מצב קריאה

תודה רבה על שטרחת לשלוח אלינו הגהה או הערה! נעיין בה בקפידה ונתקן את הטקסט במידת הצורך, ונעדכן אותך כשנעשה זאת.


גודל גופן:
א
 
א
 
א
נא לבחור את תבנית הקובץ הרצויה (פורמט). הקובץ ירד מיד עם הלחיצה על לחצן ההורדה, ויישמר בתיקיית ההורדות המוגדרת בדפדפן.

PDF לצפייה באקרובט או להדפסה

HTML דף אינטרנט

DOC מסמך וורד

EPUB לקוראים אלקטרוניים שאינם קינדל

MOBI לקורא האלקטרוני קינדל

TXT טקסט בלבד, ללא הדגשות ועיצוב


ניתן לבצע העתקה והדבקה של הציטוט על פי התבנית הנדרשת.

שימו לב: לפניכם משאב אינטרנט, ויש לצטט בהתאם, ולא לפי המהדורה המודפסת שעליה התבססנו.

APA:
פרץ, י"ל. (אין תאריך). מסירות נפש. [גרסה אלקטרונית]. פרויקט בן-יהודה. נדלה בתאריך 2018-05-25. http://bybe.benyehuda.org/read/982
MLA:
פרץ, יצחק ליבוש. "מסירות נפש". פרויקט בן-יהודה. אין תאריך. 2018-05-25. <http://bybe.benyehuda.org/read/982>
ASA:
פרץ, יצחק ליבוש. אין תאריך. "מסירות נפש". פרויקט בן-יהודה. אוחזר בתאריך 2018-05-25. (http://bybe.benyehuda.org/read/982)

מסירות נפש

מאת: יצחק ליבוש פרץ

מצב זכויות יוצרים:

נחלת הכלל [?]

סוגה:

שפת מקור: עברית

מסירות נפש / יצחק ליבוש פרץ

לפני כמה דורות נודע לשם בעיר צפת איש יהודי, עשיר גדול, מצליח בכל דרכיו, סוחר בתכשיטין ובאבנים טובות ומרגליות. והאיש עשיר ממש, לא רק למראית-עין, כאלה המתעשרים שבימינו.

ולאיש היכל נהדר, שחלונותיו – זכוכית זכה – צופים פני כנרת. ופרדס נפלא מסביב להיכל, ובו עצי חמד ופירות מתוקים וצפרי זמרה, וראשי בשׂמים וציצים ופרחים ושאר צמחים מכל המינים שבעולם – הן לנוי והן לרפואה.

ושבילים רחבים בתום הפרדס, מרובצים כלם עפרות זהב – חול אדמדם ומזהיב, והאילנות מזה ומזה סוככים עליהם בענפיהם העבותים מלמעלה לצל מחורב.

וסוכות מפוזרות בכל פנות הפרדס למנוחה ולמרגעה, וברכות-מים קבועות בו כאספקלריות מאירות, ואַוזים לבנים צפים עליהן – אין זה כי אם גן-עדן התחתון!

ולאיש שפעת גמלים וחמורים, לעבור עמהם במדבר, וספינה לו משלו עם מלחים ורב-חובל, לעבור בה ארחות-ימים.

סוף דבר: מי יתן וירבו כמותו בישׂראל!

והיה העשיר ההוא מבזבז הרבה ממון ומתחתן ברבנים וראשי-ישיבה וגאונים סתם, מבבל ומארץ-ישׂראל. ואת בניו היה שולח למקום תורה; ולכל אחד מבניו, ששילח מלפניו, נתן מיד את חלקו בירושה בכסף מזומן, מלבד סכום עצום לנדוניא כיד הגבירים. לבסוף נשארה עמו בביתו רק בתו הצעירה ושמה שׂרה, בת-זקונים אהובה, שהיה שומרה כבבת עינו.

ושׂרה היתה יפה-פיה במאד-מאד, ובעלת לב טוב ומזג יקר שאין לשער.

וכשהגיע פרקה של בתו יחידתו, הביא מתוך בית-הישיבה של הנשׂיא בבבל בחור אחד, “כלי-יקר”, ושמו חייא.

ועל אותו הבחור כתב ראש-הישיבה להרב בצפת בלשון זו: “עטרת ראשי ועטרת הישיבה”, והוסיף עוד גם: “שלשלת היוחסין”.

והקול נשמע בעולם, שאותו הבחור חייא חוטר “מזרע המלוכה” הוא, אך בשעת חירום בבבל, כשנהרגו אביו ואמו ונרצחו אחיותיו ואחיו, והוא לבדו נצל בדרך נס, – אבדה לו אז אגרת-היוחסין של משפחתו ואיננה… אולם ר’ חייא, העניו הגדול, מעולם לא דבּר על זה כלום – ואין יודע. אבל דבר זה ברור, שבני-האדם שראו את הבחור חייא הולך ברחוב, היו עומדים נצבים על מקומם ומסתכלים בו, ויש שהיו מוציאים מפיהם ברכה על יפיו, לפי שהיו פני חייא כפני בן-מלך גמוּר והשכינה היתה שרויה עליהם. ורבי חייא ישב בבית חותנו בצפת על התורה ועל העבודה…

אבל עת מנוחתו לא ארכה. ימים מועטים אחרי חתונתו של חייא, נפטר חותנו האלמן מן העולם. והאברך הצעיר הוזקק לקבל על עצמו את עול העסקים הגדולים, שעברו לוֹ בירושה, והוכרח ללכת למסעיו לקצוי ארץ ומדינות רחוקות. קצוּר הדברים, הוא היה לסוחר גדול בעולם.

אף-על-פי כן לא הגיע על-ידי זה לבטוּל-תורה, חלילה.

אותו הגמל, שרבי חייא רוכב עליו במדבר, אדם אחד מן האורחה היה מנהיגו, ורבי חייא בעצמו לא הניח מידו את ספרו ולא גרע עינו ממנו.

ובספינה היה לו תא מיוחד, שהתבודד שם ועסק בתורה, הן בנגלה והן בנסתר; וגם מצא לו עוד זמן ללמוד מפי זקני השֵׁיכים, שפגע בדרך, את שבע החכמות, כגון חכמת הרפואה, שׂיחת חיות ועופות, ואפילו מקצת איצטגנינות וכדומה.

ואת גודל נדיבותו אין לשער ואין לספר. בכל מקום בואו פיזר נתן לאביונים. קודם כל היה מפריש בדרכו מעשׂר-עני מכל רוָחיו, חוץ מפדיון שבויים לפי הצורך.

מלבד זה היה עושׂה טובות גדולות לכלל ישׂראל, לפי שהמסחר באבנים טובות ומרגליות היה מקרבו לָרשות, וביפי-תארו וישרת לבו, ואולי עוד יותר מזה – בחכמתו, היה נושׂא חן מאד בעיני השיכים ושׂרי-המלוכה הגדולים, ורבה היתה אמונתם בו, מאמינים היו לכל דבּוּר היוצא מפיו והיו ממלאים כל משאלות לבו לטובה…

והיה ר’ חייא שתדלן ומליץ יושר על כל צרה שלא תבוא… וברוח פיו היה מבטל עלילות ובלבולים נוראים, מתיר אסורים, מציל נפשות ממלקות ומכבלי-ברזל, ופעמים ברגע האחרון – גם מיד התלין; וחוץ לזה היה מוציא מבתי-מסגד כמה וכמה נפשות צעירות שביקשו להעבירן על דתן בעל-כרחן…

וכל אותם הימים שהיה רבי חייא מהלך בדרך, היתה שׂרה הצדקנית ממלאה מקומו בצפת לכל דבר שבצדקה, כראוי לאשת-חיל גמורה. ובטח בה לב בעלה, שכל הנכנס לביתו רעב יצא שׂבע, והצמא יצא רווה, וגם שתגדל את בתם היחידה, את מרים, לצדקה ולמעשׂים טובים ותדריכנה בדרך ישרה.

וכך הוָה: הארמון היה מלא תמיד אורחים ועניים. וכל תלמידי-החכמים, הרבנים וראשי-הישיבות, שהיו יוצאים לחוץ-לארץ בצרכי-צבּוּר וחוזרים מדרכם, היו מתאכסנים בצאתם לדרך ובחזירתם בבית רבי חייא, ושׂרה היתה מקבלתם בסבר פנים יפות ומאכילתם מעדנים, ושואלת מאתם רק אחת, שיסמכו את ידיהם על ראש בת-יחידתה ויברכוה…

והברכות התחילו להתקיים: הבת-היחידה מרים היתה ילדה יקרה מאד, ברכת ה’ להוריה, וכל יושבי צפת התברכו בה, וכלם העידו פה אחד, שהילדה הקטנה, בתו של ר’ חייא, “מאירה וברה כחמה” ו“חוט של חן וחסד משוך עליה כמו על אסתר המלכה בשעתה”, ובאמת היתה יפה-פיה מאד – כמוה כאמה.

אולם אין חקר לדרכי אלהים, וכבר אמר החכם מכל האדם, שלמה: “את אשר יאהב ה’ יוכיח”, ופעמים מנסה הקדוש-ברוך-הוא את הצדיק, כדי לראות עד כמה גדול ועצום בטחונו של הצדיק – והנה נפלה שׂרה פתאום למשכב. השמועה הרעה הגיעה לר’ חייא בדרכו הרחוקה, ולב יודע מרת נפשו – ומרגיש הוא שהענין רע, ועוזב הוא את כל עסקיו וממהר לשוב לביתו, ומקפץ על עמקים והרים ועל מדברות וימים. כל מיני מכשולים פוגעים בו, חמורים וגמלים נופלים תחתיו במדבר מצמא וסערות גדולות באות לשבור את ספינתו בלב ימים – אבל זכות התורה והעבודה עומדת לו והוא מתגבר על כל המעצורים ובא לביתו בשלום…

בא ומצא את אשתו כמעט בשעת יציאת נשמתה. וכשראתה אותו הצדקת התחזקה וישבה על ראש המטה, ונתנה שבח והודיה לבורא עולם, ששמע את תפלתה והיא זכתה לראות את פני בעלה הצדיק והתמים קודם פטירתה. אחר-כך היא הופכת פניה כלפי ר’ חייא, מנחמתו ואומרת שמקבלת היא את יסורי-המות באהבה… והיא מדברת עמו עוד על בתם היחידה מרים, שהוציאוה משם מתעלפת… ור’ חייא מבטיחה, שהוא יהיה לה לאב וגם לאֵם, שידים זרות לא תשלוטנה בנטיעה הרכה, לא יטוה ולא יהפכוה ולא ישברוה, חס ושלום… וכנגד זה, היא מבטיחתו שתזכור אותם שם, בעולם האמת, ולא תסיח דעתה מהם אפילו רגע אחד, ותשתדל שם שזווּגה של הבת-היחידה יעלה יפה, לפי כבודה ומעלתה… ואם יצמח, חס ושלום, איזה סכסוך, ספק או עכּוּב, תתאמץ בכל כוחה לקבל רשות להראות אל ר’ חייא בחלום ולגלות לו מה שיש לגלות… אחר-כך אמרה שלום לר’ חייא, קראה שוב “שמע-ישׂראל” (ודוּי כבר אמרה) וחזרה ופקחה את עיניה והביטה על ר’ חייא באהבה רבה ובחן וחסד, וצותה לומר שלום לבתה, וביקשה מאתו שיקבל את גזר-דינו של הקדוש-ברוך-הוא באהבה, וצנחה מעל הכר, אספה את רגליה והסבה פניה אל הקיר – ויצאה נשמתה בטהרה.


ותיכף אחרי “שלושים” עזב ר’ חייא את מסחרו פתאום, בלי רגע אחד של ישוב-הדעת, מכר את הפנינים והמרגליות ושאר העדיים כמעט “בחנם”, וישב במנוחה על התורה והעבודה בצפת… ובהיכלו פתח בית-ישיבה ויגע וקבּץ לתוכו מצפת והסביבה את כל הבחורים יודעי-התורה והיה קורא לפניהם מדי יום ביומו את השעוּר, והם שתו בצמא את דבריו, והיה מספּק כל צרכיהם של עניי הבחורים, ונותן להם מקום בהיכלו, שנים-שלושה בחדר מפואר, והיה מפרנסם בעין יפה, מלבישם ומנעילם כבני הגבירים וכל מחסורם עליו – לרבות מעות קטנות, כדי שיהנו אף הם קצת מן העולם הזה ולא יתביישו בפני חבריהם בני בעלי-הבתים…

וכשהגיע תורו של בחור-עני בן שמונה-עשׂרה לחופה, היה ר’ חייא קורא לשדכנים שיבואו וימצאו בשבילו שדוּך הגון עם מזונות וכל ההצטרכות לפי כבודו ומעלתו, והוא היה פוסק לחתן נדוניא, הלבשה ומתנות, ולוקח על עצמו לא פחות ממחצית הוצאות החתונה עם רח“ש, ומוליך בעצמו את החתן תחת החופה, ואחר החופה הוא משׂמח את החתן כדת וכדין. ובנוגע לבתו מרים, היה לבו מלא תקוָה שימצא לה ”כלי יקר", טוב בעיני אלהים ואדם.

ובענין זה כתב פעם אחת בדרך משל גם למחותנו, להנשׂיא בבבל, שהיה בא עמו בחליפות-אגרות, הן בדברי תורה והן בעניני משפחה. וזו לשונה של אותה אגרת:

“בעזרת השם יתברך נטעתי גן נחמד מאד (כלומר, הישיבה) עם כל מיני עצים הטעונים כל מיני פירות (כלומר, תלמידים), וכשמגיע זמן בשוּלו של הפרי (כלומר, כשהתלמיד ראוי לחופה) מבקש אני ומוצא לו אדם הגון (מחותן נאה) ומצוהו לברך את הברכה (ברכת הנשׂואין). וכשיעזרני ה’ ויזמין לפני אתרוג מהודר בלי שום פגימה, אז תזכה בפרי הדר זה בתי היחידה מרת מרים תחיה”.

וכשהשיבו הנשׂיא מבבל בלשונו בקצוּר נמרץ:

– היכי דמי, שלא יימצאו בהישיבה לומדים מופלגים?

רמז לו ר’ חייא ש“לא המדרש עיקר”.

– אין תורה – כותב הוא לו בדרך המליצה – אלא מים; אבל לא כל המים יוצאים מעדן (כלומר, לא כל אחד לומד לשם שמים)… אחד לומד לשם תאות הנצחון: רוצה הוא להתעלות על חבריו ולנצחם; השני אינו מתכוון אלא להשתמש בכבוד התורה… לא שיהא הו מכבד את התורה, אלא שתהא התורה מכבדתו; השלישי יצר-הרע ממין אחר שולט בו – נפשו חשקה בחריפות השׂכל! שׂמח הוא לא בתורת ה’ אלא בתורת עצמו, בחדושי-תורה שלו, בהמצאות שלו; מקבל הוא נחת מן החדושים וההמצאות שהוא מראה בתורה, ובשביל “חדוש” הריהו מוכן ומזומן אפילו לגלות פנים בתורה שלא כהלכה. ויש מגושם עוד יותר ועושׂה את התורה קרדום לחפור בו בזבל, כדי למצוא לו חותן – למשענת, מזונות – פשוט, כרכשאות בשומן, ולאחר מאה ועשׂרים שנה – ירושה… ואפילו אם מתוך שלא לשמה יש שהוא בא לשמה – אף-על-פי כן נשאר על הנשמה רבב, זוהמה, טעם לפגם! כללו של דבר, הרבה יש אתרוגים כשרים, אבל ר’ חייא רוצה במהודר, שיהא תוכו כברו, ותוכו של אדם לאו כל עין מכּרת בו. כבדהו וחשדהו… והוא רוצה בכשר גמור!

ומודה לו ראש-הישיבה ומשיבו כדרכו בתכלית הקצור:

– “יגעתי ומצאתי תאמין”.


אבל איזה הדרך מבקשים?

הוא, ר’ חייא, היה אומר: בן-אדם נכּר בעיניו… הנשמה כלואה בתוך הגוף כמו בבית-הסוהר, וקבע הבורא בבית-הסוהר שתי ארובות, אלו הן עיני האדם, שתהא מציצה מתוכן לראות את העולם ולהתודע אל העולם! אבל יש לאדם מסך לארובה – העפעפים… ואדם שנשמתו פגומה מסתיר אותה, כמו שמסתירים כלה בעלת-מום קודם החופה, וכשרוצה הנשמה להראות, הריהו מוריד את המסך כאלו מתוך ענוָה…

“קלה מזו – אומר ר’ חייא – להכיר את האדם בקולו”. ובענין זה היתה לו שיטה לעצמו.

וכך היה אומר: “משול כחרס הנשבר” – אדם פשוט אינו אלא כחרס נשבר, והאדם השלם – כלי-חרס שלם הוא, שמקבל לתוכו את התורה ואינו מאבד טפה. ואיך בודקין את הקדרה, לדעת אם אין בה סדק סמוי מן העין? מקישין עליה ושומעין קולה: אם משמיעה היא קול ברור וצלול – מה-טוב, ואם לאו – משולה היא באמת כחרס הנשבר… והוא הדין בבן-אדם.

אדם שאינו שלם, אפשר שיהא לו קול גבוה, קול נמוך, בת-קול, קול סדוק, קול מרוסס – אך לא קול צלול וצח; קול הגון אין לו! אבל האדם הרי אדם הוא ולא קדרה, ואם אין לו קול משלו, מחקה הוא קול זר… עושׂה הוא מעשׂה תוכי! שומע אתה מרחוק קול, דומה שצפור פלונית ופלונית היא, וכשבאת מקרוב – והנה הקול קול מחוקה, של תוכי הוא.

ולפי שיטתו זו, היה ר’ חייא נוהג כל הימים כך:

קורא היה את השעור לפני הצהרים, וכשתי שעות לפני זמן מנחה היה נותן לתלמידים לצאת אל הגן: יהיו נא מטיילים שם בצל העצים, טועמים מפירותיהם ומברכים ברכות-הנהנין, אף יהיו נהנים מריחותיהם של כל מיני בשׂמים, ובשעת הטיול יהיו חוזרים על שעורם בעל-פה או יהיו מסיחים בדברי תורה סתם; ואף שׂיחת-רעים – אין בה חשש… ובעצמו היה מתבודד בחדרו ולומד סתרי תורה…

ובחדרו היה חלון יוצא לגן, ובמסך כבד של משי על החלון למחסה משמש. מזמן לזמן היה ר’ חייא מסיר את משקפיו, סוגר את הספר, או מכסהו במטפחתו הצבועה ומניח עליו את קופסת-הטבק שלו, ונגש אל החלון ועומד רגע מאחורי המסך, כדי להקשיב לקולות תלמידיו, המטיילים במשעולי-הגן זוגות-זוגות או חבורות-חבורות ומשׂוחחים יחדיו כדרך החברים, שבינם לבין עצמם אינם זהירים לשנות קולם.

מה שהיו מדברים לא רצה ולא יכול לשמוע: לתוך חדרו עלה מעדת הבחורים רק קול הברה, בלי חתּוּך-הדבּוּר… וכשעבר זמן רב ולאזנו של ר’ חייא לא הגיע קול הגון, בא לידי עצבות.

ופעם אף עמד וקבל לפני הקדוש-ברוך-הוא:

– רבונו של עולם, צפרים אלו בגן, שאין להן אלא נפש חיה, משבחות אותך בזמירות, ותלמידי, בעלי נשמה ויחידה, לומדים את תורתך… ומפני מה קולות צפריך צלולים ונשמות שלמות משתפכות בהם, ותלמידי שלי – – –

ולא כילה את דבריו: לקטרג על תלמידיו לא רצה… אבל העצבות לא הרפתה ממנו!

מזמן לזמן באים תלמידים חדשים, קולות חדשים, ובכל אלו אין “קמח-סולת”!

ויש שמעכב הוא את בתו מרים, מציץ עליה רגע באהבה רבה וברחמים ושואלה:

– הולכת את לפעמים, בתי, אל קבר אמך?

– הן, אבא! – משיבה היא ונושקת את ידיו בחבה יתרה.

והוא נושקה על מצחה, מחליק את ראשה ומברכה, ושואל אחר-כך:

– ועל מה, בתי, את מתפללת שם?

– על שלומך, אבי, אני מתפללת! אתה עצב כל כך לפרקים… ואני, אוי לי, איני יודעת במה לשׂמחך… היא, אמא, עליה השלום, ידעה… ושואלת אני מעמה, שתתן בלבי או תבוא אלי בחלום ותלמדני במה אשׂמחך…

והוא מחליק על לחייה בחבה ואומר:

– אני, ברוך-השם, בקו-הבריאות! בקשה אחרת עליך לבקש מאמך.

– איזו היא?

– כשתלכי, בתי, לקבר אמך, תבקשי מאתה שתשתדל מאד שיקוים בך מה שאני חושב עליך.

– טוב אבא!


ויהי היום ור’ חייא יושב בחדר הראשון קודם המנחה, והנה קול מתוַכחים עולה באזניו מן הפרוזדור. והקולות שנים: קול אחד מרוּגז, קולו של הריש-דוכנא, והשני קול רך ולא נודע לו, ודאי של בחור זר. וקולו של אותו הבחור הזר עושׂה על ר’ חייא רושם גדול. לקול כזה הרי היה מצפה, אליו הרי התפלל! ור’ חייא סוגר את הספר שלפניו ומטה אוזן. אך הקול השני, המתחנן, נפסק ונשמע רק קולו של הריש-דוכנא, המוכיח ומתרגז. ור’ חייא מכה בכפו על השולחן לסימן קריאה, והדלת נפתחת והריש-דוכנא בא נרעש ונפחד ועומד לפני ר’ חייא כעבד לפני רבו, פניו הבלים חיורים עוד, העינים מתיזות ניצוצות-אש והנחירים מרטטים – עד כדי כך הגיעה רתחנותו.

מזהיר אותו ר’ חייא: כל הכועס!…

– לא, רבי! – אומר הריש-דוכנא בזעף – עקבות המשיח נתגלו! חוצפה כזאת! חוצפה כזאת של בחור!

– היינו? וכי מה הוא מבקש, הבחור?

– מבקש הוא דבר קטן: להכנס לתוך ישיבת רבנו!

– ובכל?

– ושואל אני אותו: יודע אתה ש“ס ופוסקים? – והוא משיב: לאו! – על כל פנים ”משניות? – שואל אני שוב – לאו! ואומר אני בדרך לצון: ו“עין יעקב”? – ושוב “לאו”! ומהתל אני עוד: ולהתפלל? והוא משמיע קול בכי! מה טעם? להתפלל בסידור יודע הוא, אך פירוש-המלות נשכח ממנו! שוטה, ומה אתה מבקש? – מבקש הוא לבוא לפני ר’ חייא! למה? רצונו, אומר הוא, לבקש מרבנו שיתנהו לשבת בישיבתו ולשמוע את השעוּר, אולי ירחמהו ה’ וישוב אליו כוח זכרונו!

– משמע, שידע ושכח. חולה הוא העלוב. ומה הכעס?

– מה הכעס? אדרבה – אומר אני אליו – יכול אתה לבוא לפני ר’ חייא. אבל בחור זה לבוש שׂק, וחגור הוא חבל פשתים על מתניו ובידו מקל עב, – כאחד הגזלנים. ואומר אני לו: יהי כדבריך, בחור, אתן לך לבוא לפני ר’ חייא, אך החליפה-נא את בגדיך. יש לך בגדים אחרים? – אין לו, וגם אינו רוצה… אינו רשאי, אומר הוא. הנח, על-כל-פנים, את המטה מידך! – אף זה לא! אסור לו להוציא את המטה מתוך ידו, לא ביום ולא בלילה; ישן הוא והמטה בידו.

והבין ר’ חייא שאחד מבעלי-תשובה הוא זה, ואמר:

– יבוא הבחור!

והבחור נכנס, והוא חיור וכחוש, ולבוש כדברי הריש-דוכנא והתייצב בפתח.

קרא לא ר’ חייא לגשת אליו, ונתן לו “שלום” ולא הניחו לא להתנפל לרגליו ולא לנשק את ידיו. ראה שהבחור אינו נושׂא אליו את עיניו ושאלו:

– בני, מפני מה אתה משפיל לפני את עיניך? וכי מסתיר אתה לפני את נשמתך?

– לא, רבי, אבל נשמתי חוטאת היא. יש לי להתבייש בה…

ואומר ר’ חייא: אין אדם משׂים עצמו רשע… הריני מצוך להרים את עיניך.

והבחור עושׂה רצון הרב. ור’ חייא מביט לתוך עיניו ומתחלחל. נשמה ארורה נשקפת מתוכן.

– בני – שואל ר’ חייא – קללה רובצת בעיניך; מי קיללך?

– ראש-הישיבה בירושלים.

ור’ חייא ידע, שראש-הישיבה בירושלים נפטר לפני ימים מועטים. ושאלו: מתי?

וענה הבחור: לפני שני חדשים.

ואמר ר’ חייא בלבו: “נכון הדבר, בעת ההיא עוד היה חי”… ושאל בקול:

– על מה?

– על דבר זה ציוָני להתודות לפני רבי.

– טוב… ומה שמך, הבחור?

– חנניא.

– שמע נא, הבחור חנניא – אמר ר’ חייא וקם ממקומו – עתה בוא והתפלל תפלת מנחה ומעריב. אחר-כך יראך הריש-דוכנא מקום על יד השולחן… אחרי הסעודה תרד אל הגן, ואני אמצאך שם ואשמע את דבריך.

והחזיק בידו והוליכו עמו לבית-המדרש הקטן אשר על יד בית-הישיבה.

ובשעת הליכה היה ר’ חייא מהרהר:

– רך וצעיר – וקול כזה… ובעל-תשובה… ובעיניו קללה… מה נפלאים דרכי הבורא!


בשעה מאוחרת בלילה התהלך ר’ חייא בגן עם הבחור חנניא. מזמן לזמן מביט ר’ חייא השמימה ומחפּשׂ שם על פי האיצטגנינות איזה אות, סימן כל-שהוא; אבל השמים קודרים ומכוסים ערפל. לילה בלי ירח ובלי כוכבים… רק הזכוכיות אשר בחלונות ההיכל נוצצות, ולאורן הוליך עמו ר’ חייא את הבחור חנניא לתוך הסוכה וישבו שם. ור’ חייא פתח פיו ואמר:

– הכתוב אומר: דאגה בלב איש – ישׂיחנה.

– רבי, מה פירושו של הכתוב? – מתחנן הבחור.

ומבאר לו חייא את פירוש המלות של המקרא וכוָנתו, שהאדם צריך לשפוך שׂיחו ודאגתו לפני חברו, ואף שהבחור תופס רק פירושן של המלות הבודדות לבד, אף-על-פי-כן מתחילים פניו החיורים מתאדמים כאדם מתעלף שמעוררים אותו לתחיה ונפשו שבה אליו לאט-לאט.

ורחמי ר’ חייא גברו עליו ואמר:

– פתח פיך, חנניא בני, ויאירו דבריך, והתודה לפני.

וחנניא ספּר לו מעשׂה נורא.


עיר מולדתו – ירושלים. אמו – אלמנה עשירה סוחרת-בשׂמים… ולה בת ובן: אחותו הבכירה ושמה אסתר, והוא – חנניא. אהבה האם כמובן, את חנניא, יותר מאחותו: – “קדיש”, וחוץ מזה, “עלוּי” הוא… ואף-על-פי שהגיעה אסתר לפרקה, לא דאגה לה אמה להשׂיאה ולא חזרה אחרי חתן בשבילה. וכשהיו שכנותיה מעוררות אותה על כך – תשובתה בפיה: עדיין לא הלבין ראשה, ברוך-השם! ואת כל לבה נתנה לחנניא, שׂכרה לו מלמדים משובחים, ומפני שהיתה קרובתו של ראש-הישיבה והיתה לה דריסת-הרגל בביתו, היתה מוליכה את חנניא כל כמה שבתות אל הרבנית, וזו היתה מכניסה אותו אל הרב לנסות כוחו בתורה.

והבחור מצא חן בעיני ראש-הישיבה; האם היתה עומדת אחורי הדלת ושומעת מקצת שבחיו. ומציצה היא בעד הסדק ורואה את ראש-הישיבה צובט לחיו בחבּה יתירה ומכבדהו במבחר התפוחים מפירות-השבת – ושׂמחתה הרבה אין לשער!

וביחוד נתמלא לבה חדוָה כשאמרה לה הרבנית, שראש-הישיבה רוצה להכניס את הבחור לתוך הישיבה שלו. אבל לכך לא הסכימה, מפני שאינה רוצה להפרד ממנו, רצונה ש“תכשיטה” שלה ישב תמיד בביתה, כדי שתוכל להפנות כל פעם לשעה קלה מחנותה ולמהר לביתה, לגפף ולנשק את בנה יחידה. עמדה והזמינה את אחד מגדולי תלמידי-החכמים שילמד תורה לבנה בביתה.

ובאותו תלמיד-חכם נכשלה…

אותו תלמיד-חכם היה מן המזויפים, אחד מאלה שאינם לומדים תורה לשמה, וכל כוָנתם אינה אלא לעשׂות להם את התורה עטרה להתגדר בה. והיה מוליך גם את חנניא באותה הדרך: היה מלמדו רק פלפול וחריפות, כדי לקנטר, ובכך נטע בלבו את השרשים הרעים של גאוָה ונצחונות. וחנניא היה מהיר ללמוד ולדעת אומנות זו, כי באמת רק אומנות היא ולא תורה: לא על דעת כך ניתנה תורה מהר סיני. אבל רוב בני-אדם לא הבינו זאת, וחנניא נתעלה עוד בעיניהם, ואמו – אשה הרי דעתה קצרה – ראתה ושׂמחה בלבה כפלים…

ולימים קבּל חנניא את כל התורה מאותו תלמיד-חכם ואמר לאמו שאינו צריך עוד למלמד, ואשה פתיה זו חשבה שנתעלתה למעלה מכל שבעת הרקיעים…

וחנניא כבר הלך בדרך השקר על דעת עצמו והיה מרבה בפלפולי תוהו עם בחורי הישיבה ולומדים סתם, והוא מנצחם בדברים ומביישם והיו לפניו כעמי-הארץ גמורים… איש מפי איש, והשמועה הגיעה לראש-הישיבה. ואומר ראש-הישיבה: מעשׂה ילדות! כך דרך גדוּלו של תלמיד-חכם: אלא שציוָה להגיד בשמו לאמו של הבחור, שתסטרהו סטירה קלה על הלחי, לשם נזיפה…

– אֵם – אמר – רשאית!

– והאֵם מה היא עושׂה – תחת סטירה – נשיקה, וגם מתנה יפה קנתה לו על חכמתו…

ראה חנניא שמעשׂיו רצויים ונתחצף עוד יותר, וסובב הוא בבתי-כנסיות ובבתי-מדרשות, ובכל מקום שהוא מוצא מתמיד יושב ועוסק בתורה, מיד הוא מקיפו בקושיות מניה-וביה וסותר את כל תירוציו, עד שדעתו של זה מתבלבלת, וחנניא מראה לעיני הכול, שאין המתמיד מוצא את ידיו ואת רגליו…

ויש שהוא בא בשעה שבחור אומר “חילוק” או בשעה שתלמיד-חכם דורש, וקודם שיסיים הדורש “ובא לציון” – והנה הוא קופץ בראש ועולה על הבימה והורס את כל הבנין של ה“חילוק” ומחזירו לתוהו-ובוהו, חותך ברוח פיו כבאיזמל את הדרוש לגזרים, קורע אותו כקורי-עכביש ועושׂה את כולם לבוּרים גמורים…

ושוב רצים לראש-הישיבה, והוא מוציא פסק-דין קשה:

– לכו אל אמו ואמרו לה, שצויתי להלקותו…

ומקבל חנניא מאת אמו מתנות עוד יותר יפות מן הראשונות ומגדנות רבות, והוא מוסיף לעשׂות מעשׂים רעים. וחוזרים ומספרים את הדברים לראש-הישיבה, וזה מתאנח ואומר שהוא מתיירא לענוש למדן גדול כמוהו, אבל האם רשאית. מגידים לו מעשׂיה של האם, ומצווה הוא שישלחו אליו את חנניא בעצמו. ובא לפניו חנניא בעזות-פנים, וכשהתחיל ראש-הישיבה לשׂוחח בדברי-תורה, הפסיקו זה בחוצפה ושאל שאלות מחודדות, וגבּב קושיות על קושיות, והראה גבורתו וכוחו בתורה והרעיש עליו ש"ס ופוסקים… וראש-הישיבה עניו גדול ואינו קפדן, ואמר לו בנחת:

– שמע נא, חנניא, כל חכמתך אינה אלא בסתירה, יודע אתה רק להקשות ולפרק ולהוכיח שהדבר לא כך, רק “לא” ו“לא”… משמע שאין לך תורה שלימה… כי בתורה יש מצווֹת עשׂה ולא-תעשׂה, מחצית הן ומחצית לאו, ואצלך רק לאו ולאו… יותר ממחצית לא תעלה בידך לעולם. והא-ראיה, אמור נא דבר אחד מלבך, דבר של “הן”.

ושותק חנניא: בדבר הזה תש כוחו, כל גבורתו לא היה אלא ב“סתירה”, לא ב“בנין”.

ומתנצל הוא: דבר זה לא לימדני מלמדי!

ואומר לו ראש-הישיבה: מלמדך, חנניא, נפטר מן העולם והוא נידון באש של גיהנם וזכות התורה לא תצילהו, כל זמן שאתה, חנניא, לא תעשׂה תשובה ולא תעקור מלבך את השורש הרע, שזרע בקרבך.

– צריך אתה – מוסיף ראש-הישיבה ואומר – לחוס על נפשך ועל נפשו של אותו תלמיד-חכם ולעשׂות תשובה וללמוד תורה לשמה…

ומיהר חנניא לבוא לבית-העולם וחקר ודרש אם באמת נפטר המלמד, ומתי? מפני שלא שמע זאת עד עתה. ואומרים לו: הן, ואתמול היתה הקבורה, ומראים לו את מקום הקבר. התבונן חנניא וראה שצמחו בין לילה על פני כל הקבר קוצים ועקרבים… הבין מיד את הרמז שבדבר, ונמלך בדעתו לעשׂות תשובה… קיטרג השׂטן ואירע מעשׂה זה:

בימים ההם היה קצב בירושלים, והבית-דין-צדק העמיד על גבו תלמיד-חכם נאמן, לפי שאותו קצב חשוד היה על הטרפות; וכשרצה הנאמן למלא משלחתו באמונה ולפקח באמת על המקולין, נטל הקצב קרדום והטילו בראשו של התלמיד-חכם, ואחרי-כן החזיק בנפצע והשליכו החוצה. בדרך נס ניצל הנפגע ממות. והיה רעש גדול, והבית-דין-צדק הכריז, שבשׂרו של הקצב פגוּל, נבילה וטריפה, חמוּר מבשׂר חזיר… והקצב עשיר היה, סגר את המקולין ונעשׂה מלווה-ברבית ומסר את הבית-דין-צדק למלכות. ותפסו את הדיינים והושיבום בבית-האסורים וחייבוּם מלקוּת וגלוּת… אך מה יעשׂו לקצב, ומקולין של בשׂר כשר אין לו עוד? היו מודים ומשבחים להקדוש-ברוך-הוא על שנתקררה דעתו של אותו רשע ותשקוט העיר…

ועשיר זה רע-לב היה וכילי ושליטה לא היתה לו על ממונו, ולא היה אוכל ושותה כבן-אדם, ולבוש היה קרועים-ובלואים. וכשבלתה שׂמלתו, לא נתנה לעני במתנה, אלא היה מוכרח בפרוטה לצרכי טלאים… והיה מגדל כלבים רעים, שלא יתנו לעניים דריסת-הרגל בביתו…

ובנים זכרים לא היה לו לאותו רשע, אלא בת-יחידה ושמה חנה. כי היתה זוגתו אשה צנועה וצדקנית, וכשנולדה לה בתה חנה והיא הכירה את דרכי בעלה, התפללה אל ה’ שתהא מעתה עקרה, ועל כל פנים, שלא תלד עוד בנים זכרים, שהרי ברא כרעיה דאבוה ובוָדאי יצא לתרבות רעה. ולא ילדה יותר מבת אחת. ולהחזיר את בעלה למוטב לא יכלה אותה הצנועה, וקבּלה עליה יסורים באהבה. וכשרבּו היסורים וכשל כוח הסבל – מפני שהיה מיצר לה ומענה אותה מאד – שאלה את נפשה למות… וקודם פטירתה ביקשה מאת קרוביה שיתעסקו בקבורתה, ובעלה לא ידע אפילו את מקום קבורתה.

והרשע נשאר אלמן. שום אדם לא רצה לתת לו את בתו לאשה וישב הוא לבדו עם בתו-יחידתו חנה. ונפלא הדבר: דוקא אותה, את הבת-היחידה שלו, היה אוהב אהבה עזה ושומרה כבבת עינו, והשתדל להנותה מכל תענוגי העולם הזה, ומוכן היה לבזבז עליה את כל ממונו, אף-על-פי שממונו היה חביב עליו מגופו.

אבל הבת אינה רוצה ליהנות כלל, כי כן ציותה עליה אמה בצוָאתה, שלא תאכל בבית אביה כלום חוץ מלחם ומים… ובבגדים יקרים אינה רוצה ואין לה צורך בהם, לפי שאינה יוצאת מפתח ביתה, כדי שלא תשמע את שם אביה נתון לחרפה ולקללה בפי כל יושבי העיר. ובמידה שנתמעט רצונה של בתו ליהנות מטובו, כך גדול חשקו של העשיר ורבה תאוָתו להיטיב לה ולהנאותה. וכשלא הועילו לה דברי פיוס, אמר בלבו: בטובה אחת לא תבעט – אתן לה בעל תלמיד-חכם.

וכשהגיעה הבת לפרקה ביקש למצוא לה חתן משופרי-דשופרי, למדן שבלמדנים; ונותן הוא לשדכני-המדינה רשימות גדולות, והוא בעצמו סובב בירושלים ובכל הסביבה ודופק על פתחי כל בתי-הישיבות ופוסק הון רב בשביל בחור חשוב, והכול לבטלה, אין גם אחד רוצה להתחתן עם מנוּוָל זה – את “הקרן” גופה הרי לא הכיר אדם.

והעשיר מלא חימה, וביחוד כשבא אליו פעם שדכן ואמר לו, שיניח את גאוָתו ויעשׂה מה שבגדר האפשרות, והגיד לו שבעל-מלאכה אחד גר בשכנותו, איש ישר נהנה מיגיע כפיו, וזה רוצה בבתו ואינו רוצה אפילו בפרוטה של נדוניא – אז בערה חמתו כאש.

ומה עשׂה?

נמלך בלבו ומצא שני תלמידי-חכמים אביונים ונתן להם ממון להוצאות הדרך לשתי שנים, חוץ מפרנסת נשיהם ובני-ביתם בירושלים, וציוָה עליהם שיצאו וישוטטו בתפוצות ישׂראל, במרחקים, במקומות שלא הגיע עוד לשם שמו הרע, ויביאו אליו חתן תלמיד-חכם מופלג.

יהודים-אביונים, – והסכימו, לקחו צידה לדרך ויצאו לדרכם. עברו ושוטטו בכל ארץ-ישׂראל לארכה ולרחבה, – והכּול לבטלה.

והטעם פשוט: תלמידי-החכמים היו מדברים רק על הנדוניא, על מזונות ומתנות, ועל המחותן לא הגידו דבר, וכששאלום עליו עשׂו עצמם כלא שומעים, כי לשקר לא רצו, והיו הכּול מבינים שדברים בגו – וממאנים…

ובינתים עבר הזמן שקבע להם העשיר, ושבו השליחים ריקם, ונתעכבו על יד שערי ירושלים, והם יראים וחרדים; לולא עזבו בעיר בנים – יתומים חיים, ונשים – עגונות, היו בוחרים יותר לצאת למדינה ולא היו חוזרים לביתם… יודעים הם שהעשיר לא יאמין להם, ויחשוב שלא עשׂו מעשׂיהם בשלמות, ויהא רודף אותם עד חרמה ומוסרם חלילה ליד גויים… והיו יושבים ומתעצבים.

ובעוד הם יושבים בשערי ירושלים ומתעצבים, והנה בחור עני הולך וקרב אליהם, והבחור לבוש בגדי בד לבן וחבל פשתים על מתניו ומקל עבה – מטה-שקדים בידו; נגש אליהם ונתן להם שלום, ושאל אותם למה הם יושבים כמתעלפים. אולי צמאים הם למים? ואמר להם עוד, שהוא מתגורר פה במדבר ונודעה לו שם באר מים חיים, לא הרחק מזה, ואם רצונם יוליכם אל המעין, לפי שאין בידו שום כלי להביא בו את המים אליהם. והשיבו לו שאינם צמאים, אך נפשם עגמה עליהם, וכך באו בדברים, והם שאלו אותו: מי הוא? והשיב שהוא נע-ונד, מפני שיתום הוא, אין לו אב ואם, ודר חוץ לישוב וניזון בצמחי השׂדה…

– ואין רצונך כלל ללמוד תורה?

ומשיב הוא להם שכבר הוא לומד תורה: שבכל לילה ולילה, בשעה שיחשך במדבר, בא אליו איש זקן ומלמדו תורה בעל-פה… ורואה הוא את הזקן עוד מרחוק; שעיניו מאירות באפלה ככוכבי השמים וזקנו הלבן צח כשלג. והזקן בא אליו בכל לילה ויושב אצלו ומלמדו ש"ס ופוסקים, ספרא ספרי ותוספתא… ורוצים הם לתהות על קנקנו, כדי לדעת אם אמת דבריו, ומוצאים אותו יודע תורה כאחד הגאונים… פיו מפיק מרגליות… ושואלים אותו מפני מה עזב את המדבר, ומה מעשׂהו אצל שערי ירושלים? ומספר הוא בתמימות, שאותו הזקן נפטר ממנו אמש ואמר שלא יחזור עוד אליו והראהו את הדרך לירושלים, וציוָהו לילך לעיר-הקודש ושם ימצא את בת-זוגו ואת מזלו וישב על התורה ועל העבודה. ואני – אומר הוא – מחויב לעשׂות כרצון הזקן… ותלמידי-החכמים נתמלאו שׂמחה ואמרו אליו: בוא, בחור, עמנו, יש לנו בשבילך שדוּך טוב. הלך הבחור עמהם…

מיד הוליכו אותו אל הגביר ואמרו לו: אל תבט אל מראהו – גאון עולם הוא זה; אליהו הנביא בעצמו היה מלמדו תורה. והאמין להם הגביר ושׂמח מאד, עשׂה תיכף סעודה וכתב תנאים והגביל זמן החתונה לאחר שני שבועות: מתיירא הוא מפני עין רעה ודבּה רעה… וקודם-כול הפשיט את החתן את מלבושיו ונטל מידו את המטה, והלבישו והנעילו כיד הגביר, ואת הבגדים הישנים הטמין על מנת למכרם בפרוטות, מיד לאחר החתונה, לקונה הראשון שיקנם לצרכי טלאים… והדבר מתפרסם בעיר. יש אומרים: הרע שבכלבים זוכה בטוב שבנתחים… אחרים תולים את הדבר בזכות אמה של הכלה: כל זה עשׂתה תפלתה של אותה הצנועה. עוד אחרים – שבכלל נפלאים דרכי ה’…

שבועים עברו בשלום ויום החתונה בא. בגלל בתו פתח הכילי את ידו ועשׂה משתה ושׂמחה שלא היו דוגמתם בעולם, ולכבוד החתן באו אל החתונה כל נכבדי ירושלים, ולמשתה-החתן – כל בחורי-הישיבות.

והשעה שלפני ההינומא – מוסיף חנניא לספר – הגיעה. החתן דורש “חילוק” חריף לפני הבחורים ובמעמד תלמידי-חכמים והדיינים וראשי-הישיבה. בחדר השני כבר הכל מתוקן להינומא. כבר נשמע קול כלי-הזמר המנגנים “מוסר” והשושבינים מצד החתן, הרב וראש-הישיבה, אוחזים כבר אבוקות של “הבדלה” בידיהם, אך תורתו של החתן עדיין נוזלת כשמן וריחה נודף כבשׂמים, ועיניו מזהירות ככוכבים הכול תמהים ומקשיבים, וחנניא אף הוא מקשיב, ועל לבו אין עולה כלל לסתור את דברי הדורש, אדרבה הוא נהנה הנאה מרובה… שׂמחתו גדולה על שיהא לו מעתה חבר הגון, שכדאי ללמוד עמו יחד ולשׂוחח אתו בדברי תורה, וכבר נתעוררו בלבו גם רגשי אהבה לחתן, אהבה עזה. נפשו חשקה דוקא לקום ממקומו ולגשת אל החתן ולנשקו מנשיקות פיו. וכך עשׂה, אבל בדרך הלוּכו מעדו רגליו, ובדרך בעברו שמע בחור אומר לחברו: “החתן גדול בתורה יותר מחנניא”. והלז עונה: “חנניא כגולם הוא כנגדו”… וזה היה לו, לחנניא, נסיון קשה ביותר… לבו התחמץ, והרגיש צרבת של פצע, כאילו הכישו נחש – הוא השׂטן! ועומד הוא ומגביה עצמו על צפרני רגליו ומתחיל סותר, ומפיו שוטף נחל גפרית וזפת בוערה… ומרגיש הוא פתאום שמחטיא את נשמתו, שהוא פוגע בתורתו של אליהו הנביא, בתורת אמת… שהוא נועץ לתוך לבה של התורה רמחים וחרבות, שהוא ממית את התורה… ומתחלחל הוא ורוצה להפסיק ואינו יכול… הדברים יוצאים מפיו כמאליהם, כנגד רצונו, כאילו כופאו שד, ורואה הוא שהחתן פניו מלבינים מפחד ונופל מחולשת-הדעת אחור על הכסא…

ובאותו הרגע נפתחה גיהנום בבית. הכילי מתמלא חימה ונוהם כארי: מקח טעות! מקח טעות!… ורץ כמטורף, ומוצא את שני תלמידי-החכמים האביונים ומורט את שׂער זקנם, וממהר אל המנגנים וחוטף את כליהם מידיהם וזורקם ומנפצם. וטשׂ אל הכלה העומדת באמצע הבית ומושכה מתוך ההינומא, ורץ לאחת הלשכות ומביא משם את הבגדים הישנים של החתן: את סרבל הבד וחבל הפשתים ומטה-היער הלבן, וקורע מעל החתן המתעלף את מלבושיו ודוחפו ערום מתוך הפתח ומשליך אחריו את מלבושיו הישנים… וחשובי ירושלים וכל הקרואים מתפזרים ובורחים, ורק הוא, חנניא, נשאר קפוא על מקומו ושומע קולו של הגביר הקורא: חבל על הסעודה, הביאו לכאן את הנגר, החזיקו הכן את החופה!… ועוקר חנניא את רגליו בכוח ונס מתוך הבית; ובחוץ בא מיד לקראתו ראש-הישיבה ואומר אליו: חנניא, יכול אתה להחריב את העולם, מוטב שתשכח את תלמודך!…

– ובאותו הרגע – מספר חנניא – קול נפץ נשמע במוחי, דבר-מה נתפקע שם. ואני נשארתי ככלוב ריק בלא יונים, בלא דבּוּר אחד של תורה! התנפלתי לרגלי ראש-הישיבה, והייתי מתחנן ומבקש “תשובה”. הוא התאנח ואמר: מי יודע אם תועיל.

התחלתי בוכה תמרורים; והראני שמקרוב, מאחורי קרן-זוית של בית אחד, עומד אותו החתן, גר בעיר נכריה זו, לא ידע מוצאיה ומובאיה…

– קודם כול – אומר הוא – לך ובקש מעמו מחילה…

ומתיירא אני לילך, והוא דוחפני:

– לך ובקש ממנו שיתרצה לילך עמּך לבית אמך… וגם אני אבוא אחריכם. ונגשתי אל החתן הנעלב. והוא אך ראני רץ כנגדי, ולא נתן לי לפתוח פה, וקרא אלי:

– מוחל אני, מוחל מחילה גמורה! לא זווּגי הוא!

נוח היה לי שיקרעני כדג; והוא נתן ידו על שכמי וקרא לי “חבר”!

אמרתי לו: וכי יכול עם-הארץ להיות חברו של תלמיד-חכם?

והשתומם לדברי; ואני סיפרתי לו את דבר הקללה שקיללני ראש-הישיבה והוא השיב לי:

– כשיתגלה אלי רבי הישן (כלומר, אליהו הנביא) אתפלל לפניו בעדך!

ואני מוליך אותו לאמי, ובדרך קשים יסורי כיסורי חבּוּט-הקבר! הוא מדבר אלי דברי תורה – ואני איני מבין דבר… ולבי בוכה בקרבי מרוב געגועים לתורה… ובנשמתי אופל ושממה, כמו בחורבה בלילה… ואנו באים אל אמי, ונופל אני על צוָארה ובוכה:

– אוי, אמי, יסוֹר יסרני אלהים… בנך הוא מעתה עם-הארץ!

ולבה מתעלף וקולה רועד:

– מה… איך? מי נתן בך עין-הרע?

ומספר אני לה את כל המעשׂה, ומראה לה על החתן שהלבנתי פניו ברבים, ואמי פורשׂת ידיה ובוכה בקול תמרורים, ואסתר אחותי עומדת בקרן-זוית ופניה אל הקיר ושופכת דמעות…

ובאותו הרגע נכנס ראש-הישיבה ופנה קודם-כול אל אסתר: שמעי, כלה, לכי אל חדר-הבשול והכיני אוכל לתלמיד-חכם זה… – ומראה הוא בידו על הבחור הזר – ואם ישׂחק לך מזלך – מוסיף הוא – יהא זה בן-זוגך!

ואסתר נתנה עין בחתן ובמלבושיו והתעצבה, אבל שמעה לקול ראש-הישיבה ויצאה… וראש-הישיבה פנה אל אמי ואמר:

– לא עת לבכות עתה… וגם אַת אשמה בדבר, שלא דאגת כלל לאסתר ולא יסרת את חנניא… לא יפה עשׂית, לא יפה…

וגבר עוד בכיה של אמי.

– אַל בכי – חזר ואמר ראש-הישיבה – יש לעשׂות מעשׂה.

– מה יש לעשׂות? מה? – מייללת אמי.

– ואַת תשמעי בקולי? – שואל ראש-הישיבה.

– אשמע ואשמע! – ממהרת אמי להשיב.

ואומר ראש-הישיבה כך:

– קודם-כול, השׂיאי את אסתר… והרי בן-זוגה!

וקול בכי פרץ מפי אמי:

– בחור זה? בלבוש שׂק ובמקל?

– זהו הבחור, שהיה אליהו הנביא מלמדו תורה. וכי כך שומעת אַת לי, קרובה?

– סלח לי, רבי… הריני שומעת, שומעת…

– ובנך – מוסיף הוא – חייב לצאת ולקיים בעצמו חובת גלות… עד שיתעוררו עליו רחמי אל רחום ותמצאי גם בו נחת-רוח, אך לא מיד, – אלא לאחר ימים… אסתר היא הבכירה!

– ואתה – הוא פונה ואומר אלי – אפשר שלא היתה התשובה מועילה לך, כי כבד עווֹנך, אבל נס גדול הוא שהזווּג לא היה זווּג מן השמים, ונתגלגלה טובה גם לחתן וגם לכלה!

– גם לכלה? – תמהה אמי.

ועונה ראש-הישיבה:

– דעי, שחנה בתו של אותו הרשע צנועה גדולה היא, מן הנסתרות, ואמה השתדלה עליה בעולמות העליונים שיזמינו לבתה בן-זוּג אחד מל"ו. ונתקבלה תפלתה… וזהו אותו הנגר, שאחז בו אותו העשיר ומשכו אל החופה, כדי שלא יפסיד את הסעודה. אבל יהא זה, בבקשה ממך, בסודי-סודות, עד שיתגלה מאליו!…

– נפלאות אלהים – אומרת אמי מנוחמת קצת.

– ועתה – אומר ראש-הישיבה אלי ואל החתן – החליפו מלבושיכם זה בזה!

– ואתה – הוא אומר אלי – תיכף ומיד צא בגלות… ואת המטה הזה תקח בידך ותשמרהו כבבת-עין, ובלילה יהא מונח על מטתך למראשותיך. ואני אתפלל שתבוא ישועתך והמטה יפרח, ואז תפרח גם נשמתך ושב אליך כוח הזכרון, אבל זכור, רק אחר-כך תהא רשאי ללבוש בגדים אחרים. ועתה לך לך, ואל תתן שלום לאדם לפני צאתך.

כהרף-עין לבשתי בגדי החתן, ובאותו הרגע נכנסה אחותי ובידיה קערה ומעשׂה מרחשת בה, וכשראתה אותנו כל אחד מלובש בגדי חברו, נבהלה והפילה מתוך ידה את הקערה ומה שבתוכה, והקערה נשברה בקול רעש, וראש-הישיבה קרא: “מזל-טוב, מזל-טוב!”

יותר לא שמעתי, מפני שיצאתי מיד מן הבית.


וכשיצא מירושלים – מספר חנניא – תעה במדבר, בלי לחם ובלי מים. אבל לא ללחם ומים היה מתאווה – לצורך הגוף הסתפק במיני עשׂבים, הגדלים גם במדבר… ותמיד נמצא בחזקת סכנה, בין כל מיני חיות, נחשים ועקרבים, אך הללו לא עשׂו לו רעה… מנהמים היו בינם לבין עצמם ונוטים מן הדרך. והבין חנניא שאין להם עליו שום שליטה, מפני שנגזר עליו להיות “נע-ונד”. ופעם שמע באזניו קול קורא: “זה שייך”… אך למי – לא שמע.

וכך היה תועה יומם ולילה, חושב ודואב על אבּוּד ימיו ושניו שעוברים בלא תורה, בלא אורה, בלא ניצוץ כל שהוא למוחו האפל… לוּ שמע דבּוּר אחד של תורה! לוּ היה סידוּר בידו!… ובעל-פה אינו יודע אפילו להתפלל! לא כלום!

פעם אחת – מספר הוא – שפך עפר על ראשו, ולשם צער עמד על רגל אחת, והיה צועק וחוזר וצועק בקול כלפי שמים: “תורה!” “תורה!” – ורק מלה אחת זו… צעק במסירות-נפש ממש… צעק וצעק, עד ששקעה החמה, והוא נפל לארץ והתעלף ונרדם, והרגיש שהוא הולך ובוכה גם בשנתו וקורא: תורה! תורה! והנה נראה אליו ראש-הישיבה, לבוש תכריכים ועטרת זהב על ראשו, ואמר לו כך:

– קום, חנניא, שעת ישועתך קרובה לבוא… שמע ה’ את תפלתך, ואליהו הנביא השתדל לטובתך. קום ולך-לך נכחך, אל אשר יובילוך רגליך. ותבוא לעיר צפת ותכּנס לבעל הלב-טוב, לר’ חייא, ותתודה לפניו ותתחנן אליו שיכניסך לישיבתו, והוא לא ישיב פניך, וכשתגיע לשנה השמונה-עשׂרה ימצא לך את בת-זוגך. והוא יתפלל עליך, ותפלתו עושׂה תמיד רושם לפני כסא-הכבוד. וחוץ לזה – חוּפה מכפרת, וגם שבע-הברכות… וישועתך תבוא… וביום השמיני לחופתך תקיץ בבוקר ותמצא שהמַטה למראשותיך פרח ויגמול שקדים, ונשמתך גם היא תפרח ותעשׂה פרי… והכּול יָזכר לפניך, חוץ מן הרע, ותגיד לפני ר’ חייא חילוק – בנין ולא סתירה! ור’ חייא ימצא בך נחת-רוח… אבל אם תאריך ימים – זאת לא אדע.

והוא נעלם. ואני השכמתי בבוקר והלכתי הלאה-הלאה, עד שבאתי אליך, רבי…

כך מספר חנניא, ור’ חייא מסתכל בו בצער גדול ושואלו:

– וכמה שני חייך, חנניא?

– שבע-עשׂרה שנה ועשׂרה חדשים.

והיה ר’ חייא מהרהר: עלוב, בלא אריכות ימים! בינתים נושׂא חנניא את עיניו אל ר’ חייא ואומר בקול תחנונים, דק ורועד:

– רבי, האם תכניסני להישיבה?

“נשמה ריקה – חושב ר’ חייא בלבו – בלא דבּוּר אחד של תורה – ומתוך הגרון מנגן כנורו של דוד המלך” – ובפיו הוא אומר אליו:

– לך, בני, לישון… אמור להריש-דוכנא שיראה לך את מקומך. ומחר בבוקר תבוא אלי לשמוע תשובה. עתה לך, בני…

חנניא יצא, ור’ חייא נשאר עוד שעה קלה בסוכה, הביט מבעד האשנב אל השמים ושאל:

– האומנם זה הוא?

אבל השמים היו מכוסים עבים ושתקו.


ומפני מה קשה היה לר’ חייא להחזיר מיד תשובה לחנניא – דבר זה יתבאר בשׂיחה שבינו ובין חנניא למחר בבוקר.

– חנניא בני – אמר אליו בחדר מיוחד – דע לך, בני, שבדבר בקשתך להכניסך לישיבה שלי, אין מצדי שום עכּוּב, אבל…

וחנניא מתחלחל בכל אבריו.

– רבי – אומר הוא – הניחה לי לישב הרחק ממך, בקצה הספסל, בקרן-אפילה. רצוני רק לשמוע את אשר תגיד לפניהם, לפני התלמידים… רק לשמוע רוצה אני…

– הלא אמרתי לך, שרצוני בכך – מנחמו ר’ חייא – אבל מתיירא אני, הן סוף-סוף צעירים הם, מעשׂה-נערות, ילגלגו עליך, חס ושלום… ועוד, הרי תלמידי-חכמים הם ואתה לפי שעה… ושׂנאתם של תלמידי-חכמים לעם-הארץ גדולה היא… ותסבול יסורים. זה פחדי ודאגתי.

וקורא חנניא בקול שׂמחה:

– אדרבה, רבי, אני אשׂא ואני אסבול ברצוני. כשיגדל הבזיון וירבו היסורים, תסור ממני במהרה הקללה.

– יהא כך – מתרצה ר’ חייא – אבל מתיירא אני שמא תגיע להם תקלה – “המלבין פני חברו ברבים”…

ועולות שלהבות קטנות בעיני חנניא.

– ומה פירושו של מאמר זה?

– פירושו, שהמבייש את חברו אין לו חלק לעולם-הבא.

וגדולה ביותר שׂמחתו של חנניא.

– משמע רבי, – אומר הוא, אפילו שאסבול יסורים והקללה תסור מנשמתי, אף-על-פי-כן לא יהיה לי חלק לעולם-הבא, ואלמד תורה לשמה, בלא תקות שׂכר… הלואי, רבי, הלואי!

ובאים הדברים כשמן בעצמותיו של ר’ חייא.

– אבל אותם התלמידים – טוען הוא – איך אוכל להניחם שיכּשלו ויפסידו חלקם בעולם הבא?

ושותק חנניא שעה קלה ואחר-כך שואל:

– רבי, ואם אני מוחל להם, מוחל מחילה גמורה מראש?

“כלומר, למפרע!” – מפרש ר’ חייא בלבו, ואוחז את חנניא בידו ומוליכו אל הישיבה ומושיבו כרצונו לבדו, הרחק מן התלמידים.

ור’ חייא מגיד את השעור, ונושׂא עיניו לפרקים לצדו של חנניא. ורואה הוא, שהבחור יושב בעינים עצומות ואזנים פקוחות ומקשיב להשעור, ופניו מתאדמים כשהוא תופס מלה, ומלבינים מפחד בשעה שמשתמט ממנו דבר. ולפעמים תוקפתו מרה-שחורה כשאינו יכול לתפוס אפילו פירוש המלה. ודומה הוא בעיני ר’ חייא לגמל תועה במדבר, עיף ושוקק ומצטער בצמא, ומתעדן בשעה שהוא שומע מרחוק המית מעין…

ולפעמים שומע הוא, שהתלמידים מתלחשים על חנניא ומראים עליו באצבע, ואזנו קולטת דברי זלזול, מעין בוּר ועם-הארץ… וגדול צערו של ר’ חייא, אבל אינו גוער בם, מפני שרואה הוא שחנניא נושׂא עיניו ומביט אל התלמידים, הרוצים לענותו בכך, בחדוָה ובחבה יתירה, כאלו עשׂו עמו חסד מרובה… ומוסיף הוא להגיד את שעורו.

ור’ חייא מגיד, והתלמידים מקשים, ור’ חייא מפרש, ומתפלפלים יחד – רק חנניא לבדו שותק ואינו מוציא הברה מפיו, ואינו מתחבר לשום אדם, ועל פניו שפוכה רוח של מסירות-הנפש, שבה אורב הוא לכל מלה ומלה… וכשנגמר השעור הוא יוצא אחרון. ושתי השעות שלפני המנחה מתהלך הוא לבדו בדרכים עזובות ומגודלות צמחי-בר עד בואו אל סוכה בודדת בין עצי דפנים, ושם הוא יושב בדד ואינו יוצא אלא לתפלת המנחה.


פעם אחת בא הריש-דוכנא אל ר’ חייא לשאול עצה מפיו, אם מחויב הוא לילך ולפייס את הבחור חנניא.

– מה ראית? – שואל ר’ חייא – שוב גערת בו?

– חס ושלום – אומר הריש-דוכנא, ומספר לר’ חייא, שבכל פעם שמזדמן לו לעבור על פני הסוכה בין עצי הדפנא, שומע הוא מתוך הסוכה קולו של חנניא: או שחוזר הוא על דברי השעור ומפרשם לעצמו בלשון טייט“ש, או מתפלל לשמים בתחנונים ובדבקות וקורא באחת: ”תורה! תורה!" כרעב המבקש לחם.

– רואה אני – אומר הריש-דוכנא – שהוא בעל-תשובה גדול, ומתיירא אני שמא זלזלתי אז בכבודו וענשי חמור.

ור’ חייא מעכבו, מפני שיודע הוא שעוד צריך חנניא לקבל יסורים, אבל נהנה הוא הנאה מרובה, שבני-אדם מתחילים לעמוד על טיבו של חנניא; ובפרט כשהרגיש, שאפילו תלמידי הישיבה בעל-כרחם נוהגים בו כבוד.

ומהרהר הוא שוב: האין זה בן-זוּגה של מרים? ומשיב לעצמו מתוך צער: הן סוף-סוף עם-הארץ הוא.

ופעם אחת הלך ר’ חייא קודם המנחה אל חנניא לסוכה, בכוָנה לחקור עד כמה משׂיג זה את תלמודו.

– האם כבר תופס אתה קצת? – שואל הוא.

– לפי שעה לאו, רבי. עוד לא זכיתי, אבל אזני נעשׂית יותר ויותר מהירה ונוחה לשמוע, ובזכרוני נשמר יותר פירוש-המלות.

ושותק ר’ חייא ומתאנח.

וחנניא מבקש רחמים:

– רבי, הן אמרת לי “ישׂיחנה”, מלה זו נשארה קבועה בזכרוני ומבהיקה בנשמתי האפלה כמשובצת אבנים יקרות… הרשני נא לדבר דברי לפניך.

– אדרבה! – מסכים ר’ חייא.

– רבי, נפלאות נעשׂות בקרבי! בתחלה, מיד ביום הראשון, כשישבתי לפניך בעינים עצומות וארבתי באזנים פקוחות לכל מלה ומלה שלא תלך, חלילה, לאבּוּד, – בשעה שעצמתי את עיני נדמה לי שעדיין אני הולך ותועה במדבר, עייף ויגע, ולשוני דבקה לחכי מצמא.. אבל מרחוק מגיע לאזני קול המיה דקה של מים זכים נוזלים, והקול חביב ונעים כקול בשׂורה טובה משיבת נפש… והייתי מרגיש שרחמי ה’ מתעוררים עלי והוא מוליכני בדרך ישרה אל המעין, ואני קרב אליו, אל מעין המים החיים. והמעין אף הוא קרב אלי והולך לקראתי! והלא אני יודע מה טיבו של מקור מים חיים זה, הלא לפנים אף אני הייתי שותה ממנו, אך אדם רע השׂיאני ומשכני מן המעין למים רעים, למי סם-המות, שנדמו לי כטל השמים, ועתה עזרני ה’ ואני חוזר והמעין הולך לקראתי – הוא בעצמו מסייעני. והבטחון מתחזק בקרבי והולך אני בכל כוחי… ואף-על-פי שרגלי נגפות באבנים, בעצמות ובקוצים, אני שׂמח והולך… וככל שהולך אני אל המעין כך הולך המעין וקרב אלי.

– אמן, יעזרך ה’ מקודש! – מברכו ר’ חייא.

– וכשיושב אני לבדי בסוכה, הריני חושב מחשבות ונדמה לי שהייתי ככלוב מלא צפרי-זמירות, והצפרים היו מזמרות תהלות ה’ ומנגנות שבחו… אחר-כך בא מכשף והשפיע בקסמיו על הצפרים והתחילו מזמרות נגונים אחרים, נגינות של נבלה וזמה… ההמון הפשוט לא היה מבין זאת ולא חדל לשבח את הכלוב ולתת גדולה לצפרי הכלוב, עד שעבר פעם צדיק גדול והתקרב לשמוע אל הרנה היוצאת מתוך הכלוב לאזני קהל השומעים, והקשיב ואזנו תפסה מיד את תוכם האמיתי של אותם הנגונים והכיר בהם כל מיני קולות של תאוָה ונבּוּל-פה. ונגש הוא אל הכלוב ואמר: מוטב שתאלמנה, צפרים, מלזמר כך! וברגזו נשף לתוך הכלוב בנשימה קרה זועפת, ותוך-כדי-דבּוּר נעשׂו הצפרים כמכושפות ומקוללות, ונפלו נאלמות וקפואות על קרקע הכלוב, והן שוכבות שם מקופלות, כנפיהן קפוצות, מקוריהן סגורים ועיניהן כמתות…

וכשאני שומע פרקך ותופס מלה אחרי מלה, מעוררת כל מלה בקרבי את אחת הצפרים, פוקחת את עיניה ופיה ומתחילה לזמר בקול רפה ודק, אך הנגונים נאים וצנועים, נגונים כשרים… ומנדנדת היא בנחת את כנפיה… עוד מעט ותעוף לה…

– עיניך רואות, חנניא, מה רבּו רחמי ה’ – ניחמו ר’ חייא.

וחנניא מאן להתנחם.

– אבל כל זה – מתאונן הוא – אינו כך אלא ביום… ומשעת שקיעת החמה, צללי הלילה חוזרים ומכסים את נשמתי… הכול חוזר וקופא ונאלם, הצפור שנדדה כנף מתעלפת שוב ונופלת אחור כמת, ופיה קפוץ ועיניה עצומות…

ור’ חייא מצטער ואומר אליו: לך, בני, והתפלל תפלת מנחה… ואני אשאר פה ואתפלל עליך…

ומביט עליו חנניא באהבה ותודה רבה ויוצא מתוך הסוכה.


ר’ חייא נשאר יחידי. ומתפלל הוא מנחה ומעריב בסוכה ורוצה לצאת לגן ולהתפלל על חנניא תחת כפת הרקיע. הגיע למפתן הסוכה, וראה והנה במרחק שני צעדים מפתח הסוכה שני נחשים כרוכים מסביב לשני עצי-הרדוף והם מושיטים את פיותיהם אחד לחברו באופן שלשונות-הארס נוגעות כמעט זו בזו.

ור’ חייא מכיר את כל החיות והעופות בגנו, הן הפורחים מתחת השמים ממעל והן הרובצים על העצים בין הענפים; הן הרוחשים על העלים של כל מיני השׂיחים, והן הזוחלים על תלמי כל מיני ירק, והן השורצים בעשׂב הארץ מתחת. והכיר ר’ חייא מיד, שנחש אחד הוא מקומי, והשני, שנקרא “עכנאי”, הוא נחש זר, שעוד לא ראהו פה. ורוצה הוא לדעת בשביל מה בא זה לכאן, ונסוג אחור לתוך צלה של הסוכה, ושמע אותה השאלה מפי הנחש המקומי עצמו, והזר משיבו:

– באתי לכאן על-מנת להרוג נפש בנשיכתי.

וגחך הנחש המקומי.

– טרחתך לבטלה. אזרח אני פה מימים רבים, וכשבאתי לכאן הייתי נחש שׂרף מלא זעם, והייתי נושך את תלמידי הישיבה. אבל לאחר ימים נמנעתי מלנשוך. ויודע אתה מפני מה? מפני שר’ חייא, ראש-הישיבה, היה לשעבר סוחר והיה הולך למסעיו למרחקי ארץ, ופגע בדרך בשיכים זקנים, שנמסרו להם שבע חכמות בירושה מדור-דור, ומפיהם למד, בתוך שאר החכמות, גם את חכמת הרפואה… והם הורוהו להביא עמו מאיים רחוקים סמי-רפואות מועילים לנשיכת נחש… אני נושך והוא מרפא… ראיתי שעמלי לשוא וחדלתי מלנשוך…

– דברי הבל! – משיב הנחש הזר – אין עשׂבים מועילים אלא בשעה שנושך הנחש מדעת עצמו, משום השׂנאה היוצאת מתוך “ואיבה אשית”, מקללת ה’ על בני-אדם ונחשים בשביל אותו החטא בהגן-עדן… ודרכו של הקדוש-ברוך-הוא להקדים רפואה למכה, ועוד קודם שברא ארסו של הנחש פקד על אותם האיים, שהנחשים למיניהם פרים ורבים שם, להצמיח כל מיני עשׂבים לרפואה; אבל אני אין לי לפחוד כלל, מפני שלא ברצון עצמי אני בא, לא מתוך אכזריות אנשך: בא אני בשליחותו של מלאך-המות, ששלחני לעשׂות דין באדם שנתחייב מיתה.

– איפה תמצא פה חייב-מיתה? כולם תלמידי-חכמים, צדיקים! – תמה הנחש המקומי.

– הנה זה הבחור חנניא, שמתבודד בכל יום כאן בסוכה, חייב מיתה!

– איך אפשר הדבר?

– כך הוא. הוא הלבין פניו של תלמיד-חכם, תלמידו של אליהו הנביא, וברבים… ביום חוּפּתו של אותו תלמיד-חכם! ומקצת עונש בא עליו תיכף. ראש-הישיבה בירושלים, שהיה באותו מעמד, קיללהו שישכח את תלמודו. וקבע לו “תשובה”, שיהא נע-ונד, לבוּש שׂק בד ואזור של פשתים על מתניו; ונתן לו בידו מטה מפוצל של עץ שקד, וגזר שלא יזכור את תלמודו עד שיפרח המטה.

– כלומר, עד עולם – אומר הנחש המקומי.

– מי יודע? – עונה הזר – אולם בשמים לא הסכימו לפסק-דין זה. דבר מועט הוא, צריך ליטול ממנו את חלקו לעולם-הבא. אבל שׂר-התורה התנגד לזה – לא ולא! וגמרו לתת לו כפרת עווֹן: הבחור ישׂא בת-טובים לפי מעלתו, וביום השמיני לחופתו ימות… על מחצית תכפר התורה ושבע-הברכות, ועל המחצית השניה – המיתה. ולפי שבת-ישׂראל כשרה, שלא חטאה, תשאר אלמנה קודם זמנה, תתברך בשביל זה בבן-זכר, שעתיד להיות גאון-עולם, מאור-הגולה באמת.

הנחש כבר נתעייף מרוב דברים. אפשר שמעולם לא הרבה שׂיחה כל-כך, וביקש מחברו שיוליכנו אל המים. נסתלקו הנחשים מעל גזעי העצים והלכו להם. ועל ר’ חייא נפלה אימה גדולה…

לפי שר’ חייא בא לידי נסיון קשה: אם לא ישׂיא את חנניא, הרי יתקומם לההשגחה הפרטית, וחנניא לא יזכור לעולם את תלמודו; ואם ישׂיאו, הריהו הורגו בידיו!… ואיך יוכל ליטול בת-ישׂראל ולהקריבה לקרבן? לעשׂותה לאלמנה שמונה ימים אחרי יום חתונתה?

והוא מרים עיניו ומביט אל השמים; והשמים שותקים. אבל הלב בקרבו דופק ומפרכס, ושומע הוא באזניו ממש קול יוצא מתוך הלב:

– חייא, קח את בתך, את יחידתך, את מרים, והקריבה… אברהם אבינו לא היה מתיישב בדבר…

אבל לא נקל הדבר להקריב בת יחידה. ונזכר, שהצדקת שׂרה הבטיחתהו לבוא אליו בחלום ולברר לו את ספקותיו. ונושׂא הוא עיניו למרום ומתפלל על כך.

ובשעה שהוא מתפלל, מתפזרים ענני השמים ומתגלים פתאום אלפי רבבות כוכבים, ומרמזים אליו בחסד ובתקוָה ובהבטחה טובה!


ותפלתו של ר’ חייא נשמעה. פעם אחת בערב, לאחר יום של תענית, ישב לו ר’ חייא על כסאו ותקפתו חולשת הלב, ועיניו נאחזו ונרדם. ובאותו הרגע נראתה אליו שׂרה הצדקת; הוא הוא מראָה כמו שהיה בשעת פטירתה, והן הן עיניה שמביטות אליו בחן וחסד, והניחה באהבה רבה את יד ימינה על שכמו ואמרה:

– אל תדאג, חייא, מזלה של בתנו זורח כשמש. בטח בה’.

ורוצה הוא לשאול פשר דבר, אך הצדקת נעלמה, והוא מרגיש שאדם מעוררו… פקח את עיניו וראה, שמרים בתו היחידה עומדת לפניו ומניחה יד ימינה על אותו השכם, שעליו הניחה ידה אמה הצדקת, ואומרת אליו:

– אבא, סלח לי שעוררתיך… השמש כבר שקעה: הלבנה יצאה על פני השמים והכוכבים נצנצו – עת לטעום מה-שהוא, אבא…

ורואה ר’ חייא, שזהו המשך החלום. ואוחז הוא בידה בחבה ומצמידה אל לבו ואומר לה:

– בתי, לא אטעם כלום עד שאשאלך ואַת תשיביני דבר-אמת.

ורואה ר’ חייא שפניה מתאדמים. ומוסיף לדבר:

– לפי סדר העולם, יש מיני מחשבות שהבתולה מגלה אותן רק לפני אמה. אבל אַת, בתי, יתומה, ואני לך, כשם שהבטחתי לאמך הצדקת, גם אב וגם אם. ועליך להגיד לי את כל האמת, שלא להעלים ממני שום דבר בסתר לבך…

ונותנת מרים את פניה בחיקו ואומרת בלחש:

– שאל, אבא.

ואומר הוא אליה: ראי, בתי, השנים עוברות, אינני עוד צעיר לימים… זקני לבן כשלג חרמון – ומה יהא, בתי, בשעה שיקראוני לפני בית-דין של מעלה ואל אמך – על מי אעזוב אותך?

– אבא, אל נא תדבּר כזאת… אני אעשׂה תמיד את רצונך…

ושואל הוא אותה:

– מרים, רוצה אַת להיות צדקת יותר מרבקה?

מחייכת מרים ומשיבה: לא.

– וכשבא אליעזר עבד אברהם לשדך את רבקה עם יצחק, נאמר: “נקרא לנערה ונשאלה את פיה”, ושאלו את רבקה “התלך אחרי האיש אליעזר?” והיא לא התביישה והשיבה: הן, רוצה אני!

– שאל, אבא, בפקודתך אשיבך.

ושואל הוא אותה בלשון זו:

– הגידי לי את האמת, מרים, מי מן התלמידים שלי טוב בעיניך ביותר לבן-זוג?

– חנניא! – עונה מרים בקול לחש דק, עד כדי כך, שרק אזנו של אב יכלה לתפוס את השם.

ור’ חייא נבהל ומשתומם ושואל:

– ובמה הוא נושׂא חן בעיניך, בתי? וכי דבּרת עמו?

ומשיבה היא:

– חס ושלום! והוא כלום היה משיבני?

מחייך ר’ חייא ושואל:

– אלא מה, בתי, אדרבה, ספרי.

וכשהוא רואה שלא קל עליה לדבר, הוא אומר:

– הריני גוזר עליך בגזרת כבּוּד אב!

ומספרת היא לו, שתיכף-ומיד מן הרגע הראשון מצא חן בעיניה. ראשית, הקול – משתפך הוא לתוך הלב כשמן זית זך; והשנית – הגבוּרה!

– גבוּרה? – תמה ר’ חייא.

– גבוּרה, בודאי, כשהולך בחור בלבוש שׂק בתוך חברים הגונים ואינו מתבייש, ואינו מתיירא…

– ולא יותר? – תמה ר’ חייא.

– ועל לבו הטוב, שמציץ מתוך עיניו כשהוא מרים את עפעפיו; ועצבותו… הלב כואב… נוגעת עד הלב…

– בתי, הוא מתמרק… עווֹן רובץ על נשמתו!

– מחויב אלהים לסלוח לו! – מתפרץ מפיה בתוקף בטחון – עוברת אני לפרקים על פני הסוכה ששם הוא יושב לפני המנחה, ושומעת את תפלותיו. אבא, וכי אפשר שתפלות יוצאות מן הלב כעין אלו לא תהיינה נשמעות?

– ה’ הוא אל רחום וחנון, בתי!

– איני יודעת מה חטאתו, אבל תשובתו רבה!… כמה חרטה יש בשׂרטוטי פניו… כמה שברון-לב! ופעמים כמה יאוש! חייבים לרחם עליו!…

– ובלבך רק רחמים יש, בתי?

– כך היה מתחלה… אילו אני – אמרתי – במקומך, אבא, הייתי מתפללת עליו תמיד.. אחר-כך התעוררה בי מחשבה זו: אילוּ הייתי אחות לו, הייתי מוסרת נפשי עליו… ופתאום, אבי – הן ציויתני להגיד את האמת – נחשול של דם חם עלה לתוך לבי… נדמה לי, שלמסירות-נפש גמורה מסוגלת רק אשה למען בעלה! הן גוזר אתה עלי, ואני מספרת לך!

ופעם אחת אבי, חלום חלמתי בענין זה. הדבר היה בל"ג בעומר. אתה ותלמידיך הלכתם בספינה לטייל על פני הים… וחנניא גם הוא; גזרת עליו… וראיתי בעד החלון עד כמה עצוב היה כשירד בספינה… ואני נשארתי לבדי… שממון ועצבות תקפוני בבית, וירדתי אל הגן – גם בגן הכל שקט, צפור אינה מזמרת, תולעת אינה מנקרת באילן… ואני עגומה ועיפה ביותר… נגשתי אל הפרחים – ועומדים הם כולם כפופים כמתעלפים. יום חם היה… וישבתי על אחד התלמים על יד החבצלות הלבנות, ידי תחת ראשי, שוכבת ומבטת למרום… וכך נרדמתי –

ורואה אני בחלומי:

יונה פורחת ברקיע השמים… יונה לבנה, שוקטת ועגומה, ומאחריה – היונה אינה רואה זאת – רודף עוף שחור שמַקוֹרו חד ושנון, מתכוון לנקר את היונה… ואני מתמלאת רחמים רבים על היונה ומרימה קול צעקה. היונה אינה שומעת לי וטסה הלאה באויר… אך העוף השחור נבהל ונעלם רגע… אולם הוא חוזר ובא, טס ורודף, ועוד מעט ישׂיג את היונה. ורחמי נכמרו עוד יותר, ומרימה אני קול צעקה גדולה, והעוף השחור נבהל ונסוג קצת אחורנית… ושוב חוזר, מעופף וקרב… וצועקת אני בקול קורע לב, וכך כמה פעמים, עד שהגיע קולי אל היונה והיא יורדת אלי, ואומרת בעצב:

– מפני מה צועקת אַת, ילדה?

ומשיבה אני:

– מברחת אני מעליך את העוף השחור, שאינך רואה אותו והוא רוצה להמיתך.

ועונה לי היונה עגומה:

– לא רוצה הוא, אלא מוכרח להמיתני… חייבת מיתה אני… והוא ימיתני, אם לא ימצא מי שימסור נפשו עלי! אבל, מוסיפה היא בעוצב, אין מי שיעשׂה כזאת.

– אני! – קוראת אני אל היונה.

– ולא תתחרטי על כך?

– לא! – נשבעתי לה שלא אתחרט…

ומנענעת לה היונה ראשה בחבּה ומעופפת לה. וכשהקיצותי הבינותי פשר-דבר: היונה – זוהי חנניא… ולמסירות-נפש עליו מסוגלה, אבי, רק אשתו… ואני נשבעתי!

ושואל ר’ חייא בעצבון:

– ומה אם לא זכה חנניא לאורך-ימים? צריך רק שיצא גאון מחלציו, ואחר-כך יהא נפטר בימי עלומיו מן העולם!

ומשיבה היא:

– כמה שנקצבו לו שנות חיים נקצבו, ובלבד שתהיינה בשבילו טובות…

ועיני ר’ חייא מבהיקות בעוצב והוא שואל:

– ומה אם נגזר עליו רק להוליד גאון-עולם… גדול, גדול מאד – אבל חשבון חייו עולה בשמַים לא לשָנים, אלא משעת החופה – לימים!

– יהיה ימים! אבל שיהיו הימים טובים בשבילו…

– ורוצה אַת להשאר אלמנה צעירה?

– אבל ברוכת-אלהים!

ור’ חייא יושב לו, ואינו מבין את גבורתה של הילדה הרכה.

“מן השמים” – מהרהר הוא בלבו.

והיא מניחה שוב את ידה על כתפו, ובעינים נשׂואות למרום ובקול של נביאה היא אומרת:

– אבל מובטחני שאותו גזר-דין, המוכן ומזומן לו, יִבּטל! אני אמסור עליו את נפשי.

– כיצד, בתי שלי?

– גם אני עצמי איני יודעת, מפני שעוד נעלם ממני איזה חטא עליו למרק. אחר כך הוא עצמו יגלה לי…

ובלבו של ר’ חייא החרד לא נשאר עוד שום ספק, שזווּג זה מן השמים הוא… “ואלהים – מהרהר הוא – מנסה אותי; אך אני אעמוד בנסיון”… ובקול אמר:

– מזל טוב לך, בתי! מחר, אם-ירצה-השם, נכתוב תנאים…

מרים הרכינה את ראשה על זרועו של אביה, וכשהרימה אותו – כמעט שלא הכירה ר’ חייא. כל כך מאושרת היתה פתאום, כל כך מלאה זיו ובטחון!

– ואינך מפחדת כלל, מרים!

– לא! אני בוטחת באלהים!

וקולה נשמע צלול וזך כבדולח…

אבל לבו של ר’ חייא לא שקט… וכשיצאה בתו, כתב אגרות לראשי-הישיבה בירושלים ולהנשׂיא בבבל. ושפך לפניהם את מרת נפשו:

“מחר – הוא כותב – יהיו התנאים אצל בתי מרים, שתחיה. יש שנדמה לי שאני משׂים עטרת תפארת על ראשה, ויש – שאני מוביל בידי את כבשׂתי הצחה היחידה לטבח, רחמנא ליצלן… אבל איני רוצה לעשׂות דבר נגד רצונו של הקדוש-ברוך-הוא. זמן החתונה יוגבל לחודש ימים… במשך הזמן הזה מחכה אני לעצתכם – והתפללו נא עלי ועל בתי ועל בעל-התשובה חנניא”…


ור’ חייא עמד בדבּוּרוֹ.

למחרת היום כתבו תנאים – והכל תמהו מאד על הדבר. ואת תמהונם של בחורי-הישיבה אין לשער – הזאת תעלה בגורלו של עם-הארץ?! אבל מפני כבודו של ר’ חייא הכל שותקים.

והחודש עבר… שום תשובה לא קבּל ר’ חייא מראש-הישיבה בירושלים ומן הנשׂיא בבבל. וזה נראה לו סימן רע, וקרא אליו את בתו ביום החתונה ואמר לה:

– דעי, מרים, שנגזר על החתן שלך, על חנניא, להפטר מן העולם ביום השמיני לחופתו…

והוא מגיד לה את הדברים ששמע מפי הנחש, ושאין לו שום תשובה מגדולי הדור. וסיים, שאם אינה תקיפה בדעתה רשאית היא עוד להתחרט.

והשיבה מרים:

– אני תקיפה ולבי תקיף, ומאחר שאני יודעת טיבו של גזר-הדין, – יודעת אני גם-כן במה לבטלו!

– אַת? בזכותו של מי, בכוחו של מי? – קרא ר’ חייא בתמהון גדול.

ומרים השיבה:

– בכוחה של אמונתי, ובזכותה – של אמי הצדקת, עליה השלום! ובזכותך, אבא – תבדל לחיים ארוכים – ובזכות התורה, המצווֹת והמעשׂים הטובים שלך – – –

והוחלט שיסדרו את החופה.

ובשעת משתה-החתן ישב לו החתן במלבושיו ולא דבּר דבר… ר’ חייא דרש לפניו דרשה והוא הקשיב בנחת וצער כאחד…

והוליכו את החתן לקבלת-פנים, והכלה ישבה בבגדי-בד, מסתמא כדי שלא לבייש את החתן, ומטפחת פשוטה על ראשה.

וכשמרימים את המטפחת מתגלים פנים מאירים כשמש, עינים בהירות, מאמינות, שוקטות ומאושרות עד מאד!

ומתכנסים כל בני צפת אל החופה – והחתן עומד תחת החופה בבגדי-בד, בחבל פשתים על מתניו ובמַטה-יער בידו…

ומקיפים סביבו את הכלה בבגדי-חול, כדי שלא לבייש את החתן… ור’ חייא עומד ושואב נחת ובוכה! וכשמקריאין לפני החתן “הרי את” – שואל זה:

– מה פירוש הדברים?

ור’ חייא נגש ומפרש לו מלה במלה. וכך מפרש הוא לו את הברכות ואת הכתובה…

הכל תמהים. אבל כיון שר’ חייא עושׂה כך, מן הסתם יודע הוא מה שהוא עושׂה…

עוד יותר תמהו על זה, שהחתן לא הוציא מפיו אפילו דבר-תורה אחד, גם בשעת הסעודה, ובשביל כך לא הכריזו על מתנות-דרשה גם מצד הכלה…

ו“שבע הברכות” – הדבר היה בתקופת תמוז – נסדרו בגן. בריוח שבין האילנות, באמצע הגן, ערכו שולחנות לגברים לבד ולנשים לבד. והכלה ישבה ככלה עניה בין קרואות עשירות, והחתן ישב כאילם בין לומדים ורבנים, שהיו דורשים ומדברים דברי תורה, ועל כולם – ר’ חייא.

ור’ חייא בין שדרש בעצמו, בין שדרשו אחרים, ישב כל אותו הזמן חרד ודואג ועיניו משוטטות, כמחפשׂ מסביב על הארץ. האם מתחרט הוא על השדוּך? חס ושלום! אלא מחפשׂ הוא בעיניו את הנחש הזר, ורואה הוא את “העכנאי” סובב בלאט בין הקרואים, ואינו נראה לאדם, ואינו מסיר עין מן קרבנו – מהחתן חנניא…

ובערב, אחרי “שבע הברכות”, קרא ר’ חייא לבתו ואמר לה בקול משונה:

– בתי, מחר יום הדין, חזקי ואמצי!

– אמיץ לבי! – עונה האשה הצעירה – מבורכת ה’ אני! ואני – מוסיפה היא בבטחון – אפדהו ממות…

– יעזרך ה’ – מברכה ר’ חייא בדמעות חמות.

– אבל זכור, אבא – אומרת היא – שעד מחר צריך תחלה הנס להתרחש! המַטה צריך לפרוח, וכך גם נשמתו! צריך הוא להגיד לפניך “חילוק”! בוא אלינו, אבא, בהשכמת הבוקר, אל תאחר לישון!

ומהרהר הוא: “האני אישן?” ובקול הוא מבטיחה על זה.

ובבוקר, כשבא ר’ חייא אל בני-הזוג, כבר היתה מרים לבושה, אבל חנניא עדיין שכב במטה.

– סלח לי, חותני – אומר הוא – איני מרגיש עצמי בקו-הבריאות… והוא חוזר ועוצם את עיניו.

ומביט ר’ חייא אל המַטה הלבן, העומד למראשותיו של חנניא – ואינו מאמין למראה עיניו! המטה מתעטף קליפה ירוקה, מתמלא גידים, מתכסה ציצים ומתחיל פורח… ורוצה הוא לקום ולהתבונן מקרוב אל הנס, ורואה שפניו של חנניא משתנים, מתאדמים, והוא פוקח שתי עינים שוקטות, בהירות, ברוכות, בלא סימן קל של קללה – מביט ר’ חייא ומשתומם, ומחפּשׂ בעיניו את בתו; אבל מרים כבר נעלמה, ובינתים פותח חנניא את פיו ומתחיל דורש, ור’ חייא שומע ושוכח הכל – את הנס של המַטה, את בתו, את ה“עכנאי” שליחו של מלאך-המות. פיו של חנניא מפיק ממש מרגליות: תורה וסתרי תורה, והוא פותח לפני ר’ חייא את שעריו של עולם-של-תורה חדש – גן נפלא, גן-עדן עם עץ-הדעת ועץ-החיים ושאר כל מיני פירות אחרים, ואור שבעת-הימים מבהיק ומאיר על הכל ומפיץ פז. וכל העצים מלבלבים, ומחנות של צפרים משוררים בין עלי העצים על הענפים – והכל פורח וצומח ומזמר ומנגן… חנניא מדבר – ולר’ חייא נראה שמדברת נשמתו של עולם! אפשר שחולם הוא? פוקח הוא את עיניו לרוָחה, ואזניו קולטות קולות נפלאים. ובפה פתוח בולע ר’ חייא את הדברים מעל שׂפתיו – ונחת של קדושה ושלוָה משתפכת בכל אבריו.


אבל תענוגו של ר’ חייא אי-אפשר לתאר בשום לשון. סודות-התורה שהיה חנניא מגלה אותם, הלא הם כתובים על ספר הישר – בספרו של חנניא, שהוציא ר’ חייא בכריכת זהב. ולפיכך נעזוב את שני הגאונים, ונראה מה מעשׂיה של הצדקת מרים.

כשראתה שהמטה התחיל פורח ועיניו של ר’ חייא מוסבות את המטה, תפסה בגדי-הבד של בעלה ויצאה מן הבית… ורצה היא על פני החדרים, עד בואה אל החדר האחרון שלפני המסדרון… שום בן-אדם אינה מוצאה בדרכה. עוד ביום אתמול ציותה, שלא יראה פה אדם עד שתקרא. וכשפנתה כה וכה וראתה שלבדה היא, מיהרה ופשטה את בגדיה. אֵלי – מלחשות שׂפתיה – פקוח-נפש הוא, מחול לי על החטא של “שׂמלת גבר”. ולבשה חיש את בגדי-הבד של בעלה ונחפזה ופתחה את הדלת וישבה על סף המסדרון לצד הגן. כך ישבה במנוחה והביטה לצד אותה המסלה, המשוכה מפתח הבית עד למרחוק ונעלמת בין עצי ההרדוף.

ושׂפתיה רוחשות תפלות ותחנונים לבורא עולם, שיקבל ברצון את קרבנה. וכשהיא רואה את העכנאי מסתלק ויורד מעל העץ וזוחל לו במסלה, היא ממהרת ומסתירה פניה בידה. ודומה היא ממש כבעלה חנניא. היא משאירה סדק דק בין אצבעותיה ומביטה אל הנחש הזוחל והולך וקרב… והעכנאי מתקרב בלאט ובמתינות, אבל בטח: יודע הוא שקרבנו לא ימלט מידו! וכשרואה הוא את חנניא (כך נדמה לו), שיושב במנוחה על כסאו ופניו מכוסים, חושב הוא: הקרבן יושב לו במנוחה, ולבו מנבּא לו רע – והוא מתפלל או קורא ודוּי. ומוציא העכנאי לשון-הארס מתוך פיו ומחזיק מוכן ומזומן את כלי-זינו זה! ומרים מבטת ורואָה, שהעכנאי מתחיל זוחל בזריזות; תאות-הנחש לנשוך התעוררה בו, והיא כבר שומעת את קול חכּוּכה של כרסו בחול, ואת לחישתו… וכשהוא בא מקרוב וחברבורות עורו כבר נראו ברור, סגרה מרים את הסדק הדק שבין אצבעותיה והתפללה בלבה בלא נשימה: רבונו-של-עולם, קח נא לרצון את קרבני! והתחילה לקרוא ודוּי, בלא קול, בלא נשימה, בלא נדנוד-שׂפתים… וקודם שגמרה את הודוּי הרגישה את הנשיכה… ונפלה על המפתן וקראה:

– רבונו-של-עולם, סלח לי על אותו גאון, שרצית ליתן לי!… יחיה לפניך חנניא במקומו!

והתחילה גוססת, והנשמה נפרדה מן הגוף הרך ביסורים קשים.


אבל אל עולם הוא אלהי המשפט!

וכשעלתה נשמתה של מרים לשמים, חכּוּ לה, כלומר: לנשמתו של חנניא… צדיקים יצאו לקראתה מגן-עדן!

וכשהוליכו אותה לפני הבית-דין, שאלו אותה, רק כדי לקיים את המנהג, אף-על-פי שידועה התשובה:

– עסקת באמונה?

והשיבה מרים:

– לא עסקתי מעולם…

– למדת תורה?

ומשׂחקת היא בחן:

– רבונו-של-עולם, וכי כך ציוית, שבנות ישׂראל תהיינה לומדות תורה?

והמהומה רבה:

– מי אַתּ? מי אַתּ?

ואומרת היא: מרים בת שׂרה וחייא, אשת חנניא!

והרעש גדול… ונודע הדבר, שמסרה נפשה על בעלה! והעכנאי נכשל בטעות…

וקוראים אל הנשמה:

– מהרי ושובי חיש למטה, חזרי לגופך קודם שיזיזוהו ממקומו.

אך אינה רוצה, מרים! לסבול פעמים יסורי מות – אומרת היא – אין מחויב שום בן-אדם… אלא – מתנה היא תנאי – אם תתקבל מיתתה במקום מיתתו של חנניא! והוא ישאר בחיים!

וקול רעש נשמע בפמליא של מעלה:

– מסכימים! מסכימים! – מפחדים הם שמא יעבור הזמן!… ונשמתה של מרים חוזרת תוך כדי דבּוּר לתוך גופה. ומתרוממה מרים מעל הארץ שלימה ובריאה, אין בה אפילו סימן הפצע, הכל כלא היה. והיא ממהרת ורצה אל הצדיקים בשׂמחה רבה, ומספרת להם כל מה שאירע לה.

ובאותו הרגע באו שני משולחים עם שתי אגרות, אחת מראש-הישיבה בירושלים והשניה מהנשׂיא בבבל, ובשתי האגרות היה כתוב רק דבּוּר אחד:

מזל-טוב!


בדבר הגאון, שיצא מן הזווּג הזה, ועל הנחת שזכה עוד ר’ חייא לשׂבוע ממנו, נספר, אם ירצה השם, פעם אחרת.

וכאן רק נוסיף כי את “עכנאי”, שהניח לילוּדת-אשה שתשטה בו, סילקו מתפקידו, ושוב אין רואין אותו כלל…

יצחק ליבוש פרץ
שיתוף, תגיות, המלצות, ורשימות קריאה   
תגיות ליצירה
המלצות קוראים
0 קוראים אהבו את היצירה, 0 המלצות כתובות
עוד מיצירותיו של יצחק ליבוש פרץ
רקע
יצחק ליבוש פרץ

יצירותיו הנקראות ביותר של יצחק ליבוש פרץ

  1. היחיד ברשות הרבים (מאמרים ומסות)
  2. בעולם האותיות המחכימות (מאמרים ומסות)
  3. התנועה החדשה (מאמרים ומסות)
  4. המתייאש (פרוזה)

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ בסוגה פרוזה

לכל יצירות יצחק ליבוש פרץ

יצירה בהפתעה
רקע

קשת יענקלה

מאת אביגדור המאירי (פרוזה)

© כל הזכויות שמורות. מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

א.

שחרורה של העיר הקטנה יאבורוב מתחת עול הקוזאקים – כתוב בספר הזכרונות אשר לדיויזיה החמש-עשרה “באש שחורה על גבי אש לבנה” ורשום הוא בתור אחד הנצחונות היפים והמרים אשר לצבא הקיסף פראנץ יוסף הראשון במלחמת-האיתנים.

אלא שאחינו בני ישראל בק"ק יאבורוב יודעים את שלהם. –

ויודעים הם, שכל נצחון כביר זה בא מידו של נכד הרב מרא דאתרא:ה“ה ”יענקלי החריף".

אני כשאני לעצמי, תמה על הענין. נצחון זה עלה לי בעשרים ושנים איש גבורי חיל וגם שוקי כמעט שנתקפחה בו, ולפיכך הריני משתמט בזה לשמש עד לדבר ומוסר אני את כל המעשה, כמו שסיפרה לי אותו אחותו הגדולה של יענקלי. ביום ל“ז של ספירת העומר: ביום ”גבורה שביסוד" – –

ב.

– אדוני יודע – התחילה אחותו דבורה בדמעות-גיל בעיניה האפורות-היהודיות מגליציה – אדוני יודע, מה פרושה של תשועה זו? – לא, אדוני איננו יודע ולא כלום. אני מבקשת סליחה, אדוני הוא איש-צבא באמת – אבל לדעת, מה הביא לנו נצחון זה – לזה צריך להיות יהודי מעירנו האומללה, יהודי יאבורובי. כן, לזה היה צריך אדוני להיות פה בעירנו יחד עמנו ויחד עם הקוזאקים כדי לדעת קודם, מי הם הקוזאקים בכלל ומי הם בשבילנו בפרט, ואדוני איננו יודע את זאת. הלא אדוני או שרודף אחריהם, או – סליחה – שבורח מפניהם ומאין לו איפוא לדעת אותם? לא כן? ואני אינני רוצה כלל וגם אינני יכולה למסור לו את זה בעל פה. מי שלא טעם את טעמם של אלה, בין-כך ובין-כך לא ידע אותם לעולם, רוצה אני רק לספר לו את ענין הנצחון עצמו: את גבורתו של שרץ זה הקטן. – –

רקע

לדף הבית

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם התנדבותי ליצירת מהדורות אלקטרוניות של ספרות עברית והנגשתן לציבור.