים אסור לך. כי הקרינה שלך מתפשטת סביבך, נוגעת באחרים, משפיעה. היא כמו הזדרחות. היא מסוגלת לשנות. את כל העולם אפשר לשנות על-ידי הזדרחות.

הרצאה שלמה אני מחבר בדמיוני. אבל איה אינה מתקשרת. כבר יותר משבועים שאינה מתקשרת. רק הדג המאובן שנתנה לי במתנה מונח על שולחני בחדר, ולפעמים אני לוקח אותו בידי והרגשה של נועם פושטת באצבעותי.

סיון

לאן נעלמה איה?

אני מטלפן אליה ואין תשובה. פעמיִם נסעתי לביתה והדלת היתה נעולה.

חלום מוזר מאוד חלמתי עליה: אני עומד אתה ברחוב של עיר זרה, רוצה להסביר לה משהו, ומדבר אליה ארמית. והיא שומעת וצוחקת.

מאַיִן לי ארמית? אמי אמנם מתבלת את דבריה בביטויים ארמיים, כמו “לא מיניה ולא מקצתיה”, “סדנא דארעא”, “מיניה וביה”, וכדומה, אבל בחלום השמעתי מלים אחרות לגמרי, שאף פעם לא שמעתי אותן מפיה! אמרתי, אני זוכר היטב:

הכא דאיכה… זבונא קטילא…

ופעמים אחדות חזרתי על המלים: יומא בתרא.

מאַיִן לי המלים האלה? הלא תלמוד למדתי מעט מאוד בבית-הספר, ומה שלמדתי שכחתי.

אבל בחלום עולים דברים כמו מגלגול אחר. שמעתי על אנשים שדיברו רוסית בחלום, או פולנית, אם כי מעולם לא דיברו בשפות האלו.

לפנות ערב דופקת עדינה בלוך על הדלת, וכשאני פותח לה, היא מבקשת ממני שאחליף לה נורה במנורת התקרה שלה, כי היא עצמה פוחדת לגעת בחשמל. פעם קיבלה מכת-זרם נוראה כשניסתה לתקן מנורת-שולחן. כמעט מתה.

אני נכנס לדירתה, גורר את הסולם ממרפסת המטבח אל חדר-המגורים, מטפס עליו, מפרק את גולת הזכוכית של האהיל, מוציא את הנורה השרופה –

בזהירות! תיזהר מאוד! – מחזיקה עדינה ברגלי הסולם ועיניה נשואות אלי.

כשאני מסיים ומחזיר את הסולם למקומו, היא מבקשת שאתכבד לפחות בתה ועוגה היא מפצירה בי ואני נשאר. מתיישב ליד השולחן הגדול שבאמצע החדר, המוקף ארבעה כסאות, אני חושב, והיא רק אחת. ואורחים לא באים אליה. ובמזנון הרחב כלי-בדולח רבים, וכלי-כסף נוצצים פמוטים ומנורת שבעת-קנים קטנה, ועל מדף אחד שורה של כלבלבי-חרסינה, לבנים וצבעוניים רועה יפת-תואר וכלבלב יושב לצדה, צייד עם ילקוט ורובה על שכם, וכלבלב לפניו.

יש לך אוסף יפה של כלבים – אני אומר לה כשהיא נכנסת עם התה והעוגות ומעמידה אותם על השולחן.

לך יש חתול, ולי יש כלבים! – היא מצטחקת.

ומספרת שהביאה אותם, וכן את יתר הכלים שבמזנון, מפולין. בזמן המלחמה התחבאה אצל גויים, בבית עורך-דין, ידיד המשפחה, ששמר עליה, וגם על מעט חפצים יקרים, שנשארו מעושר גדול. אביה ואמה נספו, והיא עלתה ארצה שש שנים אחר המלחמה.

עדינה היא כבת חמישים, ואולי יותר. בודאי היתה יפה לפנים, אך כל מה שעבר עליה, והבדידות, שחקו את יפיהּ. יש לה אף דק, והרקות כאילו שקופות. רשת של ורידים כחלחלים, עדינים מאוד, משתרגת בהן. אולי אלה עצבים.

אתה יודע מה אמרה אמך על הכלבלבים האלה? – היא מחייכת – אני רואה שיש “תרפים” במזנון, אמרה. לא ידעתי מה זה “תרפים”, והיא סיפרה לי סיפור שלם על מיכל בת שאול, ששמה תרפים במיטה והצילה את דוד המלך אהובה… אמך אשה מלומדת מאוד. באמת אשה בלתי-רגילה!

עדינה יודעת על כל ביקור של אמי אצלי כי כשהיא שומעת צעדים במדרגות, היא פותחת את דלתה כדי סדק, ומציצה לראות מי העולה. פעם, כשלא הייתי בבית, דפקה אמי על דלתה, וביקשה להשאיר אצלה את האגסים שהביאה לי. עדינה הזמינה אותה להיכנס, והן ישבו ושוחחו שעה ארוכה. מאז, כשהיא רואה אותה עולה אלי, היא פותחת את הדלת לרווחה, ועומדת ומדברת אתה בחדר-המדרגות.

בודאי קשה לה שם לבדה, במושבה…

אני אומר שיש לה ספרים שהיא קוראת בהם יום-יום, עובדת בגינה, במשק הבית, עוסקת בעניני ציבור…

היא אשה חזקה, אמך!.. קח עוד עוגה, אפיתי אותה בעצמי!

אני לוקח עוד פרוסה מעוגת-הגבינה הטעימה, ומשבח אותה על המאפה שלה.

אני מספיקה מעט מאוד – היא אומרת – כל היום במכבסה, ואת הבית אני מזניחה.

אני מעביר מבטי על הרהיטים ועל הכלים, שכולם מבריקים בנקיונם, ואומר שהבית נראה מצוין, מצוחצח ממש!

ככה זה נראה… לא, יש הרבה דברים… צריך לסייד, ואני דוחה ודוחה… דורשים ממני אלפיִם לירה רק בעד שני החדרים, מאַין יש לי אלפיִם לירה?

אלפיִם לירה? – אני משתומם – הלא זה ענין לכמה שעות עבודה…

ככה זה היום…

אני מסתכל על הקירות, על התקרה, קם ופונה אל החדר השני, שבו ארון-הבגדים והמיטה, חוזר אליה ואומר:

אני אעשה לך את זה. תִקני סיד ומברשת ואני אסייד לך.

אתה?! – היא קוראת – מה פתאום אתה? אתה סייד? יש לך זמן לזה? לא לא, מה זה עולה על דעתך?

אנו מתנצחים שעה ארוכה, היא מסרבת, אחר-כך מבקשת לשלם לי, כל סכום שאטיל עליה, אני מודיע שתשלום לא אקבל, ולבסוף היא נכנעת ואומרת שתמצא כבר דרך לגמול לי.

וכך, למחרת לפנות-ערב, כשאני חוזר מן העבודה, אני לובש מכנסים קצרים וגופיה, ונכנס לדירתה. שנינו קושרים מטפחות לראשינו, מזיזים את הרהיטים אל אמצע החדר, מכסים אותם ביריעות, ואני עולה על הסולם ומתחיל לגרד את שכבת הסיד הישנה מן התקרה. גם עדינה אוחזת בממרק, מטפסת על כיסא, ומגרדת את הכתלים. הבית נמלא אבק, וקמח-סיד ועלי-סיד נושרים על הרצפה. תוך שעתיִם אנו מסיימים את העבודה הזאת, מפסיקים לארוחת-ערב קטנה, אני חוזר למשמרתי ומתחיל בסיוד התקרה. את שתי התקרות אני מספיק לסייד, עד שמגרשת אותי עדינה לדירתי.

אני מתעורר בבוקר, ואין לי שום חשק לצאת אל המשרד. אני רואה לעיני את הכתלים הבלתי-מסוידים, המגורדים, והם כאילו מחכים לי בקוצר-רוח. כל הלילה סבבו בראשי מברשות וסיד, מברשות וסיד, ואני עצמי קצר-רוח להמשיך בעבודה הנעימה.

אני ממהר ללבוש את בגדי-העבודה שלי מאתמול, ודופק על דלתה של עדינה.

מה? עכשיו? איך?..

אבל אני מרגיע אותה. אומר לה כמו שאומר לי עזריאל ששון, ש“המדינה לא תיחרב אם ימתינו הניירות על השולחן עוד יום אחד. מזה – בטח לא.”

טוב, אם כן המדינה לא תיחרב גם אם המכבסה תשאר סגורה יום אחד! – היא צוחקת, ומחליטה להישאר בבית ולעזור לי בסיוד. מין שובבות ומרץ נכנסים בה, והיא הולכת להחליף את שמלתה וקושרת שוב את המטפחת לראשה.

אני עולה על הסולם, טובל את המברשת בפח הסיד ומושח, ועדינה מטאטאה את החדרים מן האבק הרובץ על הרצפות. לאחר שעתים היא יוצאת, ועד שהיא חוזרת עם סלסלה מלאה מכולת, אני מספיק לסייד את חדר-השינה כולו, פעם ראשונה.

לקראת הצהרים ממלאים ריחות טובים את חלל הדירה. ריחות של מרק-עוף, ושל אורז מתבשל, ושל פטרוזיליה ועוד תבלינים. מדי פעם באה עדינה מן המטבח, חגורת סינר, ומביעה התפעלות מעבודתי: מקצועי! ממש מקצועי! מאַין לך הנסיון הזה?.. אני אומר לה שזו עבודה פשוטה ביותר, שאינה דורשת כל לימוד, ומאחר שסיידתי פעם את ביתנו במושבה, יחד עם אמי, קניתי נסיון מספיק.

לא לחינם שמך עשהאל – היא אומרת – הכל אתה יודע לעשות!

את ארוחת-הצהרים אני אוכל אתה במטבח, בהנאה רבה. לתבשילים שלה טעם יהודי-פולני וריח עדנים: מרק רותח, שאיטריות דקות, חלמוניות, צפות בו, עוף רך, מתובל, מרובך, ובצדו אורז מהביל וגזר מתקתק, פשטידה, לפתן-שזיפים…

אני משבח אותה על מאכליה והיא משבחת אותי על עבודתי. יכולת להיות סייד מקצועי – היא אומרת – ביום וחצי היית מרוויח יותר מבחודש שלם במשרד!

מה אעשה בכל הכסף? – אני אומר.

אה, אתה אידיאליסט כמו אמא שלך!

וכשאני חוזר לסייד, ומושח פעם שניה את התקרות ואת הכתלים, אני חושב שבאמת יכולתי להיות סייד מקצועי ולהפיק הנאה מעבודתי. אך כשאני מעלה בדעתי שאצטרך לחזר על הפתחים, לנהל משא-ומתן עם בעלי הדירות, להתמקח, לנהל חשבונות, לסייד חדרים של אנשים שאיני מכירם כלל – גז לי החשק.

לפנות-ערב נשלמת המלאכה. אני את שני החדרים סיידתי פעמים, ועדינה הספיקה לקרצף את הרצפות ולשטפן. שנינו מחזירים את הרהיטים למקומם.

אין לה מלים להודות לי. דמעות עומדות בעיניה. שאכנס, לפחות, לאכול ארוחת-ערב קלה. תה ועוגה, לפחות.

אינני יכול לסרב לה.

אני נכנס לדירתי, מתקלח, שוכב לנוח, ולאחר שעתים חוזר אל עדינה.

היא פותחת לי את הדלת, ולפני עדינה אחרת:

בשמלה שחורה, ארוכה, עם שושן-בד אדום על החזה, שׂערה השחור רחוץ, מבריק, יורד לה על שכמה, ענוב בסרט אדום.

והחדר, כאילו מזומן לטקס: רק שני נרות, בפמוטי-כסף גדולים העומדים על השולחן, מאירים אותו, ועל המפה הלבנה – בקבוק יין, גביעים, צלוחיות-כסף ובהן פירות, עוגות ועוגיות, תופינים.

רק חגיגה קטנה… כמו חנוכת-בית… – מתנצלת עדינה.

היא מוזגת יין לגביעים, משיקה את גביעה בגביעי, ומברכת: שנתחדש! תמיד טוב להתחדש! וגם אתה, שתתחדש בקרוב…

צללים נעים על פניה, משלהבות הנר המתנועעות, ובשמלתה השחורה, בשׂערה השחור, בקשתות הכהות שמתחת לעיניה, יש לה מראה לילי, גחלילי.

אחר-כך היא מביאה קנקן חרסינה ירוק, שתי כוסות, ומוזגת תה לשנינו.

גם זה נשאר עוד משם – היא שמה ידה על הקנקן, שתבליט של זר פרחים עוטר אותו.

והיא מספרת לי על בית הוריה בפולין. בית גדול היה זה, היא מספרת, ולו שלושה אגפים, וחצר פנימית מסוגרת, ובסאלון עמד אורלוגין עתיק, גבוה, ועל הכתלים מסביב היו מצוירים המון טווסים זהובים, ושתי משרתות פולניות היו להם, שהיו מביאות מן הכפר אווזים ואוכמניות ודובדבנים, ותנור חרסינה היה מחמם את הבית, ובמרתף היו חביות יין, יין-צימוקים, שסבה, שהיה רב, היה מכין בעצמו, ובערבי שבת וחג היתה כל המשפחה נאספת סביב השולחן הארוך, מתחת לנברשת הבדולח –

כל לילה כמעט אני חולמת על הבית ההוא.

את חולמת הרבה?

אני ישנה מעט, אבל חולמת הרבה. על-פי רוב אני נרדמת רק בשתיִם, שלוש… לפעמים אני שומעת אותך מחלל. אתה מחלל יפה, עם הרבה נשמה…

אחר-כך היא אומרת:

אני מאמינה בחלומות. כשנכנסו הגרמנים לפולין, הייתי בת שש-עשרה. לילה לפני שלקחו את אבי, חלמתי שאני ילדה קטנה והולכת אתו ביער. שנינו תועים, מחפשים את הדרך הביתה ולא מוצאים. פתאום הוא נופל לבור עמוק, כל הגוף מכוסה עפר, רק הראש יוצא, והוא פותח את הפה לצעוק… התעוררתי בצעקה וסיפרתי לאמא מה חלמתי. אמרתי לה: אבא צריך להיזהר, הוא מוכרח לברוח… בצהרים באו ולקחו אותו. זהו. שומעים קולות בחלומות… אבל בשנים האחרונות…

קח! אתה לא טועם שום דבר! – היא מקרבת אלי את הצלוחיות.

בשנים האחרונות החלומות לא אומרים לי הרבה. לפני כמה לילות חלמתי שאני נכנסת לחנות-נעלים ברחוב אלנבי לקנות נעלים. המוכר מביא לי נעלים קטנות מאוד, ממש של ילד. אני מתרגזת עליו ואומרת: ביקשתי נעלים בשבילי! בשבילי! למה אתה נותן לי את אלה? הוא מביא לי גדולות יותר, אני מודדת אותן, הן מתאימות, אבל אין לי שום חשק לקנות אותן. בעצם אינני יודעת למה נכנסתי בכלל לקנות נעלים, הלא אני יכולה עוד להשתמש בישנות. אבל כבר לא נעים לי, אחרי שבילבלתי לו את המוח. אני מוציאה את הארנק לשלם, והיד כאילו התייבשה לי! בשום אופן לא יכולתי להוציא את הכסף מן הארנק! והוא מסתכל בי במבט כזה אדיש, אבל מרגיז נורא, כאילו הוא אומר, הלא ידעתי שלא תוכלי להוציא את הכסף, ידעתי שהיד שלך תהיה משותקת!.. והתעוררתי. והמבט הזה שלו, כבר שלושה ימים מלווה אותי, לא עוזב… אז אני חושבת, מה החלום הזה אומר לי? שאני קמצנית? אולי. אני באמת קמצנית. אתה יודע, כשאדם הוא בודד, ואין לו אנשים שהוא יכול לפנות אליהם, או לסמוך עליהם, הוא נאחז בכסף. נדמה לו שהכסף זה הדבר הבטוח היחיד שנשאר בחיים. הוא שומר עליו, נצמד אליו, בקנאות ממש. כל פרוטה שהוא מוכרח להוציא, נדמה לו כאילו קורעים חלק מהנשמה שלו מהחיים… אתה מסוגל להבין את זה?

כן, כמובן…

לא, אתה רק אומר כך! מפני שאנשים שהם לא בודדים, שיש להם משפחה, חברים, לא מסוגלים להבין את הבודדים! כמו שאנשים בריאים לא מסוגלים להבין את החולים. הם מסוגלים לרחם עליהם, אבל הם לא מבינים! הם לא מבינים את הפסיכולוגיה של בן-אדם שחי לגמרי לבד, מיום ליום, והוא יודע ששום דבר לא יקרה, לא מחר, לא מחרתים, אף אחד לא יבוא לבקר, שום מכתב לא יהיה בתיבה, הטלפון לא יצלצל, ואם יצלצל זו תהיה טעות במספר… הבדידות היא מחלה! מחלה קשה! אבל כשאדם חולה – לוקחים אותו לבית-חולים, מטפלים בו, משתדלים לעזור…ומי שהוא בודד – להיפך, מתרחקים ממנו, כמו ממצורע…

אחר-כך היא מחייכת אלי ואומרת:

אתה רואה מה זה פסיכולוגיה של אדם בודד? הזמנתי אותך הנה שתשמח, שתהיה לנו חגיגה קטנה, ובסוף אני מספרת לך על הצרות שלי… כבר מזמן לא דיברתי כל-כך הרבה… טוב, אז עכשיו תקח מן העוגיות האלה… תטעם, לפחות, אפיתי אותן בעצמי…

כשאני קם ללכת, היא מביאה אלי קופסה גדולה, עטופה בנייר-תכלת, ואומרת: זה בשבילך, דבר קטן. אני מבקשת שתקח.

בחדרי, אני פותח את הקופסה, ומוצא בה צלחת כסף, וחרוטה בה תמונת אדם וחוה בגן-העדן, משני צדי עץ-הדעת.

דברים מוזרים קורים לי.

למחרת “החגיגה הקטנה” אצל עדינה בלוך, כשסיפרה לי על החלום עם קניית הנעלים, ואיך “התייבשה” לה היד כשעמדה להוציא את הכסף מן הארנק, התעוררתי בבוקר, ואני רואה שכף-היד הימנית שלי נפוחה כולה, ומין אדמת פשתה בה, כמו מעקיצות דבורים.

חשבתי שהנפיחות תחלוף ויצאתי לעבודה. אך כשלא חלפה, הלכתי למרפאה אחר-הצהרים. הרופא הסתכל ביד, שאל אם לא ניתז עליה נוזל כלשהו, וכשסיפרתי לו שסיידתי, אמר שהעור אלרגי, כנראה, לסיד, או לחומר אחר שבתמיסה, ומרח משחה על היד וחבש אותה בתחבושת.

אני מתהלך, אם כן, כשידי הימנית חבושה, ומרגיש עצמי כמאגרף. לעבודה אינני יוצא, וגם לנהוג במכונית אינני יכול. מכיוָן שאין לי מה לעשות, אני נוסע באוטובוס אל המכון הביולוגי ונכנס אל לול הנחשים.

הצפע, אני רואה, ילד צפעון קטן, שנח בפינה הרחוקה של הכלוב, ראשו דבוק למרפד החול, מוטל ללא ניע, ישן. בכלוב הסמוך,החנק-הכווצן מחליק לפנים, לאט, גחונו מתקדם חוּליה אחר חוליה, כמו תולעת-משי. נעצר רגע, שולף את לשונו, מריח אויר. בקצה הלול, מלופת הקוֹברה השמן על גבי ענף יבש. מנופח, מדושן, כאילו בלע מאה עכברים, החברבורות הצהובות-ירוקות שלו נוצצות, ומין שאננות מלכותית זוהרת ממנו. מלך הג’ונגל, אפשר לחשוב.

בכלוב אחר, טמון העכן הקטן, הבהיר, בתוך החול, אפוף חום מדברי, זועם. ובכלוב שלצדו, הפתן, ולצדו, הזעמן השחור, הרובץ קפוא על מקומו,לא נע ולא זע


כשאני יוצא מן הלול, רואה אותי שמעוני מרחוק וקורא:

נעקצת! אמרתי לך להיזהר!

אני צוחק: דלקת קלה, בעור…

נֶגע! – הוא קורא – נגעת בדבר אסור ובאת על ענשך!

ולוקח אותי אל המעבדה שלו. שם הוא מראה לי נחש-אלמוגים שקיבל מבראזיל. נחש ארוך, יותר ממטר אָרכו, ועליו טבעות ברודות, שחורות וצהובות.

יפה, מה? – הוא עומד ומסתכל בנחש המוטל כסליל בכלוב-הזכוכית – נהדר! מעשה אמנות! תראה איזו עבודה! שום צורף לא היה מצליח לחרוט טבעות כאלה, מדויקות כל-כך, מפותחות כל-כך, שלובות זו בזו!..יש לך בחורה? אהובה? לא, אין לך. אילו היתה לך הייתי נותן לך אותו במתנה, היית עונד לה אותו על הצואר! יש ענק יפה מזה?

היה חונק אותה!

אתה משוגע? – הוא נותן בי מבט זועם – הייתי מציע לך דבר כזה? אני חונק-נשים? הוא לא ארסי! הוא “מזויף”! “נחש-אלמוגים מזויף” הוא נקרא! תגע בו! ביד השמאלית! אל תפחד – לא תקבל דלקת!

והוא מספר לי שבקיץ שעבר ביקר אצל משפחה אחת בדרום-צרפת המגדלת נחשים בגן-הבית שלה. האב והאם יושבים על כסאות-נוח בחצר, הילדים משחקים סביבם, והנחשים מטיילים להם חפשי על העשב, בין העצים… ביניהם פתן, קוברה, נחש-ירוק, נחש-מים… כולם מורגלים אלה לאלה ולא היה מקרה אחד של הכשה.

רק אצלנו – הוא מתלונן – אין גם תריסר חובבי נחשים בכל הארץ! ב“ארץ עקרב ונחש”! במקום לביית אותם, לגדל, לאלף, ליצור אחוָה – הורגים! בעוד עשר שנים לא יישאר גם נחש אחד.

ואתה יודע למה? – הוא מקרב את פניו אלי ולוחש – מפני שפה האנשים נעשים ארסיים יותר ויותר! כן כן! האנשים! ארס! רשע! תסתכל מה שקורה מסביב – אדם לאדם נחש!

ואתה – הוא טופח על שכמי טפיחה מזעזעת – אתה רק בא להסתכל וליהנות! פאראזיט! הלא יכולת לגדל נחשים! אתה מבין אותם! – ופורץ בצחוק.

אני חוזר העירה, ובדרכי הביתה אני עובר על פני בית-הקפה שבו יושבת איה לפעמים. לבי מנחשש לי שהיא שם עכשיו, אני כמעט בטוח בזה. כאילו הקרינה שלה מגיעה אלי. אבל אינני מפנה את ראשי, מחשש פן אראה אותה. או פן לא אראה אותה. אני צועד נכחי –

דוביק! – אני שומע, כשאני מתרחק משם.

אני פונה לאחורי ורואה אותה רצה אלי מבית-הקפה.

לאן אתה בורח ממני?.. מה קרה? – היא אוחזת בידי החבושה.

דלקת קטנה, עור.

לא רציני, אני מקווה! – היא מסתכלת בי בדאגה – נעלמת ממני!

ניסיתי להתקשר… לא היית.

כן, אני יודעת! מבולבלת נורא בימים האחרונים… מתרוצצת, נוסעת… בוא תשב קצת!

אני נכנס אתה לבית-הקפה, וכשאני עובר את הסף, אני רוצה לברוח: ליד השולחן שאיה מובילה אותי אליו יושבים אופירה ודוידזון. סיבוך. מלכודת. מאופירה אני רוצה לברוח, ומדוידזון אני רוצה לברוח, ואני לכוד.

אני כועסת עליך! – קוראת אופירה – אתה יודע את זה, אני מקווה! צילצלתי אליך לעבודה למחרת…

הסומק מציף כל-כך את פני, שאני מתחיל למצמץ. אני חושש פן יקרה פה אסון עוד מעט. אופירה זו היא כה ראוותנית, שהיא מסוגלת לדבר על הכל, שום דבר לא יעצור את לשונה!

הלכת מכות? – מסתכל דוידזון ביד החבושה שלי – תגיד! אל תתבייש! זה בסדר דווקא!

ועוד לפני שאני מספיק לענות דבר-מה, הוא פונה אל איה וממשיך בסיפור שהחל בו, כנראה, לפני שנכנסתי:

אז המורה הזה, אַת מבינה, מחליט להתכופף קצת. הוא אומר לעצמו: מה יש, אפשר ללכת גם קצת כפוף! לא העלו לי את המשכורת, השאירו לי רק את המכינות, לא נורא. גם כך אפשר לחיות. העיקר לחיות בשלום. הוא אפילו מוצא נחמה בזה, ואומר, יהיה לי יותר זמן לעצמי, לקרוא, ללמוד… אבל המנהל מתעלל בו עוד יותר! בשנה הבאה הוא מוריד לו את שעות התנ“ך, משאיר לו רק עברית ודקדוק! המורה מתרתח בתוכו, כמובן: איך אפשר? עשרים ושמונה שנה אני מלמד בגימנסיה! המנהל הצעיר הזה בא הנה רק לפני שלוש שנים! תנ”ך זה המקצוע שלי! איך הוא מעז! הוא עומד לעשות סקנדל! לערב את הסתדרות המורים! לכתוב ל“הד החינוך”!.. אבל בסוף הוא נרגע, ואומר לעצמו: מה יש, אפשר להתכופף קצת יותר… כולם הולכים זקופים? כולם גבוהים כל-כך? יש גם נמוכים ממני! גם כך אפשר לחיות… העיקר לחיות בשלום… בשנה שאחרי זה, הוא נעשה חולה… כמעט לא בא לגימנסיה. מלמד יומים בשבוע, חולה שלושה ימים… כבר לא מדברים אתו… אבל הוא, יש לו אפילו איזה סיפוק מזה… עכשיו הוא יהיה קדוש! אם ימות, העולם ידע שהוא היה קרבן לעוול… והוא מת לבסוף, משחפת. והאידיוט הזה לא ידע שלא כל מי שהוא מסכן הוא גם קדוש!

מה זה צריך להיות, משל? – אומרת אופירה.

אני מספר משלים? הוא היה המורה שלי בגימנסיה! – קם דוידזון ומוציא את צרור המפתחות מכיסו – אַת נוסעת? – הוא פונה אל איה.

אני עוד נשארת. אתה בא בשבוע הבא?

אתה מצלצל אלי אתה שומע? – נועצת בי אופירה אצבע כשהיא קמה מכיסאה – עוד הערב! יש לי מה לספר לך!

ושניהם יוצאים יחד מבית-הקפה.

מה יש לו עלי? – אני אומר לאיה.

פרוֹיקה? הוא פשוט לא מבין אותך! הוא חושב שיש לך חלומות-גדלות…

חלומות-גדלות? – אני צוחק.

כך הוא חושב…שמפני זה אתה לא מתערב עם כולם, שותק… אתה יודע איך הוא קורא לך? “הצדיק הכפרי”… – היא צוחקת.

אל תשים לב אליו – היא אומרת.

אחר-כך היא מספרת לי מה עשתה בימים האחרונים.

ובעצם, על מוסטפה היא מספרת: הוא נמצא בקדחת של יצירה. שלושים תמונות צייר בששת השבועות האחרונים. משהו חדש לגמרי, גילוי נדיר. החליטה לערוך לו תערוכה, כדי לפרסם אותו. חיזרה על כל הגלריות שבעיר, אך התברר לה שבכולן תור ארוך, לחדשים רבים, נסעה לירושלים, אך גם שם כך. היא מנסה, אם כן, למצוא איזה בית פרטי של אדם עשיר ובעל קשרים. דיברה כבר עם אריקה גוטמן, וזו הבטיחה לה לבוא היום בשש, לראות את הציורים, ואם ימצאו חן בעיניה –

היא מדברת, ונדמה לי שהיא מתרחקת והולכת ממני, מתרחקת והולכת. אני חושב: אולי אציע לה לסייד את ביתה. הבית מוזנח מאוד, כתמים של טחב על הקירות, ופיח משחיר את התקרה במטבח.

אני נזכר בהרצאה שהתכוונתי להשמיע לה, והדברים נראים לי חסרי-טעם. איה עושה מה שמצווה עליה לבה. ואין לי חלק בזה. אולי צריך אני פשוט לקום ולהסתלק.

הוא מצא את עצמו, אתה מבין?.. ממש מפליא! בזינוק אחד!.. אבל למה לך לשמוע מני? בוא תראה בעצמך! הלא אין לך מה לעשות עכשיו, נכון? בוא נקח טכסי ונסע!

במרתף של מוסטפה, הציורים ניצבים זה לצד זה, סביב-סביב לקירות. כל ציור – על רקע שהוא כמו מקלעת-נצרים צהובה. ועל הרקע הזה – דמויות שונות בצבעים עזים: אדום,סגול, ירוק, כחול. באחד – חמור סגול ותרנגול אדום עומד על גבו. בשני – אשה ערביה בשמלה צבעונית ועל קדקדה רכוב תינוק כחול, והיא תומכת בו ביד אחת, כמו בכד. בשלישי – ילד עומד במהופך, ידיו למטה ורגליו למעלה, ברביעי – מין בית-מקדש, הדומה למסגד עוֹמר, צף בשמים –

איה ומוסטפה יושבים על המיטה, מסתכלים בציורים, מסתכלים בי, עוקבים אחר תגובותי.

לא מצחיק? – אומרת איה – אותי זה הצחיק נורא כשראיתי את זה בפעם הראשונה! השתגעתי ממש!

אותי זה לא מצחיק כלל. את מבטי מאחז ציור אחד. אינני יכול לגרוע עין ממנו.

אין לו מצב-רוח היום! –מצטחק מוסטפה.

הציור מעביר בי גלים של חום וקור: איש בגלימה כחולה, גבוה, ארוך-שׂער, אוחז מטה בידו, המורם באלכסון למעלה, וקצה המטה הוא ראש של נחש, המשרבב לשון אדומה.

אתה יודע מי הילד הזה, שעומד על הידים? – אומר מוסטפה – זה אני. אני עומד הפוך, מפני שבכפר שלי כולם חושבים שאני משוגע, עוזב את המשק של אביו, עוזב את העבודה בעיר, ועושה ציורים! משוגע על כל הראש!

אבל הציור עם הילד אינו מעניין אותי. אני מסתכל באיש עם המטה, ואני מסתמרר: האם דיברתי עם מוסטפה אי-פעם על מטה? על נחשים? האם דיברתי על כך עם איה?

זה משה? – אני מצביע על האיש עם המטה.

מוסטפה מחייך.

זה רק התחלה. אני רוצה לצייר סדרה שלמה כזאת, של איש עם מטה. מטה עם פרח בקצה, מטה עם ציפור בקצה… מטה זה דבר עם כוח. יכול לעשות טוב ויכול לעשות רע. יכול לרפא, להוציא מים מן הסלע, יכול גם להכות, להביא מגיפה…

הוא מביא מפינת החדר, במקום שמסגרות עומדות זו על גב זו, ציור בלתי-גמור: איש שקווי ראשו עדיין מטושטשים, ובידו מטה, גם הוא באלכסון למעלה, ובקצהו פרח לוהט, פרג, או צבעוני.

אני מרגיש את הרשרוש בראשי. כמו עלה חד מפרפר ברקה השמאלית.

היא רוצה לעשות לי תערוכה! – מחזיר מוסטפה את הציור למקומו – למה לי תערוכה? אני לא מעוניין! לא מעוניין למכור! בעוד שנה אולי…

לא נדבר על זה, מוסי! – אומרת איה – תן לי להיות האמרגנית שלך!

מוסי? אני מסתכל בה. ממתי החלה לקרוא לו מוסי?

בשש וחצי מגיעה אריקה גוטמן למרתף. כמו דג-כסף ארוך העומד על זנבו. השׂער החלק שלה, היורד על הכתפים, צבוע כסף, והשמלה הצרה חופפת את גופה כמו נדן. מחרוזת פנינים קטנות לצוארה. היא מתהלכת לאט בין התמונות, מסתכלת הרבה בכל ציור וציור, ואינה אומרת דבר. מדי פעם עולה חיוך קלוש על שפתיה. איה יושבת מתוחה, פניה בכפות-ידיה, נדמה שהיא מצפה לגזר-דין שכל חייה תלויים בו. מוסטפה עומד בצד, שקט, מחייך, כאילו הדבר לא נוגע לו כלל.

אני מסתכל באיש עם המטה, ומרגיש שאני מתחיל לשנוא את מוסטפה. הוא גנב לי את המטה. גנב את המטה עם הפרח, המוסתר שם בין המסגרות.

אסור לי לשנוא, אני יודע. כמו עשן בראש. עלי להתגבר על זה.

טוב –אומרת אריקה לבסוף – זה בסדר, אני חושבת. נעשה את זה בשבת שלאחר הבאה. מעשר עד שלוש. אזמין חמישים איש, לא יותר.

ואנחת רווחה נפלטת מפי איה.

אני מוכרח להתגבר על זה, אני חושב. אין כל סיבה שאשנא אותו.

בלילה אני חולם:

מוסטפה עובד במשק של אמי. היא הולכת אתו אל מאחורי הרפת, ואני נלוֶה אליהם. היא נותנת מעדר בידו, אומרת לו לעדור את חלקת החצילים, וחוזרת אל הבית. מוסטפה עומד עם המעדר, מחייך, ואיננו עושה דבר. אני אומר לו בכעס: הלא אמרו לך לעשות משהו, לא? לא? – והוא מחייך ואינו עונה. רוגז נורא תוקף אותי על אדישותו. אני רוצה להרים את ידי להכותו, אך היד יבשה. אני קורא לאמי, והיא באה במרוצה, ובבהלה שואלת מה קרה. אני אומר: הוא… אך איני מצליח לומר יותר מזה. פתאום קופצים שני המחוגים משעון-היד של מוסטפה,כשהם מחוברים זה לזה, מעוקמים, כמו רגלי עקרב. אני רואה שעקרב הוא זה, והוא מפרכס באויר ועולה על חזה של אמי. היא אינה נבהלת כלל, היא עומדת על מקומה ותמהה. אני רוצה לתפוס את העקרב, לחנוק או פרכוסו בידי בטרם יעקוץ אותה, ואני מתעורר בצעקה.

איה ואני מעבירים את הציורים של מוסטפה אל ביתה של אריקה גוטמן, בכפר שמריהו. עשרה-עשרה בכל הסעה. מוסטפה עצמו נסע לכפרו, ואת המפתח השאיר בידי איה. אמר לה שתעשה כחפצה, לו אין חלק בכל הענין הזה.

כשכל הציורים כבר שם, אנו תולים אותם, שנינו, על קירות הסאלון הגדול. אריקה עומדת מנגד, בוחנת את מקומו של כל ציור ונותנת הוראות: ימינה, שמאלה, מטה מעלה, להחליף זה בזה וזה בזה… רק בערב אנו מסיימים ויושבים לסקור את מראה עינינו. עולם שלם מקיף אותנו. כולו דמיוני, ויחד עם זה אחדוּתי הוא כמו עולם המציאות: אנשים ונשים וילדים ובעלי-חיים, כולם מרחפים באויר, כולם על רקע מחצלות שצבען כמו של הקש הזוהר בשמש, מחצלות שנדמה כי אפשר לגעת בהן ולמששן.

ובפינה אחת, ליד החלון – האיש עם מטה-הנחש. מצמרר אותי.

מה שאני אוהבת אצלו – מהרהרת אריקה בקול כשמבטה משתהה על אחד הציורים – זו האותנטיות שלו. הוא לא מחקה אף אחד. אני רק שואלת את עצמי לאן הוא יתקדם מכאן… פולקלור זה דבר מוגבל מאוד…

בדרך העירה אני אומר לאיה שהחלטתי לקנות את “האיש עם המטה”

לקנות? – קוראת איה – אתה?

מדוע לא?

אתה תקנה ממוסטפה? תגיד לו שאתה אוהב את הציור הזה ויתן לך אותו במתנה! הוא לא יקח כסף ממך!

בחינם לא אקח – אני אומר

אתה יודע איזה מחיר קבענו לו?

אני יודע, אלף וחמש-מאות.

מאַין יש לך סכום כזה?

יש לי. אני חוסך. בכל חודש אני חוסך משהו.

אתה מדבר שטויות. בין חברים – כסף? אתה רק תעליב אותו!

אחר כך היא אומרת:

זה הציור הכי יפה בעיניך?

אני אוהב נחשים – אני מצטחק!

איה פורצת בצחוק: ופרחים אתה לא אוהב?

כן, גם פרחים.

תבקש ממנו את המטה עם הפרח,כשיגמור אותו!

אני אקנה גם אותו.

דוביק העשיר! – צוחקת איה וסומכת את ראשה על כתפי – אתה עוד תקיים אותו, אם תקנה את כל המטות שיצייר!

ובבוקר, לפני עשר – יום השבת הוא זה – אני יוצא להסיע את איה שוב לכפר שמריהו, לפתיחת התערוכה.

כשאני יוצא מפתח דירתי, נפתחת דלתה של עדינה בלוך.

הטלפון צילצל אצלך אתמול בערב, אולי שעה שלמה…

כן? – אני תמֵה.

צילצל, ושוב צילצל… חשבתי, אולי משהו קרה….

מין ניחוש רע עובר בי. אינני יודע מה.

איה מצפה לי כבר לפני ביתה, לבושה חגיגית, בשמלה ערבית שחורה ורקומה, שקנתה בעיר –העתיקה, נרתיק של ראפיה, בצבע המחצלת, תלוי על כתפה.

היא מתרחקת והולכת, אני חושב, מתרחקת והולכת.

האולם בביתה של אריקה עודו ריק, איש לא בא עדיין, והציורים, באור היום, מבהיקים בצבעיהם העזים. אנשים, וילדים, וחיות, ובתים… כאילו חגיגה כפרית בחדר. בתחתית התמונה של האיש עם המַטה, מודבקת כבר תווית אדומה-עגולה, כמו טיפת דם.

אחזור בשלוש וחצי, ארבע, לקחת אותך – אני אומר לאיה.

אתה לא נשאר? – משתוממת איה.

לא. אחזור לקחת אותך.

אני יוצא. נחשושים רעים בתוכי כשאני עומד מתחת לשמש.

ואין לי שום רצון לנסוע הביתה.

אשוטט בכבישים, אני חושב, ללא מטרה, חמש-שש שעות, אולי אסור לאיזה יישובים


מי צילצל אלי אמש? אופירה? אמי?

אני נוסע דרומה, ובדרך תוקף אותי פתאום רצון עז להיות שוב בדימונה. מין משיכה כזו, מכשפת.

רוח חמה, יבשה, נושבת מול פני, נושאת ריחות של עשבי-בר, שלף שדות קצורים, אבקת גפרית. אני עובר על-פני מרחבי כותנה. מנומרים בפקעות-צמר לבנות, מרחוק יישובים קטנים, כמו להקות יונים שנחתו בשדה, סילוני מטרות חגים ומחוללים בקשתות רחבות –

בבאר-שבע אני חונה. נכנס לבית-קפה. המולה ממלאה אותו. חיילים, תיירים בכובעי-“שלום” תכולים-לבנים, נערות בהירות-שׂער במכנסים קצרים, שפניהן ושוקיהן סמוקים משמש, ילקוטי-גב עצומים, קריאות-שמחה בשפות שונות, משקאות קרים מבעבעים… מבעד לקיר הזכוכית אני רואה חייל עב-זקן עומד על המדרכה, חובק בזרועו נערה דקה בשמלה תכולה, קלה. הוא צוחק והיא נושאת אליו חיוך כֵמה. אני מכיר את החייל, ואינני זוכר מאַיִן. הוא נפרד ממנה, נכנס לג’יפ, מעיף כלפיה עוד חיוך רחב של ברכה –

רק כשהג’יפ נעלם כבר במורד הרחוב, אני נזכר: בנו הצעיר של פריימן, מהמושבה.

מוזר. מוזר לי מאוד שהופיע פתאום לעיני, בבאר-שבע.

הכביש חוצה את המישור הצחיח, הלבן, שממזרח לעיר, וכשהוא משתרך בין הגבעות הגבוהות, נעשה פתאום האור כתום, כמו בליקוי-חמה. האור הכתום צובע את השדות הקירחים, את הגמלים הבודדים, העומדים גלמודים, אחד פה אחד שם, את העזים הלוחכות עשב יבש, את הרתמים. המרחב כאילו סוגר עלי. משהו מבהיל בו, מלא בעתה. רק כשמתנמכות הגבעות ונפרש שוב המישור, וחורשות קטנות מוריקות בו לצדי הכביש, מתעזז שוב האור, יוקד בעינים.

דימונה מנמנמת בחום הצהרים. הכיכר המסחרית כמעט ריקה, והחנויות נעולות. צבעי טמבור, וילונות רידו, נעלי בלה, נעלי שיק פאריז, ריהוט חדרי-שינה, ארוטיקה, תכשיטי זהב, מזכרות… אני מגיע אל “שושנת יריחו”, נכנס ומתיישב ליד השולחן. הכל חוזר אלי: אור-הניאון העזובי, השפוך על המרצפות, כוסית הקוניאק, הפנים עם החטטים, מגע הברך בברך, הקול הקשה, המפציר ללא אהבה…

והבוקר הלבן שלמחרת, עם הכמיהה הזאת, כמו כמיהה למות…

עלי לחשוב על עתידי, אני אומר לעצמי, הגיע הזמן שאחשוב על עתידי.

עלי לדבר עם איה. גלויות. עוד הערב.

עלי לדבר עם מוסטפה. אם אדבר אתו פנים-אל-פנים, ביחידות, יחלוף העשן. הראש יתבהר.

חום רובץ על הכיכר. המסעדה שממול ריקה.

אני קם ויורד אל גן-העיר. חוצה אותו לאָרכו, בין עצי הפלפל-הסיני, הדקלים, ההרדופים, לעבר בית-המלון.

אני חושב, אולי אעלה אל החדר ההוא, אראה אותו באור היום.

צל עובר על עיני, כאילו חלף רָחָם בשמים.

מבעד לדלת השקופה נראה פקיד-הקבלה הקירח, הנמוך. הוא עובר מן המסדרון אל הדלפק, נעצר ליד הדלת ומסתכל החוצה. הוא מסתכל בי ואני בו.

אני פונה ללכת, פוסע עד פינת הרחוב, משתהה שם, וחוזר.

פקיד-הקבלה עודנו עומד מאחורי הדלת השקופה. רואה אותי.

הוא פותח את הדלת ושואל: אתה מחפש משהו?

צל עובר על עיני.

יש פה טלפון ציבורי? – אני אומר.

והוא פותח לפני את הדלת.

אפלולית צוננת בחדר-המבוא. הכל חוזר אלי, הכל.

אני ניגש לטלפון, מחייג את מספרה של אמי. צרורות של צלצולים נשמעים מרחוק, בבית ריק.

הריח היבש של בית-המלון, שריח של חמרי-ניקוי מהול בו, אופף אותי. הכל חוזר אלי: המסדרון הריק בקומה השניה, שאני עובר בו לבדי בערב, עם הדלתות הממוספרות משני עבריו. מספר 22. הכיסוי הצהוב של המיטה. אור הירח מן החלון. הנקישות על הדלת. האפלה היחומה שאני צולל לתוכה –

עלי לצלצל לאיה.

אני מחפש את מספרה של אריקה גוטמן במדריך-הטלפון, ומחייג.

מן העבר השני עונה לי קול לא-מוכר של אשה. אני מבקש לדבר עם איה.

חכה על הקו. אלך לקרוא לה – אומר הקול הצלול. ולאחר רגע: אפשר לדעת מי מבקש אותה?

עשהאל. תגידי לה עשהאל.

המולה של אנשים רבם נשמעת. צחוק, דיבורים. כשתגש איה לטלפון, אומַר לה –

אני ממתין. צחוק. דיבורים עליזים.

מבעד לחלון הפונה אל החצר אני רואה זיקית על ענף האיזדרכת. היא מגלגלת את אישוניה הזקנים ומסתכלת בי. בעין רעה.

אני מסתכל בה וממתין.

המולה, נקישות צעדים על רצפה, מתקרבים, אחר-כך מתרחקים.

אני מניח את השפופרת.

משלם ויוצא.

בערב. בערב אדבר אתה, אני אומר לעצמי.

נוכל להקים חוה בערבה, חוַת נחשים. אני אגדל נחשים ואיה תצייר. אחלל באוקארינה והנחשים ירקדו. יבואו אנשים,ייכנסו,איה תאיר להם פנים– – –

השעה כבר ארבע וחצי כשאני מגיע אל ביתה של אריקה.

אני מוצא אותה ואת איה יושבות לבדן באולם, שרק התמונות נותרו בו, תלויות סביב-סביב על הקירות, כוסות משקה לפניהן, וגליונות נייר ועטים בידיהן.

כמה תמונות מכרנו? – מקדמת איה את פני.

את כולן?

בדיוק. חמישים ושניִם אלף לירות בערב אחד. שמעת פעם על הצלחה כזאת?

ואילו היו לנו עוד שלושים, היו גם הן הולכות! – אומרת אריקה.

הן רושמות, ומחשבות, ותוך כדי כך מחליפות רשמים ביניהן, מספרות זו לזו מה אמר זה ומה אמר אחר –

למען האמת – אומרת אריקה – ברגע שנכנסתי למרתף, ידעתי שההצלחה מובטחת. מפני שיש אצלו שני דברים שהקהל אוהב: תמימות ועָרמה.

ערמה? – קוראת איה.

תקראי לזה תחכוּם. אני קוראת לזה ערמה. הוא די ערום, המוסטפה הזה – היא מצטחקת.

פיקח – אומרת איה.

בינינו לבין עצמנו – מנמיכה אריקה את קולה, שהוא צרוד, כמו מעישון, או משתיה, או מחוסר-שינה – אַת ציירת הרבה יותר טובה. אין להשווֹת.

איה צוחקת. היא אומרת שמכרה בסך-הכל תשע תמונות מתוך עשרים ושמונה, בתערוכה שלה.

אצלך יש עומק, ופה… –מושיטה אריקה יד לעבר התמונות, בתנועה של ביטול.

איה נושאת פניה אלי, מחייכת, ורוח של עליצות נכנסת בה פתאום:

מה דעתך שנסע אליו! עכשיו! אתה לא עייף מדי?

בהחלט! – אני אומר – צריך לבשׂר לו!

ושנינו נפרדים מאריקה ויוצאים.

אנו נוסעים צפונה, ובדרך אומרת איה שכל מה שאמרה אריקה על ציוריו של מוסטפה אלו שטויות. שטויות אפנתיות. האָפנה היא ציורים מופשטים, ואריקה היא אשת-אפנה. האמת היא, שציורים “תמימים”, עם סיפורים, יכולים להכיל את כל הסגולות הטובות של ציורים מופשטים, אם יש בהם מקוריות מבחינת הצורה. והיא מסבירה לי מדוע ציוריו של מוסטפה מקוריים כל-כך.

הוא גאון! – אני אומר.

לא גאון, אבל הוא צייר טוב מאוד…

לא, יש לו חוש… חוש לדברים נסתרים…

הדרך מטפסת בכרמל ומתפתלת בגיא בין ההרים. ריח ארנים רענן ודממה מסביב. סלעים חשׂופים בין העצים,כמו גתות עתיקות, או מזבחות. אפשר היה לנסוע כך עם איה בלי סוף, ללא מטרה, לא להגיע לשום מקום.

כבר יורדת חשיכה כשאנו מגיעים לכפר, סובבים ברחובותיו הצרים ושואלים עוברים-ושבים על ביתו של מוסטפה. כלב עז רודף אחר המכונית, מנבח, מנבח, ואינו מרפה ממנה עד שהיא נעצרת בקצה הרחוב.

מוסטפה פותח לנו את דלת הבית, נדהם למראה עיניו, מסמיק.

באנו לראות מה שלומך! מוּתר? – מחייכת איה.

חדר גדול, מסויד תכלת, כרים-כרים צבעוניים על אצטבאות-האבן שסביב לקירות, ולקראתנו באים האב, האם, שתי נערות מבוגרות, אחיותיו. מעתירים עלינו ברכות, ומוסטפה, נבוך, אומר להם מי אנו ומה אנו לו. שבו, שבו, התכבדו, ברוכים הבאים, אומרת האם כבדת-הבשר ומזמינה ואתנו לשבת על הכרים, והאב ושתי הבנות מתיישבים עמנו. האב שואל מה מעשי, ומאַין אני, וכשאני אומר לו היכן נולדתי וגדלתי, הוא אומר שמכיר הוא יפה את המושבה, כי קרובים לו בכפר סמוך לה, ולפני שנים רבות היה קונה שם שׂעורה ומוכר זבל לשדות, וזכר שנים-שלושה שמות של איכרים ותיקים. איש רחב-גרם הוא, ועינים צרות לו, תכולות מתחת לגבות-השׂיבה השׂעירות, וכפות-ידיו גדולות. שתי הנערות מחייכות ושותקות, דומות הן למוסטפה. מבנה גופן עדין כשלו, אפיהן דקים כשלו, ויפות הן כמוהו. האם חוזרת ובאה, בהילוך מתנודד, ומביאה לנו, על מגש-נחושת, קפה, סהרונים מסוכרים, גלידי תופינים. על הקיר תלויות תמונות משפחה, תמונה של מוסטפה במדי חייל, ובמסגרת מוזהבת, מזוגגת – ציור מבריק של משה רבנו עם שני לוחות-הברית על פסקת הר סיני, שתי קרני-אור לראשו.

מוסטפה גומע מן הקפה, נושא מבטו אל איה:

באו אנשים?

נחש כמה תמונות מכרנו.

מוסטפה מסתכל בה, שותק, מושך בכתפיו.

תצטער – אומרת איה – לא השארנו לך אף אחת.

בני המשפחה מסתכלים באיה, במוסטפה, בי, שוב במוסטפה.

מכרו את כל התמונות. שלושים. – אומר מוסטפה לאביו.

האב ממצמץ בעיניו, מעביר מבטו אל איה:

כמה זה?

לא הרבה – מחייכת איה – חמישים ושנַים אלף.

לירה?

איה מהנהנת, מוסטפה גומע מן הקפה, שום סימן של התרגשות אין בפניו. האב משלב זרועותיו על החזה ושׂפמו כאילו השתפל. החיוך של שתי הנערות דבוק לפניהן, נח ללא שינוי.

מה הוא מצייר? - אומרת האם – אף פעם הוא לא מראה לנו ציורים שלו.

אנשים, חיות, ילדים… – אומרת איה – למה אתה לא מביא הביתה כמה ציורים?

לא מעניין אותם – שולח מוסטפה חיוך אל איה.

שילמו מזומן? – שואל האב.

בשבוע הבא יקבל את כל הכסף.

חמישים ושנַים אלף?

ואם יצייר עוד, יקבל עוד! אפילו יותר מזה!

אני מסתכל במשה רבנו. לא תרצח, לא תנאף, לא תחמוד… הר סיני ירוק, הגלימה על שכמו אדומה, ואלומות אור קורנות מראשו.

אני שומע את איה אומרת למוסטפה:

את “האיש עם המטה” קנה דוביק. באלף וחמש מאות לירה.

כן? – נושא אלי מוסטפה חיוך חיור מספל-הקפה – ראיתי שאתה אוהב אותה, תודה.

איה מסתירה פניה בספל הקפה. גומעת שתים-שלוש גמיעות, אחר-כך אומרת:

ואריקה בחרה ב“משפט שלמה”.

כן? – אומר מוסטפה – בכמה? זה ציור גדול.

איה מסמיקה.

אריקה נתנה את הבית, מוסי! אתה שוכח? ולא ביקשה שום קומיסיון…

כן – אומר מוסטפה – בסדר.

מי יעבוד במשק? – פונה האב אל איה – אני כבר זקן, האח הגדול שלו הלך לחיפה, לעבוד בממשלה. והוא, קודם אמר שיעבוד בבנין, יעשה קצת כסף ויחזור. עכשיו הוא כבר אומר שיישאר בעיר ורק יצייר. אולי יסע לחוץ-לארץ. יש לנו מאתים דונם,תפוחים, כרם, אבטיחים… מי יעשה את כל העבודה?

האם מנענעת ראשה בהסכמה.

אני אביא לך כסף! – נושא מוסטפה פניו אל האב – תוכל לשבת בקפה כל היום! מספיק עבדת!

אני לא צריך כסף! – אומר האב בקול כבוש – אני אמכור את האדמה? את העצים? שיישאר רק הבית הזה? והבנים שלך לא יהיה להם כלום?

ואיה מנסה לפשר ביניהם. שיחלק מוסטפה את זמנו, היא אומרת, בין הציור ובין העבודה במשק…

שעה ארוכה נמשך הויכוח.

ליד המכונית, בחשיכה,לוחץ מוסטפה את ידה של איה, מודה לה, ולוחש: זה סכום עצום, חמישים ושנים אלף! לא חשבתי…

בדרך אומרת איה: אולי היה זה משגה… אולי צריך היה לחכות עוד… קצת עולה לו לראש, ההצלחה הזאת…

ואחר כמה דקות:

הוא מצחיק, עם השאפתנות שלו!.. חוץ-לארץ!..

ואחר-כך שותקת כל הדרך. מסתכלת לפנים, ופניה מתוחות.

בעשר אנו מגיעים לביתה.

היא נופלת על המיטה ומשלבת כפות-ידיה על מצחה.

כאב-ראש?

לא, סתם עייפה…

על גבי כן, באמצע החדר, ניצב ציור חדש שלה, שלא ראיתיו קודם:

כל הבד צבוע ירוק, ואת הירוק הזה חוצה באלכסון גל כהה יותר, גם הוא ירוק, שרסיסים לבנים מתקצפים ממנו בשוליו. כמו נחשול בים, או סופה חולפת תחת שמים קודרים.

מוצא חן בעיניך? – אומרת איה.

אני ממשיך להתבונן בציור, משתומם: כה רכה היא איה, ואיזה סערות זורמות בגופה הרפה!

היא קמה, באה ונעמדת לצדי, מתבוננת גם היא בציור, כאילו רואה אותו בעיני.

אחר-כך היא אומרת:

זה בשבילך. מקדישה אותו לך.

אני נרתע. מין בהלה עוברת בי.

בזכות מה?

סתם כך. בזכות זה שאתה אתה.

והיא לוקחת מכחול דק, משרבבת אותו בצלוחית-צבע, ורושמת בתחתית התמונה: “לדוביק מאיה – בתודה”.

בתודה? על מה?

על זה שאתה! – היא נושאת אלי מבט מאיר.

אני נושק לה, מודה, מסתכל בעיניה ואומר:

חלמתי “חלום גדלוּת”.

יופי! – היא צוחקת – ספר לי!

חלמתי ששנינו עוברים בכל הארץ, מביאים גאולה.

איך?

מפיצים אור… מאירים…

נהדר! – היא מסתכלת בי בעינים זורחות, אך עצובות.

אני פונה לצאת.

את התמונה אתה לא לוקח?

אני מוריד את התמונה מן הכן, ולוקח אותה תחת זרועי.

הזיקית

ממותחת על ענף העץ,היא נאחזת בו בחזקה, ומבעד לעפעפיה מתגלגלים אישוניה מצד אל צד ומְזרים זיקים.

גופה הקשוח מקשיב ועיניה הקשישות ערות. נשיפתה רושפת אש קרה. עורה הצפוד משובץ טורי אודם, פטדה וברקת. כוהנת טמאה בהיכל העלים הירוקים.

חובקת את ענף העץ וכושפת חרש. בהרת אדמדמת פורחת בריסיה. נגע פושה בעורה.

מטבעות-שמש נושרות על חושן גבה. אבני הברקת סובבות על מסיביהן. מטמיעות את זהב האור, כתם מועם.

לאט היא זוחלת על גחונה במעלה הענף. שולחת לשון זהורית מהירה-כברק, וחוטפת זבוב אל לועה האדום.

בעלת-זבוב. זוממת. אבניה נהפכות על ציריהן. לֶשם, שבוֹ, אחלמה.

אחר-כך מתקדרת. עפעפיה הקמוטים מכבים את עיניה. קפואה. אבן עתיקה, חקוקה.

תמוז

בצהרים, במשרד, מצלצל הטלפון בחדרי.

עשהאל? – אני מכיר את קולו של פריימן, ולבי מנבא לי רע.

תראה, עשהאל, המצב של אמא שלך לא טוב…

לחיי מתקדרות, כאילו אלף נמלים רומשות עליהן.

ניסיתי להתקשר לפני כמה ימים, לא מצאתיך… הבוקר נכנס אלינו הערבי שלה ואמר שהרגישה רע. חולדה הלכה לשם ומצאה אותה במצב לא טוב… זאת הפעם השניה כבר… אתה שומע אותי?

המהום ממלא את ראשי. מה קרה בדיוק? – אני אומר.

תראה, זה לא ענין לשיחה בטלפון. סביר שתבוא אליה, אתה מבין אותי?.. תיכנס אצלנו ונדבר. זה כל מה שאני יכול לומר לך ברגע זה.

אני מניח את השפופרת וצמרמורת עוברת בי: מה קרה לה? אשה בריאה כל-כך! אף פעם לא חלתה!

בדרך למושבה, אחר-הצהרים, מתרוצצות המחשבות שלי מאמי לאיה, מאיה לאמי, דווקא עכשיו, אני חושב, כשביני ובין איה הבנה כה רבה, ועלי להיות קרוב אליה…

אני נכנס לחצר –

אמי, חגורת סינר, דלי בידה, מתהלכת בין מצודות התרנגולות, מחלקת תערובת לאבוסים.

כשהיא מיישרת את קומתה ופונה לאחוריה, מבטה נתקל בי. קריאת-בהלה נפלטת מפיה: עשהאל! אך מיד עולה חיוך על פניה, והיא קוראת מרחוק: איזו הפתעה!

והיא מעמידה את הדלי, מקנחת את ידיה בסינר, ניגשת אלי ונושקת לי. שפתיה קרות.

מה הביא אותך הנה… בשעה כזאת…

מה שלומך? – אני אומר.

שלומי?.. שלומי טוב… – היא מסתכלת בי בעינים עגומות ובוחנות – קרה משהו?

לי לא קרה כלום… באתי לראות מה שלומך…

אתה דואג לי?

מבטה בוחן. דעוך. וקולה גם הוא לא כתמול-שלשום.

אנו נכנסים פנימה, והיא מפצירה בי שוב שאומַר מה הביא אותי אליה: הרי לא מרוב געגועים עלי באת!

אני מספר לה מה אמר לי פריימן בטלפון.

שוטה! להוציא אותך מן העבודה? להזעיק אותך מתל-אביב הנה? לשם מה?.. התעלפתי קצת בבוקר, מותר לי, בגילי, לא? שכבתי קצת, וקמתי לתחיה! עיניך הרואות!

זו הפעם השניה, אמר לי פריימן…

ומה אם פעם שניה? שבע יפול צדיק וקם! – היא מצטחקת.

והיא מספרת שביום ששי עמדה והשקתה את הגינה, פתאום חשה סחרחורת… יוסוף מצא אותה מוטלת על האדמה, רץ והביא את חולדה….

לשם מה צריך היה להביא את חולדה, אינני יודעת… עשתה עסק שלם…

היית אצל הרופא?

מה מבינים הרופאים? שלח אותי לטבריה לבדיקות… היתה שם אחות אחת שציוותה עלי להתפשט, כדי שיעשו לי צילום רנטגן… אני אומרת לה, תסלחי לי, חברה, קודם תחליפי את החלוק שלך, כי הוא מרובב! מרובב? היא אומרת, מה זה מרובב? מזוהם! אני אומרת, לא נקי! ולא הסכמתי להיבדק עד שלא תחליף את חלוּקה!.. לשם מה צריך היה להביא אותי לבית-חולים? מעולם לא שכבתי בבית-חולים!.. כשתגיע שעתי, על אדמתי אפול, כדבר המשורר!

מצאו משהו, בבדיקות?

מצאו, לא מצאו… נניח לזה…

והיא מניחה את ידה על הספר שעל השולחן ושואלת אם קראתי פעם את “שכול וכשלון” של ברנר. זו הפעם השניה שהיא קוראת אותו, לאחר שנים רבות, וגילתה בו עמוקות ונסתרות… שכחה בכלל שיש בו תיאורים של טבריה, של בית-המרחץ, הסימטאות, היהודים והערבים שבה… ואפילו מושבה בגליל התחתון נזכרת שם… אולי התכוון למושבתנו?..

והיא קוראת לפני מתוך הספר את הקטע על המושבה, על הפועל מנחם, שעבד עם יחזקאל חפץ, והיה שומר…

פתאום היא מפסיקה, באמצע המשפט, ומסתכלת בי:

לשם מה אני קוראת לך, בעצם, אינני יודעת…

קראי, קראי!

בין כך ובין כך, זה לא מעניין אותך…

קראי!

היא משפילה עיניה לספר, כמו למצוא את המקום שבו הפסיקה, אחר-כך נושאת אותן שוב אלי:

מה שלום איה?

בסדר…

מתראים?

כן…

היא מסתכלת בי. בעינים בוחנות ועגומות. מה היא מחפשת בי?

אתה יודע – היא אומרת – חשבתי הרבה על זה: הלא סוף-סוף גם שעתי תגיע פעם. אינני בת-אלמוות. מה יהיה עם הבית, האדמה?.. חשבתי, מדוע לא תבוא הנה, בעצם? תוכל לחיות כאן. יוסוף ימשיך לעבד את המשק, יש גם קצת חסכונות בבנק… תוכל לחיות פה בשקט, להשגיח קצת על העבודה, לכתוב שירים…

אמא, את יודעת היטב שאינני כותב שירים! מאז בית-ספר לא כתבתי גם שיר אחד!

אז לא שירים…

אמא, אני מבקש! – אני קם ממקומי.

ופתאום עוברת בי חלחלה: הייתכן שראתה את המחברת? קראה?

אני אומר שאני יוצא קצת, לראות את המטע.

כן כן, תשאף אויר צח! – היא פונה אל הספר הפתוח לפניה.

אני הולך אל ביתו של פריימן, והאדמה כאילו מתנועעת מתחת לרגלי.

פריימן בחצר. מסיע מריצה עמוסה שני שקים גדולים לעבר הרפת.

טוב עשית שבאת – הוא מעמיד את המריצה – בוא, בוא ניכנס.

בבית נמצאת גם חולדה, ושלושתנו מתיישבים אל השולחן שבמרפסת האחורית. אני מספר להם איך מצאתי את אמי – עובדת, קוראה, כאילו דבר לא אירע.

חולדה מחייכת אל פריימן, ופריימן מסתכל בי בחומרה.

אתה מכיר את אמך – הוא אומר – לשכב היא לא מוכנה. ברגע שהיא מרגישה כוח לקום – היא על הרגלים. יוסוף מצא אותה בלי הכרה, אתה יודע? בחצר! והיום בבוקר זה קרה לה במטבח! כשלקחתי אותה לטבריה ביום ששי, לא רצתה לנסוע! מה אתם רוצים ממני? – צעקה עלי בדרך. ושם, בבית-החולים, עשתה סקנדל לרופא התורן כשהרכיב לה את האלקטרודות בשביל בדיקת-הלב. אתם רוצים להמית אותי על מיטה חשמלית! – צעקה. תסלח לי, אבל היא מתנהגת כמו פרה סוררת! טוב, זה האופי שלה, כבר לא נשנה אותה, אבל אתה, בתור הבן שלה, צריך לדעת את האמת. מצבה לא טוב!

לא רצינו לספר לך – אומרת חולדה בשקט – אבל זו כבר הפעם השלישית… כן… שבוע או שבועיִם אחר פסח, התעלפה במועצה, כשבאה לסדר את חשבון המים. לא קראנו לך אז מפני שחשבנו חולשה, זה קורה, אבל עכשיו… צריך להיות אתה מישהו. אסור לה להישאר לבדה.

תגש אל ד"ר לוי מחר – אומר פריימן – הוא יוכל להגיד לך בדיוק מה המצב. הבאתי לך את הצילומים.

אמר משהו?

תראה, אני לא מבין בזה הרבה, אבל הוא אומר שיש חשד…

ואחר-כך הוא מוסיף בשקט:

בראש…

אינני תופס מה הוא אומר. בראש? מה בראש? לרגע חולף בי, כמו ברק, הזכרון של ההתפוצצות שהיתה לי בראש. ברגע שני אני חושב: גידול? גידול בראש? וכמו דקירת-מחט בקדקדי.

הלא אתך מותר לנו לדבר גלויות, נכן? – אומרת חולדה – הבט, אם נכון מה שד"ר לוי אומר, אז… זה ילך ויורע מיום ליום… ומה אם תרגיש רע פתאום באמצע הלילה ולא תספיק אפילו לקרוא לעזרה?.. וגם ביום, יוסוף עובד רחוק על-פי רוב… לפי דעתי… אין לי, כמובן, זכות לומר לך מה תעשה… אבל אילו היתה לך אפשרות…

מה זה אפשרות! – מפסיק אותה פריימן – זאת אמא שלו! אין לה מישהו אחר! ובכלל, על מה מדברים פה? הוא צריך לעזוב איזה עסק של מיליונים שילך לאיבוד בלעדיו? הוא יושב שם במשרד! כותב מספרים! אם יחזור הביתה, יהיה בריא יותר גם בשביל אמא, גם בשביל המשק, וגם בשבילו! זאת הדעה האישית שלי, אם מוּתר לי להביע דעה!

דבריהם מגיעים אלי כמו המהום עמום מרחוק. אני רואה עקרב גדול בראשה של אמי, רובץ על המוח ונועץ את ציפרניו בו.

היא לא יודעת מזה, כמובן – לוחשת חולדה – וגם לא צריכה לדעת…

תגיד לה שפיטרו אותך מן העבודה, ותבוא! – אומר פריימן.

אני צועד ברחוב, והאדמה כמו מתנועעת לרגלי. המושבה נראית לי מוכרה ולא מוכרה, כאילו היא מתוך איזה סרט קולנוע ישן, שראיתי לפני הרבה שנים: בתים, חצרות, גפנים על הגדרות ברושים, דלי הפוך מתחת לברז… הכל כאילו זכרון רחוק.

ובאמצע הדרך אני נעצר, זרם חשמל עובר בי מן הרגלים אל הקדקוד. אני נזכר במה שאמרה לי איה לפני ארבעה חדשים, חמישה… אמרה בבטחון כזה: אתה צריך לחזור למושבה, דוביק…

מבעד לחלון אני רואה את אמי, רכונה על הספר, פניה מוטות אל הדף, נימים של שיבה מזדלזלות ממקלעת השׂער שלה ומזדרחות באור השמש השוקעת.

אני נכנס והיא נושאת מבטה אלי:

מה אמר לך פריימן?

אני קופא על מקומי. הדם אוזל מפני.

היא מחייכת:

אמר לך שימי ספורים, נכון?

אחר-כך, כשאני מתיישב, היא אומרת:

שמע מה שאומַר לך: פריימן מבקש את מותי. כן כן, אל תזעק כל-כך, אני יודעת מה שאני אומרת. הוא לוטש עין לאדמה שלנו. אינך מאמין, מה? המטע שלנו גובל במטע שלו. והוא יודע שלאחר מותי לא יהיה מי שיעבד אותו, כי אתה לא תחזור למושבה. כך הוא חושב על-כל-פנים. אם כן, הוא מקווה לספח אותו לנחלתו. פעם אפילו רמז לי על כך, ויותר מפעם תפסתי אותו מתהלך שם. מה הוא עושה בין עצי האגסים שלנו? ומדוע הוא מסתודד עם יוסוף? האם אינני רואה שהוא מסתודד עם יוסוף?.. אם כן, כשתראה אותו שוב, אמור לו שאני עוד אבלה אותו. למרות זה שהוא בעשר-שנים צעיר ממני. הוא לא יזכה ללכת אחר ארוני.

היא סוגרת את הספר וקמה.

טוב, אלך לנעול את הלולים ואחר-כך אכין לנו משהו לאכול. אתה רעב מאוד בודאי. ואל תדאג לי. לי אין לך מה לדאוג.

כשהיא יוצאת לחצר, אני מצלצל אל ד"ר לוי.

כן, זה נכון – הוא אומר – הצילום מראה על גידול. זעיר. בגיל כמו שלה הוא יכול גם לא להתפתח. או רק באיטיות רבה. ואז אפשר לחיות עם זה עוד שנים. קשה לדעת. ניתוח לא בא בחשבון בגיל כזה, אם כן נחכה ונראה.

אני מחזיק את השפופרת בידי והגה לא יוצא מפי.

הבנת אותי?

אני שואל אותו מה אוּכל לעשות.

מה אתה יכול לעשות? לעת-עתה אין מה לעשות. אם יהיה שוב משבר, נראה… רצוי, כמובן, שיהיה אִתה מישהו… אבל אתה הרי עובד בעיר… נחכה כמה ימים…

מאוחר בערב, בחדרי, אני אומר לעצמי: אני מוכרח להחליט. מוכרח להחליט מה אעשה בימים הקרובים, ומוכרח להחליט על עתידי. בכלל.

אבל כשאני מאמץ את ראשי להחליט, אף פעם אינני מחליט דבר. אני חושב על אמי, וחושב על איה, וחושב על עתידי, והמחשבות מתנגשות כל-כך זו בזו, שאינני מחליט דבר.

אני מסתכל בכוננית: “אנציקלופדיה נעורים”, “הלב”,“הרוח בין ערבי הנחל”, “דוד קופרפילד”, כל כתבי ג. שופמן…

אני נזכר:

בן שמונה או תשע הייתי, ואמי נסעה לטבריה, לקנות בד לתפירה, נפת קמח, מגרפה חדשה… בשעות אחר-הצהרים החלה דאגה אוכלת את לבי, אולי לא תחזור. לעולם. אולי נדרסה שם, בטבריה, בין גן-העיר והתחנה. הלכתי למרכז המושבה, וכל אוטובוס שבא, ראיתי מי היוצא ממנו. עם כל אוטובוס שהיא לא ירדה ממנו, נעשה לי בטוח יותר ויותר שכבר לעולם לא אראה אותה. ירד כבר ערב, וכשהגיע האוטובוס האחרון וגם בו לא באה, אמרתי לעצמי: היא מתה.

פחדתי להיכנס לבית הריק, וישבתי על אבן ליד שער החצר. חשבתי, יעברו אנשים על-פני ואומר להם שאמי מתה. כבר ראיתי את עצמי יתום, כמו דוד קופרפילד. אינני בורח. אני נשאר בבית. מפסיק ללמוד, ומעבד בעצמי את המשק. רותם את הסוס בבוקר, יוצא לחרוש. נוהג בעגלה אל השדה, להביא את השעורה אל הגורן… חיים אחרים.

ועוד אני נזכר:

הייתי בן שתים-עשרה, ועמירם דגני נהרג בקרבות הנגב. הידיעה הגיעה למושבה בערב, ואביו, יחזקאל, יילל בביתו וצעק: עמירם, למה הלכת מאתנו, למה הלכת? בכל המושבה פשטה היללה הזאת, ואנשים עמדו בפתחי החצרות, דוממים ונדהמים. עמדתי עם אמי בשער החצר וידעתי שמאורע גדול קרה, ושום דבר לא יהיה עוד במושבה כמו שהיה. התפלאתי שעיני אמי יבשות. לחשתי: אם אני איהרג פעם, שלא תבכי. אתה לא תיהרג, אמרה אמי, אביך כבר שילם בדמו בעד האדמה שאנו עומדים עליה.

בלילה אני חולם חלום מחריד: איה ילדה חתול מת.

היא שכבה על מיטת-ברזל, בצריף עזוב, פרוץ, מוקף צמחיית-פרא, במשובה כינרת נדמה לי, ולרגליה, מגואל בדם, היה חתול מת. שהיא ילדה.

אני מתעורר, מכוסה זיעה, ואומר לעצמי: נורא! נורא לחלום חלום כזה!

אחר-כך אני יוצא מן הבית והולך אל המטע, לדבר עם יוסוף.

כשאינני חושב על אמי, אני חושב על איה. כשאני חושב על איה, מתפזרים העננים ונהרה מתפשטת בראשי, אבל ברגע שאני נזכר במצבה של אמי, שוב מתקדר ראשי.

בעייתי מסובכת מאוד וקשה לפתרון:

עלי לחזור למושבה כדי להיות עם אמי כי אסור לה להישאר לבדה.

אבל אם אחזור למושבה, אינתק מעל איה. סוף לחלומי.

מה אעשה במושבה? לעבוד בחוץ אינני יכול, כי השמש מכה על הראש.

אבל הרי אינני יכול להישאר בעיר, אם לא יוטב מצבה של אמי.

והוא לא יוטב בודאי.

אילו לא חלתה אמי דווקא עכשיו, הייתי מתחיל בחיים חדשים.

עם איה יכולתי לחולל נפלאות. אין אדם שמבין אותי כמוה.

אבל עלי לדחות את המחשבות האלה.

אני מחליט, אם כן, לחכות עוד זמן-מה, כפי שהציע ד"ר לוי.

ובינתים אני כאילו חי חיים ארעיים.

לפנות-ערב נשמע צלצול בדלת. אני פותח: אופירה.

אני מסמיק כל-כך, שאינני יודע לאן לברוח מן הסומק הזה.

אני מפריעה לך?

לא, היכנסי…

עברתי פה במקרה, החלטתי לראות איפה אתה חי… איכפת לך, לכמה רגעים?

לא, לא…

היא מתיישבת בכורסה, רגל על רגל, בחצאית המאקסי הירוקה שלה, סוקרת את הקירות סביב –

אני רואה שמוסטפה נתן לך תמונה… אתה אוהב את הציורים שלו?

כן… בייחוד את זה…

אני לא מוצאת בהם הרבה… חסר בהם… אינני יודעת מה בדיוק…אולי… הם כאילו באים רק מן הראש… אבל אולי אני לא מבינה… איה עושה להם פאבּליסיטי עצום… אבל כשאיה אוהבת מישהו היא תאהב כל מה שהוא עושה!.. זה צריך להיות איזה סמל, הציור הזה?

לא… מַטה… מטה שנהפך לנחש… כמו בתנ"ך…

כן,שכחתי שאתה אוהב נחשים – היא מחייכת אלי.

והחיוך הזה לא מוצא חן בעיני, כי הוא רוצה להזכיר לי מה שאני דווקא רוצה לשכוח.

אחר-כך היא משהה את מבטה על הציור של איה, התלוי ממול לציור של מוסטפה, ואומרת:

הגד, היתה לך פעם תאונה? בצבא?

הסומק שלי כמעט פורץ לי מן הפנים.

מזמן, שכחתי כבר…

למה אתה לא מספר על זה אף פעם? יושבים אתך, מדברים,אני מכירה אותך כבר שנה, יותר, ואף פעם אתה לא מדבר על זה! בכלל אתה לא מספר שום דבר על עצמך!.. במקרה דיברנו עליך לפני כמה ימים, ופרויקה אמר שאיזה דוד שלך, איש חשוב בממשלה, סידר לך שחרור מן הצבא כבר לפני הרבה שנים. אמרתי לו: איך אתה יכול להגיד דבר כזה? כך אתה מכיר את דוביק?.. אז היה שם אחד מאוניברסיטת תל-אביב, שמכיר אותך עוד מהצבא, ואמר שהיתה לך תאונה, או נפצעת… זה נכון?

מה זה חשוב עכשיו…

זה כן חשוב! אתה לא יודע איך בני-אדם אוהבים לרכל? בייחוד פרויקה? למה שיפיץ עליך שקרים?.. משהו רציני?

לא. הלם. שכבתי קצת.

אני מבינה – היא מסתכלת בי במבט עצוב.

צפניה נכנס לחדר, מתיישב ליד העקבים הגבוהים שלה.

זה החתול שלך? – היא מתכופפת אליו ומלטפת את צוארו – חמוד!

אחר-כך היא מזדקפת ואומרת:

התפלאת נורא שראית אותי פתאום, נכון?.. אני בדרך-כלל לא עושה את זה לאנשים, להופיע בלי הודעה… אני גם שונאת שעושים לי את זה… אבל… איך אני יכולה להגיד לך את זה? היה לי פשוט צורך לדבר עם מישהו… שיקרתי לך כשאמרתי שעברתי במקרה… רציתי לדבר עם בן-אדם!.. אתה מבין מה זה שרוצים פשוט לדבר עם בן-אדם?..

ואני רואה דמעות ממלאות את עיניה.

קרה משהו?

אני בשוֹק! ממש בשוֹק! אני מתהלכת כבר שעה ברחובות, ואַיי קֶנט גֶט אוֹבֶר אִיט! – היא מוציאה ממחטה מן הארנק.

מוחה את הדמעות מעיניה, ומחזירה את הממחטה לארנק.

אתה מכיר את שאול נדיבי, נכון?

כן, ראיתי אותו אצל איה, מזמן…

אתה יודע שהוא מתחתן? בשבוע הבא? – היא פוקחת עלי עינים שערוריות – ואני צריכה לשמוע את זה מאחרים! לגמרי במקרה!.. התפלצתי! אני אומרת לך…

ועם מי! עם חברה שלי ששיחקנו יחד מגיל חמש, ולמדנו יחד, והיינו יחד בלהקה… לא חשוב שהיא עכשיו דוגמנית ואני לא יודעת מה עוד… לא להודיע לי אפילו? שייוָדע לי במקרה ממישהו אחר? לא להזמין? אותי, שהייתי הכי קרובה לו במשך יותר משנתים? כשהוא מזמין את כל העולם? איך אני צריכה להגיב על זה, תגדי לי!

אני מושך בכתפי, מפני שבאמת אינני יודע איך עליה להגיב על זה.

לצלצל אליו? להגיד לו כל מה שאני חושבת?

לא, אל תצלצלי – אני אומר – זה בהחלט לא. לדעתי.

אז פשוט לעבור בשתיקה!

כן, אני חושב שזה יהיה הדבר הטוב ביותר. לדעתי, על-כל-פנים.

אבל איך?.. אתה יודע מה זה בשבילי? אחרי כל מה שהיה בינינו? אתה יודע מה זה, שאני, שהייתי אתו יחד…

ופתאום היא פורצת בבכי מר, קולני, כמו ילדה בת עשר, מושכת את נשימתה ומייבבת, ומתכופפת אל כפות-ידיה, ומושכת את הממחטה מן הארנק ומנגבת את הדמעות הזולגות. עוברים רגעים אחדים עד שהיא נרגעת.

אתה יודע שנסעתי לפאריס – היא מוחה בגב ידה את הלחלוחית שמתחת לעיניה – למה נסעתי? כדי לחתוך. פעם אחת ולתמיד. וזה היה אחרי הפלה. הפלה שניה. מפני שאני לא לוקחת גלולות. לא מאמינה בהן. אתה יודע איך הוא היה מתנהג אתי? בלי שום התחשבות! הרגשות שלי לא עניינו אותו בכלל! בערב אנחנו מחליטים שגמרנו, ואני שמחה שבא סוף לאַפֵייר האומלל הזה, וכעבור יומים הוא מופיע שוב, כאילו כלום לא קרה, פשוט מפני שמתחשק לו לשכב אתי! כאילו אני… הלא יחסים זה גם רגש! גם משהו פנימי! איך הוא יכול, אני חושבת, איך הוא יכול ככה? מה אני?..

ושוב זולגות דמעות מעיניה והיא מקנחת אותן בידה.

אז ככה זה נמשך יותר משנה, אוֹן אַנד אוֹף, אוֹן אַנד אוֹף… בא, מזמין אותי למסעדה, מוציא עלי איזה מאתים לירה בערב אחד, אומר לי את הדברים הכי נהדרים שאפשר לאמור לבחורה, ואחר-כך שבועים אני לא רואה אותו. אני מתחננת: תעזוב אותי! לך ממני! לא רוצה לראות אותך יותר!.. הוא מחייך את החיוך האגואיסטי הנחמד שלו… אז נסעתי לפאריס! לשכוח! לגמור!.. אני חוזרת – שוב אותו דבר! מהתחלה! וזה נמשך ככה שלושה חדשים, יותר… עד… וגם אחרי שגמרנו, אחרי שממש גירשתי אותו, הוא מצלצל, כל יום ששי, מה שלומך, איך את מרגישה, אפשר לעזור לך במשהו…

היא מפסיקה, נושאת את עיניה הלחות אל מדפי הספרים –

יש לך שירי פוגל, אני רואה, אומרים שהוא טוב מאוד…

אחר-כך מקנחת את חטמה?

ופתאום אני שומעת… במקרה! בקפה!.. חשבתי שני מקבלת שבץ!.. הלא היינו ידידים! שנתים! הוא היה מספר לי הכל! את הדברים הכי אינטימיים שלו!.. לעשות לי את זה מאחורי הגב?..

אני שואלת את עצמי לפעמים: מה החיים? בשביל מה?.. אם אין שום אֵמון, אם הכל שקר, אם אפשר לבגוד ככה, במובן הכי עמוק של המלה… למה מגיע לי כל זה, אני חושבת, מה?.. אני רעה כל-כך?.. עשיתי רע לבני-אדם?..

ושוב היא בוכה בקול, אל תוך הממחטה, ביללות קצרות, בחלחולים, וכל הגוף מתרעד לה.

אני רוצה לעזור לה, אבל איך? מה יכול אני לעשות למענה?

תסלח לי – היא נרגעת לבסוף – הייתי מוכרחה לשפוך את זה לפני מישהו… אינני ידועת מדוע בחרתי דווקא בך לקרבן… אולי מפני שאתה…

וקמה מן הכורסה. עושה כמה צעדים בחדר, מסתכלת על הספרים, על התמונות –

הלא עם איה אינני יכולה לדבר… – היא מפנה את ראשה אלי.

לא?

לא! מפני שהיא אֶגוֹצנטרית! לא מוכנה להקשיב!

איה אגוצנטרית? – אני מחייך.

בהחלט! אתה חושב שאתה מכיר אותה? לא, אתה לא מכיר אותה. אמרתי לך כבר פעם שאתה לא מכיר בני-אדם…

איה אגוצנטרית? – אני מצטחק.

היא טובה מאוד כמובן! מוכנה לעשות המון! לכולם! אבל כשבאמת צריכים אותה – היא איננה. וזהו. טוב, למה לי לעשות לך רע על הנשמה? אני יודעת שאתה מעריץ אותה!

את טועה בה.

היא לוטשת אלי מבט, והעינים מצטמצמות לה, כאילו מרירות משחיזה אותן: לומר לך משהו?.. טוב, לא חשוב…

לא, הגידי!

לפני שנה…שנה?.. לפני שנסעתי לפאריס… הייתי במצב של ייאוש גמור! אבל גמור! שכבתי במיטה ולא יכולתי לקום. לא יצאתי מן החדר, לא ישנתי, לא אכלתי. אם היית ממשש אותי – רק עצמות!.. רציתי לדבר עם בן-אדם. פשוט לדבר!.. מה ביקשתי ממנה בסך-הכל? – שתבוא אלי לכמה שעות. שתשב על-ידי. שתשמע. תאמר מלה. שתלון אצלי לילה אחד כשאני כל-כך לבדי! זה הרבה כל-כך? – לא! בשום אופן אי-אפשר היה להשיג אצלה את זה! קודם השתמטה ואמרה שהיא עסוקה נורא-נורא, כן, נורא עסוקה… ואחר-כך, כל פעם שהייתי מצלצלת – או שלא היתה תשובה, או שמישהו אחר ענה ואמר שאיננה בבית… אתה לא חושב שזה היה אכזרי מצדה? אז זאת איה. איך אומרים באנגלית? פרֶנד אִין נִיד – פרֶנד אינדיד… אבל מה, אני סולחת לה בסופו של דבר. מפני שלאיה סולחים. לה טוב כל-כך? גם לה יש בעיות…

איזה בעיות?

תראה, כשבחורה היא בת שלושים וחמש ואין לה קשר ממשי עם אדם אחד… אני לא מתכוונת להתחתן דווקא… אבל קשר! ממש! וגם לא היה לה אף פעם – אז לא פשוט! תשאל אותי מדוע זה אצלה ככה? – אינני יודעת. אולי… אולי מפני שכשהיא באמת נמשכת אל מישהו, באופן עמוק, היא עושה תמיד את הדברים הלא-נכונים. כאילו סאַבּקוֹנשיוּסלִי היא פועלת נגד עצמה, אתה מבין אותי? טוב, נעזוב את זה…

כשהיא מגיעה אל הדלת, היא אומרת:

ונוסף לכל יש לי עוד חזרה עכשיו… אלוהים יודע איך אוכל לרקוד אחרי כל זה…

אני יכול להסיע אותך – אני אומר – זה שום דבר בשבילי.

לא, אל תסיע. סבלת ממני מספיק. אני כבר אגיע איכשהו.

וזקופה, בצעדים נמרצים,היא יורדת במדרגות.

איה דואגת לאִמי כאילו היתה אמה. בכל יום היא מצלצלת אלי לשאול מה שלומה. ומתקשרת עם מכרים שלה, המבינים במחלות, וחוזרת ומצלצלת אלי, לומר מה אמרו. והשביעה אותי שאקח אותה אתי כשאסע שוב לבקרה.

כשאני מצלצל לאמי, היא עונה לי בקול מוזר במקצת, שאינני רגיל לו, לא חם ונלהב כתמיד, כאילו מוכיחה אותי על משהו:

ממתי אתה מקפיד כל-כך במצוַת כיבוד-אם?.. לא, אינך צריך לדאוג לי. אני בריאה, עושה את כל עבודות הבית והחצר, הכל כבימים-ימימה.. אל תדאג לי, בני היקר.

וכשהיא אומרת “בני היקר”, עוברת צינה בבשׂרי.

הטלפון לא פוסק מלצלצל בדירתי. אליקים הורביץ, אחיה של אמי, צילצל כבר פעמים, לאחר שביקר אצלה, ולאחר שדיבר עם רופא אחד ועם רופא שני. ושתי חברות-נעורים של אמי מימי הגימנסיה, עבריה בית-הלחמי וחמדה, מצלצלות לשאול מה שלומה, ומשיאות עצות. ואשה אחת מבאר-טוביה, ששמעה על מחלתה מפי חולדה פריימן. ועוד אשה ממועצת הפועלות, שהכירה אותה לפני שנים רבות. ואפילו אריקה גוטמן, שאיה סיפרה לה על מחלת אמי, גם היא מצלצלת ומייעצת אל איזה רופא לפנות. אף פעם לא היה הטלפון בדירתי פעיל כל-כך כמו בימים אלה.

אבל עלי להחליט מה אעשה. עלי להחליט על עתידי.

וכשאני חושב על כך שייתכן שמוכרח אהיה לחזור למושבה בימים הקרובים, מועקה מתעבה בראשי. כי עצם היציאה מכאן כרוכה בהמון סידורים: עלי להודיע על עזיבת העבודה, או לבקש חופשה מושכת ללא תשלום. למכור את הדירה, או להשכירה. ודבר זה כרוך בפרסום מודעות, ובהתקשרות עם מתווכים ועורכי-דין. ואחר-כך יהיה עלי להעביר את חפצי. לקחת את צפניה אתי ואינני יודע איך יתרגל למקום החדש. ונוסף על כך יש חובות שונים שצריך לפרוע אותם, מסי עיריה, מים, חשמל, טלפון…

וקשה לי לתאר לעצמי איך אוכל להיפרד מאיה

בשבת אחר-הצהרים אני יוצא מן הבית ומחליט לנסוע אל איה כדי לדבר אתה על עתידי.

אני דופק על הדלת פעם, ועוד פעם, ורק בפעם הרביעית אני שומע צעדים יחפים יורדים במדרגות שבפנים, ואת קולו של מוסטפה: רק רגעֱ

הוא פותח לי, רק מכנסי-ים לגופו, פניו עלופות שינה: בוא תיכנס!

אני שואל על איה, והוא מוחה את השינה מפניו בשתי ידיו, מפהק, אחר-כך מעיף עין על המיטה סתורת המצעים, ואומר:

הלכה כנראה. שב. תשתה תה? קפה?

אני אומר שאחזור בערב. אצלצל קודם.

שב קצת – הוא מתיישב על המיטה, מטלטל את כתפיו, כמו לנער את כל גופו מן השינה, ושוב מפהק – מה שלום אמך? שמעתי שהיא חולה. אני מתיישב, אומר לו מה שלומה, ושואל מה הוא מצייר עכשיו.

הוא מכסה את עיניו בכפות-ידיו, כאילו קשה לו להיפרד מחלום שהיה לו, אחר-כך מגלה אותן ואומר: אצלי בחדר אני לא יכול לישון. חום נורא… מה אני מצייר? מעט מאוד. כל היום באים אנשים. כל מיני גברות שרוצות לקנות תמונות… הייתי בא הנה לצייר. אבל שנַיִם מציירים יחד, לא טוב. עשיתי תמונה וחצי בסך-הכל. אבל גדולות. אתה תאהב אותן.

הוא מספר לי על סדרת התמונות שהוא עומד לצייר: כל הנסים שעשה אלישע. קודם תמונת מרכבת-האש העולה השמימה עם אליהו, ואלישע נושא את ידו אליה וקורא אבי אבי. אחר-כך הנסים עצמם: ריפוא מים הרעים, צרעת נעמן, הברזל הצף על הירדן, בן השונמית וגיחזי –

אני מסתכל בו ואינני מאמין! אינני מאמין! איך הגיע אל בן השונמית? האם ראה את חלומותי?

אתה רוצה לדעת מאַיִן בא לי הרעיון הזה? – הוא אומר – אני מסתכל הרבה באלבומים ורואה את הציורים של הנוצרים. מאיטליה, ספרד, גרמניה… יש להם אלפי ציורים על הנסים של ישו. הלכתי וקראתי את הברית החדשה. מה אני רואה? הכל חיקוי. הכל לקחו מהסיפורים על אליהו ואלישע. אליהו צם ארבעים יום וארבעים לילה, גם ישו. אליהו ואלישע ריפאו חולים והחיו מתים, גם ישו. אלישע עשה נס עם עשרים ככרות לחם, ישו עשה נס עם חמש ככרות לחם. כן, גם עם שני דגים. זה החידוש שלהם. אצל אלישע צף הברזל על המים, ואצלם הולך ישו על המים. הכל, הכל! הצרעת, הרוח הרעה… אבל על הנסים של ישו יש מיליון ציורים, ואת הנסים של אלישע, שזה המקור, אף אחד, אף אחד לא צייר! אז חשבתי, למה לא לצייר את זה?.. תמונות גדולות. לא בשביל אספנים. בשביל אולמות, בינינים ציבוריים… אולי הכנסת תקנה ציור אחד… – הוא מחייך.

כתבתי פעם שיר על בן השונמית – אני אומר.

כן? באמת שמעתי שאתה כותב שירים.

כשהייתי ילד. עכשיו כבר לא.

חבל!.. יפה הסיפור הזה, מה? איך האשה הגדולה הזאת תופסת את אלישע, נותנת לו חדר אצלה למעלה…הילד בטח היה ממנו, לא?

אולי. לא חשבתי על זה.

הבעל שלה היה זקן, כבר לא יכול לעשות ילדים!

אולי בנס! בנסים הכל יכול לקרות!

כל סיפור על נס יש לו יסוד במציאות! קח את הסיפור הזה על בן השונמית, למשל. כתוב שאלישע שכב עליו, פה על פה, עינים על עינים, ואחר-כך התחיל הילד להתעטש, לנשום, ופתח את העינים. זה הנשמה מלאכותית, לא?

את התמונה הזאת תצייר?

אני אצייר שלוש תמונות על הסיפור הזה. אחת, מה שדברנו עכשיו. עוד אחת, עם הילד בשדה, שוכב על האדמה ממכת-שמש, וכל הקוצרים, יחד עם הזקן, עומדים סביבו… ציור מלא שמש, כתם חזק מאוד של שמש למעלה! והשלישית, עם השונמית שבאה אל אלישע אל הר הכרמל. החמור עומד על-ידה, היא נופלת לפני אלישע, מחבקת את רגליו, וגיחזי הודף אותה עם המקל. קצת דומה, בקונסטרוקציה אני מתכוון, לציורים עם ישו ומרים המגדלית, שמחבקת את הרגלים שלו. אבל אצלי, אלישע לא יהיה מין נזיר חיור כזה, שנותן את הלחי השניה, אלא אחד עם דם! אוהב את החיים, אוהב ילדים, אוהב נשים!..

אני שומע את דבריו, מסתכל בו, וחושב: אפשר לגנוב חלומות? אפשר לגנוב דמיונות? אבל אין לי שום טינה עליו. אפילו הקנאה הקטנה נמסה, הוא יצייר, אני אקנה אצלו את כל התמונות…

הוא מסתכל בי, מחייך:

ואתה? מה אתך? אתה יודע לכתוב שירים, יודע לנגן… למה אתה עובד במשרד? תעשה משהו שיתן לך סיפוק!

אין לי כשרונות – אני צוחק.

אני בטוח שיש לך! אתה לא מוציא אותם! תלמד! כשלומדים מתקדמים!

הוא מתבונן בי בחיוך, כאילו בחן אותי במבטו, ואחר-כך אומר:

אתה יודע מה הצרה אתך? אתה… אתה לא משחק!

אני צוחק: לא משחק?

כן! אתה רק מה שאתה! תמיד! זה לא משׂחק! כל אחד בחיים… כמעט כל אחד, משחק לפחות עוד תפקיד אחד מלבד את עצמו. לפחות, אני אומר! אתה לא משחק!

הוא מסתכל בי, משועשע, כאילו נהנה מדברי עצמו, אחר-כך מסביר:

תראה, החיים זה תחרות. כל אחד רוצה להתבלט במשהו, להתקדם, להשיג, להגיע ראשון. אז הוא משחק! אחד משחק את המאהב, גיבור עם הבחורות, אחד את הפיקח, שיכול לסדר את כולם בלשון, אחד את החשוב, שמסתכל מלמעלה על כולם, לא נאה לו לדבר אפילו, אחד את המסכן, שרוצה שירחמו עליו… אתה לא משחק כלום! אז אתה מחוץ למשׂחק!

גם לשחק צריך כשרון! – אני אומר.

כשרון? זה אינסטינקט! נולדים עם זה! מלחמת-הקיום! למדת פעם דארוין? צבעי-מגן? משחק זה כמו צבע-מגן! מי שאין לו צבע-מגן – מפסיד! החזקים משמידים אותו!

דבריו מבדחים אותי, ויחד עם זה מתגנב עצב ללבי. אני שואל אותו מה התפקיד שהוא משחק.

אני? – הוא פורץ בצחוק – אני משחק הרבה תפקידים! פעם אני בן-כפר מסכן, שלא למד כלום ולא יודע כלום, פעם צדיק תמים, פעם פיקח ששותק וחושבים שיש לו בטח סודות מעניינים, פעם אני דון ז’ואן… בתור דרוזי אני מוכרח לשחק, אחרת לא הייתי מגיע לשום דבר… עכשיו אני כבר מתחיל לשחק את הצייר המצליח, שמת לב?

שנינו צוחקים, והוא אומר:

שטויות! אתה חושב שזה עושה עלי רושם גדול, שקנו אצלי תמונות, ושכל מיני גברות עשירות באות לראות מי זה הדרוזי הנחמד שמספרים עליו שהוא ילד-פלא? אני מצפצף על זה! אבל אני עוד אגיע! אני אלמד! פה, בחוץ-לארץ… אולי אני אסע לחוץ-לארץ… יש לך עוד השיר הזה, על בן השונמית?

הייתי ילד! – אני אומר – אולי אמי שמרה עליו, אינני יודע…

אז תכתב אותו שוב! תכתוב שירים, אני אעשה להם ציורים!

ושוב שנינו צוחקים. מסתכלים זה בזה וצוחקים.

אחר הדברים האלה אני חולם חלום מזהיר:

שדה-שלף ליד המושבה, וילדות בשמלות תכולות וזרי פרחים לראשיהן, רוקדות בשדה במעגל, כמו בחגיגת ביכורים. אמי, בשמלה לבנה, גם היא רוקדת עמהן במעגל. אני עומד בצד ונהנה, ורואה שבין הילדות גם איה, וזר דגניות לראשה. המחזה נפלא בעיני: בידים שלובות, אור השמש, צוהַב גבעולי השלף… נפלא בעיני שאיה ילדה קטנה כל-כך, כבת שמונה או תשע, ושהיא רוקדת עם כולם… כל-כך מקסים המחזה הזה בעיני, שאני עומד ומנענע בראשי ובכף-רגלי לקצב ניתורי הילדות. כשאני מפנה את ראשי הצדה, אני רואה את מוסטפה, רכוב על חמור, מתקרב אלינו, ולראש החמור זר פרחים אדומים, פרגים או כלניות. הוא עוצר בחמור וקורא: בלפוריה! ואיה יוצאת מן המעגל וקרֵבה אליו. אני צוחק בלבי: הלא שמה איה, למה קרא לה בלפוריה? הוא מושיט לה יד והיא מטפסת על החמור ומתיישבת מאחוריו. אמי רק עכשיו מבחינה בי וקוראת אלי: עלה! עלה גם אתה! אני מהסס רגע, ואחר-כך, בקפיצה קלה עולה ומתיישב מאחורי איה. שלשתנו רכובים על החמור, מוסטפה, אני, ואיה בינינו, וכשמדהיר מוסטפה את החמור, אני צוחק וקרבי מתרעדים מן הדהירה ומן הצחוק.

אני צוחק וצוחק, ובצחוק אני מתעורר.

בצהרים, במשרד – יוסוף בטלפון.

מודיע לי שבבוקר חשה אמי ברע ולקחו אותה לבית-החולים בטבריה.

אני מצלצל לאיה.

אחר-כך אני עובר על-יד ביתה לקחתה אתי, כפי שהבטחתי לה.

לפני צאתנו את העיר היא עוד נכנסת לחנות-פרחים וקונה צרור סיגליות.

אנו מוצאים את אמי באולם גדול ובו מיטות רבות,ומיטתה בקצה השורה, ליד החלון. עיניה מרות, כאילו מתקוממת על עוול שנעשה לה. היא אוחזת ביד איה כשזו נושקת לה על מצחה, ואומרת: אינני מבינה את זה. שלוש מכות בזו אחר זו. אינני יודעת על מה אני נענשת.

אחר-כך נושאת עיניה אלי:

יוסוף הודיע לך?.. כן, תיארתי לי…אינך יודע איזו נפש יקרה הוא. כבן הוא לי. כבר שבוע ימים איננו חוזר אל משפחתו ומתעקש להישאר אתי. גם בלילה. גירשתי אותו, אמרתי, יש לך אשה וילדים בשבט, הם זקוקים לך יותר ממני. לא. התעקש להישאר. הפצרתי בו שיישן בחדרך, לפחות. לא הסכים. הציע משכב לעצמו ברפת, על הקש. וביום, בכל שעה הוא נכנס לראות מה שלומי. איך אגמול לו?..

היא מספרת שבבוקר, כשאך יצאה לחצר, הרגישה סחרחורת וקראה: יוסוף! ואחר-כך מצאה עצמה על הספה, והרופא לידה, וציווה להסיעה לבית-החולים.

אינני מבינה… רק לפני זמן לא רב, בחתונה של רינה גורדון, בחג השבועות היה זה, רקדתי וקיפצתי כמו נערה. כולם אמרו לי, כמה צעירה את! כמו נערה את רוקדת! ופתאום…

איה מנחמת אותה, מדברת על לבה, מספרת לה מה אמרו לה מכרים שונים המבינים במחלות… איה היא נפלאה בעידודים. היא מדברת ברוח קלה כל-כך, אפילו כשבתוכה היא די דואגת, שהקלילות המאירה שלה מפזרת את העננים. אפילו אני עצמי, כשאני שומע את דבריה, מתפתה להאמין שאך מחלה קלה היא זו העוברת על אמי.

אבל אני מעולם לא התעלפתי! – קוראת אמי במחאה – את יודעת, היו זמנים שרעבנו ללחם. היתה בצורת, החיטה שזרענו נבלה באִבה, מים לא היו להשקות את הכרם, רק קמשונים ודרדרים צמחו בשדות… מה אכלנו? לחם וחלבה בבוקר, לחם וזיתים בערב, דייסת-אורז עם קנמון בצהרים… אף פעם לא חליתי, אף פעם לא התעלפתי…

איה צוחקת: עברו כמה שנים מאז…

הייתי חזקה! – ממשיכה אמי בשלה –לאחר שנהרג אביו של עשהאל, יצאתי בעצמי לחרוש את השדה! כולם אמרו: אשה? אשה תנהג בפרדות? ואני אמרתי: מדוע לא אשה? האין לאשה ידים? האין לה רגלים? האין לה קול להאיץ בצמד המושך במענית? את כל השדה שמעבר לואדי חרשתי… והאם לא רכבתי על סוס?

היא מסתכלת בי ומחייכת:

לך לא סיפרתי זאת אף פעם, עשהאל… אבל היום הרי כבר מותר לי… היה צ’רקסי אחד, מן הכפר הסמוך לנו, איש-חיל, שומר אמיץ, חגור כדורים, חרב ארוכה על ירכו… הוא היה מאוהב בי… כל המושבה ידעה… היה משיג אותי על סוסו כשהייתי יוצאת לכרם, או בוצרת לבדי, מנסה לדבר על לבי… לא אלאה אתכם בסיפורים… פעם אמר לי: מדוע לא תלמדי לרכוב על סוס, בת-חיל שכמותך! אמרתי: אתה תלמד אותי?.. ולימד! על סוסו!.. ובאביב קניתי סוסה צעירה…

מה, היתה לנו סוסה? – אני משתומם.

כן! היתה! אתה שכחת כבר! כשהיית בן ארבע, או חמש! אחר-כך מכרתי אותה, כמובן, כי לא היה לי כסף להחזיקה… יום אחד החלטתי: ארכב על הסוסה אל התבור, כדי לראות את זריחת השמש מראש ההר… מאז בואי למושבה חלמתי על כך… יצאתי בעוד חשיכה, באשמורת השלישית, וכשעלה עמוד השחר, משֶׁיַכּיר בין חמור לערוֹד, כמו שכתותב בתלמוד, הגעתי אל רגלי ההר. יחידה הייתי בין השיחים והסלעים, אך כל פחד לא היה בלבי. כשהגעתי אל הפסגה, עלתה השמש מהרי הגולן, גדולה, אדומה… איזו זריחה היתה זאת! איזו זריחה נהדרת!..

היא משתתקת, עיניה פקוחות אל התקרה, כשרויה בהזיה, אחר-כך היא אומרת בנפש מרה:

ומה עכשיו? מאיגרא רמא אל עמק הבכא הזה! שבועים אצטרך לשכב פה, אומר הרופא, לשם בדיקות. ועברית איננו יודע. כמה את שוקלת הוא שואל אותי. כמה אני שוקלת? אני אומרת, אני יכולה לשקול גם שלושה טון!

איה צוחקת, טופחת לה על ידה, ואומרת שיוצאת היא לכמה רגעים.

וכשאיה איננה עמנו, מוצאת לה אמי הזדמנות לדבר על המשאלה הכמוסה שלה: הנה רואה היא שאיה אוהבת אותי… וכן אני אותה… מדוע, אם כן… היא תתן לנו את הבית, את האדמה, איה תוכל לצייר גם במושבה… לעצמה היא תבנה לה בית קטן בירכתי החצר… לא תפריע לנו…

לאחר שאנו נפרדים מעליה ויוצאים מבית-החולים, אני נוכח שוב כמה נפלאה היא איה: כבר דיברה עם הרופא, ודיברה עם האחות הראשית, וסידרה שיעבירו אותה לחדר קטן יותר, זוגי, והבטיחו לה שתזכה לטיפול מיוחד…

כמה מעשית היא כשאין הדברים נוגעים לה עצמה!

אנו יורדים אל רציף הכינרת ומתיישבים לאכול דבר-מה במסעדה. שנינו תחת הסוכך, המים משקשקים באבני הרציף, פני האגם צחים, ושלוָה זוהרת משתרעת עד ההרים הכחלחלים שממול. אני משליך פתותי פיתה אל המים ורואה איך הדגים מתגודדים סביבם, מכלים אותם וצוללים, ואיה מתפעלת מאמי: איזו אשה חזקה היא, וכמה חיוניות יש בה, וכמה היא ארצישראלית… ארץ-ישראל עצמה, ממש ארץ-ישראל…

יש לה דמיונות… – אני אומר.

כן – צוחקת איה – הסיפור הזה על העליה לתבור… לבדה על הסוס… אבל מה זה חשוב, בעצם! אם כן, הדמיונות הם חלק מן המציאות שלה! לכל אחד מאתנו יש דמיונות כאלה, על מה שלא היה ולא יהיה… לך לא?

לי? – אני משליך אל המים עוד צבט פיתה, ולהקת דגים נוסקת אליו ממעמקים, מכלה אותו בן-רגע וחוזרת וצוללת – אני חולם להקים פעם חוַת-נחשים…

חוַת-נחשים?! – קוראת איה.

כן,חוה כזו לגידול נחשים… אולי בערבה…

לגידול נחשים?!

מדוע לא? יש חווֹת כאלה, בארצות שונות, מגדלים אותם, מבייתים… הם לא עושים כל רע…

איה מחייכת נגדי בתמהון, כאילו שואלת את עצמה אם לא נטרפה דעתי.

מה תעשה בהם?

שום דבר… יבואו אנשים, יראו, ייהנו…

אפשר לגדל נחשים?

מאלפים אותם… אפילו את הארסיים…

איה מסתכלת בי וצוחקת:

אמא שלך גידלה תרנגולות, ואתה תגדל נחשים!..

אחר-כך היא מתרצנת ואומרת:

למה התכוונת אז, כשאמרת… ש“נביא גאולה”?

לקרינה – אני אומר – הקרינה משפיעה… משנה בני-אדם… עושה להם טוב… הכל משתנה… אצלי זה רק בחלומות… אבל שנינו יחד,חשבתי…

חיוך של הרהורים מרחף על פניה של איה.

אתה זוכר מה אמרת לי כשראית אותי בפעם הראשונה, בתיאטרון? אמרת “זה עלומי מאוד”… שמחתי נורא, אבל לא הבנתי, בעצם… “עלומי”?

אני צוחק, כי נעשה לי עצוב מאוד כשאני נזכר בפגישה הראשונה אִתה.

אינני זוכר כבר… אולי התכוונתי ל“נעלם”… זה נראה לי מסתורי מאוד…

איה מסתכלת בי, שותקת, אחר-כך משפילה את עיניה אל המים שלרגלינו, ואומרת בשקט:

דגים שחורים… לא חשבתי שיש דגים שחורים…

גינזבורג קורא לי לחדרו.

שמעתי שאמך חולה – הוא אומר בקול מתון – אני מצטער על כך. אבל העבודה לא יכולה להימשך בצורה כזאת. אתה נעדר ימים שלמים, או יוצא באמצע… אתה מבין בודאי ש…

כן כן – אני מפסיקו – אני יודע. אתה צודק בהחלט. זה לא יכול להימשך כך. תן לי רק כמה ימים… עלי להחליט… ייתכן שאצטרך לעזוב בכלל את העבודה, להיות עם אמי…

אתה תודיע לי עד הראשון בחודש, כן?

במזנון, שואל אותי עזריאל ששון על שלום אמי, מנחם אותי ומשיא לי עצות. יש לו בקיאות רבה במחלות והוא אומר שזקנים יכולים לחיות עם גידולים בגוף עד מאה ועשרים. סבתא שלו, שהיתה משותקת בחצי גופה, חייתה עם השיתוק הזה חמש-עשרה שנה, והאריכה ימים עד תשעים ושבע. כל בני המשפחה ציפו שתמות, ואחותו, שטיפלה בה יומם ולילה, ייחלה למותה בכל יום.

אבל הסבתא הזאת היתה רשעית גדולה – הוא אומר – אז לא רצתה לעשות לנו טובה. היתה יושבת בכיסא, מסתכלת עלינו בעינים שחורות, רואה הכל, מבינה הכל, והיתה אומרת לעצמה: אני יודעת שאתם מחכים שאמות, אז תחכו! תתפקעו ואני לא אמות!.. אבל בסוף אלוהים לקח אותה.

אני פה ולא פה. יש לי מין רחפת בראש, והכל לא ממשי כל-כך. אני עובר בעיר במכונית ורואה את הרחובות, את השדרות,את האנשים המתהלכים על המדרכות, וכל זה כאילו זכרון מזמן עבר.

בערב שוב מצלצלת איה ושואלת מה שלומי, ואם שמעתי משהו מאמי.

מה אצלך? – אני שואל.

בסדר…

קולה שפל, עגום.

מוסטפה יסע, כנראה, בקרוב…

לחוץ-לארץ?

לפאריס… יש איזו אשה עשירה שמממנת לו את הנסיעה… לא יהודיה, בארונית או משהו… הבטיחה לקיים אותו שם על חשבונה… כך הוא אומר…

אני שותק.

מה דעתך? – היא אומרת.

אם הוא רוצה בזה…

שגעון, לדעתי!.. טוב, מה איכפת לי?

צפניה מתהלך בחדר בחוסר-מנוחה, כאילו מרגיש שמשהו עומד להשתנות.

בעוד עשרה ימים תעזוב אמי את בית-החולים, וכל-כך הרבה דברים עלי לסדר עד אז! הראש מתפקע מרוב הדברים שנערמים בתוכו!

אני מסתכל בשתי התמונות שבחדרי, של איה ושל מוסטפה, התלויות זו מול זו: המטה עם הנחש. הים. אני יושב בין שתיהן וחושב: אולי אסע לדימונה.

בשבת אני נוסע שוב לטבריה. לבדי.

בבית-החולים אני מוצא את החדר הקטן שבו אמי מאושפזת, ומיטתה ריקה. שכנתה לחדר שוכבת עצומת-עינים, צהובת-פנים, אנחות קלות נמלטות מפיה.

מולי, במסדרון, גורר את רגליו חולה קשיש, בפיג’מה, הנראה כאיכר ותיק. כשהוא מגיע אלי, הוא אומר:

אתה מחפש בטח את גברת הלפרין. בחדר שלה לא תמצא אותה. היא מסתובבת, מדברת עם האחיות, הרופאים, נכנסת פה, נכנסת שם… תנסה, אולי היא שם, באולם…

אני שואל אותו מה היא עושה בחדרי החולים האחרים.

מה היא עושה? היא נותנת לנו סמינר שלם… מצאה פה בספריה את הספר של פלאביוס, אז היא קוראת לנו את הפרקים על הגליל, על סוסיתא, על גמלא… מספרת מה כתוב בתלמוד על זה… אשה מעניינת, אמא שלך… תנסה אולי בחדר האחרון, שוכב שם יהודי אחד אחרי ניתוח בכבד, תלמיד-חכם, והוא דווקא מוכן לשמוע אותה, אז היא יושבת אצלו הרבה…

כשאני פונה ללכת, הוא אומר:

אני רק מציע לך שתגיד לה… תסלח לי, זה לא עניני, אבל אני מכבד אותה… אני במקרה יודע מי היא, וגם מי היה אבא שלך… אתה לא מכיר אותי, לא חשוב… לא רחוק מכם… אז תגיד לה שלא תטפל יותר מדי באחיות… שתעזוב אותן… בייחוד האחות הראשית… הן לא סובלות שמטיפים להן מוסר…

היא מטיפה מוסר?

לא בדיוק מוסר… אבל היא מעירה להן יותר מדי, אתה מבין? למה לא ניקו פה, ולמה ל סידרו שם, ולמה לחולה הזה הגישו אוכל קר, ולחולה ההוא לא הציעו את המיטה… לטובתה אני אומר לך את זה, אתה מבין?..

אני פונה מעליו, ורואה את אמי, בחלוק לבן, ספר בידה, קרֵבה מקצה המסדרון.

פניה מאירות. היא חובקת את צוארי ונושקת לי כאילו לא ראתה אותי מזה חדשים. אחר-כך היא מראה לי את הספר שבידה, “בימי רומא וביזאנטיון”, ואומרת:

יומים שאלתי על הספר הזה ואמרו לי שלא נמצא בידם. לא ייתכן! אמרתי, ספר כזה מוכרח להימצא בספריית בית-החולים! מה אתה חושב עשיתי? השגתי את מפתח הספריה אצל מנהל הבית, ירדתי לשם, נכנסתי, חיפשתי על פני המדפים, טיפסתי על הסולם, והנה על המדף העליון…

טיפסת על הסולם?

כדי להגיע אל החכמה, צריך לטפס לשלבים העליונים! – היא צוחקת – יש פה יהודי מלומד אחד, שטען כי בבית-שאן לא היה יישוב יהודי אחר חורבן הבית! ואני טענתי כי היה! אמרתי לו: ניתי ספר ונחזי! זכרתי שאצל אבי-יונה כתוב שבימי הקיסר קונסטנטינוס היו בבית-שאן אורגים יהודים, וצבעים… מה שלומך, בני? מה שלום איה?

אני מנחה אותה אל חדרה, אך היא מוליכה אותי אל המרפסת, כי בחדרה נפריע לחולה, וכאן, ממולנו, מראה הכינרת, ההרים… האם זוכר אני את שירה של רחל “שם הרי גולן. הושט היד וגע בם”?.. ובכלל אינה מבינה לשם מה עליה לשכב כשכל אבריה שלמים וחום אין לה… כל ענין הבדיקות, יש לו תכלית אחת, לדעתה: לעשות ניסויים בגופה…

למה אתה חושב הם מוסיפים להחזיק בי כאן, כשיש מחסור כזה במיטות בבתי-החולים?

יושבים אנו על הספסל מול הכינרת, שסירות-מפרשׂים שטות בה, והיא מספרת לי על סדרי בית-החולים, ועל האחיות, ועל הרופאים, ועל כך שרבים באו לבקרה: שרה אריאלי, וארגמן, וחולדה…

במושבה, עוברים שבועות ואיש מהם לא בא אפילו לשאול מה שלומי. שמא דרוש לי דבר-מה? אולי אפשר לעזור במשהו? הרי סוף-סוף אני אשה בודדה! ועכשיו – נזכרו בי כולם! מביאים לי פרחים, שוקולד… כשבעלי-הבית נמקים, רוקדים המקקים, כמו שאומר הפתגם… חולדה הביאה לי תאר לך… צנצנת עם לפתן-תפוחים… אמרתי לה: יקירתי, קחי את הלפתן ותני אותו לעניי טבריה! בבית-החולים יש לנו די מזה!.. אתה בודאי תוכיח אותי על כך, אבל אני… אני אומרת את אשר עם לבי… אתה הרי יודע שתמיד אני…

פתאום היא מפסיקה, עפעפיה נופלים על עיניה ופניה מחוירות. אני שואל מה לה והיא איננה עונה.

היא פוקחת את עיניה ואומרת:

אתה יודע מה קורה לי?. מין ערפול כזה בראש, מין “עיפתה”… אבל זה עובר… בוא ניכנס, אשכב קצת…

במיטתה היא שוכבת שעה ארוכה בעינים עצומות, ידה אוחזת בידי, ואינה אומרת דבר.

אני נזכר שמעולם לא היתה בה ייראת-מוות. גם כשהיתה הולכת ללויה של מישהו מחבריה, בני גילה, לא היתה בה ייראת-מוות.

פעם, לפני כשנתים, באה אלי העירה, צנחה אל הכיסא עם האמתחת הכבדה שהביאה אתה, ואמרה: ברוריה אידלסון מתה. חברתי מן הגימנסיה. באתי ללוותה בדרכה האחרונה. ופתחה את האמתחת והוציאה מתוכה אגסים, ושסק, ורימונים, ודיברה על עבודות-המשק ועל הספר שקראה. יום ששי היה זה, והלויה נועדה ליום ראשון. כל יום השבת הסעתי אותה אל מכריה, בני מחזורה, בכל קצות העיר. היה עלי לעלות אתה אל כל אחד ואחד מהם, ובכל בית שהתה שעה ארוכה. בכל בית העלו זכרונות, מימי הגימנסיה, ומימי תל-אביב הקטנה, והזכירו שמות רבים, של מורים. ותלמידים, ועסקנים, וסוחרים, וקיוסקים, של אנשים שמתו ושל אנשים שעודם בחיים, בארץ ובחוץ-לארץ, ופתחו אלבומים ישנים, והסתכלו בתמונות, בעצב ובצחוק… חשבתי אז: כל לויה כזאת היא כמו פגישת-מחזור בשבילה. בכל לויה כזו היא חוגגת את החיים שלה.

עכשיו היא פוקחת שוב את עיניה. פניה קדרו, כאילו סערה עברה אותה ושככה.

הם לא אומרים לי את האמת… – היא ממלמלת.

אחר-כך היא מספרת שבלילה גם כן חשה ברע. באה האחות והזריקה לה זריקה. אז נרדמה, וחלמה חלום.

מה החלום? – אני שואל.

היא איננה עונה. עיניה מתמלאות דמעות.

שמור על עצמך… – לוחצות אצבעותיה היבשות את כף-ידי.

אחר-כך היא אומרת:

שתלתי חצילים מאחורי הרפת. לא הספקתי להשקות.

יוסוף ודאי ישקה אותם – אני אומר.

איך יספיק יוסוף לעשות את כל העבודה… צריך לקצור תירס לעופות, ולהוציא את הזבל… והוא עסוק עכשיו בקטיף האגסים…

אני אומר לה שאקח לי חופשה של כמה ימים ואבוא לעזור ליוסוף בעבודות המשק.

לא לא, אסור לך לעשות זאת. אסור לך לעבוד בשמש… תוסיף ליוסוף על שכרו. יש לי כסף בבנק. אעביר הוראה שירשו לך למשוך מחשבוני…

ידה אינה מרפה מידי.

אתה יודע… חשבתי על כך…הרי כוחי כבר בל עמי… אולי אחכיר לו את המשק… אתן לו שליש מכל ההכנסות, אולי יותר… אתה… אחרי התאונה שקרתה לך במלחמה… הרי כבר לא תוכל לעבד את המשק… אז שיהיה לו חלק בפרי-העמל…

אני אומר לה שנדבר על כך כשתקום מחליה ותשוב הביתה.

היא עוצמת את עיניה, ואחר רגעים פוקחת אותן.

אתה כותב? – מהבהב חיוך על פניה.

אני מצטחק: כן, כן…

היו לך שירים כל-כך יפים! על ירמיהו, ועל עמוס בולס השקמים, ועל האשה השונמית… זכרונות מני אז…

ובקול דק, חלוש, היא מפזמת: “ושמורים ברגלי זכרונות, מני אז, מני אז…”

צמרמורת עוברת בי.

היא מסתכלת בי, כאילו בוחנת את לבי, ואומרת:

אתה זוכר את “מצבה” של שמעונוביץ? “התאחזות, הסתפקות במועט, התמדה”?..

אני מסתכל בה וחושב: למה היא אומרת לי את הדברים האלה? למה היא רומזת?

אילו ידעתי לכתוב… – עולה סומק בלחייה – הייתי כותבת… על המאבק שלנו… עם האדמה הקשה, ועם השממה, ועם האויבים שהתנכלו לנו… ועל הנביטה, והצמיחה, והלבלוב… על השמחה כאשר רואים את הפרי על העצים… לא על עצמי, לא… זה לא חשוב כל-כך… אבל אני רק רשימות קטנות כתבתי, בחוברות-זכרון… הרי אינני יכולה לכתוב חוברת-זכרון לעצמי…

לפנות-ערב, בדרך העירה, אני מחליט לסור אל איה, לספר לה על שלום אמי.

כשאני מגיע למבואות יפו, סמוך למגרש הכדורגל, מכונית אדומה שנוסעת לפני נעצרת בפתאום, ואני איני מספיק לבלום, ונחבט באחוריה. הפנס השמאלי שלי מתנפץ ורסיסיו נפזרים על הכביש, ופגוֹש המכונית הקדמית נחבל.

שלושה בחורים צעירים, רזים, שחרחרים, יוצאים כאחד מן המכונית האדומה, מזנקים אלי, ובגידופים מצווים עלי לצאת אליהם. אני יושב המום. צא, בן-זונה, צא כבר! – תוקע אחד מהם יד אלי מבעד לחלון. ולאחר שאינני עונה ואינני זז ממקומי, כה נדהם אני, מושכים אותי השנים בזרועותי ומוציאים אותי אל המדרכה. אני מנסה להדפם מעלי, והם מצביעים על הפגוֹש וצועקים: תראה מה עשית, בן-זונה, תראה! אני אומר להם שלא אדבר אתם אלא אם יפסיקו לצעוק ולגדף, והם מגבירים את קולם ומנסים לגרור אותי אל מכוניתם. אני מנער אותם מעלי, כי חזק אני מהם, מוציא את נרתיק-התעודות מכיסי האחורי, ואומר להם בשקט שלחינם הם רבים אתי, כי אשלם את הנזק, ככל אשר יעלה. אך אחד מהם חוטף את הנרתיק מידי, משליכו ארצה וצועק, מי צריך את התעודות שלך, בן-זונה, תשלם קֶש על המקום, אם לא, לא תראה יותר את האמא שלך! והשלישי, העומד בצד, תופס פתאום בשתי ידיו את ברכו משמיע זעקת כאב, וצועק: אתה שברת לי רגל, אתה יודע? בוא למשטרה, בוא! ומיד הוא מזדקף, והוא עם השנים האחרים, תופסים בי, צועקים, בוא למשטרה, שם תדבר! ומנסים שוב לגרור אותי אל מכוניתם. אני נאבק עמהם, ואז יוצא מתוך המכונית האדומה אדם מבוגר יותר, שמן, פונה לאחורי המכונית, מעיף עין על הפגוש, וקורא: תעזבו אותו, אתם לא רואים עם מי יש לכם עסק? השלושה שומטים אותי בבוז, משלחים בי עוד כמה גידופים, ואחד מם יורק כלפי, והם נכנסים כולם למכוניתם, מגיפים את הדלתות, מזנקים קדימה ונמלטים.

אני עומד על המדרכה, מסתכל אחר המכונית הנמלטת, משותק.

אחר-כך אני מתכופף ומרים את נרתיק-התעודות שלי.

רגעים ארוכים אני יושב ליד ההגה מבלי יכולת להניע יד או רגל. רועד כולי.

בהגיעי לביתה של איה, אני מוצא שם את אפרים דוידזון, יושב ליד השולחן, שותה קפה.

איה מסתכלת בי בעינים מבוהלות.

מה קרה, דוביק?

אני צונח אל הכורסה. אינני יכול להוציא הגה מפי.

מה שלום אמא? היית אצלה, לא?

בסדר… – אני לוחש.

אתה נראה שבור… קרה משהו?

אני רועד בתוכי: הגידופים, היריקה, הנרתיק המונח על הארץ ואני מתכופף להרימו.

הרגישה רע בלילה – אני אומר – נתנו לה זריקה.

בת כמה היא? – שואל דוידזון.

שבעים בערך.

משהו רציני?

איה עונה: התעלפה, כבר שלוש פעמים. לא יודעים בדיוק.

אז מה אתה יושב ככה כמו יתום? – אומר דוידזון – התעלפה… גם צעירים מתעלפים… הזקנים האלה חזקים יותר מאתנו! שבעים – הלואי עלינו!

אתה מדבר שטויות! – נוזפת בו איה.

למה שטויות? אצלנו הזקנים קוברים את הצעירים, לא להיפך! מספידים אותם, מקימים בתים על שמם, “יד לבנים” פה, “יד לבנים” שם, שמעת פעם על “יד להורים”? אין דבר כזה!.. את יודעת כמה חוברות-זכרון הוציאו הורים על בניהם מאז קום המדינה? – תשאלי אותו, הוא עובד בסטטיסטיקה!

והוא פונה אלי: כמה? אתה צריך לדעת!

למה אתה לא עונה? אתה עובד שם כבר כמה שנים! יש שם מספרים על הנופלים או אין? תגיד!.. שותק!.. הנופלים זה לא במדור שלך?

גל של חימה נוראה מציף אותי פתאום. אני קם, אוחז אותו בצוארו, מטיח את ראשו אל הקיר שמאחוריו, וצועק בקול חנוק: אתה תשתוק! תשתוק! תשתוק! וחובט, ושוב חובט, ושוב –

הוא לא מתנגד כלל. רק מביט בי בעינים נדהמות.

ואני חוזר וצונח אל הכורסה ומכסה את ראשי בידי. הדם כאילו פורץ לי לעינים.

שתיקה גמורה בחדר.

אחר-כך הוא קם ואומר בשקט:

טוב, אני צריך ללכת. נתראה, מה?

ויוצא.

השקט מזמזם בראשי ואינני מסוגל להרים את פני.

איה קרבה אלי, מניחה את ידה על ברכי:

עכשיו הגד לי מה קרה.

אינני מסוגל לומר דבר. הכל מתהפך בראשי בערבוביה: הסיוט על המדרכה, שלושת הצעירים, דוידזון, היריקה, החבטות…

עוברים שני רגעים, והדלת נפתחת. דוידזון.

בעמדו על הסף הוא אומר:

פנס אחד שבור אצלך, ראיתי. התנגשת? תאונה?

ולאחר רגע:

זה הרבה כסף היום. צלצל אלי בבוקר. אני מכיר מוסך שיעשה לך את זה בחצי המחיר.

ויוצא.

איה מביטה לפניה, נדהמת, אחר-כך היא לוחשת:

היתה לך תאונה?

כמעט הרגתי אדם – אני אומר.

אב

בד' באב מתה אמי.

הודיעו לי על כך לפנות-ערב, בשובי הביתה מן העבודה. כששמעתי את המלים הראשונות בטלפון –

עשהאל, יעקב אריאלי מדבר, מורך –

ידעתי כבר מה אירע. אמרתי: מתי זה קרה?

והוא, בקול רצוץ, באותו קול שבו היה מספיד תלמידים שנפלו, סיפר שבבוקר יצאה אמי מבית-החולים, ללא ידיעת הרופאים או האחיות, עלתה על האוטובוס בטבריה, הגיעה למושבה, נכנסה הביתה, החליפה את שמלותיה, ויצאה אל הגינה שמאחורי הרפת. שם מצא אותה יוסוף, בצהרים, מוטלת על האדמה ומעדר בידה.

צילצלתי אל אליקים הורביץ, דודי. הוא קרא: מה?.. ובשקט אמר: אסון, אסון.

אחר-כך צילצלתי אל איה.

איה שתקה רגע ארוך מאוד, וחשבתי שהקשר ניתק. אחר-כך אמרה: אתה רוצה שאסע אתך?

לא – אמרתי.

דפקתי על דלתה של עדינה בלוך, סיפרתי לה מה אירע, וביקשתי שתאכיל את החתול בימים שאעדר מן הבית. כשלקחה את מפתח הדירה מידי, הסתכלה בי בעינים מבוהלות ואמרה: היה לי חלום רע. ידעתי שמשהו רע יקרה.

כבר היה ערב כשהגעתי למושבה, ולפני פתח החצר השחיר גוש של אנשים. כשיצאתי מן המכונית, אחזה שרה אריאלי בידי ואמרה: לא רק אתה התייתמת. כולנו. המושבה כולה.

כמה אנשים נכנסו אתי אל הבית, ויוסוף קם מן הספה, לחץ את ידי ומילמל בקול רועד: כל הימים עבדה… עד היום האחרון… למה הלכה ככה… כמו אמא שלי היתה… – ופרץ בבכי.

שכנים ישבו בחדר. וסיפרו על ימיה האחרונים בבית-החולים, ומה דיברה אִתם כשבאו לבקרה. ופריימן, שהעביר את גופתה לטבריה בטנדר שלו, לבדיקה שלאחר המוות, סיפר שהרופאים והאחיות לא הבינו איך הצליחה לחמוק מעיניהם ומעיני החולים, לקחת את בגדיה ואת אמתחתה, להתלבש, לצאת דרך השער בלי שישגיחו בה… ואמר שדודי אליקים בא לפנות-ערב ונסע לטבריה, לטפל בסידורי ההעברה והקבורה.

חולדה אמרה: ראיתי אותה בבוקר, עוברת על-פני הבית שלנו… זקופה, בצעדים אמיצים, כמו תמיד.. לא הבנתי! אני חולמת?.. הלא רק אתמול… אמרתי לעצמי: את תושיה הלפרין שום מחלה לא מסוגלת להכריע… רציתי לקרוא לה שתיכנס… אינני יודעת מדוע לא קראתי, מדוע לא יצאתי אליה…

ושרה אריאלי אמרה: כל אדם מת כפי שהוא חי. תושיה מתה כפי שהיא חיתה.

בשעה מאורת הלכו, כל אחד לביתו, ויוסוף אמר שילון ברפת, על הקש.

לפני צאתו אמר: הייתי בשדה, משקה… פתאם אני שומע, יוסוף! יוסוף! ואני רואה אותה על-יד הבית. הייתי שמח. אמרתי: את בריאה כבר? אמרה: כשבן-אדם רוצה להיות בריא, אפילו כל הרופאים בעולם לא יעשו אותו חולה! ושואלת אותי מה נשמע במטע, אם יש עוד הרבה לקטוף, ואם הזמנתי את הטרקטור, ואם שילמתי במועצה… ראיתי שהיא מרגישה טוב. הפנים שלה היו שמחים. לא דאגתי. הלכתי חזרה לשדה… בצהרים, אני הולך לסגור את המים…

ושוב פרץ בכי מפיו, והוא מחה את פניו במטפחתו.

העינים שלה היו פתוחות… חשבתי שהיא חיה… ניענעתי אותה בכתפים וצעקתי, מה יש לך, מה יש לך, והיא לא עונה… היה לה מעדר ביד, והיא החזיקה אותו חזק, כמו בצבת…

כשנשארתי לבדי, ושקט היה בבית, רק ניסור שוקק של צרצרים נשמע מבחוץ, היתה בחדר מין הזדרחות כזאת. נדמה היה כאילו רוחה של אמי חיה בכל החפצים מסביב: בציורי הצלליות התלויים על הקיר, של חלוצים רוקדים במעגל, ושל חלוץ מרים פטיש במחצבה, ושל חלוצה עודרת במעדר. ובשיירת הגמלים הקטנים מעץ-זית שעל-גבי השידה, הנושאים זיפזיף. ובאגרטל הגבוה שבאמצע השולחן, ובו צרור של רשרושיות ופעמוני-אלמוות וקוצים יבשים בעלי קדקדים מפוארים. ובכוננית הספרים, שבה הספרים שאהבה, ושקראה אותם פעמים אין-ספור: “גולה ונכר”,ודברי פועלות“, ושירי רחל, ושיר זלמן שניאור, וספר האגדה, ו”שבתאי צבי“, ו”פאוסט“, ו”כה אמר סרטוסטרא"… כל ספר כאילו קורן אור, והאור הוא לא רק זה היוצא מתוכו, אלא גם האור שלה שאופף אותו, אור העינים, או אור המחשבות והדמיונות. או האור הזה שהיה קורן ממנה כשהיתה מפסיקה באמצע הקריאה,מניחה את היד על הדף, מסתכלת באיזו נקודה רחוקה, בעץ-הרימון שמעבר לחלון, או בציפור שעומדת על העץ, ומהרהרת במה שקראה.

נכנסתי לחדרה, וגם שם היתה שלוָה אוֹרית כזאת. המיטה היתה מסודרת וחלקה, והכר, עם שני החתולים שרקמה בחוט זהוב, היה מונח על הכיסוי החום, המקושט בגבעולים ירוקים. בפינה אחת עמדה מכונת-התפירה “זינגר”, לבושה תכריך של בד ערבי, שהיא רקמה עליו פרחים ורימונים, ובפינה שניה, תיבת הרדיו הגדולה, העשויה עץ, שהיתה פותחת אותה כדי להאזין לחדשות ולהרצאות ולפרקי תנ"ך. ועל-גבי הארון הקטן שעל-יד המיטה, היה מונח הספר “תולדות האמונה הישראלית”, ועליו משקפי-הקריאה שלה.

שכבתי לישון בחדרי, והרגשתי מנוחה רבה, כמו בערבי-שבת בימי ילדותי.

קהל גדול בא ללויה. נדמה כאילו שבתה כל מלאכה, וכל המושבה נאספה ללווֹת את אמי.

מכוניות רבות הגיעו, מעלות אבק לבן על כביש הרחוב. הגיעו שתי בנות-דוד של אמי מחיפה, וכמה קרובי משפחה שלא ראיתי אותם שנים רבות, ושתי חברות שלה מימי הגימנסיה, ואדם אחד בעל רעמת-שׂיבה, גבוה, שראיתי את תמונתו בעתונים כמה פעמים ולא זכרתי מי הוא –

ועזריאל ששון ניגש אלי, לחץ את ידי,והביע את צערו, בשמו ובשם יתר העובדים.

כשהתעכבה הלויה ליד בית-העם, ומזכיר המועצה, אושרוביץ, הספיד את אמי, ואני נשאתי את עיני לרגע, ראיתי, בתוך הקהל הרב מסביב, את אביבה. היא עמדה שלובת-זרוע עם אמה, מטפחת אדומה לראשה, ועיניה אדומות מבכי.

נשמתי עמוק כדי להפיג את הדמעות שחנקו את גרוני. כל-כך נרגש הייתי שעשתה את כל הדרך הארוכה מבאר-שבע עד הנה, כדי לחלוק כבוד לאמי.

הלויה המשיכה בדרכה לאורך רחוב המושבה, טיפסה במעלה הגבעה, ורק בהתקרבנו אל שער בית-הקברות, ראיתי מרחוק את איה, היא ואפרים דוידזון מיהרו לעלות בשביל החוצה את השדה, המקצר את הדרך.

חום כבד שרר, ואבק עלה מצעדי האנשים הרבים. אחר-כך שכך האבק ורחש הצעדים השתתק, ורק רשרוש מחטי האורן נשמע. הקברנים עבדו בחריצות והורידו את הגופה אל הבור. הם גרפו את העפר, והגרגרים הכבדים ואבני הבזלת הקטנות הידרדרו פנימה ונחבטו אל הקרשים. כמה נשים שעמדו מקרוב מחו דמעות מעיניהן ומחטו את חטמיהן. דודי אליקים עמד על-ידי, זקוף, כמו גזע עץ חסון, מביט מגבוה על העבודה הנעשית לרגלינו. הקברנים הזיעו בחום, ושנים מאיכרי המושבה ניגשו להחליפם. אחר-כך ראיתי את אפרים דוידזון ניגש אל הקשיש שבין שניהם, לוקח את המעדר מידו וגורף עפר לתוך הבור עד שנסתם הגולל.

אמרתי קדיש, וכשהחזן נשא את קולו ושר אל מלא רחמים, שוכן במרומים, המצא מנוחה נכונה, על כנפי השכינה, התעופפו הפסוקים, כמו ציפרים, אל ראשי הברושים הגבוהים, וכשקרא, בקול גבוה ונרגש, ובגן-עדן תהיה מנוחתה, ראיתי את אמי לעיני כשהיא יושבת ליד השולחן בשבת, בחדר המוצף אור, וקוראת מתוך הספר ואור קורן מפניה.

בראש התלולית ננעץ שלט-עץ קטן ועליו שם אמי, תושיה הלפרין. בצד המצבה של אבי, יהודה בן שמואל הלפרין, אשר נרצח בידי בני-עוולה, ה' יִקום דמו.

רגעים אחדים היתה דומיה, רק רשרוש הרוח בענפים ובקוצים נשמע, ואחר-כך קרב יעקב אריאלי אל התלולית, ואמר דברים לזכר אמי.

הוא אמר שהיא היתה כמו רוח-פרצים במושבה השקטה. עוררה, התסיסה, לא ידעה מנוח ולא נתנה מנוח. אך כל מה שעשתה, אמר, מתוך אהבת המקום עשתה, ואהבת הדעת, ואהבת העבודה. הוא מנה את פעליה הרבים, והמשיל אותה לעץ-הזית הגלילי, ששרשיו עיקשים וחותרים עמוק באדמה הקשה, וגזעו מסוקס, ופריו מר אך דשן, והוא עתיק ורענן כאחד.

מרחוק, במזרח, נראתה בקעת הירדן, עם נחש הירק המתפתל לאָרכה, ומעבר לה הרי הגלעד, אך המראה כולו היה מטושטש ורועד, כי דמעות רעדו בעיני.

כשחזר קהל המלווים למושבה, השיגה אותי איה במורד הגבעה, שילבה את זרועה בזרועי, וכשהגענו אל שער החצר, עם יתר האנשים שעמדו להיכנס אל הבית, אמרה: אני אסע עכשיו, דוביק. אבוא בעוד יומים-שלושה, כשנוכל להיות לבדנו. היה חזק.

ונשקה לי.

ואפרים לחץ את ידי בחזקה ואמר: זהו. דור הולך ודור בא, אין מה לעשות נגד זה.

ושניהם פנו לעבר המכונית, שחנתה במורד הרחוב.

אנשים באים ויוצאים, באים ויוצאים, ויושבים אתי כדי שלא אהיה לבדי בשבעת ימי האבל. בשעות הבוקר באות השכנות, מביאות מצרכי-אוכל מבתיהן, ומפעם לפעם נכנסת אחת מהן למטבח, מרתיחה מים ומכינה כריכים, ומגישה קפה לנמצאים, או מבשלת משהו לארוחת-הצהרים.

הן יושבות ומדברות, ומזכירות מעשים שונים שעשתה אמי. איך דרשה בתוקף לצאת לשמירה בלילות במאורעות תרצ"ו, ואיך תפרה במו ידיה תלבושות להצגת “האוצר” בבית-הספר, ואיך היתה נוסעת יום-יום למעברה בטבריה כדי ללמד את העולות החדשות עברית –

חולדה יוצאת מדי-פעם לחצר, נותנת אוכל לעופות, אוספת את הביצים, מסדרת אותן בתיבות למשלוח –

בערב באים הגברים, ואחדים מהם יושבים ומספרים, או מתבדחים. אביתר שפירא, הזקן שבין איכרי המושבה, נכנס גם הוא, יושב ומעשן, ומקשיב בחיוך לדברי האחרים.

אחר-כך הוא מספר איך הגיעה אמי למושבה, לפני יותר מחמישים שנה.

הוא מספר שהיא באה בקיץ, עם חבורה של תריסר תלמידים מן הגימנסיה, שהתנדבו לעזור לאיכרים בבציר. הם שוכנו ברפת העזו בה של אברמוב, שם היו לנים על הקש, ועם עלות השחר היו יוצאים לעבודה.

אמי היתה יוצאת אל הכרם בשמלה לבנה ובמגבעת לבנה, רחבה, ואת הטנא היתה נושאת על כתפה, כמו עולת-רגל בחג-הביכורים, וכששאלו אותה מדוע היא לובשת בגדי-חג לעבודה, ענתה: לי העמל חג הוא! בכל יום, בשעה שמונה, היו הבוצרים נאספים אל מתחת לסככה, לארוחת-הבוקר. אמי לא היתה יושבת לאכול עם כולם, אלא עומדת בצד, ליד העמוד, פותחת ספר, וקוראת ממנו לפני העובדים. פעם היתה קוראת פרק תנ"ך, פעם מספר האגדה, פעם שיר כלשהו. והיתה נועצת מבט זועם בכל מי שהיה מפריע לה.

יום אחד קראה את הסיפור “חמישה-עשר באב” מאת שמואל רפאלוביץ. כשהגיעה הפסקת-הבוקר לקצה, קטע אותה אברמוב באמצע הקריאה ואמר כי עת לחזור לעבודה. היא נזפה בו וציותה עליו לשבת ולחכות עד שתסיים את הקריאה. אברמוב צחק, וציית. כשסיימה, אמר: מותר להמשיך בעבודה, גברתי הסטודנטית? ענתה לו אמי: כן אדוני בעל-הכרם! אם אני בוצרת את פרי גפניך, הייבצר מך לטעום מפני גני?

ובאותו קיץ – צוחקות פניו המקמטות של שפירא – התאהב בה אביך זכרונו-לברכה.

הוא מסתכל בי, מחייך, וממשיך:

אביך היה בחור צנוע, ביישן, ואל בחורות לא העז להתקרב. כשהיינו אנחנו מחזרים אחר האיילות האלה, היה הוא נחבא אל הכלים. שתקן גדול היה. אבל לעבוד ידע דווקא. היה חורש שנים-עשר דונם ביום. הרבה מאוד באדמה הכבדה שלנו! כששמעה אמך שאביו, שמואל הלפרין, הכיר את אל“ף דל”ת גורדון עוד מפודוליה, רצתה לעבוד רק אצלו. אחר הקיץ ההוא היתה באה בכל חופשה ועוזרת להם במשק. בניכוש, בתלישת קטניות… ואת הסוף הרי אתה יודע: עזבה את בית אביה ותעל אל הגליל!

אליקים הורביץ בא, זו הפעם השלישית, מתהלך בבית, בחצר, מדבר עם יוסוף, אתי… כשהוא מתהלך בחצר, הוא נראה כאיכר אמיד, בעל-נכסים. הוא מכיר את כל עניניה הכספיים של אמי, כי היתה מתייעצת אתו בכל ענין קשה.

לפנות-ערב, כשאנו פוסעים לעבר המטע, הוא מונה לפני את הנכסים שירשתי: הבית, האדמה, מבני המשק, המטעים, החסכונות בבנק…

חשבת כבר מה תעשה? – הוא שואל.

אחר-כך הוא אומר:

אפשר למכור, כמובן… לקבל חצי מיליון לירה, יותר… אבל חבל, חבל…

אני מספר לו על הרעיון שהיה לאמי בימיה האחרונים: להחכיר את המשק ליוסוף.

הוא מתכופף, מרים רגב עפר מן האדמה, מפורר אותו בכף-ידו, כאילו לבדוק את מידת הלחוּת שבו, ואומר:

כן, אני יודע… אבל להחכיר אפשר רק אם מישהו נמצא במקום… הרי לא תשאיר את יוסוף לבדו. ואת הבית אי-אפשר להשאיר ריק… מה עם כל הדברים שבו? תקח העירה?.. ומלבד זה, במושבה לא יסכימו שיהיה פה ערבי שישתלט על האדמה. בצדק.

כן – אני אומר – כן…

תחשוב על זה, תשקול… אולי אחרי שתהיה פה כמה ימים, תחליט שאתה רוצה להישאר… יוסוף מוכן להמשיך כמו קודם… אולי יחד אתו…

וברדת החשיכה הוא חוזר אל המכונית הגדולה והמאובקת שלו, ומפליג לדרכו.

מאוחר בערב, כשאין עוד איש אתי בבית, אני פותח את המדור התחתון של המזנון, ומחטט בגנזים של אמי.

מונחות שם, זו על גבי זו, חוברות ומחברות ואמתחות-בד גדושות בתצלומים ובמכתבים, ומעטפות גדולות המכילות מעטפות קטנות, וניירות שונים.

אני הופך את אמתחת התצלומים ומחפש תמונות של אבי. רק שתים אני מוצא. את השתים שאני מכיר מאז ילדותי. אחת ובה הדיוקן שלו, ומין הבעה של תמהון ותום שפוכה על פניו בה. ואחת שממנה גזורים פניה של אמי, והוא עומד בה לפני הבית, כמו נעלב.

ערימה גדולה של תצלומים שפוכה על השולחן, ובה תמונות של אבי, ושל הוריה, ושל קרובי משפחתה, ושל חבריה וחברותיה מימי הנעורים, ושלי, ושל אנשים שאינני מכירם. ורק שתים הן תמונות של אבי.

אני מסתכל בתמונות של אמי:

יושבת ליד הפסנתר, בבית-הוריה, שׂערה השחור מפוסק באמצע, ידה נחה על לוח הקלידים, שמלה לבנה לה, ורצינות חגיגית בעיניה.

יושבת ליד שולחן עגול, קטן, ספר פתוח לפניה, אצבעה מתוחה על הרקה, מהרהרת.

עומדת לפני ערימת שחת, בצד הרפת, מטפחת לראשה, קלשון בידה, עיניה מצומצמות, כמו מפני השמש.

כורעת על האדמה ושותלת שתיל. בגן שלפני בית המועצה.

אוחזת בידי ילדים לבושים בתחפושות פורים, בחזית בית-הספר.

היא וחברתה פאניה, ראשיהן נוגעים זה בזה.

היא וחברתה עבריה בית-הלחמי, בחצר “בית המוסדות”, בירושלים.

היא ואליקים, בהיותה בת חמש-עשרה או שש-עשרה. הוא במכנסים קצרים, לבנים, ובחולצת-מלח, והיא בחולצה לבנה, רבת כפתורים, ובחצאית שחורה, והצמה יורדת לה לפנים, על החזה.

היא וקבוצה של נשים תימניות, יושבות כולן בשדה אפונים.

היא עם חברי מועצת המושבה, על מרפסת בית-העם, וספר בידה.

ובתמונת קרטון גדולה, של המחזור בגימנסיה “הרצליה”, תצלום זעיר שלה, בין תצלומים רבים, ובו יש לה פנים חדות, נמרצות, ומבט בטוח, כאילו רואה היא את כל דרכה לפניה.

חמש מחברות חיבורים שלי אני מוצא. מכיתה ו' בבית-הספר העממי ועד כיתה י' בתיכון האזורי. אני מעלעל בהן ורואה את חיבורַי, בכתב-יד חד ואלכסוני. חיבורים על מרד המכבים, ועל יוסף טרומפלדור, ועל שאול בברחו מפני דוד, ועל שמואל והמלוכה, ועל צדיק ורע לו רשע וטוב לו, ועל חירות אישית וחירות לאומית, ו“איך נקבל את פני אחינו מתימן”, ו“מה אומר לך יום העצמאות הראשון”, ו“דרך אויל ישר בעיניו ושומע לעצה חכם” –

על דפי מחברת-חשבון תלושים כתובים השירים שלי.

מתחת לשיר “אלישע ובן השונמית”, רשום משפט, בכתב-יד אמי: “העתקתי ושלחתי למשורר יעקב פיכמן ביום כ”ב בשבט תשי“ב – ת.ה.”

בושה מכסה את פני.

אני מוציא מן הארון את המעטפות המכילות את המכתבים לראות אם נמצא בהן מכתב של המשורר יעקב פיכמן.

מעטפות רבות, חומות, שחוקות מיושן, ורשום עליהן: “מכתבי בני עשהאל”, “מכתבי אל בני עשהאל”, “מכתבים אל מוסדות שונים”, “מכתבי ידידי ומודעי”, “איגרות ששיגרתי אל אנשי-שם ותשובותיהם” –

את כל מכתביה כתבה פעמיִם, ואת הטיוטות שמרה למזכרת.

במעטפת האיגרות אל אנשי-שם, מכתבים ארוכים, משתרעים על-פני דפים רבים, מכתב אל ש“י עגנון ובו פירושה על “שבועת אמונים”. מכתב אל בן-גוריון בענין כיבוש כנען והתנחלות השבטים. מכתב אל ד”ר יחזקאל קויפמן ובו היא חולקת על דעתו בדבר מקור האמונה באל אחד. מכתב אל נתן אלתרמן ובו דברי הערצה על שירו “אמא כבר מותר לבכות”. מכתב אל מרטין בובר שבו היא מוכיחה אותו על שהסכים לקבל פרס מידי הגרמנים. מכתב אל אנדה פינקרפלד-עמיר להודות לה על שיריה ב“גדיש ועומר”. ואל רחל כצנלסון-שזר על הדברים היפים שכתבה על ברנר. ואל גרשון שופמן על רשימותיו הקצרות –

מכתבי התשובה מעטים וקצרים. שורות אחדות של תודה ושבחים על לשונה היפה.

משורר יקר ונערץ – כתבה אמי אל יעקב פיכמן – שמי אינו מוכר לך, כי אינני אלא אשה פשוטה העובדת את אדמת הגליל זה יותר מחצי יובל שנים. אבל אולי תזכור את ביקורך במושבתנו, כשערכנו ערב לכבודך בבית-העם כדי להביע את הכבוד והיקר שאנו רוחשים לך ולשירתך. אני הייתי זאת שהשמעתי כמה דברי הערכה לך, בלשוני הדלה, בפתיחת הנשף, ואחר-כך קראתי מעל הבימה את שירך הנשגב “רות”.

סלח לי אם ארהיב עוז בנפשי לחלות עכשיו את פניך בבקשה צנועה, בקשת אֵם: לקרוא את שירו של בני, עשהאל, “אלישע ובן השונמית” ולהביע דעתך עליו. הוא כתבו בהיותו בן שתים-עשרה בלבד, וזכה עליו בשבחים רבים מפי המורה הותיק יעקב אריאלי, ששמו אולי מוכר לך. גם לפי עניות דעתי זהו שיר עתיר רגש ודמיון, מחונן באהבה לדמויות התנ"ך היקרות לכולנו. אך מי אני כי אשפוט? והרי אמו אני!..

יודעת אני כמה יקר זמנך, ורבים הם בודאי אלה המטרידים אותך במשאלות ממשאלות שונות, אבל אם נא מצאתי חן בעיניך, הואל נא לעבור בעינך הטובה על השיר הקטן הזה, ולכתוב לי את דעתך עליו ואם יש בו ניצוץ של כשרון אמיתי ואתחלתא דשירה. את דינך אקבל ללא ערעור, יהא כאשר יהא!

וסלח לי שוב על הטרדתי. בתקוָה כי תבין לב-אם, ובהערצה –

תושיה הלפרין

אני מפשפש בערימת המכתבים, הופך בהם והופך, ואת תשובת המשורר אינני מוצא.

כל מכתביה אלי, מכל השנים מוטלים עכשיו לפני, דפים-דפים. מכתבים אל בית-הספר האזורי, ואל מחנה-הקיץ, ואל בסיס הטירונות, ואל קורס החובשים, ואל בסיס חיל-הרגלים…

אני נזכר ביום ההוא, במלחמה הראשונה שהשתתפתי בה –

שלושה ימים לאחר הכיבוש –

ואני עוד חובש קרבי בשירות-החובה –

בנין המשטרה הגדול היה מנוקב כולו, קרוע פרצות. גלי ניירות ושברי רהיטים מילאו את החדרים, והמסדרונות היו זרועים מכתות לבֵנים, אבק טיח, דפי שבועונים ערביים מצוירים –

בצהרים אני שומע קול קורא, מהדהד בכל הבנין: הלפרין! אמא שלך מחפשת אותך!

אני מוכה תדהמה, לא ייתכן! – אני אומר לעצמי – האיזור כולו אסור בכניסה לאזרחים. הכבישים הרוסים, חסומים למעבר כלי-רכב, ומשמרות חזקים בכל המעברים!

אני יוצא מן החדר, ובקצה המסדרון הארוך אני רואה אותה –

איני מאמין למראה עיני –

פוסעת זקופה, בחולצת-החג הרקומה שלה, אמתחת גדולה בידה, חייל חמוש מלווה אותה.

היא נעצרת מרחוק, חיוך משתפך על פניה, מחכה שאקרב אליה.

וכשאני מגיע אליה, היא צוחקת:

אתה מופתע, בני! חלוצה ותיקה כמוני מסוגלת גם לחצות את הסמבטיון כדי לראות את פני המשיח!

פה לא תמצאי את המשיח, גברתי! – מצטחק החייל המלווה.

אתה הוא המשיח! – אומרת לו אמי – אתה זוכר איך כתוב בשיר של טשרניחובסקי? אתה הוא המכבי!.. הרי מוכרחה הייתי לבוא ולברך אתכם על נצחונכם!

איך הצלחת לעבור…

היש מי שיכול לעצור בעדי? – היא צוחקת.

היא איננה שואלת אותי לשלומי. היא אינה מתפלאה כלל שיצאתי שלם מן המלחמה. היא פונה אל החייל ואומרת:

בספר שמות כתוב: והיה כאשר ירים משה ידו, וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו, וגבר עמלק. שואל התלמוד: האם יש בכוחו של משה להכריע את גורל המלחמה בידיו? משיב על כך אחד האמוראים: כשנושאים בני שיראל את עיניהם כלפי מעלה…

מפקד-הגדוד, בלויית השליש, מתקרב מקצה המסדרון. מופתע למראה האשה העומדת בלב בנין המשטרה המבוצר, אמתחת בידה, והיא נושאת דברים נלהבים באזני שני חיילים – הוא נעצר ושואל מה מעשיה במקום הזה.

תושיה הלפרין שמי – היא מחייכת אליו – אני אמו של החייל הזה, עשהאל. באתי לברך אתכם על נצחונכם בשם כל בני מושבתי הגלילית…

יש לה מכתב מן הפיקוד, המפקד! – אומר החייל העומד לצדה.

היא פותחת את ארנקה, מוציאה מתוכו את המכתב ומושיטה אותו למפקד.

ובעודו קורא בו, היא מתכופת אל האמתחת, מוציאה מתוכה ספר עבה –

אני רואה: ספר המחזות של מתתיהו שוהם…

ואת הספר הזה הבאתי לכם לאות הוקרה ותודה! – היא מושיטה לו את הכרך העבה – כשיונח לכם ותתפנו, אני מקווה שתקראו בו. רעיונות נשגבים צפונים בו, על גורל ישראל מקדמת-דנא עד היום הזה!

המפקד פותח את הספר, מעלעל בו, מודה לה בצנינות, וממשיך בדרכו.

אמי מסתכלת אחריו, הבעה של אכזבה בפניה. היא לוחשת לי:

הוא שמע מימיו את שמו של מתתיהו שוהם? – – –

במעטפה גדולה בין תעודות שונות, קבלות, אישורים, אני מוצא מעטפה קטנה, ממורטטת, ועליה, בכתב-יד אמי: “מכתבה של אביבה. לא ראוי לתשובה”.

אני פותח את המעטפה ומוצא אותה ריקה.

ביום החמישי אחר-הצהרים מגיעה איה.

פניה עצובות.

היא יושבת על הספה, מתבוננת בי, ואומרת: עצוב לך פה, מה?

אני מספר לה שאנשים באים, בשעות היום ובשעות הערב, יושבים ומדברים, וכשאני נשאר לבדי, אני עובר על עזבונה של אמי, קורא חוברות ישנות, חיבורים שלי מימי בית-הספר, מכתבים…

מצאת דברים מעניינים?

אני אומר שמפליא אותי שאינני מוצא שום דבר הנוגע לאבי, מלבד שתי תמונות. לא תעודות, לא מכתבים.

איה מתבוננת בי, שותקת, נדמה לי שלבה במקום אחר, אחר-כך אומרת:

נצא קצת?

רגלינו מובילות אותנו באותה דרך שבה הלכנו כשבאה לבקר את אמי בפעם הראשונה. שלף תירס משני עברי השביל, קוצים יבשים וריח חם של אבק עולה מהם, ולאורך אפיק הואדי מוריקים שיחי שמיר, סדריות, קני-גומא, ועצי דקל נמוכים מבצבצים מבין העשבים. על צלע ההר שלימיננו מאפירים אוהלי הבדואים וביניהם מבני פח ואבן. שם גר יוסוף.

שם גר יוסוף – אני אומר לאיה.

היא נעצרת, מסתכלת ממושכות במאהל השרוי בדמדומים, כאילו מתעמקת בפשר המראה שלפניה.

אני שואל אותה מה עשתה בימים האחרונים, והיא מושכת בכתפיה: שום דבר!

ציירת?

לא. ניסיתי קצת. לא הלך לי. שום דבר לא הולך לי.

מועקה שורה עליה. היא אתי ולא אתי. כאן ולא כאן.

מה שלום מוסטפה?

בסדר…

חיוך נוגה על שפתיה.

מתכונן לנסוע?

כנראה… רואה אותו מעט מאוד.

אנו עולים בשביל לעבר עץ-השיזף הגדול שבראש הגבעה. אור בין-הערבים שוכך לאט-לאט, רק נוגה השמש ששקעה נאחז בשיפולי ההרים שבמזרח, מעבר לבקעה. איה שולחת מבט אל עיקול הדרך שלמטה, לרגלי ההר, אל המקום שבו נפל אבי, ואומרת: ניגש לשם?

בהגיענו אל דרך העפר, אל רגלי הצוק הגבוה, המטיל צל ארוך על הדרך, היא מתיישבת על אבן, ואני מתיישב לידה. היא לוקטת כמה אבנבנים ומשחקת בהן בכף-ידה. פתאום היא אומרת:

אתה איש חזק, אתה יודע.

אני מצטחק: כן?

כן כן! – היא נועצת בי מבט חודר – מפני שאתה מסוגל להיות לבד! מעט מאוד אנשים מסוגלים להיות לבד!

ואת?

אני? אני בכלל לא! אני משתגעת כשאני לבדי! יוצאת החוצה, מסתובבת, מחפשת אנשים… אני בזה לעצמי!

תמיד יש אנשים סביבך…

כן…–היא אומרת לאחר שתיקה.

שקט פרוש מסביב. אפילו צפצוף ציפור לא נשמע.

אתה דומה לאביך – אומרת איה.

רשרוש חולף בי ברקה.

מן התמונות?

לא, לא זה… אתה יודע מדוע אביך נהרג? מפני שהיה איש תמים. יצא לבדו, בחושך, ללא נשק, נסע אל השדה… פשוט לא תיאר לעצמו שיש אנשים שמסוגלים לרצוח אותו סתם כך, ללא סיבה… לא האמין!

אני מסתכל באבני הבזלת הגדולות שלצד הדרך, ונזכר שבהיותי ילד חשבתי שהדם ודאי עוד נשאר עליהן.

וגם אתה כך… אתה אף פעם לא תאמין שמישהו מסוגל לגרום לך רעה סתם כך, ללא סיבה…סתם מפני שיש אנשים רעים בעולם… אבל בכל אדם יש משהו רע!..

פתאום היא תופסת בפרק-ידי, נועצת בי מבט בוער, ואומרת:

אתה מבין כמה זה מסוכן? אתה מבין? יש אנשים שבגלל התמימות הזאת שלהם הם פשוט משוללי הגנה עצמית! הם לא מוכנים! לא מחוסנים! האויב בא עליהם במפתיע! תמיד במפתיע!

היא נמצאת במצוקה גדולה, אני חש בזה. חש בזה מקולה, מן המבט שבעיניה. אני רוצה לעזור לה, אבל אינני יודע איך. אני רוצה לומר לה: איה, אילו היינו שנינו…

אבל היא מרפה מידי, משפילה את מבטה, מרימה גבעול קש ישב ומַתוה בו קווים-קווים על העפר, ואומרת בקול רך, כמו לעצמה:

מה אפשר לעשות… כל אדם מצייר לעצמו את העולם שמחוץ לו כפי שהוא בתוכו… אולי גם זה טוב…

יש לי דברים רבים לומר לה. הרצאה שלמה. הייתי אומר לה: לא נכון שאנשים שאינם מאמינים ברע הם לא-מחוסנים, מחוסרי-הגנה… יש כאלה שהם מוקפים באור סביבם… גם זו הגנה… אפשר להשיב מלחמה, כמובן, להכות, להעליב… הרוב עושים ככה… אבל לדבר הזה אין סוף, נלחמים ונלחמים ושום דבר לא משתנה, להיפך, נעשה גרוע יותר… צריך לנסות אחרת… לתת יותר אמון… אם נותנים אמון…

איה נושאת אלי מבט מאיר, וכאילו ראתה את הרהורי אומרת בחיוך:

ואולי לא נולדנו בזמן הנכון… שנינו…

ומנערת את כפות-ידיה מן האבק וקמה.

אנחנו צועדים בדרך חזרה, ורק רשרוש אבני הבזלת הקטנות מתגרגר מתחת לרגלינו.

אני מנסה לפתוח ולומר לה דברים שרציתי מזמן לומר. בכל כמה צעדים אני מנסה לפתוח ולומר. אבל בכל פעם שאני עומד לפתוח את פי, נאלמות המלים בתוכי. נדמה לי שאין זו השעה הנכונה, ואולי לא המקום המתאים, ואולי יֵצאו הדברים מבולבלים, להיפך ממה שרציתי לומר…

אבי היה איש בודד מאוד – אני אומר.

ואני מספר לה מה שסיפרה לי אמי לפני שנים: שבשבתות היה אבי יוצא מן הבית לעתים קרובות ולא אומר לאן הוא הולך, וחוזר רק לפנות-ערב, או בערב. היתה שואלת אותו איפה היה ולא היה אומר. בשבת אחת יצאה קבוצת מטיילים מן המושבה אל הירדן. כשהגיעו אל הסבך שליד הנחל, ראו אותו לפניהם, עומד לבדו בין השיחים. קראו לו, אך הוא לא ענה, ומיהר להסתתר.

איה נעצרת, מסתכלת בעיני:

סיפור מרעיד.

כשאני חושב על אבי – אני אומר – לעתים קרובות אני רואה אותו כך: עומד בתוך הסבך.

האוטובוס האחרון יצא כבר מזמן, ואיה נשארת ללון.

היא מכינה לנו ארוחה קטנה, ושנינו יושבים במטבח לאכול.

סיפורים רבים לה, מימי ילדותה. עצובים ומצחיקים.

כמו איש ואשתו אנו יושבים ליד השולחן ומדברים.

בשעה מאוחרת אני מציע לה את הספה שבחדר הגדול, לשינה.

לפני שאני פונה לחדרי, היא מבקשת שאשאיר לה לקריאה את מחברות החיבורים שלי ואת שירי. היא מפצירה בי כל-כך, שאני נענה לה, ומניח את המחברות על השרפרף, למראשות המיטה.

אני שוכב בחדרי, ואיה שוכבת מעבר לקיר. מן החלון מגיע אור ירח קלוש מבעד לענפי עץ-הרמון. אני שוכב ער, וקורא בלבי יחד אתה את דפי מחברות חיבורי. כאילו מהלך אני אִתה בשבילי ילדותי. עוד מעט, אני יודע, תגיע גם אל השירים שבדפים התלושים. עוד מעט.

ציפיה דורכת אותי, לדבר-מה שאינני יודע מה הוא. לפלא.

הדלת נפתחת חרש. נדמה לי כי חלום הוא זה.

יחפה,כותנתה מבהיקה באפלולית, היא קרבה אלי וללא אומר היא נשכבת לצדי ומעתירה עלי נשיקות, נשימתה אופפת אותי, כל חום גופה הקיצי. היא גוהרת עלי, נפתחת אלי כמו בקעה לוהטת, כמו ירדן של אש, ובהיותנו גוף אחד ונשמה אחת, נדמה לי כאילו אנו מעופפים יחד, גבוה יותר, גבוה יותר, אל שמים מלאים נהרה.

אחר-כך, כשהיא צונחת באנחת-רווחה, היא לוחשת אל פני: אתה עלומי… עלומי שלי…

ובבוקר יצאה בעודי ישן. הסדינים מקופלים על הספה, ומחברות-החיבורים מונחות זו על זו על גבי השרפרף.

בערב נכנס המורה אריאלי. מתיישב, מפזר פירורי זכרונות מימים רחוקים, מתבדח מעט, שואל אותי מה תכניותי לעתיד ואם אשאר במושבה, ואחר-כך הוא אומר:

פעם, לפני שנים, הראתה לי אמך דברים שכתבה על “מגילת האש”. הדברים לא היו מסודרים וקצת עמוסים במליצות, אבל היו לה שם, אני זוכר, כמה רעיונות מקוריים מאוד. מעניין אם שמרה על הדפים האלה.

כן, אני אומר, במחברת עבה מקובצים “הגיגים” שלה, על תנ"ך, אגדה, ספרים שונים שקראה… גם את דבריה על “מגילת האש” מצאתי שם.

יפה! – מתבונן בי המורה אריאלי ומשקפיו זורחים – שמח אני שלא אבדו! ויודע אתה? עלתה מחשבה על לבי, שכבוד יהיה למושבה, ולכל מוקירי זכרה של אמך המנוחה, אם נכנס יחד כמה מדבריה… כמה מן ה“הגיגים” שהזכרת, אולי מכתבים אחדים שיש בהם ענין ציבורי, ונוסיף עליהם דברי זכרונות של מכריה וידידיה… גם אני אתרום את חלקי… נכנס את כל אלה בחוברת ונוציא אותם בדפוס… הרי כיובל שנים היתה עמנו כאן… חשבתי, אם כן, שאתה… הרי יודע כתוב אתה… אולי תוכל להתפנות לכך לכמה זמן… ואז, ליום השנה… מה דעתך?

אני מקשיב לדבריו, מסתכל בו, וחושב: איזה אושר היה לי עם איה! איזה אושר! יכול הייתי להישאר פה לעולם, אילו היתה נשארת אתי!

כן, זה ייתכן… – אני אומר.

אני מדפדף במחברת ה“הגיגים” של אמי, ומוצא בה שני דפים תלושים, מקופלים לשניִם. אני פותחם וקורא בהם שורות-שורות, כתובות כאילו ביד רועדת:

כשביאליק כותב על אמו, הוא כותב עליה באהבה גדולה וברחמים אין-קץ. רק טוב הוא רואה בה, רק את הראוי לחיבה, להערצה. שומע הוא את אנחותיה בלילה, ורואה את דמעותיה בקומה עם שחר ללוש את הבצק לאור הנר. שומע הוא את תפילתה החרישית: “רבונו של עולם! סמכני בל-אפול, אלמנה אנוכי, פרנס את אפרוחי כתולעים – מה כוחי?”

כשהיה עשהאל בן חמש, מכרתי את העגלה שלנו, בת החדשיִם, כדי לקנות לו נעלים, כי לא היתה לי פרוטה לפרטה. בהשכמת הבוקר חלבתי את הפרה, נתתי אוכל לעופות, הבאתי את כד החלב למחלבה, ואחר-כך נסעתי אתו לטבריה. כמה שמחתי כשהספיק לי הכסף לקנות לו גם חולצה חמה!

לאחר שיצא מבית-החולים והיה תלוי על בלימה, נעלתי את הבית, ביקשתי מיוסוף שישגיח על המשק, ונסעתי לירושלים. כיתתי את רגלי מפקיד לפקיד, דפקתי על הפתחים, מחלתי על כבודי ופניתי אל משה אבני, שלא סבלתיו עוד מימי הגימנסיה – הכל כדי למצוא משרה בשבילו. כדי לתת לו אחיזה מתחת לרגליו.

אני מפשפשת במעשי ושואלת את עצמי: מה עוול עשיתי לו? מה עוול?

*

איך יכולתי לשער בנפשי שאת המכה הגדולה בחיי אקבל מידי בני? איך יכולתי להעלות בדעתי שיש לו טינה כזו עלי? שאפילו המבטא שלי כצנינים בעיניו! אפילו קולי כשאני שרה!

היש מרפא לפצעי אֵם מידי בנה?

*

מעולם לא סיפרתי לעשהאל שלולא אני, שלוויתי מאליקים אחי 45 לא“י בשנת תרצ”ב, היו מפקיעים לנו 20 דונם לתשלום חובות. מעולם לא סיפרתי לו איך נלחמתי בציפרנים על הכנסתו של יהודה ז"ל לועד המושבה, על אפו ועל חמתו של כל השבט האברמסוני!

*

“רק על עצמי לספר ידעתי”, כותבת המשוררת רחל. אך היא לא עצמה כתבה, לא! אלא על הכינרת, ועל רחל האם, ועל חנה בשילֹה, ועל היציאה לעבודה עם שחר, עם מעדר על שכם ומגרפה ביד, ועל חליבת לילה, ועל הקמה הזוהרת בשמש. היכול משורר עברי בימינו לכתוב רק על עצמו? רק על עצמו?

*

המדרש אומר: כל הנביאים ראו מתוך אספקלריה מלוכלכת ומשה ראה מתוך אספקלריה מצוחצחת.

ביאליק, את אמו ראה מתוך אספקלריה מצוחצחת.

*

האפשר שלא אסלח לו? הלא אהבת אם – אהבה שאינה תלויה בדבר היא!

*

בני בני, עשהאל! איך נבדיל בין עושר לאושר, בין עובד לאובד – אם לא נקפיד על המבטא העברי שלנו!

אלול

הרשרוש הזה בראש מתגבר אצלי כמו לפנים, לפני שהכרתי את איה.

איה לא התקשרה אף פעם מאז היותה כאן. צילצלתי כמה פעמים לביתה ולא היתה תשובה.

שלושה ימים לאחר השבעה נסעתי העירה לקחת את חפצי.

כהגעתי לדירתי, אחר-הצהרים, אמרה לי עדינה בלוך שהחתול ייבב הרבה בהעדרי. שרט את הדלת בכל פעם שהיה שומע צעדים במדרגות, וייבב. כשהביאה לו אוכל, לא נגע בו, ורק כשהיתה חוזרת ונכנסת, היתה מוצאת את הצלוחית ריקה. הטלפון צילצל פעמים רבות, אמרה, ויומים לפני בואי צילצל בתכיפות כזאת,שחשבה, אולי רצה מישהו להשאיר איזו הודעה דחופה, והרשתה לעצמה להיכנס ולהרים את השפופרת. מישהו ממקום-העבודה שלי דיבר, ושאל אם ידוע מתי אחזור העירה.

בערב נסעתי לביתה של איה. היה חושך בחלונות. דפקתי על הדלת ואיש לא השיב. חשבתי, אולי יצאה לזמן-מה ותשוב, וירדתי אל שפת הים. התהלכתי שם כחצי שעה, וכשחזרתי היה הבית חשוך כמקודם. גם המפתח לא היה מתחת לעציץ. חזרתי, אם כן, לדירתי.

בבוקר צילצלתי שוב לביתה. הצלצולים הידהדו צרור אחר צרור, צרור אחר צרור, ואני עמדתי והאזנתי להם, כאילו יש בכוחם להזעיק אותה מרחוק.

אחר-כך צררתי כמה חפצים והורדתי אותם למכונית. בגדים, ספרים אחדים, האוקרארינה. לקחתי את צפניה על זרועותי וירדתי.

גם את הדג המאובן שנתנה לי איה לקחתי אתי.

בצהרים הייתי שוב בבית. חום גדול רבץ על העצים. צפניה עמד באמצע החדר, מקומר. רגע ארוך עמד כך, ואחר-כך הטיל את עצמו על הרצפה, בפישוט רגלים, ולא זז משם עד הערב. כאילו התפגר.

בבקרים אני עובד קצת, בגינה שמאחורי הרפת. עודר את החצי לים, משקה, אבל כשעולה השמש, מתפשט יקוד בראשי, ואני נאלץ לחזור ולהיכנס הביתה.

את העופות, מלבד חמש תרנגולות, מכרתי לפריימן. יוסוף נכנס פעמים-שלוש ביום שואל בעניניים שונים של המשק, אך הוא בעצמו נותן את התשובות. נראה יגע, דעוך.

אנשים אחרים אינם באים כמעט, ואני יוצא רק לפנות-ערב, לקנות משהו, או לטייל בשדות.

צפניה משוטט בחדרים כמשוגע. לפעמים אני מסתכל בו וחושב שבאמת דעתו נטרפה. הוא רובץ על הרצפה, מנמנם מעט, אך לאחר רגע הוא מתרומם, מתמתח, ומחפש לו מקום אחר. מדלג אל הכיסא, מתיישב עליו, מלקק את עורו בעצבנות, מכווץ את ראשו אל צוארו, כאילו מתכונן לשינה ממושכת, אך מיד נוחת ארצה, פוסע לאורך הכתלים, סביב סביב, כמחפש דבר-מה, פוסע כמו נמר בכלוב. פתאום הוא נעצר מול עציץ האספרגוס, לוטש עין אליו, ממודד את רגליו, כאילו עומד לזנק עליו, ובעוד רגע הוא מתרפה, כמו חזר בו ממזימתו, ושוב משוטט לאורך הכתלים, סביב-סביב. אני פותח לו את הדלת אל החצר, הוא מהסס לצאת, אחר-כך רץ כברת-דרך קצרה, לעבר הרפת, כמו לרדוף אחר איזו ציפור לא-נקראית, נעצר בבת-אחת באמצע החצר, וחוזר שפוף, מיואש.

שנים לא חשבתי על אביבה, ועכשיו היא עולה לי לראש, לעתים קרובות, בין הרשרושים.

עברנו לבית הקטן בעפולה, שהיה מוקף חצר מגודרת, לא מעובדת. האדמה היתה בקועה וקוצים גבוהים צמחו עליה. אביבה קנתה שתי כורסות מרופדות, ושטיח-צמר בדואי, ואגרטלי-חרס, ועציצים. את העציצים העמידה על אדני המרפסת, עציצי גרניוּם וקקטוסים ודקל, והשקתה אותם יום-יום. אחר-כך ביראנו את הקוצים שבחצר, עדרנו את האדמה, ובערוגות שתלנו חסה ובצל וחצילים ופלפל. אמה באה מן המושבה והביאה שתילי תפוחים ושזיפים וחבושים, ויחד נטענו אותם. בבוקר היתה יוצאת לעבוד בגן-הילדים, ובערב היתה יושבת בכורסה, תחת המנורה, וסורגת. היו לה אצבעות זריזות, ותוך שבועים סרגה לי סוודר עבה וגדול. וכשסיימה, סרגה סוודר לאחותה הצעירה, גילה, ואחר-כך לאחיה הבכור, יאיר, שהיה רופא, ובזכותו התקבלתי לעבודה, כאח, בבית-החולים בגבעת המורה.

כשהיתה מודדת לי את הסוודר, את פיסת הגב על הגב, ואת פיסות השרווּלים על הזרועות, היתה שרה “שדות שבעמק”. היא היתה מזייפת, ולא את כל המלים זכרה. היתה שרה, “ש-דות שבעמק, טה-רה-רה-רה-רה-רה ניחוח קציר…” הזיוף היה צורם את אזני וגבי היה מתכווץ תחת מגע ידה ופיסת הצמר. לא הערתי לה על כך, אך כשהיתה מתיישבת וממשיכה לשיר תוך כדי סריגה, “אנכי לעמק לעמק אזמרה”, והקול היה מתרומם גבוה ויורד מן המסילה, הייתי קם ועובר בשקט לחדר השני.

בשבתות, ולפעמים גם בערבים של ימי חול, היה יאיר מביא את אמה ואת אחותה במכוניתו מן המושבה, וכולם היו יושבים בחדר ומדברים, שעות על שעות. היו מדברים על שיפור הבית, ועל הרהיטים שצריך עוד לקנות, ועל לימודיה של גילה, ועל המתרחש במושבה, מי עומד להתחתן ומי התגייס, ומי עקר את הכרם ונטע אגסים במקומו, ומי הוסיף אגף לביתו, ואני כאילו לא הייתי עמהם. רק כשהיו קמים, היו נזכרים בי ושואלים למעשי. פעם אמר יאיר לאביבה, כשהוא עומד כבר על הסף ומפתחות המכונית מצלצלים בידו: למה את לא מנדבת לו קצת מן הזריזות שלך? – הוא לא בסדר בעבודה? – שאלה אביבה. – הוא יותר מדי בסדר! – חייך אלי יאיר – זאת הצרה אתו… אבל הוא ילמד, ילמד!

והתכוון בכך למה שהעיר לי פעמים אחדות בבית-החולים, שאני מקדיש זמן רב מדי לחולה אחד, ואינני מספיק לטפל בכל אלה הנתונים להשגחתי.

אביבה לא הצטיינה בבישול, אבל כשהיתה אמי באה לבקרנו, תמיד במפתיע, היתה ממהרת להכין סלט גדול, ומוציאה מן המקרר ומן המזוֶה את המזונות, ומאלתרת מטעמים כמיטב יכלתה. אמי היתה משאירה את חציים על הצלחת, ואחר-כך היתה ניגשת לכיור לשטוף בעצמה את הכלים.

פעם, כשיצאה אמי את הבית, השליכה אביבה את כל הצלחות ששטפה אמי אל הרצפה, וצעקה שלא תרשה לה לעולם לעבור את סף ביתנו.

ואחר-כך התחרטה על כך וביקשה סליחה על התפרצותה.

מזג פראי היה לה. כשנה לפני שנישאנו, בקיץ, הלכתי אל מקשת האבטיחים למסור דבר-מה ליוסוף. כשעברתי בשדה התירס, פגע בי קלח, שנורה בגבי. הסתכלתי לאחורי ולא ראיתי איש. המשכתי ללכת, ושוב פגע בי קלח, שנזרק מרחוק. ושלישי, ורביעי. חשבתי שילד משטה בי, וצעקתי שיפסיק. פתאום אני רואה את אביבה יוצאת מסבך הקנים הגבוהים, במכנסים קצרים, בחולצה קלה, קרבה אלי וצוחקת: נבהלת? פניה היו מלוהטות משמש, והמשולש שבן שדיה סמוק משזפון. קטפה עוד קלח מאחד הקנים וקראה: ברח עכשיו, אני זורקת! תפסתי בידה להוציא ממנה את הקלח, והיא, בזרועותיה החזקות, נאבקה אתי עד שנפלנו על האדמה, מוחצים קנם תחתינו. היא צחקה והתנשפה, והדיפה שרב וזיעה ותשוקה.

אחר-כך היינו נפגשים בערבים בחורשה שליד בית-הבאר.

חמישה חדשים אחר נישואינו עברתי לישון בחדר הקטן, שבו היו הכוננית ושולחן-הכתיבה שקנתה לי אמי. לא יכולתי לחלום בשקט לצדה. היא היתה אופפת אותי ואת חלומותי. ואני היה לי צורך לחלום לבדי, ולהתעורר לבדי עם החלום.

לאחר זאת כמעט לא היתה מדברת אלי. היתה ממלאת את חובותיה, ולאחר-ארוחת-הערב היתה יוצאת מן הבית לעתים קרובות ולא אומרת לאן. היתה חוזרת בשעה מאוחרת, נשכבת לבדה בחדר-השינה, ולאחר כמה רגעים הייתי שומע את נחירתה. צר היה לי עליה. כשניסיתי להתקרב אליה, היתה דוחה אותי. פעם אמרה לי ברוגז: לך אל אמא לך ועזוב אותי, טוב?

יום אחד חזרתי מעבודתי בבית-החולים ומצאתי את הבית ללא אביבה. את כל חפציה לקחה, ואת האגרטלים והעציצים, ואת השטיח הבדואי. ושום מכתב לא השאירה.

יוסוף נכנס אחר העבודה ושואל אם יש לי פנאי לדבר אִתו. הוא מתיישב על הכיסא, עיניו כמו גחלים עמומות, והוא מדבר לאט, משפטים כבדים. הוא אומר שיותר מעשרים שנה עבד אצל אמי, בשמחה, כאילו היה זה המשק שלו. אשה כמוה לא היתה ולא תהיה. יותר מאם היתה לו. אבל עכשיו, לאחר שהלכה… הכל כאילו מת בשבילו במקום הזה. הוא ממשיך לעבוד, אבל –

הוא פורשׂ את ידיו בתנועה של צער.

הוא מצפה שאומר דבר-מה, אבל אין לי מה לומר לו. אני מסתכל בעינים הגחולות שלו, העשנות, בפנים הכהות מעפר, ושותק. צר לי עליו. צר לי על הכל. הרשרוש ברקה איננו פוסק.

הוא מספר על אמי. מוציא דברים מתוך לבו. מספר שהיתה מעתירה עליו מתנות, בכל חג, יהודי או מוסלמי, ושהיתה מעניקה לו ברוחב-יד מתוצרת המשק, פירות וביצים וירקות, ושהשיגה לו הלואה לבנות את הבית ליד המאהל, ובאה לחגוג אתו את חנוכת הבית, ושכל השבט כיבד אותה.

פעם חלתה אשתו, ואמי, כששמעה על כך, הלכה לבקר אותה. עשתה את כל הדרך אל המאהל לבדה, והביאה אִתה סל מלא כל טוב, עוף מבושל, ואורז, וסיר עם מרק, וישבה על ידה ועודדה אותה בסיפורים. היא קמה על רגליה, אשתו, אחר הביקור ההוא.

וילדיו קראו לה סבתא. תמיד היו שואלים על שלומה. וכשמתה, בכו כל היום וכל הלילה, כל-כך אהבו אותה.

והיתה מדברת אליו במשלים ובאגדות, ומספרת לו סיפורים מן התורה ומספרי החכמים. עד סוף ימיו לא ישכח את הסיפורים האלה.

אבל עכשיו –

עכשיו כאילו הכל מת בשבילו. אין לו שמחה בעבודה.

לכן הוא חושב… אולי יכול אני למצוא מישהו אחר במקומו… יש מן העולים החדשים שמחפשים עבודה… יש בן-אח שלו, בשבט, שמוכן לבוא.

מתי אתה רוצה לעזוב? – אני שואל.

אני לא אעזוב אותך ככה! – הוא נרתע ומצחו מתכווץ – אני אשאר עד שתמצא מישהו! יבוא הפועל החדש, אני אכניס אותו לעבודה, אראה לו הכל… אחר-כך…

מבטו נעוץ בי, הוא מחכה לתשובה.

אני משפיל את ראשי, מנסה לחשוב, לפתור את הבעיה, אבל שום מחשבה לא באה לי.

כשאני נושא שוב את מבטי, אני רואה שהוא מקנח את עיניו ואת חטמו במטפחתו הגדולה.

אחר-כך הוא קם ויוצא בצעדים כבדים, כאבל.

כאבי-הראש מתחזקים אצלי בזמן האחרון.

אני עובר על ספריה של אמי, ובין הדפים של כרך ישן של “הפועל הצעיר”, המונח מאחורי הספרים העומדים בכוננית, מוסתר מן העין, אני מוצא מעטפה קטנה, ובתוכה שני דפים כתובים בכתב-יד יפה, גבעולי, בשורות ישרות, ברורות. מכתב מתל-אביב, שנכתב כשנה לפני הולדתי:

יקרה,

הוגה אני הרבה בדברים שאמרת לי בפגישתנו האחרונה. לא, לא צדקת באָמרך כי הריחוק מ“מרכז תרבותי” גוזר על האדם “ניווּן רוחני”. כאן? אצלנו? בחיים החדשים המתהווים בארץ, המרכז התרבותי" הוא לא במקום שאני נמצא בו, אלא במקום שעבודת-הכפים כפשוטה מניבה כוחות לא ידענום, כן, כוחות רוחניים. לא אַת גלית ממקום תורה, אלא אני הוא זה שגליתי ממקום יצירה, כאשר נלקחתי בשעתו מאחרי המחרשה אל המשׂרה הזאת, שבעווֹנוֹתי אני רתוק אליה זה כשמונה שנים. על צד האמת, והן לך יכול אני לומר זאת, בכל הפעילות הציבורית הזאת שאני שקוע בה ראשי ורובי, רשות היחיד שלי, פינת חיי, עזובה ושוממה. והנשמה היכן היא? – כפי שהיו שואלים חסידים. כן, לנשמה אין אחיזה בכל זה. “רייבט מען זיך אויס” בעבודה היומיומית, והתיקון איננו. אותו “תיקון” שאת נושאת עיניך אליו ונדמה לך שהוא רחוק ממך, ואני, יודעני שהשארתיו מאחורי. אבל מי יודע מתי נגיע אל “התיקון השלם”? לא בדורנו, כנראה. אולי בנינו, נכדינו, יראו בגאולה. בני-חורין ויישרי-קומה יהיו מאתנו.

ולפי שעה, כאן, הענינים יגעים. ישיבות, ישיבות, נסיעות, הרצאות… לא הונח לי מעצבי ומרגזי. גרשון יצא בשליחות לאירופה והטיל עלי את טרחו ומשאו, יהודה עבר לירושלים… מה לי ולענינים כלכליים? – אבל כשאלוהים רוצה, אפילו מטאטא יורה, כדאמרי אנשי… כפי שאמרת, אני “מחסר מעצמי הנאה מהחיים”… האפשר אחרת, כשעומדים בשתי רגלים בתוך המערבולת? נדמה שלא היתה עוד שעת גאוּת כזאת בארץ. מאה-אלף עולים במשך שנתים, מי חלם כזאת? ובונים, ומקימים מפעלים, וההסתדרות מתרחבת,ויישובים חדשים, ואפילו בדרום ים-המלח יתד ראשונה… אבל כנגד זה, כשרואים את הציוניזם של בעלי-ההון החדשים, הפארבניו, של הבועזים המתעשרים מעבודה זולה, של סרסורי הקרקעות, וחשים את העזובה הרוחנית הפושה בחברה העירונית, את ה“גולד-ראַש”, הבהלה לזהב, יש רצון לצעוק: “קראו לנחשים ויעבירו זעמכם עד קצה הארץ!”…

כן, הייתי במערכת “דבר הפועלת” ושאלתי על גורל רשימתך. שרה אמרה לי ש“טרם הגיעה לקריאתה” (מוצפת היא כתבי-יד למעלה ראש ר"ל). אם כך ואם כך, הבטיחה לי בנקיטת חפץ לקרוא ולהשיב לך דבר בימים הקרובים ביותר.

בשובי הביתה מצאתי את בתיה במצב לא טוב. לא טוב. ייסורי-נפש גדולים עוברים עליה. היא איננה מדברת הרבה, אבל חשה ויודעת. קצרה ידי מלעזור לה. ויחד עם זה… יחד עם זה יודע אני שלא אוכל לנתק את החוט, לא. שנים קשות יחדיו, בלכתה אחרי במדבר, טבעו חותמן בבשרנו. מי כמוך יבין זאת?

הקראת את “בית הבובות” של איבסן?

מתי נפגש שנית? בעוד שבועים אני נוסע לקונגרס בלוצרן, ולא אחזור אלא בסוף ספטמבר. אני רואה ביומני שבד' חול-המועד סוכות יש לי הרצאה בחיפה, ב“ביתנו”. הנוכל להיפגש אחר ההרצאה? התבואי?

יקרה, אני יודע שציפית לדברים אחרים ממני. אל-נא תחשדי בי בפחדנות. מידה זו רחוקה ממני. נסי להבין. האמיני לי, חושב אני הרבה עליך, ונוצר בלבי את טעמן של פגישותינו, הספוֹראדיות כל-כך, המעטות מדי, גנובות-יום וגנובות-לילה. צפויות לנו עוד שעות יפות. ליבא לומא לא גלי. גם אם נגזר עלינו ללכת איש איש בנתיבו. כן, גם כך.

שלך –

ש.

מסרי-נא תשובתך בידי המוכ"ז, חבר נאמן עלי, שבטוחני כי לא יפר את חרם דרבנו גרשום.

צפניה הולך ומשתגע, אני חושב. כמעט לא טועם מן האוכל שאני מגיש לו, ומן החלב הוא מלקק רק מעט וממהר להסתלק, כבוחל בו. פעם הוא שקוע במרה שחורה, משוטט בחדרים ולא מוצא מנוחה לעצמו, ופעם התקפות של פראות. יכול הוא לשכב שעה שלמה על הרצפה בפישוט רגלים, כאילו נפח את רוחו, ופתאום הוא מתנער, כאילו יתוש עקץ אותו, ומתנפל באכזריות על פיסת-נייר, או קופץ אל הספה ושורט את הכיסוי ומתעלל בו. כשאני מנסה להרגיעו ומושיב אותו על ברכי ומלטף, כמו שהייתי עושה בעיר, עורו מצטמרר למגע ידי, והוא חומק מברכי ארצה.

היום נעלם כל אחר-הצהרים. אני מחפש אותו בחדרים ואינני מוצא. מחפש בחצר, בין העשבים שבחזית הבית, ברחוב, סורק את החצרות הסמוכות, קורא לו – איננו. זיעה מכסה אותי מרוב דאגה: אולי נדרס, נטרף, ברח ולא יחזור –

רק בתחילת הערב, כשאני חוזר ממרכז המושבה, אני מוצא אותו בפינת החדר מלקק את שׂפמותיו, את עורו, מרוצה. אינני יודע איפה היה.

בספר השירים של פוגל כתובות השורות האלה:

בבית

עוד יעמדו הגנים לבדם

כמלפנים.

בשרב צהרים יכבד משׂאם

וייעפו,

ויורידו ראשיהם.

התרנגולות כבר נשחטו,

או נטרפו,

אפרוחיהן פרחו.

אמי הזקנה כבר הלבינה,

או אף מתה.

אך כל ערב עוד יקרב

וישח לארץ

חשאי וחביב

כמלפנים.

הילדים עייפים מן היום

וינומו באשר הם שם.

ואנוכי אינני. –

בכרך הישן של “הפועל הצעיר”, באחד משני הדפים שביניהם המכתב של ש. אל אמי, אני קורא ידיעה:

“ביום החמישי העבר, כ”ט אדר א' תר“ע, בשעה שמונה בבוקר, יצאה העלמה מייזל (ילידת גרודנה אשר ברוסיה) ממעונה ולא שבה. על השולחן נמצאה פתקא בשפת רוסיה לאמור: ‘סלחו לי כל הקרובים. באין אלוהים אין לעשות אף צעד אחד. החיים יפים ממרחק, אבל אבד לי המרחק. מקרוב – החיים גסים ולא יפים. ואני הולכת לי. שלום. רחל’. היום היה סגריר והים סער מאוד. משערים כי את מותה מצאה בגלי הים. גוויתה לא נמצאה עדיין”.

“ואני הולכת לי. שלום רחל”. אני מסתכל במלים וחושב: חמש מלים כל הנשמה! כל החיים!

כשהתעוררתי בבית-החולים, אחר התאונה, היתה לי מין הזדרחות כזאת. הכל היה לבן ובהיר, ואני עקבתי אחר ריבוע-האור הנופל מן החלון, כשהוא משנה את מקומו לאט-לאט, על-גבי מרצפות הרצפה, אחר-כך נח על הסדין, אחר-כך מטפס על הקיר שממול. לא ידעתי כמה זמן עבר מאז הנפילה, שעה, או יום, או ימים רבים, ולא זכרתי את הקרב. זכרתי רק התפוצצות שמש עצומה בראשי כשאני רץ בשדה. אבל אחר-כך באו חיילים מן הפלוגה, יום-יום באו שנים-שלושה, וסיפרו, ואז התחלתי להיזכר בפרטים: העשן העולה מן הטנק מאחור. צרצורי הכדורים בין הקוצים, כמו של אלפי צרעות. הריצה במעלה הגבעה, הצעקה של ציון. הזיעה המסנוורת לי את העינים, התיל הקוצני מתחת לרגלים… ממול היה כפר קטן, חושות חומר ואבן קטנות, מוקפות משׂוכות צבר… החיילים סיפרו לי על הקרב בתוך התעלות. על הכיבוש. מי נפל. אמי היתה באה יום-יום, יושבת כמה שעות ליד המיטה, ומדברת בגאוָה על הנצחון, שהיה לי חלק בו.

כשיצאתי מבית-החולים, לאחר שלושה שבועות, נסעתי אל מחנה הגדוד, בשטח הכבוש. קיבלו אותי בצהלה. התחבקו. שמחו שאני חי. הכל היה חדש, ארץ זרה. סלעים שחורים, גבעה חרוטה ממול, מתרוממת עד לב השמים. שיחים שלא הכרתי, מדיפים ריח חריף, צונן. מבני-פח מקומרים, של צבא אחר, ושערים קשתיים, שכאילו נותרו מאיזו חגיגה שנפסקה. נכנסתי אל מפקד-הפלוגה, שישב בחדר קטן מלא תיבות, ילקוטים, תיקים, ספרים, והוא קם לקראתי, לחץ את ידי, ואמר: חזרת! אחר-כך אמר: הכל בסדר? מרגיש טוב? – כן, אמרתי, עכשיו בסדר. – בטוח? – כן, בטוח. וצחקתי. צחקתי מפני ששמחתי שאני חי.

למחרת נשלחתי עם עוד שלושה חיילים אל הגבעה שעליה היה הקרב, כשבעה קילומטרים מן המחנה, כדי לנקות את השטח. לא הכרתי אותה. שום דבר לא היה כפי שזכרתי. על המוצב היתה סככת-פח, מנוקבת כדורים, והגג היה נטוי ארצה, כמו כנף שבורה. לא זכרתי שהיתה סככה על הגבעה. בתי הכפר היו הרוסים ועצי-תאנה עמדו ביניהם. לא זכרתי את עצי-התאנה. כל השטח היה זרוע תרמילי כדורים, זבילים, קופסות שימורים, קרעי בגדים, צלחות מרוטשות, סבכי תיל.

בתוך התעלה העמוקה והצרה היו שתי גוויות של חיילים ערבים, חשופות לשמש. הפנים היו שחורות, כאילו התפחמו, והפיות היו פעורים, וטורי שינים עקומות ורקובות הצהיבו בהם. המדים, שהתפוררו כבר, היו קרושים ודבוקים לגופות. זבובים שמנים, ירוקים,עופפו בתעלה כשהם נוחתים על הגוויות, מזנקים ומזמזמים סביבן. ועל כפות-הרגלים הרקובות זחלו אלפי תולעים לבנות. אפשר היה לשמוע את רחש הרימה הצפופה, הרומשת ונעה בשקיקות. השלושה שעמדו על-ידי ניסו להתבדח, ואני חשתי פתאום ערפול בראש, וזמזום עמום באזנים, ועיני התכהו.

אחר-כך מצאתי את עצמי על מיטה, במחנה.

בבוקר, בתיבה, מכתב מאיה. והבול על המעטפה, מצרפת.

דוביק יקר,

אל תסלח לי. לעולם אל תסלח לי. נסעתי כי הרגשתי שעלי להציל את מוסטפה. ואולי את עצמי. אינני יודעת. אני מבולבלת לגמרי. שבוע אחרי שנסע, נסעתי אני. הייתי כמו משוגעת. לא חשבתי. אני יודעת, זה נורא. אסור, אסור. אבל לא היתה לי שליטה על עצמי. ופה, הכל מוזר כמו בחלום. חלום רע. אני מתהלכת ברחובות ולא יודעת איפה אני. שכרתי חדר באיזה מלון קטן ומלוכלך ואינני יכולה להימצא בו אפילו שעה אחת. גם לישון לא יכולה. יוצאת, מסתובבת, יושבת בבית-קפה אחד, בבית-קפה שני, מדברת ולא יודעת מה, ובקושי שומעת מה שמדברים אלי. וגם את מוסטפה כמעט לא רואה.

היה חזק, דוביק. תזכור שאתה חזק יותר ממני. תזכור מה שאמרתי לך בערב האחרון. ושמור על עצמך.

אני בין כה וכה אבודה. וחושבת המון עליך.

ודמעות יורדות לי מהעינים כשאני כותבת לך את המלים האלה.

איה. שלך.

בבוקר, כשעקרתי את היבלית בגינה שמאחורי הרפת, שמעתי יבבה חלושה מתוך הרפת. היבבה של צפניה היתה זאת. יום ולילה לא היה בבית. ואני חיפשתי אותו בכל החצרות הסמוכות, כמשוגע התרוצצתי, ולא מצאתיו, ובלילה לא יכולתי להירדם. כשרק עלה השחר, יצאתי מן הבית, עצבני מחוסר שינה. שוב שוטטתי בחצר, הפכתי כל שק, כל ארגז, עד שנואשתי. לקחתי את הטוריה והחילותי מכה בה על העשבים

נכנסתי לרפת, ובאפלולית, מן הפינה, נצצו העינים הזרחניות שלו. הוא רבץ ממותח תחת סרן העגלה השבורה. רגליו פשוטות קדימה, כאורב לטרף. לפניו, על הקש הרקוב, היו מוטלות עצמות קטנות, מכורסמות. עצמות עכבר. צעקתי, צא משם! צא! שוב ושוב צעקתי והוא לא זע ממקומו. עיניו הירוקות לטושות אלי כאילו טירוף בהן. פתאום עלתה חימה אל ראשי, הכל התאפל אצלי, הנפתי את הטוריה והנחתתי אותה על ערפו. דם ניתז ממנו אל הקש והקרשים.

רצתי הביתה, צנחתי אל הכיסא ודמעות פרצו מעיני.

הקיפוד

כדור קוצים סמור מצופד בצד הדרך. אור גדול סביבו, ובחוּבּו ימושנו חושך. כל העובר יגוּר לגעת, והוא בחדדיו גדור, יושב גלמוד.

סומא בתוך גופו, אפוף אופל, דומם מסכית. שומע רשרוש עשב, רחש נמלה רומשת, חיפושית זוחלת אט, צרצר מקפץ,גבעול רועד, עלה נידף.

פתאום מדהימו המהום עמום בא מרחוק, קרב. האדמה תחתיו רועדת. רעש חורש עפר, טוחן אבק דק. אבק מתאבך ונוחת על צמרמורת קוציו.

רעש הולך-עובר. מתרחק עד קצה הדרך. שוכך, משתתק.

זהיר-זהיר הוא מתרומם על כרעיו, מתגלה מכסוּת החושך. עומד, מצפה. אור-יום גדול ברוֹאוֹתיו. השדה מחריש, הדרך דוממת. אין קול ואין קשב. רק רוח סורקת את זקרי שערו.

קל-קל הוא מהלך על החול החם. מחיש צעדיו. רץ.

עטרת נוצה לו. חזו קטיפה רכה, לטיפה. עיניו זוחחות בראשו הזעיר.

הוא עכבר. ארנב. ציפור. נכון לרוץ עד קצה ארץ.

בן-רגע נעצר.

רחש צעדים רומסים עפר. גורסים גרגרי-אבן.

בבת-אחת הוא רובץ תחתיו. מכודר, מסומרר. מצטנף באופל. סומא. דקרים סביב לו. חיצים חוצצים אותו מעוברי-דרך.

רובץ בדד.

הלילה חלמתי:

ירדתי לבקעה כדי להביא זרעי אבטיחים. כשהגעתי קרוב לירדן, ראיתי את אבי יוצא מתוך הסבך. הוא עמד יחף, במכנסים קצרים, טוריה בידו, וחייך אלי. הבנתי שפתח תעלות להשקאה. פניו היו אדומות משמש, ורק מסביב לעינים היו לו עיגולים בהירים, כאילו השמש לא שיזפה אותם. שאל אותי מה מעשי, ואמרתי שאני מחפש זרעי אבטיחים. עכשיו העונה? – התפלא. כן, שכחת? – חייכתי. הוא הסתכל בי רגע, אחר-כך אמר: אם כן, בוא! הלכתי אחריו, עד שהגענו אל חושה של חומר, שכל רצפת העפר שלה היתה מכוסה זרעונים לבנים. היה שם שק ישן, ושנינו גרפנו את הזרעונים בידים ומילאנו אותו בהם. יצאנו, ואני נשאתי את השק על שכמי. התפלאתי שאבי מלווה אותי בדרכי ואמרתי: אינך צריך להשקות? הוא צחק ואמר: בּוּר! ולא ידעתי אם התכוון לומר שהאדמה אדמת-בור או שאני בור. אחר-כך, כשהמשכנו לעלות בגבעה, הפנה אותי אל שביל שמעולם לא הלכתי בו, ושנעוץ היה בו שלט: “נתיב הבטחון”. משני צדי השביל צמחו שיחי נענה. אמרתי לאבי: הבט! נענה! נענה! – וביטאתי את העי"ן מעומק הגרון. אבי צחק ואמר: נענה זה ערבית, לא עברית! הגענו לשדה חרוש, הנחתי את השק על הארץ ושנינו לקחנו ממנו זרעים בידים. הלכנו כפופים לאורך התלמים, אני בתלם אחד ואבי בתלם שני, וטמנו זרעי אבטיחים באדמה. היה לי סיפוק עצום.

לאט-לאט אני מסתגל לחיים.

בשעות הבוקר המוקדמות ובשעות לפנות-ערב אני עובד בגינה שמאחורי הרפת. עודר, מנכש את העשבים, משקה, קוטף עגבניות, או חצילים. יוסוף ממשיך לעבוד. בצהרים אנו אוכלים יחד. הוא די מרוצה ממני, ולא מדבר עוד על עזיבה.

לאחר שאני מתקלח, אני יוצא למרכז המושבה, מתיישב ליד הקיוסק, שותה משהו, מסתכל על הרחוב, על עגלות עוברו, על אנשים. לפעמים מתיישב על-ידי מישהו, איתן שפירא, או יריב, אחיה של חנה הולצמן, או אחד הזקנים. האנשים טובים בדרך-כלל. כבר נוכחתי בזה: כשאתה מאיר פנים אליהם, הם מאירים פנים אליך. דרוש רק מאמץ קטן. אפילו כשיש לי כאב-ראש קל, אני משתדל לחייך.

לפעמים אני יוצא אחר העבודה אל המטע, אל השדות. או ניגש אל מגרש-המשחקים שליד בית-הספר. הילדים משחקים בכדורגל ואני עוקב אחר משחקם. כשהכדור מתגלגל אל מעבר לקו, אני מחזיר אותו אליהם. בועט בו בכוח למעלה והוא מתרומם לגובה עצום. הילדים שורקים בהתפעלות. עוד מעט יעשו אותי שופט – אני צוחק בלבי.

בערב אני קורא, או שומע תקליטים. שקט גמור מסביב. לעתים רחוקות נכנס מישהו.

לפני כמה ימים נכנסה אלי אראלה אריאלי, שבאה מחיפה לבקר את הוריה. ישבה ודיברה, ודיברה. מוזר היה לי שדיברה לפני על עצמה, בגלוי כל-כך, כשמעולם לא היינו חברים, ושנים רבות לא נפגשנו כלל, מלבד בערב-פסח האחרון. אין לה שמחה בחייה. בעלה פנחס אינו מתעניין כלל בדברים שהיא מתעניינת בהם, אדיש או מלגלג, ואין הבנה ביניהם. הולכים ומתרחקים זה מזה. אבל יש ילדים – חייכה בעצב – אז צריך להשלים…

אחר שגמרה לדבר על עצמה, הסתכלה בי במבט הרך שלה, ואמרה: ואתה?

חייכתי.

אתה כל-כך לא שייך… – אמרה בשקט.

לְמה?

בכלל…

ונזכרתי בדברים שאמרה לא איה פעם, שאולי לא נולדנו בזמן הנכון.

כשאני נזכר באיה, יורד עלי עצב. היא בודדה מאוד, אני יודע. והבדידות היא מחלה קשה, כמו שאמרה עדינה בלוך. אילו נפגשנו שוב, הייתי אומר לה שעליה לבטוח יותר בעצמה. להפנות את הקרינה שלה פנימה. לגלות לעצמה את האור שבתוכה. אבל אני מסופק אם אראה אותה שוב. וגם אם אראה אותה,אינני יודע אם אצליח לומר לה מה שאני רוצה לומר.

הימים האחרונים של אלול הם אלה, והחום כאילו עולה מן האדמה ואופף את הצמחים, את הבתים. אבני הבזלת לוהטות וזרועות הגפנים מונחות כבדות על הגדרות. נדמה שאיזו ציפיה חנוקה תלויה באויר.

היום לפנות-ערב יצאתי מן הבית והלכתי אל השדות שמעבר לואדי. החום שכך, והיה מין אור רך כזה פזור על הכל, רך וזהרורי. מבין אוהלי הבדואים שעל צלע ההר הקרוב עלה עשן שקט, ושלף התירס שלרגליהם הזדהב באור השוקע. למטה, בבקעה, נח ערפל קלוש על רצועת הסבך ושטחי הירק, וההרים שממול היו רוממים ושלווים. עמדתי והסתכלתי במחזה כאילו אני רואה אותו בפעם הראשונה. הוא היה זך ומלא יפעה. עמדתי כמו בתוך פעמון צלול ושקוף, שכל רחש בו משמיע הדים.

בדרך חזרה, בדמדומים כשחציתי את הואדי, התפרחה ציפור מתוך השירים וחלפה ממש מול עיני, כמעט נגעה בי. לרגע התבהלתי, ואחר-כך צחקתי בתוכי. נזכרתי בנפילה מן החמור, ובדמיונות הילדוּת שלי, וצחקתי. היתה לי מין הזדרחות כזאת.

אהרן מגד
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של אהרן מגד
יצירה בהפתעה
רקע

מספּורי יוחנן המלמד

מאת יצחק ליבוש פרץ (פרוזה)

ה. העונש

אמר יוחנן המלמד:

יצר הקדוש-ברוך-הוא את עולמו בחכמה, יצר לכל בריה ובריה בפני עצמה צורה מיוחדת.

אין לך שני אילנות שוים, שני עלים שוים, ועל אחת כמה וכמה – שני בני-אדם שוים זה לזה.

ואם יקרה ששני אחים דומים זה לזה בחיצוניותם, שונים הם כרחוק מזרח ממערב בפנימיותם, בתוכם.

אדם ודעותיו, אדם ודרכו; אין שתי נשמות דומות זו לזו.

ומחויב כל איש מישׂראל לשמור את פרצוף-הפנים שלו, שלא לנטות כמלוא-השׂערה לימין או לשׂמאל מן הקו הישר, שהתוָה לו האלהים מערשׂ ילדותו עד קברו.

ומידה מגונה היא להתחפשׂ לאחר, לפשוט צורה וללבוש אחרת – ועונשה בצדה…

אם אדם מישׂראל מתדמה בחיצוניותו, לשם ממון או לשם כבוד, לאינו-ישׂראל, סופו שהוא בעצמו, ואם זכות אבותיו תעמוד לו, בנו או בן-בנו, יצאו בדרך לא ישובו עוד, יצאו לרעות בשׂדה אחר…

והמחזר על הפתחים, המבקש לעורר רחמים, ומתחפשׂ לבעל מום, לגבּן, לפיסח או לעיור, סופו, ככתוב בספרים הקדושים, שלא יפּטר מן העולם עד שיעשׂה פּיסח, גבּן או עיור, עד שידבק בו אותו המום. מעצמו מובן, אם לא עבר האיש עבירה חמורה מזה והתחייב מיתה, ונפרד מן העולם קודם זמנו…

ומה דינו של המתחפשׂ לגדול הימנו? לירא-שמים, לצדיק מפורסם, לחכם?

קבלה היא בּידי: צדיק מצרה נחלץ ויבוא רשע תחתיו…

כי אדם אין צדיק בארץ, וגומר. הן אף במלאכיו ישׂים תָהֳלה, ויסורים ממרקים את החטא, ואם חיקה איש את רעהו, מושך הוא על עצמו את יסוריו וניקה המחוקה…

ועל אותו זה רוצה אני לספר לכם מעשׂה.

מעשׂה בשני אחים.

ורקה המעשׂה במדינת פולין, בשנים קדמוניות, כשהמדינה עמדה על תלה, והממשלה היתה בידי האצילים, השׂררות, ואיש מהם כל הישר בעיניו יעשׂה.

ואותם האחים, בני אב אחד ואם אחת, תאומים היו, והיו דומים זה לזה בחיצוניותם כשני רסיסי מים…

אבל מעץ אחד עושׂים קרדום לחפור בו ועץ-חיים לתורה…

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.